ארון הספרים של ביאליק

לציון 23 באפריל – יום הספר הבין-לאומי

לפעמים לקח ביאליק צירופים שנשחקו מרוב שימוש והטיל בהם שינוי קל שהֲפָכָן כבכהרף-עין לאבן חן יחידה ומיוחדת, שיש בה מן החידוד והשנינה, מחד גיסא, ומן התבונה והמחשבה המעמיקה, מאידך גיסא. הוא עשה זאת בדרך-כלל כדי לשבץ את ה"אבן" המלוטשת ביצירתו לצרכיו הספּציפיים, ולא כדי לעשותה למטבע לשון שגור, שאנשים מגלגלים בו ברחוב ובשוּק.

ואולם ביצירת ביאליק יש גם סוג אחר של צירופי לשון שאינם מבוססים על צירופים כבולים שנשתחקו. להפך, לפעמים ברא ביאליק צירוף חדש שלא היה לפניו (או האיר צירוף שחידשוהו אחרים באור חדש), כדי להעשיר את העברית ולהגמישהּ. רבים מצירופים מקוריים אלה, שנחצבו מלבבו, אכן נכנסו עד מהרה ל"מחזור הדם" של הלשון העברית, נטמעו בה טמיעה גמורה. בדרך-כלל לא ברא ביאליק את המילים והצירופים בריאת "יש מאין", כי אם תר אחר מטבעות לשון זנוחים, צִחצח אותם, שינה אותם במקצת, האירם באור חדש והעניק להם משמעות חדשה ומודרנית.

דוגמה מובהקת שבָּהּ הפגין ביאליק את יכולתו להפוך צירוף רגיל ושגור לצירוף בעל משמעות חדשה היא הדוגמה של "ארון הספרים". צירוף זה, בהוראתו המוחשית והיום-יומית, המקובלת בימינו, היה צירוף חדש למדיי שהשתגר בתקופת ההשכלה. עד אז ידעה העברית את הצירוף "ארון הקודש" (יורשם של צירופים מקראיים כדוגמת "ארון ה'", "ארון העדוּת" וארון הברית"). עד למאה התשע-עשרה עדיין לא הִכִּירה העברית את הצירוף "ארון הספרים" כמקומם ספרי קודש וספרי חולין כאחד, שכּן צורכי השעה טרם הבשילו להיווצרותו של צירוף כזה. די היה לעברית ב"ארון הקודש" שהוא כידוע משכנו של ספר התורה, ולא של ספרים רבים (באביעזר של מ"א גינצבורג [1863] כבר ניתן למצוא את הצירוף "ארון הבגדים", שאף הוא התאזרח בשפה העברית במאוחר).

דומה שהופעתו הראשונה של הצירוף "ארון הספרים" בהוראתו המקובלת בעברית החדשה היא בתרגומו של קלמן שולמן (1857 – 1860) לרומן של איז'ן סי (sue) מסתרי פריז (1843), שאותו חידש המתרגם שחיפש שווה-ערך למילה הצרפתית bibliothèque. הצירוף "ארון הספרים" התאזרח בספרות ההשכלה, והוא משובץ בהבלטה רבה גם בספר האבות והבנים (1868) של מנדלי מו"ס ובספרו של פייארברג לאן? (1899). באוצר השורשים של י"ל בן-זאב (מהדורת 1844) עדיין מצוי הצירוף "ארגז הספרים" לרפרנט ביידיש "דער ביכערשראַנק". כאשר ביקשו סופרי ההשכלה לתאר את אורַח החיים המתקדם השׂורר בביתה הנאה והאסתטי של משפחה יהודית משׂכּלת הנושאת פנֶיה אל תרבות המערב, הוא הושיב את הבת ליד "המִנים" (הפסנתר), לצִדו של ארון ספרים המעיד על רווחה ועל נאורוּת. ואולם בכל אלה מדובר אך ורק באובייקט מוחשי, בעוד שאצל ביאליק המושג "ארון הספרים" משמש גם בתורת מטפורה מופשטת לאוסף קנייני הרוח של האומה.

בפעם הראשונה השתמש ביאליק במושג מקורי זה בהוראתו המטפורית ברשימה שנגנזה שכותרתה "ארון הספרים" (התפרסמה לראשונה ב"כנסת" לזכר ביאליק, כרך ה, תל-אביב ת"ש, עמ' 5 – 10) וכן בשירו הגנוז "עומד ומפשפש אני בארון ספרי סבא זקני" (פורסם לראשונה ב"כנסת" לזכר ביאליק, כרך ג', תרצ"ז, עמ’ 11–12). שתי היצירות הגנוזות האלה עומדות כיום לרשות הציבור בערך "חיים נחמן ביאליק" ב"פרויקט בן יהודה". בשיר המוקדם כתב ביאליק:

עוֹמֵד וּמְפַשְׁפֵּשׁ אֲנִי בַּאֲרוֹן סִפְרֵי אַבָּא זְקֵנִי:

אוֹתִיּוֹת, אוֹתִיּוֹת שָׁם שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁפָּרְחָה נִשְׁמָתָן,

פִּגְרֵי הֲמוֹן זְבוּבֵי מָוֶת מְחַלְלֵי צִנָּה, [...]

