איגרות אל משוררי העבר

ציפי שַׁחרור, "משוררת" (שירים), בית עקד, תל-אביב 2023, 84 עמ'.

דברים בהשקת ספר השירים "משוררת" ובמלאת 50 שנות יצירה לציפי שחרור באירוע שנערך ביום 24 ליולי 2023 בתאטרון ניקו ניתאי

לחצו לצפיה בצילום דברי פרופ' שמיר באירוע ההשקה ב-YouTube

לפני עשור (כמעט) חגגנו עם ציפי שחרור את הופעת ספרה "לאונרד כהן שר לה". בהשקת הספר הזכרתי את המשורר האנגלו-אמריקני ת"ס אליוט שהמליץ למשוררים "להתכתב" עם יצירת הדורות הקודמים, כי רק כך יוכלו לחדש את חידושיהם וּלבטא את אישיותם הייחודית. הראיתי שציפי שחרור אינה חוששת להיתלות באילנות גבוהים או לעמוד על כתפי ענקים, ולדעתי זה סוד קסמה וערכה של שירת – המשוחררת והכבולה בעת ובעונה אחד. גם הערב אדבר על מקורותיה של המקוריוּת של ציפי שחרור. "מקורותיה של מקוריות" הוא כביכול פרדוקס (כי אם למישהו או למשהו יש מקורות, לכאורה אין הוא מקורי), אבל הצירוף האוקסימורוני הזה לוכד במדויק אותם שירים מן הקובץ "משוררת" שבמרכזם "התכתבות" עם משוררי העבר.

לַשירה באשר היא יש מבחר נושאים לא גדול במיוחד, ועיקרם: הערגה לאהבה ומות האהבה, הילדוּת והזִקנה, האמנות והטבע, החיים והמוות. המודרניזם שהתמקד בחוויה האוּרבּנית לא הוציא את המשורר אל ההֶרים והיערים, כבתקופה הרומנטית, אלא תיאר אותו כשהוא שרוי בדל"ת אמותיו, בין כותלי ביתו. כך הלך והתחזק מעמדו של השיר ה"אַרְס פואטי", שבמרכזו עומדים המשורר ותהליכי היצירה שלו – שירה בראי עצמה. ציפי שחרור היא משוררת טוטאלית, שהמילה "משוררת" היא תו-הזיהוי שלה; משוררת שמדור הספרות הוא בעבורה מדור החדשות, שהמשוררים הם ידידיה וש"קריית ספר" היא ביתה.

כשמשורר מדמה את שפתי אהובתו לוורד או לשושנה, הריהו שואב את דימוייו מן הטבע הקונקרטי, אך כשהוא מדמה את אהובתו לשולמית משיר-השירים הוא משקף עולם של ספרים – עולם מופשט של טקסטים הכתובים באותיות ערטילאיות. הדמיון, דמיונו של הקורא, הוא שצריך להשלים את החללים שמתהווים במִרקם של הטקסט.

נתבונן, למשל, בשיר "כשצלצלתָ נדם קולךָ" (עמ' 44) שבּוֹ מספרת המשוררת בקיצור רב, קיצור טלגרפי כמעט, על הטלפון שצלצל בביתה "עַד שֶׁנֶּאֱלַם, וְיָדַעְתִּי שֶׁהָיָה זֶה הֵד קוֹלְךָ / שֶׁצִּלְצֵל וְצִלְצֵל וְנָדַם / וְיָצָאתִי מִדַּעְתִּי אֵלֶיךָ". בריאיון מקיף עם יהורם גלילי, שהתפרסם ב"מעריב" מיום 14.7.2023, התוודתה ציפי שחרור שנתן זך היה המֶנטור שלה והדמות המכוננת של חייה (וכדבריה, "נוצר בינינו קשר אישי קרוב לתקופה קצרה [...] פער הגילים לא אִפשר קשר ממושך"). השיר "מתכתב" עם שיר-האהבה "כשצלצלתְּ רעד קולךְ", שכָּתב זך לאשת נעוריו שעזבה אותו, וציפי שחרור ערכה בו שינויים מגדריים וגם השאירה בשיר חידה ללא פתרון: אם דמיינה המשוררת שאהובהּ משכבר הימים מתקשר אליה ונפשה עדיין כרוכה בנפשו, מדוע אין היא נוטלת את השפופרת לידה.

