אפלו ענני אוקטובר
עודכן: 7 ביוני 2023
שירי פרֵדה מן החיים: תרצה אתר בעקבות סילביה פלאת'
פורסם: מאזנים 76, 2002, עמ' 35-39
לאידה ואהרן אצילי הנפש
באוקטובר 1962 מלאו לסילביה פלאת' שלושים שנה. בִתה הבכורה פְרִידה הייתה בסך הכול כבת שנתיים וחצי ובנה הצעיר ניקוֹלַס זה אך נולד. באותה עת החל טֶד יוּז לראות ברכה בעמלו ולִזכות פה ושם בפרסים ובפרסום, בעוד אשתו שרויה בצֵל, מגַדלת בכוחות עצמה את שני הפעוטות. אמנם מייד לאחר הלידה הראשונה החליטו בני הזוג לוותר לזמן מה על הרחבת המשפחה, ולאפשר לסילביה פלאת' לפרוץ את מחסום האלמוניוּת; אולם משנתברר לה שהיא בהיריון, גמרה סילביה אומר ליטול את תפקידה כאֵם לשניים במלוא הרצינות. לשם כך, היא עודדה את טד להשכיר את דירתם הלונדונית בצֶ'לקוֹט סקווייר לזוג ידידים, דייויד ואסיה וֶ'וִיל (Wevill), אף חיפשה ומצאה בית מחוץ לעיר, בקורט גרין שבמחוז דֶבוֹן. כך ביקשה להעניק למשפחתה תנאי חיים נוחים ונעימים יותר מאלה שהיו מנת חלקה בעיר הגדולה. ולמרות סימני הדבֵקוּת בחיים, סטתה מכוניתה מן הדרך לאחר הלידה השנייה, וכמעט שהתהפכה. בדיעבד נטתה סילביה פלאת' לראות בכך ניסיון התאבדות, "שלא עלה יפה".
בוגדנותו של טד יוּז ופרשת אהבים שניהל עם אסיה יפת התואר לא תרמו לחוסנה הנפשי. היא חזרה ללונדון, ובחיפוש אחר מקום מגורים, נמצאה לה לבסוף בדצמבר 1962 דירה קטנה ועלובה, ברח' פיצרוי 23, שבּה גר בזמן מן הזמנים המשורר ויליאם באטלר ייטס. בדירה מדכאת זו עבר עליה חורף 1963, חורף קשה במיוחד, בעוד טד ואסיה מבלים בנעימים בספרד שטופת השמש. בינואר 1963 היא פרסמה את סִפרה "פעמון הזכוכית" תחת השם הבדוי "ויקטוריה לוּקאס", ובפברואר 1963 שמה כידוע קץ לחייה. היא אטמה את חדרה בסרט בידוד ובמגבות, אך את חדר ילדיה השאירה מאוּורר ומצויד במזון. היא פתחה את הברז של תנור ההסקה בחדרה, ומתה מהרעלת חד-תחמוצת הפחמן, גז רעיל וחסר ריח, שדלף ממנו. את שירהּ "פִּרְחֵי פָּרָג בְּאוֹקְטוֹבֶּר" כתבה ביום 27 אוקטובר 1962, ביום הולדתה בדיוק, כשלושה חודשים לפני מותה, בעיצומו של המשבר הנפשי שבּו לקתה מחמת דיכאון שלאחר לידה ולאחר "לידת" הספר; וכן מחמת תשישות וחוסר אמצעים, חסך באהבה ובהכּרה.
השיר "פִּרְחֵי פָּרָג בְּאוֹקְטוֹבֶּר" כורך אפוא את הלידה והמוות, כבמעגל. כשלושה חודשים קודם לחיבורו (ביום 20 ביולי 1962), נולד "אחיו הבכור" של שיר זה, הלא הוא שירהּ "פִּרְחֵי פָּרָג בְּיוּלִי" הפותח במילים, הילדוּתיוֹת והמחרידות כאחד: "Little poppies, little hell flames, / Do you do no harm?" - כעין תערובת של דקלום תמים לגיל הרך ושל שיר משירי התום והחטא של ויליאם בלייק. דווקא בחודש אוקטובר, בהתקרב יום הולדתה האחרון, נתפסה סילביה לפעילות יצירתית קדחתנית במיוחד, שהתבטאה בחיבורם של לא פחות מ26- שירים משירי הקובץ "אֲרִיאֵל". חודש לאחר מכּן חזרה ללונדון, ומצאה אותה דירה צפופה ומדכאת, שבּה טרפה מקץ שבועות אחדים את נפשה בכפהּ. זהו שיר המשחזר נסיון התאבדות, זֵכר לניסיון הראשון שלה בקיץ 1953, שבעקבותיו אושפזה בבית-חולים מק'לין, שבּו עבדה לימים כטלפנית, בחודשים שבהם שָבה עם בעלה לבית אִמה שבארצות-הברית. היא לקחה על עצמה מִשרה של "ראש קטן", חסרת כל הילה של יוּקרה, בחפשהּ תחליף למשרה היוקרתית באוניברסיטת האם שלה סמית' קולג', שבּה מאסה עקב החובות הרבים והמכבידים שהטילה עליה ההוראה. עבודתה במוקד החירום של בית-החולים הִפגישה אותה שוב, שלא בטובתה, עם מקרי התאבדות לא מעטים, ש"נכשלו" וש"הצליחו".
