בעד "מִקְלְעוֹת חַלּוֹת בְּכַרְכֹּם וּבְצִמּוּקִים" ונגד ארוחות בשרים
לרגל 1 בנובמבר – יום הטבעונות הבין-לאומי
לפי תוצאותיו של סקר שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפני כעשור, ניתן ללמוד ש-4.7 אחוזים מהאוכלוסייה הזדהו כ"צמחוניים" ו-1.7 אחוזים – כ"טבעוניים". נראה לי שהמִספרים האלה הולכים וגדלים משנה לשנה, לפי התלונות שמשמיעות חברותיי על שכחמישים אחוזים מבני משפחתם מתנזרים מאכילת בשר ומזונות מן החי, ואילו הנותרים עדיין נמנים עם הקרניבורים. הכנת ארוחה למשפחה גדולה, שלכל אחד מבָּניה הרגלי תזונה משלו, היא מבצע לוגיסטי מסובך, שהולך ומסתבך ככל שהסוגים השונים של התזונה הצמחונית והטבעונית הולכים ומתגוונים.
הצמחוני הידוע ביותר בעם ישראל של הדורות האחרונים הוא ש"י עגנון, שהִרבּה לכתוב על ההתנזרות מבשר וממזונות מן החי. איך הגיע עגנון, בן למשפחה יהודית מעיר קטנה בגליציה, לתזונה המבוססת על ירקות וקטניות? בסיפורי גליציה שלו עיקר הארוחה מבוססת על מאכלי בשר עוף, בקר ודגים. ואולם, באמצע המאה ה-19 קמו אגודות של צמחונים באנגליה, בגרמניה ובהולנד. עגנון, יש להניח, הגיע לצמחונות בעקבות אשתו אסתר ("אסתרליין") ילידת גרמניה, בת למשפחת מרקס המשכילה והמבוססת שהוציאה את מאכלי הבשר מן התפריט העולה על שולחנה.
כשנענה ביאליק להזמנת עגנון ובא מברלין לבאד הומבורג, הוא התרשם עמוקות מאורַח החיים הצמחוני המוקפד, שבחרו בני הזוג הצעיר לנהל. עגנון הזמין את ביאליק "לגלגל עִמו בעדשים" – קרי, לאכול על שולחנו ארוחת יָרָק – וביאליק, שמעולם לא בָּרר את מזונותיו בקפידה, ובתקופת המלחמה והמהפכה אף ידע חרפת רעב, לא חדל להתפעל מאורַח החיים הנזירי מתוך בחירה של עגנון, ורמז על כך בהקדשה מחורזות ששלח למארחו "הַמֻּדָּר מִבָּשָׂר".
ואולם, לאמתו של דבר, התיאורים המפורטים של ארוחות הבשרים נוסח פרנסואה רבלה (Rabelais), שיצירתו Gargantua and Pantagruel גדושה למכביר בתיאורי מאכלים ובקבוקי שֵׁכר, לא נולדו ביצירת עגנון מתוך חוויות אישיות שחווה בחיים החוץ-ספרותיים, אלא בעקבות המִִפגש עם יצירת ביאליק.
אצל ביאליק לא הגיעו תיאורי הארוחות הדשנות מתוך התנסות אישית. לעגנון היו אורחות חיים סדורים (כגון כתיבה בעמידה, התעמלות, ארוחות המוגשות בעִתן, לפי כללי התזונה הקפדניים שהנהיגה רעייתו, ילידת גרמניה). ביאליק היה נתון רוב ימיו בנדודים, ורק לעתים רחוקות יכול היה לקבוע עִתים וכללים לארוחותיו ולאורחות חייו. בימי המלחמה והמהפכה סבלו הוא ורעייתו ממחסור שהגיע עד כדי רעב. אפילו מים ראויים לשתייה לא היו להם ולמקורביהם, שלא נמלטו מרוסיה לפני היהפכה לברית-המועצות.
ביצירת ביאליק הגיעו תיאורי ארוחות הבשרים, שנועדו להבחיל את הקורא ולהרחיקו מאכילת בשר, מתוך מגמה ציונית: להציג בקלונם את בעלי-הבתים ה"מתלעזים", שאינם מתרגשים מן הקונגרסים הציוניים הראשונים, אלא ממשיכים ליהנות מ"סיר הבשר" ומן "הבצלים והשומים" שעל שולחנותיהם.