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, רַבּוֹתַי, מַעַרְכוֹת הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים,

שָׁלוֹם לָכֶם וּלְתוֹרַתְכֶם הַקָּשָׁה, הוֹי זְקֵנִים קַפְּדָנִים,

הַאִם הִכַּרְתּוּנִי? עֲלֵיכֶם הֹרַגְתִּי מִלְפָנִים בַּחֶדֶר,

וַעֲלֵיכֶם הֵמַתִּי אֶת-עַצְמִי בִּישִׁיבוֹת וּבְבָתֵּי הַמִּדְרָשׁ.

אַתֶּם לְבַדְּכֶם הֱיִיתֶם עוֹלָמִי הַיָּחִיד מֵעוֹדִי - - -

בשנת 1910, כשסיים את עבודתו על "ספר האגדה", כתב גם את שירו הנודע "לפני ארון הספרים". כבשירי בית-המדרש שלו האני-הדובר מנסה לכונן מחדש את בית-המדרש הישָׁן ולבוא בחברת אֶחיו משכבר הימים, אך ניסיונו עולה בתוהו, והוא נאלץ להודות שימיו המפוארים של בית-המדרש הישָׁן חלפו-עברו להם וכי יש לחפש פתרונות אחרים לליכודה של האומה. אל הספרים הוא פונה במילה "התכירוני" בדומה לפנייתו של טשרניחובסקי לפסל אפולו.   במפגשו עם הגווילים העתיקים של ארון הספרים העברי, גיבורנו מבהיר איך דעכה הלמדנות היהודית ההיסטורית, ששמרה על העם ועל תרבותו:

בַּעֲלִיַּת קִיר, בְּתוֹךְ בֵּית-מִדְרָשׁ שׁוֹמֵם,

אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרוֹן לָאַחֲרוֹנִים,

עַל-שְׂפָתַי פִּרְפְּרָה וָמֵתָה תְּפִלַּת אָבוֹת,

וּבְפִנַּת סֵתֶר שָׁם, עַל-יַד אֲרוֹנְכֶם,

לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד. [...]

בִּמְעֵי אֲרוֹן הַסְּפָרִים חִטֵּט עַכְבָּר;

גַּחֶלֶת עַל הָאָח עוֹד לָחֲשָׁה אַחֲרוֹנָה – [...]

וְהִנֵּה גַּלְגַּל חַיַּי הֶחֱזִירָנִי

וַיַּצִּיבֵנִי שׁוּב לִפְנֵיכֶם, גְּנוּזֵי אָרוֹן,

יְצִיאֵי לְבוֹב, סְלַוִּיטָא, אַמְשְׂטֶרְדַּם וּפְרַנְקְפוּרְטְ,

וְשׁוּב הוֹפֶכֶת יָדִי בִּגְוִילֵיכֶם [...]

בין לבין חיבר ביאליק סיפור שנגנז בשם "בבית אבא", ובו מתואר הלמדן הצעיר המכניס את ראשו "אל אפלוליתו של ארון הספרים, עומד כפוף על גבי גמרא". בכל היצירות הללו, בשירה ובפרוזה, האני-הדובר חוזר אל הגווילים הבָּלים והעבֵשים של ארון הספרים של בית המדרש שאותם נטש במשתמע לטובת מַדוחיה של תרבות נֵכר, לאחר שהבין במאוחר שארון הספרים של בית סבא מגלם בעבורו את כל עולמו, האישי והלאומי כאחד. ביצירות אלה העמיד ביאליק תמונה של ארון ספרים ממשי ומוחשי, אלא שהמשמעות המטפורית שלו כתיבה המכילה את נכסי הרוח של העם עולה כמובן על זו הקונקרטית.