פִּרְחֵי פָּרָג בְּאוֹקְטוֹבֶּר
אֲפִלּוּ עֲנָנֵי הָרוֹם הַבֹּקֶר לֹא יוּכְלוּ לְהִסְתַּדֵּר עִם אֲזוֹרִים כָּאֵלֶּה.
גַּם הָאִשָּׁה בָּאַמְבּוּלַנְס
שֶׁלְּבָבָהּ פּוֹרֵחַ לָהּ בְּמִין אָדֹם נִדְהָם-כָּל-כָּךְ מִבַּעַד לַמְּעִיל.
מַתָּת, מַתְנַת אוֹהֵב
שֶׁכְּלָל לֹא נִתְבַּקְּשָׁה
מִן הַמְּרוֹמִים
שֶׁבְּלָבְנָם וּבְלַהֲטָם הֵם
מַצִּיתִים לָהֶם אֶת חַד-תַּחְמֹצֶת-הַפַּחְמָן, לְצַד
זוּגוֹת עֵינַיִם הַמִּזְדַּגְּגוֹת עַד דֹּם מִתַּחַת לַקַּסְדוֹת.
אֵלִי, הוֹ, מִי אֲנִי בִּכְלָל,
שֶׁהַפִּיּוֹת שֶׁדָּמְמוּ יַשְׁמִיעוּ קוֹל בְּכִי תַּמְרוּרִים בֵּין תִּימוֹרוֹת
הַלֹּבֶן שֶׁל עֲצֵי לִבְנֶה בַּקֹּר, בִּשְׁלַל פִּרְחֵי דָּגָן בְּבֹקֶר לֹא עָבוֹת.
אכן, ניסיון ההתאבדות נרמז כאן ברמזים שעוביָם כקורת בית הבד: נזכר כאן האמבולנס המוביל את האישה המטושטשת בין הskirts- (חצאיות, שכונות שבשולי העיר; גם למילה "אזורים" כפל-משמעות), נזכר הגז הרעיל, שעתיד היה לשמשהּ באותו ניסיון מר ונמהר ש"הצליח"; נזכר בכיָם המר של יקיריה, על רקע עצי הלִבנה הלבנים מכפור (אם ננסה ללכוד את האליטרציה שבצירוף "a forest of frost"), ועל רקע הזריחה של פרחי הדגן (המילה "late" שלקראת סוף השיר אף היא מילה דו-משמעית, הרומזת לאיחור ולמוות גם יחד). גם הפרגים שבטבע וגם הלב הפועם של האישה באמבולנס, כנראה לאחר ניסיון התאבדות, "פּוֹרְחִים" (מילה "אופטימית", שאינה כה מפתיעה בעברית לשגרת הלשון נאמר כאן " "bloomsולא "booms" לתיאור הלב המנתר מפחד. פריחת הלב והפרחים, וכן אִזכורם של פרחי הפרג שבכותרת, תורמים לאופיו הפסיכודלי, מקהה החושים (opiate) של שיר זה, שבו נזכר גם גז חד-תחמוצת הפחמן כגורם להתאבדות, כבמציאוּת. משמע, סילביה פלאת' חשבה על ההתאבדות, ואפילו על דרך ההתאבדות, זמן מה לפני שביצעה את משימתה.
צבעי האדום והלבן, השולטים ב"פִּרְחֵי פָּרָג בְּאוֹקְטוֹבֶּר", טעונים בסמליוּת של חיים ומוות, חטא ותום. הלב פורח באדום, והעץ תחת מעטה כפור לבן. השמים חיוורים, אך מלוהטים ("palely and flamily") כפני האישה הנרגשת מן הניסיון לממש את מחשבותיה האובדניות; החיים שהוחזרו כמַתָּנה ממרום דומים לחבילות-השי הארוזות באדום, שמקבלים העוללים דרך הארובה מהחסידה לִבנת הכנפיים, המקננת על גג הבית. באים כאן לידי ביטוי הרהוריה של המשוררת על התינוקות חסרי הישע שהיא משאירה מאחוריה ("poppies" הוא הומונים של "puppies" = 'גורים'), שהרי אפילו אִזכּורו של פרח הדגן (cornflower) בשורה האחרונה יוצר לשון-נופל-על-לשון עם המילה קורנפלור ("cornflour" =מאכלם העמילני של תינוקות). פרח זה מכוּנה במגדירי הצמחים בשם "דרדר אדום" או "דרדר כחול", ולא ברור אם התמונה שבשורת הסיום היא תמונתו של שדה זרוע בפרחי-דגן כחולים או מנומר בפרחים אדומים כצבע הפרג. ככלל, המשוררת נהגה לעצב תמונות הנקלטות בדרכים שונות אצל קוראים שונים, איש איש לפי המִטען שהוא מביא אִתו על שכם (כזו היא, למשל, תמונת הלבָנה שפני יאנוס לה, בסוף השיר "קו הקץ").
