בדמי ליל-האביב באלוטשה בגן

לרגל יום הולדתו של המשורר העברי החל ב-20 באוגוסט

טשרניחובסקי בעקבות "סונטות קרים" של אדם מיצקביץ

שאול טשרניחובסקי, מגדולי המשוררים העבריים של "דור התחייה", היה למעשה "polyglot"; כלומר, אדם השולט בשפות רבות (רק כ-3% מאוכלוסיית העולם עונה על הדרישות המאפשרות לאדם לִזכות בתואר זה). שפת הילדוּת שלו הייתה רוסית, שאותה למד מדודתו, ורק בגיל שבע למד עברית מפי אביו, שרשם את בנו ל"חדר מתוקן" (ה"חדר המתוקן" היה בית-ספר יסודי לכל דבר, ומייסדיו השתמשו במילה "חדר" כדי שהורים שמרניים לא יחששו לשלוח אליו את בניהם). בגיל 15 עבר לאודסה, וגם שם – בבתי הספר למסחר שבהם למד, שִׁכלל את ידיעותיו בשפות זרות, לרבות גרמנית, אנגלית וצרפתית. זאת ועוד, כדי להירשם ללימודי רפואה בהיידלברג הוא נדרש גם להיבחן ביוונית ובלטינית. הוא שלט אפוא בשבע שפות לכל הפחות – חדשות ועתיקות גם יחד.

לעומת זאת, ידידו-יריבו חיים-נחמן ביאליק שלט היטב ב"לשונות היהודים" בלבד – ביידיש ובעברית. בעברית כתב ונאם בעניינים שברומו של עולם, וביידיש דיבר בצורה בלתי מאולצת על ענייני היום-יום הטריוויאליים (רק במאוחר, עקב דרישתו של רעהו ועורכו יהושע-חנא רבניצקי כתב גם יצירות אחדות ב"לשון האימהות"). כאשר ענה ברוסית על מכתביה של הציירת אירה יאן, הוא נזקק לסיוע מידידיו, ובאוזני אביגדור המאירי הודה ששליטתו ביידיש, שלכאורה הייתה צריכה לסייע לו להשתלט על השפה הגרמנית, היא בעוכריו, כי הוא מתבלבל תכופות בין השפות (וראו בספרו של המאירי, "ביאליק על אתר", תל-אביב 1962, עמ' 18 – 19). לא ייאמן, אך ביאליק, מתרגמו של "וילהלם טל", הודה ששליטתו בגרמנית לא הייתה אלא שליטה חלקית ופסיבית.

שליטתו הנרחבת של טשרניחובסקי בשפות זרות הובילה אותו גם אל תחומי השירה. בשיריו הראשונים ניכרות השפעות מן השירה הרוסית והגרמנית, וב"חזיונות ומנגינות" (1898), קובץ שיריו הראשון, יש גם תרגומים-עיבודים של שיר טטרי ושל שיר סקוטי. במאה התשע-עשרה נהגו להתבונן בתרגום של יצירת ספרות לעברית (ויצירה פיוטית באופן מיוחד) כבהישג אמנותי הֶרואי השקול לחיבורה של יצירת מקור.

לפיכך, רבים מהמשוררים לא הקפידו לציין שהיצירה שעליה חתמו את שמם אינה שלהם. די היה להם בכך שהם "הריקו" את היצירה הזרה לעברית "מודרנית" (במונחי הימים ההם). לפעמים הם מצאו לנכון לציין שיצירתם חוברה בעקבות יצירתו של סופר אחר ("Nach"), ולעִתים ויתרו על הציוּן "בעקבות", ואף לא טרחו להעיר על שפָּנו אל תרבות נֵכר כדי לשאוב מבארותיה "מַיִם גְּנוּבִים". הם לא ראו במעשיהם מעשי פלגיאט, שיש להתנצל עליהם, אלא החשיבום כמעשים ראויים המבַצרים את מעמדן של השפה העברית החדשה ושל הספרות העברית החדשה.

דומה שהשפעה זרה מסוג זה ניכרת בשירו של טשרניחובסקי "שיר-עדן, שיר-פלא", שהוא משיריו המוקדמים ביותר. שיר זה חובר כשהמשורר הצעיר היה כבן 18 בלבד, והוצב בין שיריו הראשונים של קובץ שיריו הראשון:

שִׁיר-עֵדֶן, שִׁיר-פֶּלֶא

שִׁיר־עֵדֶן, שִׁיר־פֶּלֶא וּמַחְמַד כָּל שִׁיר / אָנֹכִי, הַיָּפָה, אֵדָעָה, /

בִּדְמִי לֵיל־הָאָבִיב בְּאַלּוּשְׁטָה בַּגָּן / נְבוּכָה שָׁם אָזְנִי שָׁמָעָה. //