בזמן שחיבר שירי זעם ותוכחה כמו "אכן חציר העם" כתב ביאליק גם תיאור של ארוחות בשרים מעוררות תיעוב, המלעיגים בכאב על כך שאין העם מוכן להתנתק מ"סיר הבשר" ולבחור ב"ארוחת יָרָק" שכּוּלהּ שלו. כך, למשל, בסיפורו "אריה בעל גוף" מתוארת בפירוט הארוחה הדשנה של חנה בת הקצב, אשתו של אריה שהתעשר מִסַּחַר עצים. גולת הכותרת של ארוחה זו היא פשטידת הקיבה (שלא ניטל ריחה הרע). לא במקרה נבחרה פשטידת הקיבה לשמש מרכז הארוחה: צורכי הקיבה, ולא רחשי הלב, מכַוונים עדיין את צעדיהם של רבים מהיהודים שאינם יודעים שלא לעולם חוסן. עדי צמח בספרו "הלביא המסתתר" העיר בצדק כשמתוארים האורחים המניחים את הפשטידה על צלחתם, לפנינו תיאור מעורר בחילה של קיבה הגורסת קיבה.
באותה עת שבָּהּ חיבר ביאליק את סיפורו הראשון "אריה 'בעל גוף'", הוא כתב גם שיר הקדשה לעמיתו להוראה אברהם שפירא (שירו "אֵי שֵׁכָר?" משנת תרנ"ח), שבּוֹ לגלג האני-הדובר, בן דמותו של ביאליק, על ה"גבירים" השחצניים של סוסנוביץ, שענייני הכלל והרעיון הציוני רחוק מלִבָּם. בסוף השיר מתוארת ארוחת הבשר המסואבת שהכינה לו הפונדקית מרת קמינר: "עִקָּר שָׁכַחְתִּי: אֶתְמוֹל הֶאֱכִילָה/ אוֹתִי פֻּנְדַּקִּיתֵנוּ מָרַת קָמִינֶר/ שְׁנֵי זְבוּבִים וְעַכָּבִישׁ אֶחָד/ כְּרוּכִים וּמְקֻפָּלִים יַחַד,/ שְׁלָשְׁתָּם מְנַהֲמִים כְּכִנּוֹר/ וּמִתְגּוֹשְׁשִׁים כְּאַתְּלֵטִין/ בִּמְעֵי הַקּוֹטְלֵטִין,/ הָעֲשׂוּיִים בָּשָׂר כָּתִית לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה". בתיאור מבחיל זה לא נפקד מקומו של צלי בשר שנתגלו בו שברי חרס, אך מחמת הרָעָב קיבתו של הצעיר עיכלה גם אותם והוא יצא ללא נזק.
בעוד שבאידיליות של טשרניחובסקי מצויים תיאורי בישול ואכילה מעוררי תיאבון ותאווה (ועולה על כולם תיאור הכנת המאכלים באידיליה "לביבות"), אצל ביאליק הארוחות הן בדרך-כלל ארוחות בשרים המתוארות מתוך תיעוב ובוז. ב"אלוף בצלות ואלוף שום" לפנינו ארוחה שגולת הכותרת שלה היא "קורקבן של צפיר דניאל" (הצפיר בספר דניאל הוא סִמלהּ של יוון – רמז לכשרות המפוקפקת של המאכל ההֶלניסטי). לפנינו אירוניה כפולה ומכופלת, שהרי ספר דניאל הוא "ספר הדיאטה הצמחונית-טבעונית" הראשון בעולם.
דניאל הן התפרסם כאיש חמודות וחכם הרזים, שהיה סמוך על שולחנו של מלך בבל. הוא וחבריו מילדי האצולה היהודים שנלקחו ממשפחותיהם בידי נבוכדנצר השני, שגידלם בארמונו כדי שישמשו לו כיועצים. כדי שלא יתגאל בפת המלך, דניאל מחליט לאכול זרעונים, ולא את ארוחות הבשרים המוגשות על שולחן המלך, וכך שימר את יופיו ואת מבנה גופו. והנה, למרבה הפרדוקס, ב"אלוף בצלות ואלוף שום" נזכר שמו של דניאל דווקא בהקשר של מאכלי בשר.