מעניין לגלות כי בשירהּ האחרון של תרצה אתר, "בַּלָּדָה לְאִשָּׁה", שהיה, בלוויית הלחן המלודי של משה וילנסקי, לשיר מוּשר בלתי נשכח, משולבים כמה ממשפטיה של סילביה פלאת', כבמעין ציטוט. פזמון נוגה זה, שנמצא בחדרה של תרצה אתר לאחר מותה, יכול כמדומה לפזר את ענני הספק באשר לסוֹפה המשוררת והמתרגמת, שהייתה בת 36 בלבד במותה. כזכור, התלבטו רבים אם קפצה תרצה אתר מחלון חדרה, או שמא נפלה ממנו באקראי. השיר "בַּלָּדָה לְאִשָּׁה", המשחזר בגירסה אישית את פתיחת השיר "פִּרְחֵי פָּרָג בְּאוֹקְטוֹבֶּר", ממשיך במילים "הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב" ומסתיים במילים "הַכֹּל נִגְמַר", מבהיר כמדומה יותר מכל עדות אחרת את ההרהורים שהתרוצצו בראשה של המשוררת המחוננת בימיה האחרונים:
אֲפִלּוּ עֲנְנֵי הַגֹּבַהּ / לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ, / הִיא הִבִּיטָה עַד בְּלִי שׂבַע / הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה - // שֶׁכָּעֵת פּוֹרְחוֹת בָּעֵמֶק / שְׁלַל חֲבַצְלוֹת הַבָּר / וְלַמְּרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל, / הַכֹּל נִגְמַר.// אֲפִלּוּ עֲנְנֵי אוֹקְטוֹבֶּר /הַסְּגֻלִּים אֶל מוּל שְׁקִיעָה, / לֹא עָזְרוּ לָהּ אַף לְרֶגַע / לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע - / אַף כִּי שׁוּב פָּרְחוּ בָּעֵמֶק / שְׁלַל חֲבַצְלוֹת הַבָּר / וְלַמְּרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל, / הַכֹּל נִגְמַר.// אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר / הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב, / כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר / הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב… // עוֹד פּוֹרְחוֹת הַרְחֵק בָּעֵמֶק / שְׁלַל חֲבַצְלוֹת הַבָּר / אַךְ לַמְּרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל, / הַכֹּל נִגְמַר.
מותר כמדומה להניח שתרצה אתר החלה בתרגום השיר "פִּרְחֵי פָּרָג בְּאוֹקְטוֹבֶּר", זנחה את מלאכת התרגום באמצע הדרך והחליטה לכתוב שיר אישי משלה. זהו תהליך יצירה המתואר תכופות אצל משוררים, המשחזרים את נסיבות כתיבתם של שיריהם, וניתן למצוא לכך עדויות מובהקות בארכיוניהם.2המילים "אֲפִלּוּ עֲנָנֵי הָרוֹם הַבֹּקֶר לֹא יוּכְלוּ", הפותחות את "Poppies in October" הפכו אצל תרצה אתר ל"אֲפִלּוּ עֲנְנֵי הַגֹּבַהּ / לֹא יָכְלוּ", ובהמשך: "אֲפִלּוּ עֲנְנֵי אוֹקְטוֹבֶּר / לא יָכְלוּ". כך הִתיכה למהות אחת את הכותרת ואת אקורד הפתיחה של השיר האנגלי, ששימש לה מקור ההשראה. אילו כתבה תרצה אתר על פרחי הפרג שבשירה של סילביה פלאת' מיד היו קוראיה קושרים את הפרחים האדומים עם ה"כלניות" מפזמונו הידוע של אביה, ולכן העדיפה לכתוב על "שְׁלַל חֲבַצְלוֹת הַבָּר" (ה"בָּר" הדו-משמעי מכיל בתוכו גם את ה"דגן" של ה"cornflower" מן המקור). המילה "בָּר" החורזת ב"הַכֹּל נִגְמַר" חוזרת כהד וכמין "מאנטרה", שנועדו לשכנע את המשוררת שהיא אכן הגיעה לסוף דרכה, וכי אין לה דרך חזרה. אכן, אפשר שאגב תרגום שירה של סילביה פלאת', גילתה תרצה אתר הזדהות כה רבה עם תכניו וצורותיו, עד שהחליטה לעצבם בעצמה, בדרכה שלה ולתת להם גוון אישי. העובדה ששירה האחרון כולל משפטים מתוך שיר ההתאבדות של סילביה פלאת' אומרת דרשני, אין ספק.
שני השירים הם שירים של אין-מוצא. את שניהם כתבו נשים צעירות בשנות השלושים לחייהן, כל אחת מהן אֵם לשני עוללים, שחייהם זה אך החלו להנץ, בידיעה ברורה כי הן הולכות אל מותן, שהן מוותרות על העתיד הצפוי להן וכי סבל רב ייגרם לאוהביהן. סילביה פלאת' מעלה בדמיונה את אחרוני המבכים, שיעמדו בפה פעור מול שדה זרוע פרחי דגן, ותרצה אתר אומרת במפורש, שלמרות פריחת חבצלות הבר: "הִיא לֹא בְּסֵדֶר / הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב […] לַמְּרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל, / הַכֹּל נִגְמַר". ייתכן שאחדים ממרכיביו של השיר "בַּלָּדָה לְאִשָּׁה" - כגון מילת ההכללה "אִשָּׁה", מילות הוויתור על החיים ("הַכֹּל נִגְמַר"), תיאור החבצלות, הדומות לפרחי הלילה עמוקי הגרון ותיאור המבט המרוחק - קיבלו את השראתם משירה האחרון של פלאת' - "Edge" - שנכתב כשבוע לפני התאבדותה:
קַו הַקֵּץ
הוֹלֶכֶת וְנִשְׁלֶמֶת הָאִשָּׁה. כַּד מִבֵּין כַּדֵי חָלָב שֶׁנִּתְרוֹקְנוּ.
