גלי צה"ל - בוא שיר עברי : על שיריו של נתן אלתרמן על בני תימן

שודר: גלי צה"ל - "בוא שיר עברי" עם פרופ' זיוה שמיר

על שירי הזמר של נתן אלתרמן 5/4/2025

עורך ומגיש יורם רותם

מובא כאן באדיבות גלי צה"ל, כל הזכויות שמורות

(להאזנה גם באתר גלי צה"ל )

---

התוכנית הוקלטה בגלי צה"ל והיא מתפרסמת כאן אצלנו ב אתר מב"ע עם תמלול עיקרי השיחה:

בשנים תרמ"א-תרמ"ב (1881 – 1882) הגיעו כידוע לארץ יהודים מרוסיה ומתימן, מבלי שהיה קשר של ממש בין שתי העליות הללו, שכל אחת מהן ראויה לתואר "העלייה הראשונה". צעירי תנועת ביל"ו הגיעו בגלל פַּרעות "הסופות בנגב" ובזכות ספרים מעוררי כיסופים כמו אהבת ציון של מאפו, ואילו יהודי תימן הגיעו בזכות "ספר הספרים" ובזכות סידור התפילה.

עולי תימן הסתמכו כידוע על שמועות שהגיעו אליהם על שהושג זיכיון להתיישבות יהודים בחבל הגלעד ועל הפסוק "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר" (שיר השירים ז, ט) [בתמר = תרמ"ב בשֹיכּוּל אותיות]. פרופ' יוסף טובי, מחבר הספר "יהודי תימן במאה הי"ט" (1976), קושר את עלייתם הראשונה של יהודי תימן לא רק עם עניינים רוחניים של אמונות ודעות, אלא גם עם המציאוּת הגאופוליטית החדשה שהתפתחה במזרח התיכון לרגל פתיחת תעלת סואץ (1869) שהקלה את הנסיעה מתימן לארץ ישראל ולרגל צירופה של תימן בשנת 1872 אל תחומי האימפריה העו̇ת'מאנית (מעתה השתייכו תימן ופלשתינה-א"י לאותה אימפריה).

חלק מבּני העלייה הראשונה של יהודי תימן התיישב ב"כרם התימנים" (מאותן שכונות מגורים שהוקמו לפני "אחוזת בית – תל-אביב"), על קרקעות שנמכרו על-ידי אהרן שלוש ושותפיו. שירו של אלתרמן מזכיר גם את ה"כרם" וגם את השם תמר הקשור בעליית יהודי תימן ("אֶעֱלֶה בְתָמָר").

אף החזרה על מילות האזהרה של תמר – "אַל תָּעִיר" – מעלה במרומז גם את הפסוק "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם [...] אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיה"ש ב, ז; שם ד, ב; שם ח, ד), וכן את הפסוק "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן" (שיה"ש ד טז). שני הפסוקים הקשורים ביקיצה ובעוררוּת עומדים זה מול זה בניגוד אוקסימורוני: האחד ממליץ על המְתנה ועל מתינות, ואילו השני – על זירוז ועל החשת הקץ.

אם תרצו: שני הפסוקים המנוגדים האלה מבטאים אל-נכון את הלוך-הרוחות בשני הפלגים שהולידו את המפעל הציוני: מן הצד האחד, הציונות ה"רוחנית" המתונה מבית-מדרשו של אחד-העם, שהלכה לאט כמו מי "השילוח", ומן הצד השני – הציונות ה"מדינית" המהירה והדינמית של הרצל, שביקשה להקים בארץ ישראל את מדינת היהודים ללא דיחוי. ואולי משום שאלתרמן חשב כאן על חלקם של עולי תימן בסיפורה של העלייה הראשונה וראשית הציונות, הוא שָׂם בפי תמר את המילים "לִבִּי הוֹמֶה בִּי פְּנִימָה...", ה"מתכתבות" עם מילותיו של נפתלי-הרץ אימבר, שהגיע גם הוא ארצה ב-1882 (תרמ"ב – בתמר) בשירו "התקווה": "כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה / נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה".

