בכל צבעי הקשת

חג ל"ג בעומר אצל עגנון – בחיים וביצירה.

את אחד ממכתביו לברל כצנלסון מיום 19.5.1942 פתח עגנון במילים: "בל"ג בעומר יום שפִּרסמתי את שירי הראשון ויום שזכיתי לעלות לא"י ויום שאירעו לי בו כמה מאורעות טובים הגיעני ספרך [...] שבּוֹ הזכרתני לטובה והוספת לי בדבריך שמחה ליום הזה כי ראיתי כי שמת עינך לטובה על דברי" (ראו בספרו של עגנון "מסוד חכמים, מכתבים 1909 – 1970", ירושלים ותל-אביב 2002, עמ' 196).

מה הם אותם "מאורעות טובים" שאירעו בל"ג בעומר, המוזכרים במכתבו של עגנון? את מה בחר עגנון להזכיר מתוך קורת-רוח באביב 1942, בימים שבהם לא רק מדורות ל"ג בעומר אלא העולם כולו אפוף היה בלהבות אש ובתימרות עשן? בסוף ההקדמה הנאה שהקדימה בתו של עגנון, אמונה ירון לספר האיגרות "אסתרליין יקירתי: מכתבים תרפ"ד – תרצ"א" (תל-אביב, 2000) שבעריכתה, מצורפת רשימת תאריכים בחיי עגנון, ובתוך חמשת הראשונים נזכר חג ל"ג בעומר שלוש פעמים:

נולד בתשעה באב תרמ"ח (1888)

פִּרסם את שירו הראשון בל"ג בעומר תרס"ד (1904)

עלה לארץ ישראל בל"ג בעומר תרס"ח (1908)

נסע לגרמניה בתרע"ג (1912)

נשא לאשה את אסתר מרכס בל"ג בעומר תר"פ (1920)

כידוע, עגנון לא נולד בשנת 1888, אלא ביום י"ח באב תרמ"ז (8.8.1887). במסמכיו ובדיווּחים הביוגרפיים הכלולים בספריו הוא בדה לעצמו תאריך חדש, מאוחר בשנה תמימה מִיום הולדתו האמִתי, הן לשם התחמקות משירות בצבא הקיסר, הן לשם התהדרות בתאריך נדיר ומיוחד במינו (8.8.88). את יום הולדתו העברי צִיין עגנון ביום התשעה באב – שהוא יום בואו האגדי של המלך המשיח –אף-על-פי שתאריך הלידה הלועזי הבדוי שבּוֹ התהדר חל ביום א' באלול תרמ"ח, וגם יום הולדתו האמִתי לא חל בתשעה באב, אלא ביום י"ח באב תרמ"ז.

יש אפוא סיבה להניח שגם את יום ל"ג בעומר, הנזכר עשרות פעמים בהקשרים ביוגרפיים ביצירותיו הבלטריסטיות והחוץ-ספרותיות כאחת, בחר עגנון מתוך כוונות ספרותיות שונות – סמליות ואסתטיות – מבלי שיקפיד על האמת הקלנדרית. יום נישואיו אכן חל בל"ג בעומר, אך אין לדעת אם כל אִזכּוּריו של חג זה במרחבי יצירתו הענפה תאמו בדיוק נמרץ את האמת הפשוטה, אם לאו. מכל מקום, שיטוט במרחבי יצירתו יגלה שעגנון הִרבּה להזכיר בסיפוריו, בספריו ובמכתביו את יום ל"ג בעומר, והציגוֹ כַּתאריך המכונן בחייו.

בסוף מאמר זה נעלה השערות לגבי הסיבות שגרמו למרכזיותו של חג ל"ג בעומר בכתבי עגנון. נקדים ונביא בראשית הדברים משפטים אחדים מדברי הסופר וכן קטעים מיצירתו הענפה. אלו ואלו מלמדים על המשמעות הקריטית שייחס הסופר לל"ג בעומר בבואו לִמנות את אירועי חייו:

• במכתב משנת תרפ"ז למ"א ז'ק (הכלול בספרו של עגנון "מעצמי אל עצמי", ירושלים ותל-אביב 2000, עמ' 7) נכתב: "שירי הראשון שפרסמתי עברית היה בל"ג בעומר תרס"ד. [...] בל"ג בעומר תרס"ט זכיתי לעלות לארץ ישראל".
  

• במכתב לעיריית ת"א משנת תרצ"ד (שם, עמ' 9) סיפר על עצמו: "בל"ג בעומר תרס"ט זכיתי לעלות לא"י והתהלכתי בארצות החיים שש שנים כדין עבד עברי ובשביעית ירדתי לחוצה לארץ [...] בשנת תרפ"ד ערב שבת לפרשת 'לך לך לארצך' זכיתי לעלות בשנייה". נעיר בעניין זה כי לאמִתו של דבר יום בואו של עגנון ארצה בפעם השנייה חל ביום 31.10.1924 (ג' מרחשון תרפ"ג), בפרשת נח, אך הוא בחר כאן את הפָּרשה שהתאימה לו לשֵׁם בניית המיתוס הביוגרפי שלו, אף "שיפץ" את שם הפָּרשה להתאם לצרכיו האישיים ("לארצך" במקום "מארצך").
  