עַל גּוּפָתָהּ וְהִיא קִפְּלָה אוֹתָם
הוֹלֵךְ וּמִתְפַּשֵּׁט חִיּוּךְ שֶׁל גְּמַר מְלָאכָה, בַּחֲזָרָה אֶל תּוֹךְ גּוּפָהּ כְּמוֹ עֲלֵי
תַּעְתּוּעֵי גְּזַר הַגּוֹרָל הַיְּּוָנִי שׁוֹשָׁן הַנִּסְגָּרִים בְּעוֹד הַגָּן
זוֹרְמִים בִּמְגִלּוֹת הוֹלֵךְ וּמִתְקַשֶּׁה וְנִיחוֹחוֹת מְדַמְּמִים
גְּלִימַת הַטּוֹגָה שֶׁעֲלֶיהָ. מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹת פִּרְחֵי הַלַּיְלָה הַמְּתוּקִים, הָעֲמֻקִּים.
רַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹת כְּמוֹ אוֹמְרוֹת: לַלְּבָנָה אֵין שׁוּם סִבָּה לְהֵעָצֵב, הִיא אֶת עֵינָהּ
עַד כָּאן הִגַּעְנוּ, זֶה נִגְמַר. פּוֹקַחַת מִכִּפַּת הַעֶצֶם וּמַבָּט נוֹתֶנֶת.
כָּל יֶלֶד מֵת, צֶפַע צָחֹר הִיא רְגִילָה כְּבָר לְכָאֵלֶּה מִין דְּבָרִים,
צָנוּף כִּפְקַעַת בְּכָל שְׁחוֹרֶיהָ מִתְפַּקְעִים קַלּוֹת וְנִגְרָרִים.
שיר אחרון זה של סילביה פלאת', שגם הוא שימש כמדומה מקור השראה לתרצה אתר, בנוי כמין סרקופג מילולי, שבו עורכת המשוררת האנגלו-אמריקאית לעצמה מין טקס קבורה דמיוני, אסתטי ומעורר צמרמורת כאחד. המוות מוצג כאן כסופו של תסריט ידוע מראש, כסוף המערכה החמישית בטרגדיה יוונית. את הגיבורה של שירה מכנה סילביה פלאת' "האישה" לציון גורלה הארכיטיפי, ולשם כך היא הולכת אל מעמקי ההיסטוריה כדי לראות את גורלה כחוליה בלתי נמנעת בשלשלת של גיבורות טרגיות שהלכו אל מותן, למן האישה הראשונה שנתפתתה, פיתתה וקוּללה בקללת "בעצב תלדי בנים" (בראשית ג, טז). טשטוש הגבולין בין המציאוּת למעשה האמנות הוליד כאן את השימוש ב"מגילות" של גלימת הטוגה מן הטרגדיה היוונית (שורות 6-5), את ה-accomplishment, שיש בו מביצועו של האמן (שורה 3), את הדואט של הרגליים, הנתוקות כאילו מן הגוף (שורה 8), את מקהלת הניחוחות הבוקעת מגרונות פרחי הלילה (שורה 16) ואת האֶפּילוג הדמיוני של הירח כמין אומנת זקנה המתבוננת במתרחש, לאחר מוֹת (המילה האנגלית "bone" היא הומונים של המילה הצרפתית "bonne", המשמשת באנגלית בהוראה של 'מטפלת', 'אומנת המשגיחה על הילדים'). לפנינו ייאוש מן המסע, מן התקווה להגיע להישגים ("גְּמַר מְלָאכָה" בשורה 3, "עַד כָּאן הִגַּעְנוּ, זֶה נִגְמַר" בשורה 8). במקום ה"אוֹפּוּס מגנוּם", שלא ייכתב לעולם, ממחיזה כאן סילביה פלאת' את מותה, והמְחָזָה זו עתידה להיות ללא ספק ה"יצירה" הגדולה ביותר שלה - מפורסמת ומדוּבּרת יותר מכל שיר שכּתבה אי פעם. שישה ימים ארכה מלאכת הבריאה, ושישה ימים נדרשו לסילביה פלאת' (שירה נכתב ביום 5.2.1962, והיא התאבדה ביום 11.2.1962) כדי לשכלל ולהשלים את מעשה הבריאה של המוות והקבורה.