בפזמון "בכרם תימן" אלתרמן "מחתן" עדיין את תמר מ"כרם התימנים" עם חתנה סעדיה ששמו התאופורי1 מעיד עליו שגם הוא הגיע מתימן (הגם שבתל-אביב כיהן באותה עת איש מועצת העיר סעדיה שושני, יליד רוסיה). ואולם אלתרמן האמין בכל לב ברעיון "מיזוג הגלויות" עוד לפני בן-גוריון, מקימו של "כור ההיתוך". אולי משום כך סיים את השיר במילים "זֶה יַעֲבֹר מָחָר!", הרומזות שהעתיד עדיין סמוי מן העין ושבְּליל העדות בתל-אביב ובארץ ישראל כולה עוד יטביע את חותמו על צביונה של המדינה שבדרך. וכדבריו בסוף שירו "מריבת קיץ" משנת 1945: "שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר-הַמַּנְעוּל". במילים אחרות: בזמן התרחשותן של מהפכות חברתיות כה גורליות אי אפשר לדעת מה תהיינה התוצאות, וכדאי להימנע מהתערבות, אינדוקטרינציה ותכתיבים. לפנינו עדות אחת מִני רבות לעמדותיו האמיצות של אלתרמן, שלא עלו בקנה אחד עם המנהיג הגדול בן-גוריון ששלח למשורר מכתבים לא מעטים. אלה שהתחילו לכנות את אלתרמן בכינוי "משורר חצר", כדי להמעיט בערכו, היו מוּנָעים במניעים פוליטיים ובקנאת-סופרים. כיום, חוקרי ספרות, שמצטרפים לחורפיו של אלתרמן וממשיכים לכנות את המשורר בכינוי המעליב, מעידים על עצמם שהם אינם בקיאים בחומר. אילו הכירו את החומר הרלוונטי לסוגיית יחסי המשורר והמנהיג, הם היו משתכנעים שאלתרמן מעולם לא התחנף לבן-גוריון ומעולם לא כפף את ראשו למשאלותיו.

ובחזרה אל הזיקה שבּין המציאוּת הממשית לבין זו הנולדת מתוך המציאוּת הווירטואלית שבספרים: באותה עת, פחות או יותר, שבּהּ חיבּר אלתרמן את "בכרם תימן" הוא חיבר גם את שירו הז'ורנליסטי "שבוע הלשון העברית" ("רגעים" 1940), שבּוֹ פונה האני-המשורר אל העברית כאל דמות מואנשת, ואומר לה: "הֲלֹא אַתְּ וּסְפָרַיִךְ אֲשֶׁר בָּאָרוֹן / חֲרַשְׁתֶּם רִאשׁוֹנָה אֶת שַׁדְמוֹת יִשְׂרָאֵל./ בִּזְכוּתֵךְ אֶת חֲלֵב הַפָּרוֹת בַּשָּׁרוֹן / שׁוֹתִים עַכְשָׁו / רָמִי / וְרָם / וְיָעֵל". לכאורה לפנינו סדרה של שמות מובהקים של "צַבָּרים" (רמי, רם, יעל), שמות שכּלל לא היו מקובלים בתפוצות הגולה ושהתחילו להשתגר רק בארץ ישראל החלוצית. ואולם מן הראוי לזכור ולהזכיר שהמתרגם יצחק אדוארד זלקינסון תרגם את מחזהו של שייקספיר "רומאו ויוליה" בשם "רם ויעל" עוד ב-1878 (לפני היות השמות האלה שמות פופולריים של ילידי הארץ).

כך רמז אלתרמן שתחיית הארץ ותחיית הלשון המדוברת לא הייתה מתרחשת אלמלא תחיית הספרות העברית על אדמת נֵכר. וגם בפזמון "הקל" שלפנינו: העליות הראשונות של שנת תרמ"ב, מרוסיה ומתימן, שהקימו את מושבות הבָּרוֹן, מחד גיסא, ושכונות כמו "כרם התימנים", מאידך גיסא, לא היו יוצאות לדרכן אלמלא הושפעו היהודים מן הכתובים . הן תולדה של הקשר הרב-דורי של היהודים אל הספרים – שעודדו אותם לעזוב את ארץ הולדתם ולעלות ארצה, מתוך דבֵקות בפסוקים כמו "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם" ו"לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה". כמקובל ביצירת אלתרמן: המילים יצרו את המציאוּת.