• בטקס חלוקת פרס ישראל, אייר תשי"ד (שם, עמ' 44), אמר עגנון: "רוח הקודש נצנצה בוועדת השופטים לפרס ישראל [...] שאם ירצה השם בל"ג בעומר הבא ימלאו לי חמישים שנה מיום שפרסמתי שיר ראשון גיבור קטן שמו".
  

• וכשקיבל אזרחות כבוד של ירושלים בשנת תשכ"ב (שם, עמ' 70), פרט עגנון קשת רחבה של אירועים בחייו שאירעו בל"ג בעומר: "שירי הראשון [...] בל"ג בעומר כתבתי. עלייתי הראשונה לארץ ישראל בל"ג בעומר הייתה. נכנסתי לחופה עם אשתי שתחיה בל"ג בעומר. סיימתי את ספרי 'בלבב ימים' בל"ג בעומר. תחילת כתיבת ספרי 'ימים נוראים' בל"ג בעומר הייתה. עוד כמה טובות חיצוניות בל"ג בעומר נתגלגלו ובאו. והיה העקוב למישור בתרגום שבדי בל"ג בעומר הגיעני. שמועה שנסמכתי על ידי חכמי אמריקה לדוקטור בל"ג בעומר הגיעה אצלי. ואם אני מוסיף את הנס שנעשה לי לפני חמישים שנה ויותר בהילולא של רבי שמעון בר יוחאי במירון, שנפלה גזוזטרא ונהרגו עשרים ושבעה מישראל ואני שעמדתי שעה קלה קודם לכן עם כל הקדושים נותרתי חי הרי באמת זכות היום נתגלגלה לי".
  

על כל הדברים הכלולים בספר "מעצמי אל עצמי" עולה בהקשר של ל"ג בעומר הסיפור "ישנות גם חדשות" (תשכ"ח). סיפור זה, הפותח במילים "ליל ל"ג בעומר היה", מאגד בתוכו כמעט את כל המוטיבים הקשורים בחג: סיפור הילולא שמעון בר יוחאי, סוד ספירת העומר, דריכת הקשת ליריית חִצי מלחמה, ירייה בשטן המעכב את ביאת המשיח, סעודת החסידים הנלבבים בליל ל"ג בעומר, התספורת שעורכים בל"ג בעומר לילדים ולמבוגרים. סיפור זה הוא למעשה היצירה החשובה ביותר של עגנון בנושא ל"ג בעומר, שהוא כאמור מן הנושאים המרכזיים והחשובים ביצירת ש"י עגנון לסוגיהָ ולתקופותיה.

•

בטרם ננסה להבין את הסיבות לבחירת יום ל"ג בעומר כיום החשוב בלוח השנה העגנוני, נביא דוגמאות אחדות מן היצירות המאַזכרות אותו. מן הצד האחר, ניכּרים בדוגמאות אלה הֶבֵּטיו הרוחניים של ל"ג בעומר, הקשורים בדמותו של רשב"י, איש תורת הסוד והקבלה. מן הצד השני, לפנינו הֶבֵּטים פיזיים הקשורים ביום זה, כמו המדורות, היציאה של תלמידי ה"חדר" ליער ומשחקי החץ והקשת במעבֵה היער (אלה נתפסו למן "תקופת התחייה" בהיסטוריה של הרעיונות העבריים כחלק חשוב בעיצוב דמותו של "היהודי החדש" המאמין שיש "לְלַמֵּד בְּנֵי־יְהוּדָה קָשֶׁת"; שמ"ב א, יח).

הדוגמאות שיובאו להלן מסודרות בסדר כרונולוגי. אמנם אין מדובר ברשימה דֶפיניטיבית, אך חרף חלקיותה עולה ממנה תיאורו של חג זה בריבוי הֶבֵּטיו ומשמעיו:

• "בארה של מרים" – בסיפור מוקדם זה שנדפס בהמשכים ב"הפועל הצעיר" באביב-סתיו של שנת 1909 מתוארים רגעי כניסתה של האנייה לנמל יפו בעיצומו של חג ל"ג בעומר (גם עגנון הגיע לדבריו ארצה בפעם הראשונה בל"ג בעומר). החג מתואר במונחים רוחניים, מלאי הוד והדר, שרוח קבלית שורה עליהם, בָּבוּאה של המושג "הוד שבהוד", הקשור בחג ל"ג בעומר: "קול ברמה נשמע. נתקרבה הספינה ליפו. אותו היום ל"ג בעומר היה. הקדוש ב"ה פרש שמלה של אורה. זוהר אֵל וזוהרו של רבי שמעון בן יוחאי משמשים בערבוביה נפלאה. גלי ים הגדול כל אחד דוחק את חברו ורוכב על כתפיו. כאילו רוצה להקדימנו בארץ ישראל ולהקביל את פני השכינה. הכל אצים רצים חשים ששים – כולם כלים לחביון פלאות; אך הוא נשאר בספינה, והיה יושב יחידי בקרן זוית מתעלם מכל עין. נגד עיניו כרך של יפו בכל הדרו".
  