יש בשיר זה ריבוי של קפלים וקיפולים: נזכרים בו קפלי הגלימה ו"מגילותיהם" המסודרים בסדר מופתי, בטרם קבורה; נזכרים התינוקות שלא נולדו הצנופים וכרוכים כפקעת נחשים. בשפה האנגלית יש צירוף-לשון העושה שימוש במילה "coil" במשמעות של "נחש כרוך על עץ" ("a serpent coils around a tree"), וכאן הילד והאחריות לגידולו נכרכים כנחש על האישה הארכיטיפית, שֶמִּימות חווה ועד ימינו אנו, ומכבידים על צווארה כאבני ריחיים; נזכרת בשיר גם האישה המקפלת את התינוקות ואת שדיה בחזרה לתוך גופה כאילו היו כלי אין חפץ בו (העוּבּרים שלא נולדו, כד הקבורה ובו נחש מקופל כעוּבּר במעי אמו והשדַים שאיבדו את תפקידם, התרוקנו מחלב והצטמקו מקבילים ללבָנה במצנפתה מן הבית האחרון, הדומה לשַד הזולף את חלבו); נזכרים העלים והפרחים המתקפלים לעת ערב. כל אלה מעידים על הסוף הקרב ובא. הגוף, אבריו שסיימו את תפקידם, הוולדות שמתו בתוכו, כל אלה הם כמלבושים שנהוג לקפלם לפני הכנסתם לארון, תרתי משמע (וגם הגוף הרי אינו אלא מלבוש). תיאורי המוות בשיר זה מזכירים את האילוסטרציות בשחור-לבן פרי מכחולו רב התנופה של בירדסלי, הצייר האנגלי הנודע, שאייר את האֶפּוֹס "מות ארתור" מאת סר תומס מַאלוֹרי ואת המחזה "שלומית" מאת אוסקר ויילד.
גם בשיר "קַו הַקֵּץ", כמו בשיר "פִּרְחֵי פָּרָג בְּאוֹקְטוֹבֶּר", משולבים דימויים ותיאורים בעלי אופי פסיכודלי, רב מעוף: פרחי הלילה המדממים, הנחשים , הסינסתזיות של הניחוחות והמראות. בטעות יכול הקורא-הפרשן להתרשם שאין לנתח שיר כזה בכלי ניתוח קונבנציונליים, מפאת אופיו האישי והאי-רציונלי; שכמו בזמן קריאת שירי יונה ווֹלך, שהושפעה מסילביה פלאת', יש לאחוז בספר-עזר בפסיכואנליזה כדי להיות מסוגל לגעת בשולי הנפש הסעורה שהפיקה את המילים, ללא סדר, משמעת והיגיון. אבל זהו שיר של איגיון (nonsense) רק לכאורה, שכן סילביה פלאת' הייתה "שוקת מלאה", שקויה ורווּיה עד לשד עצמותיה בתרבות העולם: מהתנ"ך והמיתולוגיה היוונית ועד לאחרוני האחרונים. השיר נראה אישי ואידיוסינקרטי לגמרי, ספונטני ולא מכולכל, אך כל הכורה אוזן לצלילי-הלוואי של המילים, יגלה, שלמרות סערת הנפש או השקט שלאחר הסערה, הֵדיו של ספר קֹהלת מהדהדים ברקעו.
כך, לדוגמה, המילה "pitcher", שפירושה "כד חלב" מזכירה את הפתגם העממי "לכדים הקטנים אוזניים גדולות" ("little pitchers have long ears"), המבוסס על מימרת קֹהלת "כי עוֹף השמים יוליך את-הקול" (קהלת י, כ) והמזהיר מפני תינוקות השומעים הכול ומבינים הכול. באים כאן לידי ביטוי הן חששותיה של סילביה מתגובת ילדיה הקטנים, הן סקרנותה לראות בעיני רוחה את תגובת הסובבים לאחר שהשמועה תעשה לה כנפיים ודבר מותה ייוודע ברבים. ניתן לזהות בשורה האחרונה גם הד לפסוק "כי כקול הסירים תחת הסיר כן שְׂחֹק הכסיל" (קֹהלת ז, 6), שגירסתו האנגלית היא "as the crackling of thorns under a pot, so is the laughter of the fool". מכאן, שסילביה פלאת' חזתה בעיני רוחה לא רק את העצב על לכתה לבלי שוב, אלא גם את התגובות האדישות או הכעוסות של אחדים ממקורביה. צירופם זה לזה של קול נפצוצי הסירים-הדרדרים והסיר (כאן נזכר כד החָלב וכדי החרס שבתוכם הנחשים, ובמשתמע גם ביצת הנחש) מרמזת לרעיון אפסוּת האדם: כל כולו אינו אלא עפר, בית חומר, כלי שביר ודק, שיכול להיסדק ברגע. ואגב, המילה "crackling"פירושה גם "שיירי חֵלב", והיא מרמזת לנרות האֵבל הקרֵב ובא, אף מרמזת להיות האדם נר שפתיל-חייו וחֵלב קיומו הולכים ומתמעטים. ניכר שסילביה התענגה על קסמן הפנטסטי, הבלתי מתפענח עד תום, של המילים, ושאפה להגיע למיזוגם של ההזוי, האקסטטי והרציונלי.