כשם שיהודי תימן, ותמר גיבורת שירו של אלתרמן בכללם, עלו בהשראת התנ"ך וסידור התפילה, כך גם צעירים יהודיים מרוסיה הושפעו מן הספר אהבת ציון של מאפו ומתיאוריו הנלבבים. תמר ותימן הם שמות ילדיו של ידידיה, גיבורו הראשי של ספר זה, ותימן הוא בעל כרמים, ועל-כן יכול היה אלתרמן לפתוח את שירו לא במילים "בכרם התימנים", אלא במילים "בְּכֶרֶם תֵּימָן" (ברָמזו גם לתימן של מאפו). כבר בשיר הז'ורנליסטי הקליל "חג הפרסים" משנת 1936 כתב אלתרמן: "הַבִּיטוּ, הָבִינוּ מַה פֹּה! / בַּת הַשִּׁיר, קוֹלֵךְ הָעִירִי כָּאן! / הַאִם חָלַם כָּזֹאת, עַל גְּדוֹת הַנֶּמַן, מַאפּוּ?/ הַאִם יָדַע מִיכַ"ל עַל פְּרָס לְלִירִיקָה?".

אלתרמן ראה איך העיר תל-אביב, שנולדה מן המילים ומצירופי המילים שבספרים (משמה של "תל-אביב" שבספר יחזקאל ומן הספר תל-אביב – תרגומו של נחום סוקולוב לאלטנוילד של הרצל), יולדת עתה את לשון הרחוב והשוּק. הוא עקב בהשתאוּת בהיהפכהּ של "לשון הקודש" הקפואה והקבועה, שהייתה חנוטה ב"ספרים" במשך אלפיים שנות גולה, לשפת היום-יום ההולכת ומִשתנה תדיר – שפתם של "עולים חדשים" ברחובות העיר, של שוליות בסדנאות, של חיילים במחנות הצבא ושל אוהבים בשדרות העיר ובגניה. שירו "שלושה שירים בפרוור" (עיר היונה) נכתב על העברית השגויה, אך מרחיבת-הלב, של סמטאות השׁוּק: "פַּרְוָר צוֹעֵק, צוֹעֵן, פָּתוּחַ […] מֵעִבְרִיתְךָ הַמִּתְחַנְחֶנֶת / וּמִפְּסוּקֶיךָ הַדַּקִּים / יִרְחַב לִבָּן שֶׁל בְּנוֹת הַחֶמֶד / וְיִסְמְרוּ הַמְדַקְדְּקִים.// אַתָּה וְלֹא כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ / וְלֹא שִׁירֵנוּ הַצָּמוּק / זוֹרֵעַ עַל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ / אֶת הַכַּמּוֹן וְהַצִּמּוּק.// […] לוּ בָּא מִיכַ"ל בְּךָ לָשׂוּחַ / וְלוּ שָׁמַע אוֹתְךָ יְלַ"ג".3

בכוח השירים ה"קלים" האלה הראה אלתרמן שאצל עם ישראל חלים כללים אבסורדיים של "עולם הפוך": אצל עמים "נורמליים" קודם מכינים כלי אוכל וכלי מלחמה, ואחר-כך נולדת גם תרבות. אצל עם ישראל המציאוּת המדינית הפשוטה, השולחת את יהודי בית-המדרש לחרוש את האדמה ולאחוז בנשק, נולדת מהתרבות – מהספרים.

בכרמי תימן (1945) וילנסקי

אני זוכרת שמרגלית צנעני אמרה פעם שכשהיא שרה את המילים "יא אמי יא אבי / מה היה לו ללבבי" כל הגוף שלה רועד והעיניים מתמלאות בדמעות, והיא מתקשה להאמין שלא משורר מבני תימן חיבר את המילים האלה. אלתרמן באמת נכנס כאן עמוק ללבה של נערה מהעדה התימנית, אבל את המוטיבים וחלק מהניסוחים הוא לקח – מעשה קונדס – משירי העם הגלותיים של ביאליק. בכל שירי תימן שלו הוא חיבר את קהילות ישראל במזרח עם קהילות ישראל במזרח אירופה, כי הוא האמין (אולי כמי שמקצועו היה אגרונום) שדווקא ההכלאה של כל המטענים הגנטיים שהביאו אתם יהודים מכל קצות תבל ישביחו בארץ-ישראל ויניבו פרי הילולים.