• "פרקי דרך" – בשולי סיפור מוקדם זה משנת 1910 (שהתפרסם בשני פרקים ב"האחדות", ירושלים, 4.11.1910 – 18.11.1910) נרשם שמועד כתיבתו הוא ל"ג בעומר – תאריך שאותו קישרה התנועה הציונית עם סיפורו של בר-כוכבא ועם המאבק לחֵרות לאומית. בסיפור זה מתואר צעיר שהגיע ארצה כדי שלא לאחוז בנשק (צעיר זה הוא בן-דמותו של עגנון שחמק מגיוסו לצבא), ועכשיו רובה מוטל בידיו על כורחו. משהוא נאלץ להעמיד במבחן את גבריותו ואת גבורתו, הוא גומר אומר שלא לאכזב את רֵעיו ולעמוד במשימה: "העגלון קפץ מעל העגלה ומסר את קנה הרובה בידי, לשמור על סוסיו. לבי רעד בקרבי באחזי בכלי זין. נרגשתי לעגלון הזה כי ייתן אמון בי, כי אדבר את אויבים ביער מתוך נשקי, אם יבואו לגזול את סוסיו, כל הונו. וכמו בידים אמונות עלי נשק אחזתי את קנה הרובה. אחזתיו ולא הרפיתיו, ואני, אשר מעודי ירה לא יריתי, לבשה אותי רוח גבורה, ולו בא שודד לידי או רוצח יער, העבודה, כי יהרג ולא יעבור מזה בשלום!".
  

• "בנערינו ובזקנינו" – בסיפור זה הכלול בקובץ "על כפות המנעול" החל במהדורת 1922 – מסופר על יצחק מונדשפיל, בן עירו של עגנון שבוש [בוצ'ץ'] , שאשתו עובדת בבנק בווינה. ליצן קשיש זה מביא אקדח-צעצוע במתנה לל"ג בעומר לבנו של מר הופמן (נכדה של קריינדל-טשרני גיבורת סיפורו המוקדם של עגנון "והיה העקוב למישור"). ודוֹק, לא חץ וקשת בוחר מונדשפיל להביא לילד במתנה, אלא אקדח צעצוע – תחליפם המודרני של כלי-הנשק הקדומים (תוך שהוא אומר בחיוך ש"עכשיו אין החיות בטוחות בעוריהן").
  

• "הכנסת כלה" – ברומן מוקדם זה (נוסח ראשון 1919; נוסח מלא 1931) נזכר חג ל"ג בעומר בהקשרים שונים (עמ' 13, 109, 315), הן בנושא יציאתם של תלמידי ה"חדר" ליער ביום ל"ג בעומר, הן בנושא זיווּגן של הבנות, שהרי יום ל"ג בעומר הוא היום היחיד בזמן ספירת העומר שבּוֹ מותר להעמיד חוּפּה.
  

• "אסתרליין יקירתי" – כמכתב מיום 27.2.1925 כתב עגנון מירושלים לרעייתו שישבה עדיין בגרמניה שתעתיק בעבורו את סיפורו "הנידח" כדי שיגיע אליו עד ל"ג בעומר; ובמכתב מיום 29.4.1925 הוא דיווח לה ש"ל"ג בעומר קרוב לבוא ואני רוצה להשתטח על קבר רשב"י". ובמכתב מיום 13.5.1925 נכתב: "צפת ת"ו [תיבנה ותיכונן] ל"ד בעומר. אתמול היה יום זיכרון חתונתנו. את זוכרת? רקדתי הרבה, כל הלילה, במירון". ביום 14.5.1930 כתב עגנון לרעייתו מלייפציג: "לכבוד ל"ג בעומר אני שולח לך שני גיליונות מתוך כרך ג' של כתביי". ניכּר ממכתביו לאסתר עגנון שגם בחייו הפרטיים, החוץ-ספרותיים, שמור היה מקום מיוחד לחג ל"ג בעומר.
  

• "ההדלקה" – סיפור זה משנת 1938, הכלול בקובץ "אלו ואלו" מצוטט במקראות רבות – לילדים, לנוער ולמבוגרים. יש בו תיאורים פלסטיים של טקסי ל"ג בעומר במירון, ובסופו מסופר על קבלת הפנים היפה שערכו ערביי המקום לאנשי העלייה השנייה שהגיעו לקבר רשב"י: "כיוון שהגיעו אצל מערת רבי שמעון בן יוחאי מצאו ערביים עומדים שם לפני המערה [...] אמרו להם הערביים לישראל [...] ברוך הוא שהביאכם לכאן [...] כל אותן השנים שלא באתם הדלקנו אנחנו על קברו של אותו צדיק, עכשיו שבאתם טלו את שלכם והדליקו" (שם, עמ' 374).
  