גם בכותרת - "Edge" - יצקה סילביה פלאת' משמעים רבים: מצד אחד, המילה מזכירה את חוד התער, המרמז להלוך הרוח האובדני שבו נכתב השיר. מצד שני, מילה זו פירושה גם "עוקץ, מילה שנונה", וסילביה רוצה לומר את המילה האחרונה, ואפילו להספיד את עצמה. "to be on the edgeּ" פירושו להגיע לטירוף שעל קצה גבול היכולת, ואכן היא מסבירה כאן שהיא ניצבת על גבול השיגעון, על שפת התהום. זהו שיר קו הקץ, או שיר הקָּצֶה של האישה שקָּצָה בחייה. לפנינו אפוא שירה עשירה בקונוטציות, אסוציאציות ספרותיות ואַלוּזיות, חלקן מכולכלות, חלקן צפו להן ועלו כנראה ממעמקי התודעה. האם יהא זה חסר שחר להניח שהצירוף האליטרטיבי - "a forest of frost" - מן השיר "פִּרְחֵי פָּרָג בְּאוֹקְטוֹבֶּר" נולד מתוך אסוציאציה לשירו של המשורר האמריקני רוברט פרוסט על שתי דרכים המתפלגות ביער חורפי, ועל החלטתו לבחור בדרך שעדיין לא דרכו בה לפניו ("the road not taken")?
בצמד הטורים (couplet) האחרון של השיר "קַו הַקֵּץ" יש מין תערובת אוקסימורונית של תמונה ילדותית, הלקוחה כאילו מאגדות הילדים הגרמניות, ותמונת בלהה, הלקוחה כאילו מסיפורי החלחלה של הגוֹתיקה הגרמנית (שילוב מעין זה ניתן לאתר בשירי נתן אלתרמן, המשלבים תמונות מאגדות הילדים של האחים גרים ומסיפורי הבלהה ה"טבטוניים").3מצד אחד, לפנינו תמונה כמו-ילדותית (תמונת הלבָנה במילואה כאומנת טובת-לב במצנפת עגולה המתבוננת בנעשה ממרום בתערובת של תדהמה ושל אֶמפתיה); ומצד שני, לפנינו תמונת מעוררת אימה (תמונתה של הלבָנה שנתמעטה, כִזקנה גרומה בשחורים ובמצנפת דמוית חרוט, כמכשפה הגוררת את עצמותיה החורקות והמתבוננת בנעשה בשווויון נפש). הדוברת מנחמת עצמה שהאומנת הזקֵנה והנאמנה לא תתייסר הרבה על מותה, כי כבר ראתה דברים כאלה בימי חלדה. ניכּר שהיא דואגת מי יטפל בילדיה אחר מותה, מי יפקח עליהם עין. יש כאן תערובת של רציונליוּת ואי-רציונליוּת, של תכנון קר ושל רגשנות, כמו בספרות הגרמנית והגוֹתית, המהדהדת כרקע הדברים.
רובד זה, שעניינו המוטיבים הגוֹתיים המשוקעים ביצירת סילביה פלאת', מוליכנו לחידה נוספת, שספק אם ניתן יהיה אי-פעם להגיע לפתרונה: אחד הדברים האחרונים שכתבה המשוררת בחייה הקצרים הוא ספר ילדים - ספק מקור, ספק תרגום, ספק עיבוד - שיצא לאור בשנת 1996 תחת הכותרת הלא-שגרתית "The it-doesn't-matter-suit" (הספר תורגם לעברית בידי איתן בן-נתן בשם "חליפת-הלא-נורא").4והנה, במעשיית ילדים זו, שנמצאה בין גנזיה של המחַברת שלושים שנה ויותר לאחר מותה, מתגלה מערכת זיקות מפתיעה לשירהּ הסיפורי הידוע של קדיה מולודובסקי "גלגוליו של מעיל", שאלתרמן תרגמוֹ לעברית לאחר מלחמת העולם השנייה, והעמיד באמצעות תרגום זה כמין גל-עד ליהדות מזרח אירופה שחרבה.5במעשייה של קדיה מולודובסקי, ששחוק ודמע משמשים בה בערבוביה, "מככּב" מעיל אחד ויחיד, שעבר במשפחה יהודית דלה מילד בוגר לאחיו הצעיר, ותמיד ללא פגע ("וְהַמְעִיל זְהַב פַּרְוָיִם/ עוֹד שָׁנָה וְהַמְעִיל כְּאִלּוּ/ עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ"). כך הולך ומתגלגל לו המעיל מִשנה לשנה, מילד לילד, עד שבן-הזקונים השובב יחיאל-פרץ חוזר עם קרע ומוציא (אבוי!) את המעיל "כליל השלמות" מן המחזור. האם לשתי היצירות, המסַפרות על מעיל (או חליפה), המשמש נושא לשיחה מתמדת בין בניה של משפחה מרובת ילדים, מקור גרמני משותף? בין שפת יידיש לשפה הגרמנית נמתחו, כידוע, חוטי זיקה רבים, ואוטו פלאת', אביה של סילביה, שנולד בגרמניה, סיפר, מן הסתם, לבתו אגדות וסיפורי ילדים גרמניים, שעליהם התחנך.