לימים השתמש המשורר בצירוף "ארון הספרים" בהוראתו הקונקרטית והמופשטת כאחת גם בהרצאותיו ובנאומיו. כך, למשל, אמר בהרצאה "יחיאל מיכל פינס ועבודתו הספרותית" ברצותו לתאר את גניזתם של נכסי רוח שנוצרו באלפיים שנות גלות: "עוד עומד לו ארון הספרים הישן בפינה, וה'מזרח' עודנו תלוי על הקיר, אף שכנגדם יש אחרים; אך כיוון שנסתלק סבא מן הבית, פנה זיוה ופנה הדרה של אותה פינה, ארון הספרים מורד אל המרתף, וה'מזרח' מושלך אל העלייה" (דברים שבעל-פה, ב, עמ' קעב – קעט); וכשביקש ביאליק בעשור התל-אביבי שלו להצביע על מעמדה ההולך ומתחזק של הספרות העברית החדשה ועל מקומה על מדף הספרים העברי, טען: "גם המקונן הגדול ביותר לא יוכל להכחיש, כי הספרות העברית החדשה ירשה את המקום המכובד ביותר בארון הספרים ועל שולחננו. מלבד הספרים הבודדים, אבני השתייה לספרותנו, החל מהתנ"ך והתלמוד, שהם אינם נעקרים לעולם ממקומם הנאמן, הרי הספרות החדשה תפסה את מקום יתר הספרים הישנים" (שם, כרך א, עמ' קמב – קמה).

במאמר שכָּתב בשנת תרצ"א, ערב צאתו למסע תעמולה באירופה למען הפצת הספר העברי מטעם "בצר" (התאחדות של הוצאות הספרים "דביר", אמנות" ו"שטיבל") אמר ביאליק: "ישוב נא ארון הספרים כשהיה, מלא וגדוש, לכבודו הראשון בכל בית בישראל". וחודשים אחדים לפני פטירתו בטרם עת, נשא ביאליק דברים על הביוגרף שלו, פ' לחובר, ועל ספרו תולדות הספרות העברית החדשה במסיבת סופרים ב"אהל שם", ושם אמר: "ובכל-זאת עוד לא קנתה לה הספרות החדשה בהכרת האומה זכות ישיבה בארון-הספרים, בקומה אחת עם הספרים שקדמו לה" (שם, כרך ב, עמ' רמד – רמו).

ברי, ביאליק כִּיוון את דבריו לא לגובהו הפיזי של המדף בארון ספרים קונקרטי, אלא למעמדו של הסופר בארון הספרים הווירטואלי. הצירוף "ארון הספרים" שימשוֹ כאמור כמטפורה לקנייני התרבות של עם ישראל לדורותיהם, והוא לא הקיף את תרגומיהם של קלמן שולמן ויצחק אדואד זלקינסון, למשל, ועל כן כינהו "ארון הספרים של בית אבא". דומה שהתוספת שהוסיפו בימינו לצירוף המקורי שברא ביאליק הייתה צורמת את אוזניו, כי הצירוף "ארון הספרים היהודי", שנשתגר בדור האחרון, בהוראת כלל קנייני הרוח של עם ישראל, היה נשמע לו ווּלגרי במקצת, או בָּתַר-ציוני במקצת.

"ארון הספרים" של עם ישראל (במובנו המופשט כפי שעיצבוֹ ביאליק) הכיל רק ספרים בעברית ותרגומים לעברית של סופרים יהודיים ונָכריים. התוספת "היהודי" הייתה אפוא לגביו סרח עודֵף וייתור. כשביקש ללגלג על אותם חוגים מתמערבים זקורי-חוטם, שעדיין האמינו בעיוורונם באפשרות שספרותו של עַם ישראל תוכל להמשיך להיכתב בלע"ז על אדמת נֵכר גם לאחר המהפכה הציונית, בחר ביאליק להשתמש באירוניה במילה "ביבליותיקה" לתיאור ארון הספרים שלהם (וראו, למשל, ברשימתו "מעוּות לא יוכל לתקון").

הארון הנגלה לעיני השב אליו מִשּׁוּט במרחקים, איננו ארון של מקדש רב תפארת. להפך, זהו ארון מוזנח, מלא פגרי זבובים וקורי עכביש, גדוש בגווילים בלים שיד אינה הופכת בהם עוד; ארון העומד בבית הזקוק בדחיפות ל"בדק בית". ספריו של ארון זה הם "עצמות יבֵשות" שאין מי שייפּח בהן רוח חיים ויחשוף את יופיין שאבד. ממילא עולה המשמעות הכפולה של המילה "ארון" – רהיט לאחסון וארון מתים ('ארון מתים', כמו להבדיל 'ארון ספרים', אף הוא מושג זר שלא נודע בתרבות עם ישראל ובשפה העברית).

עם זאת, בכל יצירותיו על "ארון הספרים", כאובייקט מוחשי וכרעיון מופשט, העלה ביאליק את הטענה שניתן לערוך "תיקון" ב"היכל הכלים השבורים": שניתן לכבד את הארון, תרתי משמע (לנקותו ולהעניק לו כבוד), להסיר ממנו את אבק הדורות ולנסוך בספרים הניצבים על מדפיו של ארון זה תורה חדשה ושירה חדשה.