• "אורֵח נטה ללון" – בעמ' 290 של רומן זה משנת 1939 מתאר האני-המספר, בן דמותו של עגנון, לפני זקֵני עירו בוצ'ץ את אתרי הארץ הקדושים ובהם מונה את הר מירון ואת חג ל"ג בעומר הנחוג בקבר רשב"י שלמרגלותיו: "כדי לעשות נחת לזקֵנים סיפרתי להם על הכותל המערבי ועל מערת המכפלה ועל קבר רחל ועל מערת אליהו ועל קבר שמעון הצדיק ועל קברי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה ועל ל"ג בעומר במירון ועל שאר מקומות הקדושים".
  

• "תמול שלשום" – גיבורו של רומן זה משנת 1945, יצחק קומר, נזכר בימים שבהם נהג להכין לאֶחיו ולשאר ילדי המשפחה קשתות לל"ג בעומר (עמ' 51). שפרה, אהובת לִבּוֹ של יצחק קומר, מספרת לו איך נהג זקֵנהּ, איש העדה החרדית, לנסוע למירון לל"ג בעומר, עד שהתאהב בצפת ובחר בה כעיר מגוריו עד עולם (עמ' 225).
  

• "כנגן המנגן" – בסיפור סָטירי זה שנכתב כנראה ב-1945 ונועד בתחילה להשתלב ברומן "תמול שלשום", העלה עגנון זיכרונות מימי עלייתו הראשונה ארצה לפני מלחמת העולם הראשונה (ראו בספרו של עגנון "פתחי דברים", עמ' 58). כאן, בתוך פסיפס של סיפורים, מצוי סיפור צדדי על אלמנה בגדדית הגומלת את בנהּ היתום בל"ג בעומר ועולה עִמו על קבר שמעון הצדיק (כנראה כדי לערוך לו את טקס התספורת הראשונה – ה"חֲלָקָה"). אחר-כך האלמנה נאלצת למסור את בנהּ לאימוץ, הילד מתגלגל לחיק משפחה אשכנזית, לומד לדבר יידיש, ולימים אינו מסוגל לדבר עם אִמו המגיעה לבקרו. סיפור זה מוליך לוויכוח על תפקידו של בן-יהודה במפעל תחיית הלשון העברית, שבזכותו יהודים בני עדות שונות יכולים לשוחח זה עם זה.
  

• "הגלילה" – בסיפור זה (הכלול בספרו של עגנון "פתחי דברים", עמ' 219 – 233) האני-המסַפר מגולל את קורות מסעו במרחבי ארץ-ישראל של ימי העלייה השנייה עד הגיעו לטבריה, שממנה הוא מתכוון להגיע להר מירון. את הסיפור הוא מסיים במילים: "לילה אחד סמוך לל"ג בעומר ישבתי בבית מדרשה של פקיעין [...] באה עליי שינה ונרדמתי [...] נטלתי את ידיי ועשיתי שאלת חלום. לא הספיקו להשיב לי עד שהקיצותי וראיתי שזה היה חלום".
  

• "שירה" – ברומן זה שעגנון התחיל לחברו בשנות הארבעים, אך ראה אור רק ב-1971 לאחר מות מחברו, מסופר (בעמ' 430 – 431) על סַבָּל ירושלמי, ידידו של מנפרד הרבּסט, גיבור הספר. סַבָּל זה מסַפר לרעהו על בני ביתו ועל ילד שאימצו הוא ואשתו: "חלה הילד פתאום, וכשעמד מחוליו ניטל כוח רגליו, שזאת המחלה שיתוק ילדים היא. נשאוהו על כפיים מירושלים לטבריה ליומו של רבי מאיר בעל הנס, ומטבריה למירון לל"ג בעומר. השכיבו אותו במערה שאצל הצדיק ושכרו שלושה חכמים שיעמדו עליו ויאמרו זוהר".
  

• "ספר תכלית המעשים" – בסיפור זה משנת 1954, הכלול בספר "האש והעצים", מספר ר' אברהם יצחק, נכדו של ר' יודיל חסיד, שיום אחד, בהיותו כבן חמש, הוא חזר הבית מן ה"חדר" "שני ימים קודם למד גימל בעומר", ולא מצא את ביתו, שכֵּן הבית היה מוקף בני אדם שרָצו לראות את זקֵנו. כן מסופר, בהמשכו של "ספר תכלית המעשים", על נער יתום שנשאר לאִמו מכל בניה שמֵתו בלא עת. נער זה היה לִמְשָׁרתם של יהודים זקֵנים שנהגו להגיע לרבם לימי חג ומועד ("נוטלים טלית ותפילין ומגיעים אצל רבם לתקיעות הראשונות של אלול ויושבים אצלו עד לאחר חנוכה וחוזרים אצלו לל"ג בעומר ושוהים אצלו עד לאחר שבועות". לקראת סוף סיפור זה מסופר על שנה שבָּהּ ירד שלג רב גם בל"ג בעומר, וכשיצאו ילדי ה"חדר" ליער ויידו כדורי שלג בַּעֲרמת שלג בדמות אדם, וכך נתגלה לעיניהם חסיד אחד שנעלם ביער וכוסה בשלג. "ובסעודת ל"ג בעומר הזכיר הרב את החסיד שהיה טמון בשלג עד שנתגלה בזכותו של רבי שמעון בר יוחאי שהיה טמון במערה, שכידוע עפרה של ארץ ישראל לבן בבחינת שלג".
  