תסתכל אפילו על הכותרת "בכרמי תימן". היה מי שהאשים את אלתרמן בטעות, כי בתימן אין כרמים ולא היו כרמים. אבל אלתרמן רומז כאן כמובן לשכונת "כרם התימנים", שנוסדה עוד לפני הקמת העיר תל-אביב, והוא גם מזכיר לקוראיו את תימן בעל הכרמים מהרומן "אהבת ציון" של מאפו. יהודי תימן עלו כידוע ארצה בהשראת התנ"ך וסידור התפילה, ולעומתם צעירים יהודיים מרוסיה הושפעו מ"אהבת ציון": תמר ותימן הם שמות ילדיו של ידידיה, הגיבור הראשי ב"אהבת ציון", ותימן הוא בעל כרמים. כבר בשיר משנת 1936, כתב אלתרמן: "הַאִם חָלַם כָּזֹאת, עַל גְּדוֹת הַנֶּמַן, מַאפּוּ?". הצירוף הזה של קהילות ישראל במזרח ובמערב ליווה את כל שירי תימן שלו, והוא האמין ב"מיזוג גלויות" וב"כור ההיתוך" הרבה לפני בן-גוריון.

פוקסטרוט תימני  (וילנסקי 1934)

ונחזור אל השירים המוקדמים יותר: כשאנחנו מדברים על הצירוף של מזרח ומערב אצל אלתרמן, אז אין מדובר רק בקהילות היהודים. אלתרמן הלחים את הניגודים האלה של המזרח והמערב כמו גרשווין למשל, שנולד בבלרוסיה (ממש כמו אלתרמן), והלחין וההלחים את שירי הנשמה של הקהילה האפרו-אמריקנית עם מוטיבים מניגוני חזנות שהוא זכר מבית אבא. עצם הכותרת "פוקסטרוט תימני" מעידה על המיזוג הזה כאלף עדים. פוקסטרוט הוא כידוע ריקוד סלוני מערבי, שאנחנו מכירים מהסרטים של פרנק סינטרה, ומה לו ולַלחן ולָריקוד התימניים שיש להם צלילים אחרים ומקצבים אחרים והגיעו בכלל בחלקם מן המסורת הבדואית?

השיר הזה מדגיש את ההסתפקות בְּמועט שהיא תכונה טיפוסית של עולי תימן ששמחו בחלקם גם אם היה להם "צְרִיף כְּגֹדֶל בַּיִת וּמָזוֹן כְּגֹדֶל זַיִת", כמו שכתוב בשיר. זהו מוטיב חוזר בשירי תימן של אלתרמן, והוא חוזר גם אצל משוררים אחרים, צעירים ממנו, שניסו לחקות אותו מבלי להבין שגם כשכותבים פזמון קל ולא מחייב צריך לבדוק את העובדות ולא להטעות את הציבור.

מרים ושמעון    (וילנסקי 1936)

בעצם גם הפזמון הזה הוא הלחמה של מזרח ומערב. שני "התימנים מוורשה" – אלתרמן ווילנסקי – התחילו כאן קריירה ארוכה של שירי תימן ביחד עם שושנה דמארי בת העדה. מצד אחד השיר מדגיש את השמרנות של התימנים, ששומרים על הבת כעל אתרוג בקופסה, כדי שלא יצא לה שם רע בשכונה, ועל כן הם מגרשים את המחזר הנלהב שמגיע אליה הביתה, ושופכים עליו דלי מים מן המרפסת, אבל למורת רוחם הוא מגיע שוב ועומד מתחת למרפסת עם מעיל גשם ומטרייה. מצד שני, יש לנו כאן דרמה אירופית של "רומאו ויוליה" מכרם התימנים. הכתובת: רחוב שבזי 52 אינה סתמית. היא טעונה במשמעות עמוקה. שלום שבזי הוא כמובן גדול משוררי תימן, אך מה מסמלת הספרה 52? השיר הנידח הזה, שאין לי מושג איך הצלחתם להשיג הקלטה שלו, פתר לי חידה בחקר אלתרמן. בשירי "כוכבים בחוץ" כתב אלתרמן שהפונדק עומד בפרסה החמישים ושתיים, ואחד הפרשנים טען שזה מספר סתמי שנבחר לצורך החרוז, ואילו אני טענתי שמדובר במספר טעון במשמעות סמלית. "52" הוא מספר השבועות בשנה וסופרים רבים השתמשו בו כביטוי של סוף, או של סוף שלפני התחלה חדשה. וכאן מרים בת תימן יועצת לאהוב-לבה שיאיים על הוריה שהסוף יהיה לא טוב אם הם ימשיכו להתנגד לאהבת שמעון לבתם, וימשיכו לגרש את הבחור המאוהב שעומד מתחת לבלקון השיקספירי מ"רומאו ויוליה".

