אליק נולד מן הים
עודכן: 5 ביוני 2023
הבהרה בנוגע למשפט "אליק נולד מן הים" - הטקסט האחרון, ככל הנראה,
של הסופר משה שמיר, כפי שכתב במכתב לפרופ' זיוה שמיר לפני מותו.
פורסם: ידיעות 29/9/2004
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים או אף גירסה שונה )
משה שמיר
אליק נולד מן הים
הטקסט האחרון, ככל הנראה, של הסופר משה שמיר,
כפי שכתב במכתב לפרופ' זיוה שמיר לפני מותו.
"צולי הדגים" הוא שם הפרק הראשון בספרי "במוֹ ידיו - פרקי אליק", ספר חייו ומותו בקרב של אחי, אליהו שמיר, שנפל בדרך לירושלים בראשית מלחמת העצמאות של מדינת ישראל.
פרק פתיחה זה מנתרחש כולו על שפת ימה של תל-אביב. כאן התרחשו גם שנות הפתיחה של חיינו, שלושה בנים לאריה ולאלה שמיר, שבּילוּ יותר זמן על חוף הים מאשר בבית הוריהם הקטן, במרחק מאתיים פסיעות מן החוף.
החול הלבן, ראשית התענוג תמיד. לשקוע ברכּוּת שלו, להתנער מגרגיריו הסרבניים - והוא האח הבכור במשפחת הים. חלקת הצדפים המרשרשת, במורד בין החול למים - היא אחות משפחה מפתה. המים - ועוד קצת צדפים נשקפים מתוך הצלילוּת - המים הם המהות של הכול. הם אלֹהים. הייתי בכיתה דל"ת כשהצעתי באחד החיבורים שלי לקטוע את המִלה "אלהים" באמצע, ולקרוא: אל הים.
וללכת אל הים לא צריך. הוא פשוט בתוך הבית, בתוכֵנו. כי אמנם הוא מלוח, וצורב מאוד אם טבלת בו אצבע פצועה - אבל הוא כל כך מלא חיים. צמחיית האצות על הסלעים הראשונים - יער מתנועע, ובתוכו אינסוף יצורים מפתיעים להופיע, אצים להיעלם. ואז הדגים. הצבעוניים חסרי הקשקשים, החלקלקים - "טרֵפים" לאכילה יודע כל ילד. אבל יש גם כסוּפי קשקשים, שביום סער יש מהם נסחפים אל היבשה. מעל לכולם אלה המפרפרים בין חוטי הרשת של הדייג הערבי, הוא הדייג שבעוד שעה קלה יתלהקו סביבו בני משפחתו וכלב קל-זנב עמם - ויתעסקו יחד אתו בצליית ארוחתם.
אורחים שלנו, משפחת הדייג הערבי מיפו. היה ברור לכולנו, כי זה כאן חוף ביתנו, וזה החול שלנו, וזה הים שלנו. ושלנו אם כן גם האורחים.
כך יפו - חוסמת את אופק הדרום, והיא שלנו כי אבינו נסע אליה כל בוקר לעבודה, על אופניו נסע, ובספר התנ"ך היה סיפור נהדר על יונה ועל דג ועל יפו, כמו במקום אחר נזכר הירקון, שבו אפשר היה לשחות כל זמן שהיה מותר, עד הבילהרציה. הים היה המולדת, ומי שנולד במולדת נולד גם מן הים.
הים היה העולם הגדול, אמר אבינו, ומי שייכנס לתוכו וימשיך לשחות וישחה וימשיך עוד ועוד יגיע עד הצד השני, שם ספרד.
ספרד? הים עם הגלים הנצחיים שלו, חוזרים וחוזרים ללא הרף, הים היה נצחי כמו הזמן. הים היה היסטוריה. היה גורל.
אליק, בן המולדת, בן ההיסטוריה, בן הגורל - אליק נולד מן הים. אבל זו הרי בדיחה בסך הכול. מהתלה. צחוק.
צחוק צחוק - וזה לא מצחיק.
קורא אינטליגנטי (מצוי) די לו שיקרא את שורות הפתיחה בדבר אליק שנולד מן הים למען יבין, שמדובר במהתלה. יהרהר קצת אותו קורא, יבין עוד שבחביון המהתלה מסתתרת לא רק אהבת אב לבניו ואהבת בנים לאביהם, אלא גם הכחשת המהתלה מן העיקר. מלכתחילה נאמרה המהתלה על מנת שתעורר התנגדות נמרצת ותחתיה תיחשף האמת הרצינית: בן המקום הוא אליק ובן הזמן. אלא דא עקא, שחסד זה של קריאה אינטליגנטית אינו מוענק לעתים קרובות דווקא למי שראוי היה להם להתברך בו הרבה - למבקרים אצים-לפָרֵש, לעיתונאים עברייני-גוזמנוּת, ולכל קהל הכתבנים העצלים, המעתיקים אלה מאלה.
וכך קרה, שמצד אחד זכה ספר חייו של אליק למאות אלפי קוראים, דור אחר דור, בעוד שמצד שני נטפלו כמה קלי עט ודעת לפסוק הבודד הזה שבראש הספר, עקרו אותו מגוף עניינו ובניינו, ותלו אותו כמין קמיע-למזיק מעל לחיבוריהם, כאשר אין רצונם אלא לשוב ולטעון (בהסתמך על עדות הנאשם עצמו, כביכול), כי דור ילידי הארץ הוא דור ללא שורשים, ללא יחס של המשכיוּת, ללא חיבור אל מצע ההוויה היהודית, בקיצור: ללא "אהבת ישראל".
מה שמצער אולי יותר מכול בגילוי זה של חוסר הבנה מצד מבקרים, עיתונאים, אפילו מחזאי אחד נצלני, מה שמעיד על צמצום אופקים אצל אלה, הוא העיוורון לגבי המוחשיות של הים בתודעתם של בני המולדת.
"ריח המולדת המלוח", אמר המשורר. הים הוא מקום, כשם שהוא שעון-הזמן הענקי, הנאמן ביותר עלי אדמות. הים הוא מקום שנלחמים עליו, כובשים אותו, מושלים בו, חורשים בו תלם, מושכים ממנו חיים וקיום.
והים הוא זמן, הוא המשכיוּת, הוא אתגר-להמשך, מעֵבר לטוב ולרע, קרקע עולם לצמיחה, גם לאימת מוות נצחית.
את דור היהודים החדש, שצמח כאן על חופו המזרחי של הים התיכון, אי אפשר לזהות בלי שיזפון שפת הים, בלי מלח הזיעה הנוצצת.
ועל כן, אכן - אליק נולד מן הים….