ב"שור אבוס" לפנינו מאכלים המהפּכים את בני המעיים. כאן תיאר ביאליק את המאבק שקדם לנטישת מרכזי התרבות האירופיים ולעלייה ארצה, שחייבה אותו ואת אנשי העליות הראשונות להסתפק בארוחת ירק דלה – הן במשמעות הליטֶרלית והן במשמעות המטפורית-התרבותית של ארוחה זו שעלתה על שולחנם. אין זה מן הנמנע שהכרעתו האישית היא גם המלצה לציבור הרחב לנטוש לעת כזו את "סיר הבשר" הדשן של ארצות הגולה, ולהסתפק בארוחת ירק דלה ש"מבית", זו שאינה נתונה לו בחסדי זרים. רעיון זה עולה באופן מפורש בדברי ביאליק על התרבות העברית בארץ, שהשמיעם בהרצאה פומבית בחורף תרפ"ט:
ועוד לאו אחד: אל תרדפו אחרי הון זרים [...] היינו סמוכים על שולחנות עשירים והרחבנו כשאול את תאבוננו. היינו סמוכים על שולחנות זרים בלשונות זרות, ולשוננו בבל כלי שאם אין משתמשים בו הרי הוא מעלה חלודה. ולכן כשבאנו לארץ-ישראל ונגזר עלינו להתפרנס רק על לחם עוני זה, נשארנו ביום אחד דלי-דלים, רק עם פת הלחם החרבה של הלשון העברית, והעוני והדלות נראו כאן בכל גודלם. ואף-על-פי-כן, הייתי אומר, נמעיט קצת את תאבוננו ואל נרדוף למלא את סיפוקנו בתוצרת זרה, שמדלדלת וממעטת את כוחנו. בלי ספק אסור לנעול את הדלת. צריך להביא את כל הטוב שיש שם. אבל לא למלא את כל השולחן במאכלי זרים. "רוצה אדם קב אחד משלו מתשעה של אחרים" ו"טובה פת חרבה שלנו משור אבוס של אחרים". עלינו ללמד את עצמנו למלא את סיפוקנו מתוכנו (דברים שבעל-פה, א, עמ' קמה).
דברים דומים, המחזקים את ההנחה שלפנינו גילוי-דעת ציוני במסווה של סיפור קדומים, אמר ביאליק כבר בנאומו לפתיחת האוניברסיטה העברית, באביב תרפ"ה, כשנה לאחר שעלה ארצה. כאן דיבר על מצבו של היהודי הגלותי, הנחשב על לא עוול בכפו לפרזיט, ועל הכורח להימלט מן הגולה לארץ קטנה ודלה, המאפשרת לעם למצוא בה את רשות-היחיד שלו: "עם החס על כבודו לא ישלים לעולם עם מצב כזה. עם כזה יקום יום אחד ויאמר לנפשו: רב לי. טוב לי קב אחד ודאי שכולו שלי מתשעה קבין דמאי, ספק שלי ספק אינם שלי. טוב לי פת חרבה ובביתי ועל שולחני משור אבוס ובביתם ועל שולחנם של אחרים. טובה לי אוניברסיטה קטנה אחת, אבל כולה ברשותי וכולה שלי, עשויה כולה בעצם ידי, מן המסד ועד הטפחות, מאלפי היכלי מדע, שאני אוכל מפרותיהם ואין חלקי ניכּר בבניינם. יהיו מזונותיי מעטים ומרורים כזית, ובלבד שאטעם בהם פעם אחת את הטעם המתוק והמלא של מתנת ידי עצמי" (דברים שבעל-פה, א, עמ' נב).