שיר התימניות   

עוד בדצמבר 1934 היה לצמד אלתרמן-וילנסקי הזדמנות נוספת לשתף פעולה. וילנסקי לקח לחן תורכי, שליווה את שירו של שבזי "אהבת הדסה", ושילב בו מוטיבים מתוך לחנים נוספים שהוא שמע ב"כרם התימנים", ויצר מנגינה נפלאה, שליוותה את המילים של אלתרמן, שמביאות סיפור של נערה תימניה שעובדת בניקיון ומספרת את האמת על סדר היום שלה. שתי מרצות לספרות מסמינר הקיבוצים, ד"ר מימי חסקין וד"ר דינה חרובי, הקדישו לא מזמן לעוזרות הבית את הספר היפה "מומחית בספונג'ולוגיה: עוזרות בית ומנקות בספרות העברית". הספר הזה מעלה זיכרונות מבִישים של ניצול והשפלה מן התקופה שבָּהּ עקְרוֹת בית שׂבֵעות ועתירות ממון, נציגות תרבות השפע, נהגו לדבר על "התימנייה שלי" כאילו "תימנייה" היא שם-נרדף לעוזרת-בית והמילה "שלי" רמזה שהעוזרת היא כביכול רכושן הפרטי. הייתה אז אנקדוטה שסיפרה על זוג "יֶקים" שטייל ברחוב וראה נערה חובטת שטיחים על המרפסת. אז נתמלא אחד מֵהם חֶמלה, ואמר לחברו: "Schrecklich" ['איוֹם ונורא!'], כל כך קטנה, וכבר... תימנייה". וכאן התימניה הצעירה שרה: "יַא חַי-לִי לִי עֲמָלִי,/ אֵיזֶה רֶפֶשׁ עֲנָקִי.../ סְפּוֹנְגָ'תִי, עֲלִי, עֲלִי,/ פֹּה צָרִיךְ לִהְיוֹת נָקִי [...] בְּקוּמִי לַעֲבוֹדָה/ אִמָּא לִי אוֹמֶרֶת:/ יַלְדָּתִי, מַחְמַל עֵינִי,/ בַּסְּמַרְטוּט אֱחֹזִי/ הַסְּמַרְטוּט הוּא תֵּימָנִי/ והַבֹּץ שִׁכְּנוֹזִי". בכל הפזמונים האלה, כמו במציאות של אותה תקופה, המעסיק העשיר הוא אשכנזי, אבל העובד התימני, שמנקה את הלכלוך, רואה הכול וחושף את מעסיקו במערומיו.

אתה חיכית לי   

בדצמבר 1935 ניתן לצמד אלתרמן-וילנסקי מניע אמיתי למזג את ורשה ואת "כרם התימנים" בשיר "אתה חיכית לי" שנקרא במקור, במערכון של תאטרון "המטאטא" שהעסיק את השניים, בשם "דואט בין סעדיה לבין קטיה". אז לא ברור היכן עלילת השיר מתרחשת, אבל המילים "נִסַּע בְּיַחַד שְׁנַיִם-שְׁנַיִם תֵּל-אָבִיבָה" גרמו לי לחקור את הרקע, והתברר שבשנות השלושים שלחו מוסדות היישוב צעירים רווקים עם דרכון ארץ-ישראלי (של פלשתינה-א"י) לפולין כדי שיביאו משם צעירות יהודיות, יישאו אותן בנישואים פיקטיביים (שעתידים היו להתבטל לאלתר, ביום בואם של הזוגות ארצה). זאת הייתה תחבולה שנועדה להערים על שלטונות המנדט – מין מִבצע הצלה מהיר שנועד לחלץ נשים מן הגורל הצפוי להן בפולין. כאן הבחור התימני מתאהב בקטיה היפה מוורשה, שאתה הוא אמור להתחתן בנישואים פיקטיביים ומפציר בה להתחתן אתו באמת, וגם מבטיח לה ארמון בכרם התימנים (אך די ברור מהדיאלוג בין השניים שהחלום הזה יתפוגג בו-בַּרגע שהשניים יגיעו ארצה). אלתרמן צידד ב"מיזוג גלויות", אך חשב שהמיזוג צריך להגיע מעצמו, בדרך הטבע, ולא במצוות השלטונות.