• "כיסוי הדם" – בסיפור זה משנות השישים שנאסף לאחר מות עגנון בספר "לפנים מן החומה" (1975), עמ' 111 – 112, מסופר על קבצן ירושלמי שמתאווה לצאת מן העולם מתוך זֶמר יום לפני ל"ג בעומר. כאשר האני-המסַפר מגיע לבית הקבצן בל"ג בעומר ואינו מוצא אותו בבית, הוא יוצא לחפשו במעברה של תלפיות, ושם הוא מוצא את הקבצן יושב על צוק סלע ותיבת הנגינה שלו מנגנת מעצמה.
  

• "הדום וכיסא" – הפָּרשה הראשונה בסיפור זה, בעל החזות הכמו-אוטוביוגרפית ("לְפנים מן החומה", עמ' 114 – 270) מסתיימת בציוּן זמן התרחשותה: "נשלמה פרשה ראשונה. ירושלים ת"ו [תיבנה ותיכונן] ל"ג בעומר חמישים שנה לעלותי לארץ ישראל" (משמע, הסיפור שלפנינו נכתב לפי עדותו של מחברו בשנת 1959). בפרקים נ' – נ"א של סיפור זה (בעמ' 240 – 241) מתוארת ה"הילולא" במירון והדרך בחזרה לצפת: "בדרך ממירון לצפת נתלווה לי דוקטור צעיר מגרמניא, שבא כמה ימים קודם לל"ג בעומר מטעם חברה מדעית לחקור את מימיה של ארץ ישראל". הדוקטור מתפלא על שבֶּן-שִׂיחו אינו מתיירא ללכת לבד בדרכי הגליל, והאני-המסַפּר משיב לו: "כל זמן שלא למדתי להתיירא איני מתיירא".
  

• "הירחמיאלים" – גם בסיפור זה מסוף שנות השישים הכלול בספר "קורות בתינו" (עמ' 41), כמו בסיפורו "כנגן המנגן", מסופר על אם הנפגשת עם בנהּ, שאותו נטשה לפני שנים, ואין היא מסוגלת להבין את לשון דיבורו. בין לבין מגיע האביב, ומתקרב חג ל"ג בעומר: "עדיין הנפש הישראלית שרויה באבל על ארבעים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שנהרגו בין פסח לעצרת, אך יש יומו של ל"ג בעומר שבאותו הלילה מסר רשב"י לתלמידיו רזי תורה שגילו לו מן השמים [...] ולאחר ל"ג בעומר באים שלושה ימי הגבלה שכל המתאבלים מסירים את אבלם ומכינים עצמם ליום טוב של שבועות שבו ניתנה תורה לישראל". בפרק ל"ט של סיפור זה (עמ' 54 – 56) מתוארים ילדי ישראל היוצאים בל"ג בעומר ליער עם המלמד שלהם, כל ילד קשתו וחִציו תלויים לו בזרועו. הם מברכים את עצי היער, והיער עונה אחריהם אמן.
  

• "ספר, סופר וסיפור" – בקובץ זה שיצא אחרי מות מחברו בשנת 2000, נזכר חג ל"ג בעומר פעמיים. בקטעים המכונסים תחת הכותרת "זוהר וקבלה" (עמ' 230 – 263) מסופר על סעודת הילולא ל"ג בעומר בביתו של ר' שמעון בר יוחאי, ואיך הרב ר' ברוך ממזביז מניח את ספר הזוהר על לוח לִבּוֹ ואומר לרשב"י: "רבי שמעון בן יוחאי אני מכיר אותך ואתה מכיר אותי". [בוצינא דנהורא]. גם בספר הרביעי של ספר זה שכותרתו "ראשונים ואחרונים" (שם, עמ' 267 – 372) מסופר על דברים שאמר ר' שמעון סופר, אבה"ד של קרקוב ביום הילולא ל"ג בעומר. במדור "ספריהם של צדיקים", (עמ' 429 – 462), בקטע שכותרתו "קונטרס השמות (עמ' 456) מסופר על קונטרס שמסר הצדיק למבקריו כדי שיניחוהו על קברו של ר' שמעון בר יוחאי. הם עשו כדבריו והניחוהו על הקבר, ומיד נעלם הקונטרס מעיניהם מִבּלי שיוכלו לראות מה כתוב בו.