עֵת דּוּמָם הוֹפִיעַ אוֹר־כּוֹכַב־הַצִּיר, / וּנְסוּכָה תַּרְדֵּמַת־הַקֶּסֶם /

עַל רַחֲבֵי תְּכֵלֶת אֶבְכְּסִינוּס הַיָּם / שֶׁהֵלִיט הַסַּהַר בְּאוֹר כֶּתֶם –, //

אָז שִׁיר זֶה הֶאֱזַנְתִּי בֵּין עַנְפֵי הָעֵץ / בַּשְׂדֵרָה בַּצְּלָלִים טָבָעוּ, /

וּבְשִׂיחַ גִּבְעוֹלֵי שׁוֹשַׁנֵּי־הַמּוֹר / וּבְהֶמְיַת מַעְיָנִים נָבָעוּ.//

לוֹ עָנָה מִסָּבִיב קוֹל גַּלֵּי הַיָּם / בֵּין סְלָעִים יַכְתִּירוּם וַאֲבָנִים,/

וּשְׁאוֹן רוּחַ־חֶרֶשׁ בַּעֲרוּצֵי הָהָר / וּתְרוּעוֹת הַזָּמִיר בִּרְנָנִים. //

כִּי תִּדְעַךְ תּוֹךְ רַהֲטֵי דָמַיִךְ הָאֵשׁ, / וּבְלִבֵּךְ כִּי יָנַח הַסָּעַר; /

וְנַפְשֵׁךְ כִּי עָיְפָה מִתַּעֲנוּג וָגִיל, / עֵינַיִךְ תָּסֵבִּי מִנָּעַר –,//

שִׁיר־עֵדֶן, שִׁיר פֶּלֶא זֶה, יַעֲלַת־הַחֵן, / אָנֹכִי גַּם אָז לָךְ אָשִׁירָה, /

וּלְשִׁירִי יִרְתָּחוּ דָּמַיִךְ כַּסִּיר, / וְעֹז אַהֲבָה וְחֵשֶׁק אָעִירָה. //

יִרְתָּחוּ דָּמַיִךְ, יֶחְמָרוּ כַּסִּיר, / אוֹת־לַהַב עַל לֶחְיֵךְ יוֹפִיעַ, /

וּכְהַלְמוּת הַפַּטִּישׁ יַךְ דָּפְקֵךְ בַּלֵּב, / וְאֵשׁ חֵשֶׁק שָׁדַיִךְ תָּנִיעַ.

השיר מתאר ברוך וברוגע כפר יפה – אלושטה שמו – השוכן ליד הים השחור. האני-המשורר מטה אוזן ל"שיח" (תרתי-משמע) השושנים ולהמיית הגלים, עד שגם הוא מתחיל לשיר, ושירתו מעוררת את יצריה של אהובתו ("וְאֵשׁ חֵשֶׁק שָׁדַיִךְ תָּנִיעַ"). השיר מותח אפוא קו של אנלוגיה בין הנוף והרוגע, השיר והמפתה ותגובתה הנרגשת של האהובה שחזהּ עולה ויורד למשמע השיר. הנוף היפה, המילים היפות והלחן היפה סוללים דרך אל לִבָּהּ של האישה המחוזרת.

התבוננות בשתיים מ"סונטות קרים" של אדם מיצקביץ מלמדת שטשרניחובסקי שאב ממימיו של המשורר הפולני-הליטאי הגדול, והעניק להם לבוש עברי. בשתי הסונטות האלה – "אלושטה ביום" ו"אלושטה בלילה" – תיאר מיצקביץ את המקום הרוגע שטשרניחובסקי הציב במרכז שירו ("בִּדְמִי לֵיל־הָאָבִיב בְּאַלּוּשְׁטָה בַּגָּן") ואת הים השחור, שטשרניחובסקי קורא לו "אֶבְכְּסִינוּס הַיָּם". (קיצור של השם  Pontus Euxinus – שמו היווני העתיק של הים השחור, שקיבל את אחד משמותיו של אל הים היווני). שירו של טשרניחובסקי מקיף 28 שורות כמניין שורותיהן של שתי הסונטות התאומות של מיצקביץ.

טשרניחובסקי גם בחר באותם מוטיבים (שהפכו במרוצת השנים למוטיבים קונבנציונליים למדיי כגון שירת הזמיר, אורה הקסום של הלבנה ואור הכוכבים, גלי המים התכולים), שהופיעו אצל מיצקביץ שמונים-תשעים שנה לפניו. כאן וכאן משמשת השירה שבטבע ושירת המשורר השר בשירו על הטבע רקע הולם להתעוררותה הליבידינלית של האישה.