כאמור, הוא האמין ברעיונות האלה של "מיזוג הגלויות" ושל "כור ההיתוך", הרבה לפני שבן-גוריון הניף את הדגלים האלה, אבל הוא לא האמין במהפכה של בן-לילה. בסוף השיר "מריבת קיץ" משנת 1945 הוא אמר: "שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר-הַמַּנְעוּל". בניגוד לדעת בן-גוריון אלתרמן התנגד לתכתיבים ולהתערבות השלטון בזמן שמתחוללת מהפכה חברתית-תרבותית. העמדות שלו לא עלו בקנה אחד עם אלה של בן-גוריון. אותם יריבים של אלתרמן שהתחילו לכנות אותו בכינוי "משורר חצר", כדי להמעיט בערכו, יצאו מתוך מניעים פוליטיים ומתוך קנאת-סופרים. כיום, חוקרי ספרות, שמצטרפים למגניו של אלתרמן וממשיכים לכנות אותו בכינוי המעליב הזה, מעידים על עצמם שהם אינם בקיאים בחומר. אילו גילו בקיאות ביצירת אלתרמן, לסוגיה ולתקופותיה, הם היו משתכנעים שאלתרמן מעולם לא התחנף לבן-גוריון ומעולם לא כפף את ראשו למרותו.

בכרם תימן

בשנת 1937 יצא שירו של אלתרמן "בכרם תימן" שידוע גם בשם "אל תפחדי תמר" (כאן בחיבור הלחן שיתפו פעולה זעירא ווילנסקי ושרה אותו אסתר גמליאלית). אלתרמן "חיתן" כאן את תמר מ"כרם התימנים" עם חתנה סעדיה ששמו מעיד עליו שגם הוא הגיע מתימן (הגם שבתל-אביב כיהן באותו הזמן איש מועצת העיר סעדיה שושני, יליד רוסיה). אלתרמן אהב ניגודים אבסורדיים, וגם בשיר הזה שילב מוטיבים משירי-העם הגלותיים של ביאליק, ששאבו מוטיבים משירי יידיש. ב"יש לי גן" הנערה מפצירה בחתנה שייכנס לחצרה מבלי להעיר את הוריה, וגם כאן משולב המוטיב הזה. כאן, סעדיה מרגיע את תמר ואומר לה שאין סיבה לדאגה, כי "אִמָּא יוֹדַעַת כְּבָר" וגם "אַבָּא יוֹדֵעַ כְּבָר". מה יודעים אבא ואימא? כל אחד יפרש זאת כרצונו (האם הוריה של תמר בסך-הכול יודעים כבר את דבר-קיומו של גבר שחושק בבתם, או שמא נודע להם שבִּתם כבר הרחיקה לכת ביחסים שלה עם סעדיה, ועל כן הבת פוחדת ורועדת וראשה עליה סחרחר).

ועניין אחר: לכאורה זהו שיר פשוט, אבל טמונה כאן מחשבה מעמיקה, שכבר הזכרנו. כשם שיהודי תימן נענו לפסוק "אֶעֱלֶה בְתָמָר" משיר-השירים, ועלו בשנת תרמ"ב, כך התעוררו החלוצים הראשונים בזכות ספרים מעוררי כיסופים כמו "אהבת ציון" של מאפו, שבו תמר ותימן בעל הכרמים הם גיבורים ראשיים. אלתרמן שם כאן בפי תמר את המילים "אַל תָּעִיר" שרומזים לשיר-השירים, וגם את המילים "לִבִּי הוֹמֶה בִּי פְּנִימָה...", ש"מתכתבות" עם המנון "התקווה" של נפתלי-הרץ אימבר, שהגיע גם הוא ארצה ב-1882 (תרמ"ב – בתמר): "כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה / נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה". כאן העלה אלתרמן בפעם הראשונה את הרעיון שאצל עם ישראל – מעשה "עולם הפוך" – המציאוּת החברתית-המדינית הפשוטה, ששולחת את יהודי בית-המדרש לחרוש את האדמה ולאחוז בנשק, נולדת מהתרבות – מהספרים