הארוחה היחידה בכל יצירות ביאליק, שכולה מטעמים ומנעמים, היא הארוחה האוטופית בשיר הילדים "גן עדן התחתון", שרובה ממתקים ורק שורה אחת בתיאור הארוך שוברת את כללי הצמחונות (וגם את כללי הכשרות). בגן עדן התחתון גגות הבתים הם צפיחיות בדבש, קירותיהם הם "מַמְתַּקִּים מַעֲשֵׁה אֹפֶה" והמקום כולו מוקף "פַּלְגֵי דְבַשׁ וְחָלָב".
גְּשָׁמָיו – נִטְפֵי דְּבָש וָיַיִן,/ מְתוּקִים לְחֵךְ וְתַאֲוָה לָעֵינִָיִם,/
כָּל הָרוֹצֶה פּוֹשֵׁט לָשׁוֹן וְלוֹקֵק,/ וְשֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה – רוֹקֵק./
הַשֶּׁלֶג שָׁם – אַבְקַת סֻכָּר זַכָּה,/ דַּקָה מִן הַדַּקָּה,/
וְהַבָּרָד – גַּרְגְּרֵי נֹפֶת מְתוּקִים,/ מְעֹרָבִים בִּשְׁקֵדִים וּבְצִמּוּקִים [...]/
וּמִסָּבִיב לְגַן־עֵדֶן חוֹמָה גְּבוֹהָה וַאֲרֻכָּה,/ דַּיְסַת אֹרֶז כֻּלָּהּ, דַּיְסָה מְתוּקָה,/
וַאֲשֶׁר יֹאמַר לָבֹא בַּיְתָה –/ וְחָצָה עַד צַוָּאר בְּדַיְסָה.
אלמלא התיאור התמוה בדבר אותן "יוֹנִים צְלוּיוֹת, הֵן וְגוֹזְלֵיהֶן" ה"מְעוֹפְפוֹת וּבָאוֹת אֶל הַפֶּה מֵאֲלֵיהֶן", הנזכרות בנשימה אחת (בניגוד לכללי הכשרות) עם חריצי הגבינה הקבועים במרצפות העיר, אפשר היה לחשוב שמדובר בארוחה המתנזרת מן הבשר לסוגיו.
ניתן כמדומה להכליל ולומר שתיאורי הארוחות ביצירת עגנון שנועדו להרחיק את הקורא מאכילת בשר, הגיעו אליו בתיווּכו של ביאליק. ואולם, אצל עגנון נתלווה לתיאור גוון שונה במקצת, שהרי הסופר היה באמת ובתמים צמחוני והתנזר מארוחות בשרים. בתיאורי הארוחות שביצירתו נזכרים תכופות גם ירקות ופטריות-מאכל.
הנה, בנובלה העגנונית "סיפור פשוט" לפנינו שני תיאורים של מאכל תאווה של פטריות משומרות, המעיד על כך שזוג הצעירים שנישואיהם סודרו על-ידי הוריהם, משפחת סוחרים ומשפחת בעלי אחוזה, הם בעצם פרזיטים – פטריות חיוורות הגדלות בצל אילנות רחבי נוף. בארוחה הראשונה העולה על שולחן המחותנים, בולעת צירל, אמו של הירשל, את הפטריות בתאווה יתֵרה, אך בארוחה השנייה, הנערכת מקץ שני, כבר אין היא משתוקקת למאכל זה (אם מחמת הרגל, אם מחמת זִקנה המקהה את ההנאה מן המאכל המתובל).
העוף היווני העולה על השולחן, המכוּנה "גרצק"י היהנ"ר" – כלומר, "תרנגולת יוונית" – מעיד על כך שיהודים כמו צימליך החיים בכפר הנכרי אינם יכולים לשמור על יהדותם כפי שצריך, ואת בתם הם שולחים לפנסיון נוצרי. על הצמחונוּת ועל הסביאה היתרה נאמר כאן מנקודת התצפית של הירשל, האוצֵר בתוכו תווי-היכר עגנוניים אחדים: "ממשמשים בגופם להכניס במעיהם יותר ויותר [...] שכל הצרות באות בשביל זוללות יתירה, שאין אדם מסתפק במועט והומה ומהמה אחרי דברים הרבה. אלמלא לא רדפה אמא שלי אחרי הממון לא הייתי אני צריך לישב לפני פגרי עופות ודגים [...] כשהקיבה ריקה המוח צלול" ("על כפות המנעול", עמ' 129).