מעניין להיווכח, שדווקא סילביה, שבָּזָה למוצאו הגרמני של אביה, ואף נתנה לכך ביטוי בשירה הידוע "אבא" ("Daddie"), חזרה בסוף ימיה אל הרקע הגרמני של ילדותה ושל דפי אגדות נושנים מבית אבא. ספר הילדים שלה מתרחש בעיר כלל לא בלתי מציאותית ששמה וינקלבורג,6וגיבוריו נקראים כולם בשמות גרמניים מובהקים: פאול, אמיל, אוטו, ולטר, הוגו, יוהן ומקס הקטן (מעניין להיווכח שבין שמותיהם של שבעת הילדים מסתתר גם השם "אוטו", כשם אביה של המשוררת). העובדה שסִפרה של סילביה פלאת' יצא לפני כשש שנים בתרגום לגרמנית (תחת הכותרת "Max Nix"), ואיש לא בא וטען כי העלילה מבוססת על יצירה מוּכּרת, שעלילתה שאוּלה מתוך קנייני הספרות הגרמנית, מפחיתה כמדומה מהסיכויים למצוא מקור גרמני משותף, סמוי מן העין. וכאן משתרבב לענייננו "הקשר הישראלי". טד יוּז ניהל כאמור באותה עת פרשת אהבים עם אסיה גוטמן-וֶ'וִיל, ישראלית-לשעבר, שיָּרשה לימים את מקומה של סילביה פלאת'. הייתכן שאסיה, שגדלה והתחנכה בארץ, הביאה לידיעתם של בני הזוג יוּז את עלילת "גלגוליו של מעיל", שישראלים רבים הכירו אז בתרגומו משובב-הנפש של נתן אלתרמן?
הסופרת אידה צורית-מגד שוללת אפשרות כזאת. היא הכירה היטב את אסיה גוטמן (שאף היא כסילביה התאבדה, כידוע), והעלתה זכרונות מתקופת היכרות זו בממוּאר שהתפרסם ב"מאזניים".7לדבריה, אסיה גוטמן, למרות שנודעה לימים כמי שתרגמה לאנגלית משירי יהודה עמיחי, לא הייתה מעורבת מעורבות של ממש בתרבות הישראלית והעברית, או בתרבות עם ישראל. כבת לאם לא יהודייה, היא נשלחה ללמוד במיסיון, ומִטענה התרבותי היה שונה בתכלית מִשל רוב בני גילה, שגדלו בארץ בסוף תקופת היישוב וראשית תקופת המדינה. איך הגיע אפוא "המעיל" לביתם של סילביה וטד? אפשרות אחרת לפתרון התעלומה מסתמנת מכיווּן בלתי צפוי בעליל: מפי ידידתה, המשוררת הבריטית רות פיינלייט, שהייתה מיודדת אף היא עם סילביה פלאת' ועם טד יוּז, נודע לאידה צורית, שיוּז גילה עניין מיוחד בשירי איציק מאנגר ובסיפורי באשוויס-זינגר, אף התפלא שאין רות פיינלייט, היהודייה, מכירה את פניני הספרות של בני עמהּ. הייתכן שבתיווכו של טד יוּז הגיעה סילביה פלאת' גם לשירה הסיפורי של קדיה מולודובסקי? ותמיהה גוררת תמיהה: מדוע סילביה, שהתביישה כאמור במוצאו הגרמני של אביה, חזרה בסוף ימיה דווקא למוטיבים ולסיפורים בעלי רקע גרמני? שמא הובילוה הרהוריה האובדניים להרהורים על אביה המת ולהתקרבות לעולמו ולתרבותו. דרך הרוח מי יֵדע.
תרצה אתר נהגה לטעון כי זכות אבות היא שפתחה לפניה את שערי הוצאות-הספרים והתאטרון, ומעולם לא נתנה פומבי לקשיים ולתוגות, מנת חלקם של בנים לאישים ידועי שם, הנתונים ללא הרף להשוואה ולביקורת. כאשר מיכ"ל, המשורר שמת בלא עת, פרסם את שיריו, קבעו בני-הדור, ובדין, כי ניכּרת בשירים ידו המנחה של האב, אד"ם הכהן, אביר השירה העברית בדורו. גם כשפרסמה תרצה אתר את ביכורי שירתה - "צפנת" ו"בין סוֹף לבין סתיו" - נזדרזה הביקורת לאתר ולתאר בשיריה סימני השפעה משירת האב. ואכן היה לטענה כזו יסוד של ממש, אלא שסממנים אלתרמניים חִלחלו אז כידוע אל מיטב שירת הדור, וכמעט שלא היה אתר פנוי מהם. בשנות החמישים, ואפילו בראשית שנות השישים, לא היה כמעט משורר שלא חיקה, במידה זו או אחרת, את המקצבים האלתרמניים ואת אוצר הדפוסים והמוטיבים שלו: ההלך, הדרכים, הפונדקים, אור הנר שבחלון והאורלוגין הקורא חצות.
עד מהרה למדה תרצה אתר להינתק בשיריה מן הריתוק הבלתי נמנע להשפעתה ההיפנוטית של שירת האב, ומצאה מקורות השראה אחרים, שמקצביהם רכים יותר, נושאיהם אישיים יותר ושורותיהם זורמות כזרוֹם התודעה. סילביה פלאת', ששירתה התפרסמה לאחר מותה בכל אתר ואתר, הייתה ללא ספק אחד ממקורות השראה אלה. לאחר שנישאה תרצה אתר בשנית, ועקב הריתוק לבית שכָּפו עליה שנותיה הראשונות של תקופת האימהוּת, היא הפכה את התרגום למקור עיסוקה העיקרי, ורבים ממשוררי דורה בתרבות האנגלו-אמריקנית נקרו בדרכה. במרוצת הקריירה הספרותית החטופה שלה, היא הספיקה לפרסם חמישה ספרי שירה, שבעה ספרי ילדים ולתרגם למעלה משלושים מחזות, שהועלו על מיטב הבמות. כן כתבה ותִרגמה פזמונים לרדיו ולטלוויזיה, לזמרים וללהקות. אלה זכו ללחנים של מיטב המלחינים, וזיכוה בפרסים לא מעטים. פזמונה "אני חולם על נעמי", למשל, זכה בפרס ראשון בפסטיבל יוקרתי ביפן, ופזמונה "פתאום עכשיו, פתאום היום" ("אהבתיה") זכה במקום הראשון בפסטיבל הזֶמר העברי.
