על ראש אלתרמן התנוססו שני כתרים – כתר השירה הלאומית וכתר השירה הקלה. מהצילומים המעטים שנותרו בארכיונו עולה דמות של משורר ופזמונאי "פריזאי", המתהדר בנשפי פורים בהופעה אוּרבּנית מחויטת - מעונבת, ומגבעת פנמה לראשו. מצילומים אחרים עולה דמותו של "משורר לאומי", איש המאבק על עצמאות ישראל, בבגדי חאקי ובכובע גרב, כמקובל בקרב לוחמי דור תש"ח. המשורר ויצירתו נקרעו דרך-קבע בין שתי דרכים מנוגדות, ותמיד התרוצצו בהם – כדברי השיר "איגרת" – תאומים מנוגדי-אופי, הצוררים איש את רעהו ונאבקים זה עם זה ללא-הרף על הבכורה.
גם בחייו הפרטיים, שאותם סילק בדרך-כלל מיצירתו, היה אלתרמן "אוקסימורון מהלך": משורר לאומי וקוסמופוליטן, הומניסט ו"ביטחוניסט", איש משפחה מסור ובוהמיין שאינו מתנזר מיין ומנשים, אינדיווידואליסט ואיש רֵעים להתרועע, איש רוח ואיש המדעים המדויקים, צעיר ארץ ישראלי טיפוסי בעיני "העולים החדשים" וטיפוס גלותי בעיני "הכנענים", אויבי הגלות וחורפיה.
אי ההבחנה באופי ההיברידי והדואליסטי של אלתרמן – האיש ויצירתו – גרמה ועדיין גורמת לאי הבנות ולסילופים בקרב מבקרי אלתרמן וחוקריו, המזהים בטעות ב"זברה" את אחד מצבעיה בלבד. הפרק הראשון והפרק האחרון בספר הֵלך ומֶלך מוקדשים לניסיון להצביע על אחדים מסילופים אלה ולהביא לתיקונם. שאר פרקי הספר עוקבים אחר היבטים מרכזיים בזירה "הלאומית" של יצירת אלתרמן ובערוץ "הקל" של יצירתו, ומראה שככלות הכול אין החיץ שבין האגפים גבוה כפי שהוא נראה ממבט ראשון.