בפרקי הרומן "שירה", למן הפרקים הראשונים שנכתבו כנראה בשנים 1947 – 1948 וכלה בפרקים האחרונים שנכתבו בערוב ימיו של עגנון, השתמש אפוא עגנון במילה 'קישואים' כשם שהשתמש בה מנדלי מוכר-ספרים וכבמקורות הקדומים (בהוראת 'מלפפונים' של ימינו). ואולם, לאחר שעלה ארצה והתערה בה, יושבים בני-הזוג הרבּסט אצל בִּתם בהתיישבות העובדת ומקלפים להם מלפפונים, ולא קישואים ("קלפו להם מלפפונים וחתכו להם צנון וסידרו להם סלט" ["שירה", עמ' 331]), וכשהנריאטה מכינה ארוחה לבעלהּ היא מגישה לו "מעשה קדירה כמין עוגה של תפוחי אדמה מבושלת בקישואים ובביצים ומעליה שמנת" (שם, עמ' 408). משמע, בתיאורי הגולה משמשות המילים בהוראתן הישנה, ואילו בתיאורי ארץ-ישראל משמשות הדֶנוטציות 'מלפפון' ו'קישוא' בהוראתן החדשה, כבימינו אנו. כך או כך, הקטעים הללו מלמדים על טיבן של ארוחות היָרָק שהוגשו על שולחנה של משפחת עגנון.
יש להניח שעגנון הצמחוני הזדהה עם המלצותיו של ביאליק להסתפק ב"ארוחת ירק", ושסיפורו "אבי השור" מבטא לא רק את זעמו על שחיטתו האכזרית והנמהרת של השור, אלא גם את סלידתו מן התאווֹת היצריוֹת הבהמיוֹת של השכן ואורחיו, שסימנן הם ריבוי נשים וריבוי של ארוחות עתירות בשר. כאשר שלמה המלך ב"שור אבוס וארוחת ירק" נמלט מחדריו המזוהמים של בית הטַבָּח, ומשאיר את מארחו בתדהמה עם לשונו תלויה בפיו, הוא יוצא אל הטבע לשאוף אוויר צח ולהתנקות מן הזוהמה. בתארו את שלמה המלך מקיא בחיק הטבע את המאכלות שהאכילהו בבית הטַבּח, ביקש ביאליק להוציא את בלעו מפיו – כלומר, לטהר את עצמו ואת עמו מן הסיאוב שדבקו בהם בין הגויים הסבואים, ולהשליט בארץ תרבות חדשה, שאינה מעלה על שולחנה מאכלי טומאה ופיגולים.
הזיקה בין "שור אָבוּס" ל"אבי השור" ניכרת גם בתיאור ארוחת הבשרים המצוי בשתיהן. ביאליק הִרבה בתיאורים ראבּלֶסקיים (נוסח פרנסוּאַ ראבּלֶה), ועגנון – הגם שכּתב סיפור קצר ושִׁלדי בן שבעה עמודים בלבד – פירט בו את שבעת ימי המשתה שבהם ישבו האורחים ואכלו כבש אחר כבש "ועדיין כרסם של האורחים חסרה". בשני הסיפורים ניכּרת מגמת הבֶּסטיאליזציה, הרומזת שאין מוֹתר האדם מן הבהמה והמציגה את האדם כיצור בשׂר ודם הזולל בשׂר בהמה בכל פֶּה. עגנון ביטא אפוא את סלידתו מארוחות בשרים בהזדמנויות רבות, וגם בנובלה "עד הנה" נזכרת גם הצמחונוּת של האני-המספר, הסולד מכבד האווז שנותנת לו במתנה מלכה, קרובת משפחתו המתגוררת בכפר. ביאליק תיאר אפוא את המעבר מארוחות בשרים לארוחת ירק כבסמל למעברו של העם מן הגולה אל ארץ-ישראל. אצל עגנון שיקפה הבחילה מארוחות הבשרים וההמלצה על אורַח חיים צמחוני, או טבעוני, גם את המציאוּת הפשוטה והחוץ-ספרותית שלו, ולא רק את מערכת הסמלים האישית-הלאומית שירש מביאליק.