חבורת הסופרים באודסה, שאליה הגיע טשרניחובסקי בגיל חמש עשרה, לא העריכה שירים כאלה, וידעה היטב שהם "נטע זר" באדמתה של הספרות העברית המתעוררת משֵּׁנה של "אלפיים שנות גולה". אחד-העם, אבי האסכולה האודסאית, הקדים לכתב-העת שלו "השילוח" מנשר והצהרת כוונות בשם "תעודת 'השילוח'", ובה הודיע שהוא לא יפרסם שירים רבים, ובוודאי שלא שירי טבע ואהבה שיש רבים כמותם בלשונות העמים:

היצירה היפה שאין בה אלא יפיה, המעוררת תנועת הרגש לשם לענוג בלבד, היא אף היא יש לה מקומה וערכּה בצד ידוע מחיי האדם; אבל במצבנו עתה, אנו חושבים, שאין לספרותנו הדלה לפזר מעט כוחה לדברים כאלו, בעוד שענינים יותר נחוצים ומועילים דורשים תפקידם וכוח אין. מן הטעם הזה אפשר שימעט מספר השירים במכ"ע זה. אחרי כי רוב משוררינו עתה אינם הולכים בדרכו של יל”ג, לאַחד את השירה עם המחשבה על דבר חיינו וצרכינו המרובים. ופואֶזיה בלבד, השתפּכוּת הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במדה מַספּקת.

אחד-העם נתן ברבים מגיליונות "השילוח" שיר של ביאליק (בדרך כלל הוא לא נתן בגיליון יותר משיר אחד), שיר העוסק בבעיות הלאום, ולא ב"אמנות לשם אמנות". שירי טבע ואהבה מן הסוג שחיבר אז טשרניחובסקי הצעיר לא היו מסוג השירים שמצאו את דרכם אל דפי "השילוח" (מה גם שטשרניחובסקי הזדהה עם "הצעירים", אוהדיו של הרצל, יריבו של אחד-העם בתחרות על כתר הנהגת התנועה הציונית).

ביאליק, בעל הידע האינטנסיבי בעברית – מעט המחזיק את המרובה – גם לִגלג על הידע האקסטנסיבי של טשרניחובסקי שלא היה עמוק ומורכב כשל הסופרים מבית-מדרשו של אחד-העם. דומה שבשיר כדוגמת "נושנות" התבדח ביאליק במקצת על שירים בנוסח "שִׁיר-עֵדֶן, שִׁיר-פֶּלֶא" של המשורר הצעיר מן הכפר מיכאילובקה שהשתייך לחצי האי קרים.

בשיר זה הדובר מפתה את אהובתו בעזרת מילים יפות, מן הנוסח שבשירו של טשרניחובסקי ושל שתיים מ"סונטות קרים" של מיצקביץ ששימשו לו מקור השראה: "נִשְׁמַת אַפֵּךְ – רוּחַ עֵדֶן, / קוֹלֵךְ – הֶמְיַת פֶּלֶג, חָלִיל. 'שָׁם הַזָּמִיר יִפְצַח רִנָּה, / מָה רוֹמֵמָה הִיא, כַּבִּירָה!…' / – לַיְלָה צַוִּי חַסְדֵּךְ אִתִּי, / הָאַהֲבָה מְקוֹר הַשִּׁירָה".

רק בשלב מאוחר יותר, כשהתמנה ביאליק לתפקיד עורכו הספרותי של "השילוח", הוא העמיק את קשריו עם טשרניחובסקי ועודד אותו לחבר את האידיליות שלו. לימים גם ביאליק מצא בשירת מיצקביץ מקור השראה, ושילב ביצירתו מוטיבים משירו הגדול "הפָּרָשׁ". ייתכן שלמשיכה של שני המשוררים העברים לגדול משוררי פולין תרמו גם הדיבורים על יהדותו הנסתרת של מיצקביץ. מיצקביץ השתייך אמנם למשפחת אצולה פולנית-ליטאית, אך אִמו ברברה מייבסקי הייתה כנראה ממוצָא יהודי, ואדם מיצקביץ בנעוריו – ביחד עם חברו ארמנד לוי – שאף להקים בפולין כעין אוטונומיה יהודית.

שירו של מיצקביץ "הפָּרָשׁ", שמיכ"ל תרגמוֹ בשם "הערבי במִדבּר", היה למעשה הניצוץ שהוליד את אחת מיצירותיו הגדולות והחשובות ביותר של ביאליק – "מֵתי מִדבּר". על הביקורת שהטמין ביאליק בין שורות יצירת הענק הזאת נגד התכנים והצורות ביצירתם של "הצעירים", מעריצי הרצל, כתבתי בספרי "שירים ופזמונות גם לילדים" (1986), ועמיתי ד"ר שמואל טרטנר, בספרו "מכל העמים" (2010) הרחיב את התמונה והראה שהפואמה "מתי מדבר" נכתבה כדי למתוח ביקורת נוקבת על סגנונו של הרצל ולסייע לאחד-העם במאבקו על הנהגת התנועה הציונית.