למען האמת, ההשוואה בין המקור לבין התרגום שהפך לשיר אישי, מגַלה ששירהּ של סילביה פלאת' עשיר ופלסטי הרבה יותר מאשר עיבודו ה"קל" וה"פזמוני", פרי עטה של תרצה אתר. השיר המקורי יוצר סיטואציה חד-פעמית, שאין בינה לבין מוסכמות השירה ולא כלום. כך, למשל, ההתבוננות בענני אוקטובר, בפתח השיר "פִּרְחֵי פָּרָג בְּאוֹקְטוֹבֶּר", היא התבוננותה החד-פעמית והמיוחדת במינה של אישה מטושטשת ומבוהלת השוכבת באמבולנס, העושה דרכו בין פרוורי העיר אל בית-החולים, וכשהוא מגיע ליעדו, היא מסוגלת לראות (מזווית הראייה המיוחדת שמַקנה לה מקום משכבה שעל גבי האלונקה) את כיפת השמים והעננים שעליה, בעודה סוככת על עיניה מפני השמש המסנוורת מבעד לעננים, ובעודה מנסה להגן על חצאיתה לבל תתעופף ברוח. סיטואציה כזו משתמעת למקרא שירהּ של סילביה פלאת'. בפזמון "בַּלָּדָה לְאִשָּׁה" נזכרת ההתבוננות של האישה הצעירה בענני אוקטובר, ותוּ לא: אין לפנינו סיטואציה חד-פעמית, והאמירות הפיוטיות מוכללות ואינן בלתי קונבנציונליוֹת.
בקובץ "ארצות הנשייה", האחרון שיצא בחייה, מרדה תרצה אתר במופגן בכתיבה הארכיטיפית המוכללת, ופנתה לנתיב אישי, אוטוביוגרפי, שבּו הדמויות מעוגנות במציאוּת המשפחתית המוחשית, ואין בהן דבר מן ההכללה ומן התאטרליות האופייניות לשירת האב. היא הִרבתה להזכיר בשיריה המאוחרים את סבתה האהובה, אף נזכרה בשטיח שנפל אי פעם מן המרפסת אל הרחוב, וסבתה אצה-רצה להחזירו הביתה בטרם ייעלם (רמז מטרים לנפילתה שלה? משאלה לחזור אל חיקה המוגן של הילדוּת? רצון להגיע למחוזותיה הנעלמים של הסבתא שמתה?). האם מילותיה של תרצה אתר בשיריה האחרונים על "קַסְדַּת הַמַּלְמָלָה שֶׁל הֶחָלָב", צירוף אוקסימורוני המשלב קשיוּת מתכתית ורכּוּת ילדותית, שאב את השראתו מה-"Pitchers of milk" של סילביה פלאת? כשכּתבתי לפני שנות דור על שירתה הלירית של תרצה אתר,8 לא עלתה אפשרות כזו בדעתי. היום, ממרחק השנים, דומה שאפילו ענני אוקטובר לא יוכלו לפתור את החידות והתעלומות הרבות, שפתרונותיהן נלקחו זה מכבר אל ארצות הנשייה.
הערות:
התרגומים משיריה של סילביה פלאת', המשולבים במאמר, הם פרי עטי. לאחר שחיברתי מאמר זה, יצא לאור ספר שיריה של סילביה פלאת, אריאל ושלוש נשים. בתרגום סבינה מסג שהוסיפה סוף דבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2002.
כך, למשל, החל ביאליק לכתוב את "לא זכיתי באור מן ההפקר" אגב תרגום שיר של המשורר הגרמני ניקולאוס לֶנָאוּ, ואת שירו "שחה נפשי לעפר" החל לכתוב אגב כתיבת הערות לשירי רשב"ג.
ראו בפרק "דפי אגדות נושנות: הדים מספרות הילדים ומספרות הפולקלור" בספרי עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם, פפירוס, תל-אביב 1989, עמ' 287-256.
הוצאת הד-ארצי, שבא, תל-אביב 1996.
פִתחו את השער, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תש"ה.
אגב, "וינקלבורג", שמו של מקום אמִתי בגרמניה, הוא גם כותרת סיפורו של המספר היהודי-אמריקאי בן הכט (1964-1894), שנכלל באסופת מיטב סיפורי 1922, שערך אדוארד ג' או'בריאן ב1923-.
אידה צורית, "הצטלבויות: על אסיה גוטמן, סילביה פלאת וטד יוּז", מאזנים, כרך נז, גיל' 9, אדר ב' תשמ"ד, מרץ 1984, עמ' 38-34. ראו גם: Alain Feinstein. Ted Hughs: The Life of a Poet, London 2001, 168-171.
ראו מאמרי "קסדת המלמלה של החלב" (על שירתה הלירית של תרצה אתר), על המשמר, 4.5.1979.