זוהי חידה שציפי שחרור הצפינה בין שורות השיר ומצפה מקוראיה שיפתרו אותה בעצמם, איש איש לפי המִטען שהוא מביא אִתו à priori. אפשר שפתרון החידה נעוץ באותן שורות משירו של זך, שאינן נזכרות כלל בשיר שבקובץ "משוררת", ובהן המשורר, בן-דמותו של נתן זך, אומר לאהובתו-מלשעבר: "וְלֹא הָיָה לִי צֹרֶךְ לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרֵךְ [....] וְלֹא הָיָה לָךְ צֹרֶךְ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלִי". ציפי שחרור כותבת אפוא את שיריה למען חבריה ברֶפּוּבּליקה הספרותית, שמוכנים ומזומנים להשלים פערים... היא מאתגרת את קוראיה, אך גם מאתרגת אותם – כלומר, בוחרת אותם בקפידה ומעניקה להם יחס חם ואֶמפָּתי, הנובע מעומק הלב.

ויש בקובץ גם שיר על יונה וולך, שבו ציפי שחרור פורשת כנף של שיתוף עם המשוררת המיוחדת הזאת, שהלכה לעולמה בדמי ימיה, וזאת בזכות השם הציפורי ("יונה", "ציפורה", ואין לשכוח את ה"שַׁחרור" השייך גם הוא לאותו שדה סמנטי). ויש גם שיר על לאה גולדברג, המנסה לפענח את חידת דמותה של המשוררת החשובה הזאת, שלא הסכימה להיקרא "משוררת" אלא רק "משורר".

ולסיום אקרא שיר לא על משורר או משוררת, אלא על ש"י עגנון, מגדולי הפרוזאיקונים שלנו (הבכורה שמורה גם בתחום זה לביאליק ולמורהו מנדלי מוכר-ספרים). השיר נקרא "סיפור פשוט. לכאורה":

"לִכְאוֹרָה סִפּוּר פָּשׁוּט. הוּא רוֹצֶה אֶת בְּלוּמָה. / אִמּוֹ רוֹצָה אֶת מִינָה. /

סִפּוּר פָּשׁוּט שֶׁל שִׁדּוּךְ מְעֻקָּם וְאַהֲבָה אֻמְלָלָה. / חֲתֻנָּה. שֻׁמָּן. שִׁגָּעוֹן. /

תּוּתִים, צִמּוּקִים, אֱגוֹזִים / לֵב שָׁבוּר שֶׁל גֶּבֶר. אִשָּׁה זְנוּחָה / וְגֶבֶר שֶׁלֹּא נִשְׁתַּדֵּךְ מֵאַהֲבָה. //

עַל מָה חָשַׁב עַגְנוֹן כְּשֶׁהִכְתִּיר אֶת הַסִּפּוּר בְּשֵׁם. " הָיָה לָךְ פַּעַם סִפּוּר כָּזֶה, / הוּא לֹא הָיָה פָּשׁוּט ". כל כך יפה הוא השיר הקצר הזה, וכמה כאב אָצוּר בו, מבלי להתבכיין ולהעיק על הקורא. אינך יכול שלא לגלגל בראשך את דברי טולסטוי בפתח "אנה קארנינה": "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו,  כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה."

נאחל לציפי שחרור שבעשורים הבאים עליה (ועל כולנו) לטובה ילך סיפור חייה ויתפשט – גם מלשון התפשטותו בעולם הספרותי וגם במובן של פשטות החיים, וזאת כדי שלא הקשיים והמכאובים יולידו את היצירות, אלא הדיאלוגים הפורים והמפרים שיש לה עם ידידיה המשוררים, בארץ ובעולם, בעת שהיא מתכתבת אתם בשיריה.

---

צילם: משה ויג