•

ואין אלה המובאות היחידות שבהן מוזכר חג ל"ג בעומר וקברו של רשב"י. יש רבות, שלא אספנו, העוסקות בדיונים הלכתיים. וחוזרת השאלה למקומה: מדוע הסעיר ל"ג בעומר את דמיונו של עגנון עד שהחל לראות בו את התאריך החשוב ביותר בלוח חייו?

אחת הסיבות למרכזיותו של ל"ג בעומר אצל עגנון כרוכה בתכונת יסוד של יצירתו, שבָּהּ דרות בכפיפה אחת מציאוּת סדורה, כמו-בורגנית, ומציאוּת דֶמונית החורגת מכל הסדרים והמוסכמות. עוד בשיר הילדים "גיבור קטן" (שהתפרסם לקראת ל"ג בעומר ביום 6.5.1904 בשבועון "המצפה", שזה אך נוסד בקרקוב) לא הלך הנער שמואל-יוסף טשאטשקיס בדרך הכבושה והמקובלת. הוא תיאר ילד הדורך את קשתו, אך אם כל ילדי ישראל נהגו לצאת בל"ג בעומר ליער כדי ללמד את ידיהם לאחוז בקשת, הרי שילד זה, גיבורו של עגנון, נשאר על הדרגש ב"קלויז" ויורה בשטן, כדי להציל את עַמו מידיו (וראו: "גִּירָא בְּעֵינֵיה דְּשִׂטְנָא", סוכה לח ע"א; שתרגומו: "חֵץ בעיניו של השטן"). על פניו של הנער הנועז והמחוכם הזה שפוך "שְׂחוֹק נְקָמָה". יש כאן דיוקן מיניאטורי של עגנון הבוגר ששילב בחייו וביצירתו מציאוּת קונבנציונלית עם הוד ודמיון דֶמוני.

עגנון – האיש ויצירתו – שילבו גם את האמונה בכוח הזרוע ואת האמונה בנפלאות המוח היהודי היודע להתחכם לָרוע ולמגר את כוחו. יש כאן גם כעין נבואה שהגשימה את עצמה: עגנון, כמו גיבורו הקטן, ירה את חִציו המטפוריים, ולא אחז נשק על ירכו. בבגרותו לא התגייס עגנון לאחת המחתרות שקמו להגנת היישוב. כל ימיו נשאר ספון בין ספריו, בין ארבעה כתלים, ו"הִציל את עמו" מאחיזת ידו של השטן באמצעות כתביו.

את מעשהו זה מלַוות בשיר אלפי עיניים המביטות בו בהערצה ומַבָּטָן אומר אמונה: "יֶלֶד קָטָן! שַׂגִיא כֹחַ ! / עוֹד לְעַמְךָ תַּרְאֶה נִפְלָאוֹת" (בשיר ניכָּרות עקבות שירו המוקדם של ביאליק "על ראש הראל"). שיר הבוסר המוקדם הזה – שלמרבה הפּליאה משובח יותר מִבּחינות רבות, לרבות בחריזתו ובמשקלו, מרוב החרוזים שהכליל עגנון בסיפוריו – מלמד שכל ימיו שאף עגנון להגיע לגדולות, והוא אכן הגיע כידוע אל קו המטרה המאוּוה.

שיר הנעורים הגנוז הזה אף גדוש ברעיונות דֶמונולוגיים, ובכך הוא מזכיר את שירו המוקדם של ביאליק "עיניה", המתאר את מִפגשו של בן-תורה עם אישה הנתפסת בעיניו כדמותה של לילית המפתה והממיתה. מוטיבים דמונולוגיים ליווּ את יצירת עגנון בכל שלביה, וברומן "שירה" תיאר איש משפחה מכובד ונורמטיבי הנגרר אחרי דמותה של אישה-לילית המחופשת לאחות מיילדת המפתה אותו להיכנס למיטתה, בעוד אשתו שוכבת בבית חולים ליולדות וזקוקה להשגחת האחות. סיפורי הקבלה והמסתורין המלַווים את דמותו של רשב"י, הנחשב על-פי המסורת כמחברו של ספר הזוהר (הספר עצמו מייחס את רוב הדרשות הכלולות בו לרבי שמעון בר יוחאי), ליווּ את עגנון כל ימיו, ויעיד על כך ספרו של אלחנן שילֹה "הקבלה ביצירת ש"י עגנון".

אחת התשובות לשאלת חשיבותו של ל"ג בעומר במיתוס האישי שטָּווה עגנון לעצמו טמונה בסיפור "פרקי דרך" (1910), שבּוֹ מתוודה האני-המסַפּר, בן דמותו של עגנון, על החלטתו להיות "יהודי חדש", שמסוגל לפגוע באויביו לצורכי הגנה. כשעלה עגנון בפעם הראשונה לארץ ישראל עברה עליו תקופה שבָּהּ פטר את עצמו מעול תורה ומצווֹת, ושאף להידמות לחלוצי העלייה השנייה – ליוסף-חיים ברנר ול"אחינו המיוגעים בחמסינים". הוא אמנם לא בחר בעבודה פיזית, אלא במִשׂרת מזכיר במשרדו של שמחה בן-ציון, אך בסיפורו המוקדם "פרקי דרך" ניכּר רצונו להעמיד את גבריותו במבחן, או כדי להרשים את הנהגת היישוב ולהעלות את קרנו בעיני קוראיו.

נושא זה של התגייסות לטובת הכּלל המשיך להטריד את עגנון אפילו ברומן המאוחר "שירה". גיבור הרומן, מנפרד הרבּסט, לכאורה איננו גברי ואינו גיבור, הגם שבגרמניה, ארץ הולדתו, הוא היה גבר שבגברים: הוא שירת שירוּת מלא בצבא ונטל חֵלק פעיל בקרבות מלחמת העולם הראשונה וטבל "עד ארכובותיו בדם" (216). לעומת זאת, בארץ חייו מתנהלים כחייו של גימלאי שהגיע לסוף דרכו המקצועית (הגם שהוא בסך-הכול כבן ארבעים). לפנינו מלומד ירושלמי פָּסיבי וחסר יָזמה הרואה מתוך חיבה והערכה את עמיתו טגליכט מתגייס לארגון "ההגנה" ושומר על שכונות ירושלים בלילות, אך אינו נוהג כמוהו (הבדותות שהוא משמיע בסוד באוזני אשתו בדבר התגייסותו ל"הגנה" אינם אלא סיפורי-כיסוי נלוזים שנועדו להעלות את קרנו בעיניה ולתרץ את העדרותו מן הבית בלילות).

יום ל"ג בעומר היה במרוצת השנים לסמל המאבק לחירות לאומית – יומן של תנועות הנוער הציוניות שחינכו לצבאיות, כגון תנועת מכבי ותנועת השומר הצעיר. הקמת הפלמ"ח הוכרזה בל"ג בעומר, ואחר-כך הפקודה להקמת הגדנ"ע ולהקמת צה"ל. כל אלה נתפרסמו בל"ג בעומר. עגנון נשאר אמנם סגור רוב ימיו בין כותלי ביתו אך חשב אסור להשתמט מן המאמץ הקולקטיבי לתקנת האומה, וכדברי המסַפר ברומן שירה: "אין ספק שאנו צריכים לעמוד על נפשנו, וכל מי שיש בידו להחזיק ברובה אסור לו להשתמט מזה" ("שירה", עמ' 464).

מן הצד הרוחני, ל"ג בעומר נחשב חג של נִסים, ולעגנון אירע נס בל"ג בעומר של שנת תרע"א (1911). ביום זה יצא עגנון בפעם הראשונה להשתטח על קברו של רבי שמעון בר יוחאי ולהשתתף בהילולא ביחד עם עשרת אלפי יהודים, אנשי היישוב הישן ובני העלייה השנייה שעלו למירון. ב-15 במאי גדש קהל רב מרפסת של מִתחם הקבר, מול מדורת החג, ומעקה שהתמוטט גרם לנפילתם של כמאה אנשים שנפלו מגובה של שתי קומות. עשרים ושבעה מביניהם נהרגו, ועשרות מהם נפצעו קשות. עגנון יצא מן המִתחם ללא פגע, וראה באירוע זה כעין "נס". אירוע זה הוסיף נדבך לסדרת האירועים שקדמה לו (פרסום שירו הראשון, עלייתו הראשונה ארצה, יום נישואיו), ונצטרף למיתוס האישי שעיצב הסופר סביב מוטיב ל"ג בעומר. ניתן כמדומה להתרשם שהוא החל להאמין באמת ובתמים שיום ל"ג בעומר הוא מועד המלַווה את חייו ואת יצירתו ברגעיהם החשובים ביותר.

כעין "נס" אירע לעגנון לקראת סוף ספירת העומר של שנת תרפ"ד, בעת שביתו שבעיירת הנופש היפה באד הומבורג שבגרמניה עלה באש ביום 6.6.1924. עגנון שהה אותה עת בבית-חולים. אשתו וילדיו לא נִספּוּ בדלֵקה רק בזכות תשומת לִבּוֹ של בנו הקטן חֶמדת שהזעיק את האומנת שנשכרה לטפל בילדים. בעקבות האירוע הטראומטי הזה סיפוריהם של מדורות ושל דלֵקות – הן במישור האישי, הן במישור הלאומי – ליווּ את יצירת עגנון לתקופותיה, כפי שניכּר בין השאר מתוך ספרו "האש והעצים" (1962), שהוא הקובץ האחרון שראה אור בחייו.

ל"ג בעומר הוא, כאמור, חג של נִסים, ועל כן הִרבה עגנון להסמיך את סיפורי ל"ג בעומר שלו למעשי נִסים ונפלאות, כגון זה המסופר בסיפורו "ספר תכלית המעשים" הכלול בספר "העצים והאש". כבר הזכרנו לעיל שבסיפור זה משנת 1954, מתואר נס שאירע לחסיד אחד שכוסה בשלג וניצַל בזכות כדורי השלג שיידו בו תלמידי ה"חדר" שיצאו ליער להתאמן באימוני חץ וקשת. גם בסיפור "קונטרס השמות", הכלול ב"ספר, סופר וסיפור" שיצא אחרי מות עגנון, כלול תיאור של מעשה נס שאירע לקונטרס שהונח על קבר רשב"י ונעלם כהרף-עין מעל הקבר, מבלי שעלה בידי החסידים שהביאוהו לקרוא בו.

סיבה נוספת למרכזיותו של חג ל"ג בעומר הוא הכינוי הקבלי "הוד שבהוד" הקשור בספירת העומר והכרוך בראש וראשונה בדמותו של אהרן הכהן. ש"י עגנון לוי היה ולא כהן, אך ראה עצמו כמי שמשרת בקודש. לא אחת השתמש בכינוי "הוד שבהוד" בהקשרים שונים הקשורים במעשי חסד: את נאומו על הרב אברהם יצחק הכהן קוק משנת תשכ"ז ("מעצמי אל עצמי" עמ' 190 – 202) פתח במילים: "אני באתי לארץ בל"ג בעומר תיו ריש סמך זין" [...] הוד מוצנע ומופלא חופף היה עליו [על הרב קוק הצעיר]. זה ההוד שהיה חופף עליו עד שלקח אותו האלקים כאותם שמתהלכים עם האלקים". בנאום בבית הנשיא (שם, עמ' 78) סיפר עגנון על גיסו, אחי רעייתו הרמן מרכס, שתמך באדם שירד מכל נכסיו, ולבסוף קיבל במתנה ספר תורה קטן, כתוב על קלף דק, "יקר מכל יקר, הוד שבהוד".

על אלה עולה סיפורו של עגנון "הוד שבהוד", הראשון שבסיפורי "ישנות גם חדשות" (תשכ"ח), וכל כולו מספר על חגיגת ל"ג בעומר ב"קלויז" של חסידי טשורטקוב, שהיה מואר באור יקרות, ובנרותיו חקוקות אותיות שמו של "התנא האלוקי רבי שמעון בן יוחאי". הסיפור הקצר מסתיים במילים: "כל אדם שבקלויז ואפילו מי שלא ידע את סוד ספירת העומר, בָּבוּאה של הוד שבהוד, היסוד של אותו הלילה, הייתה ניכרת בפניו. האור שמאיר לי בכל שנה ושנה בלילי ל"ג בעומר אור החוזר הוא מאורו של אותו הלילה" (שם, 369). נציין כי מידת "הוד שבהוד" – ענווה שבענווה – היא מידתו של ר' שמעון בר יוחאי שהעיד על עצמו: "אנא סימנא בעלמא" (שמשמעו: "אין אני אלא סימן קטן לגדלוּת מעשיו של הבורא"). עגנון ביקש להידמות לרשב"י שיום הולדתו, סמיכתו, חתונתו ופטירתו חלו בל"ג בעומר; וחזר שוב ושוב על האמירה שכל אירועי חייו החשובים אירעו בל"ג בעומר: יום פרסום שירו הראשון בעברית, יום עלייתו ארצה, יום שבו ניצלו חייו בנס, יום נישואיו, היום שבו הכתירוהו בתואר "דוקטור לשם כבוד", ועוד.

ונוסיף סיבה אישית נוספת, המאירה את דמותו של עגנון ואת מהלך חייו. עגנון חיפש תמיד דמות פטרונית – ובתקופתו הראשונה בארץ, אף-על-פי שהיה מזכירו של שמחה בן-ציון, הוא בחר בדמותו של י"ח ברנר וייחל לכך שברנר יפרוש עליו את חסותו. ברנר נהג באותה עת באותה עת לחתום על יצירותיו בשם-העט "בר-יוחאי". כשבחר ב"בר-יוחאי" השתעשע ברנר כנראה באותיות שמו.

ואולם, עגנון כשבחר בל"ג בעומר – חגו של בר-יוחאי – כבתאריך המכונן של חייו חיבר את האש שבשמו של ברנר עם מדורות ל"ג בעומר ועם גבורתו של "היהודי החדש" שלימד ידיו לאחוז בכלי נשק, אם להגנה עצמית, אם להתקפה. ברוח הרעיון הזה חיבר עגנון את סיפורו המוקדם "פרקי דרך", שבּוֹ האני-הדובר מציג את עצמו כ"יהודי חדש" היודע לאחוז בנשק ולפגוע במבקשי נפשו. למרבה הטרגדיה המרה ברנר נרצח על-ידי פורעים ערביים חמושים כשידיו אוחזות בדפי הגהה, ולא בנשק, אך בנו אורי נתמנה לימים לסגן מפקד הפלמ"ח.