אני גדליה רבע איש 

בשנת 1938, כשנתיים לאחר הפעלת נמל תל-אביב, הופעל גם נמל הנוסעים שלה. אלתרמן כתב גם על הנוסעים העשירים שיוצאים למסע תענוגות (בפזמון "לבי במערב" מפזמוני "המטאטא") וגם על סבל בן העדה התימנית שסחב שקים רבים על גבו, ועכשיו הוא מבקש לצאת לטיול באניית נוסעים ולראות עולם. לגדליה אין בית, אך יש לו כביש שיוליך אותו אל המרחקים. גיבורנו התמים יוצא למסעו מצויד ב"רשימת מצרכים" מינימליסטית, כי התימנים כזכור מסתפקים במועט שבמועט ("עַגְבָנִיָּה, סִדּוּר קָטָן וּפִתָּה"). הרשימה הזאת מעלה במאזין חיוך סלחני, כי גיבורנו התמים אינו יודע שמסע באניית נוסעים אינו מחייב את התיירים להצטייד בצֵידה לדרך. כל המושגים שלו הם בליל של עניינים מודרניים ובהם ערים ושלטי חנויות ושל מושגים אגדיים כמו "שׁוֹר הַבָּר שֶׁל הַמָּשִׁיחַ" – מושגים מעולם התפילה והקבלה. אבל – וזוהי ההפתעה הגדולה והמחוכמת של אלתרמן, שמתבררת רק בסוף. ההפלגה של גדליה אל מרחבי תבל בכלל לא קרתה במציאוּת. כל עלילת השיר מתרחשת בדמיונו של גיבורנו קשה היום. מתוך אופטימיזם של אדם צעיר, פנטזיונר בנשמתו, הוא נישא על כנפי הדמיון ואגדות על המשיח וחולם על יציאה למסע ימי אקזוטי, בעוד שחייו הם לאמִתו של דבר חיי שגרה קשים ואפורים. אודיסאוס התימני לא יצא ללב ים ללחום במפלצות מיתולוגיות ולא חזר הביתה לחיק אשתו הנאמנה. מסופר על צעיר שחולם על מסע ימי, אך חוזר בסוף החלום לבית אבא. מי שיקראו את השיר ב"זמרשת", למשל, ייווכחו בכך בעצמם.

מרים בת נסים 

שושנה דמארי ביצעה את השיר הזה בחורף 1947, בין הכ"ט בנובמבר להכרזת המדינה, בתכנית העשירית של "לי לה לו". השיר רומז שהמדינה שבדרך תקום ותתבסס לא בזכות הפוליטיקאים שמפריחים סיסמאות אלא בזכות המשפחות הגדולות שהגיעו ארצה כדי לבנות ולהיבנות בה. ובאמת השיר מתאר את המשפחות מרובות הילדים (היום אומרים "ברוכות ילדים") של יהודי תימן, וגם מותח קו של אנלוגיה בין העלייה מתימן לבין יציאת מצרים. הילדים נושאים שמות תאופוריים (כאלה המתפללים לעזרת האל). לאחר שהשיר מספר על "כָּל הַמִּשְׁפָּחָה" ומונה כל ילד וילד בשמו, נזכר ברשימה כמו סרח-עודף זֶאוּגמטי גם "הַחֲמוֹר הַקָּטָן בִּלְעָם", כאילו היה אף הוא חלק מהמשפחה. קודם חצתה המשפחה עם החמור המשיחי את המדבר, ועכשיו הם חוצים את רחוב אלנבי ועוצרים את התנועה כחצי שעה.

הילד נסים

ב-1940 חיבר אלתרמן את השיר על הילד נסים, שאין לו בית ואין לו אם. אמו היא העיר תל-אביב, והוא כמו מדליק הפנסים של העיר הגדולה. שנתיים קודם כתב אלתרמן בשיר "ערב סתיו יפה" על העבר וספרי ההיסטוריה את המילים "עודו מדליק בכל פנס / את אפרוחיו המצהיבים", והאוקסימורון שב"אפרוחיו המצהיבים" כמעט בלתי מורגש. הגווילים הישן מצהיבים והאפרוח החדש צהוב, ולא מצהיב. ב-1940 כבר התחוללה מלחמת העולם השנייה, ויהודים רבים הגיעו ארצה, ושוב הייתה מצוקת דיור, מחסור עד כדי רעב. ואלתרמן, שתמיד הייתה לו רגישות חברתית, כתב על יתומים שמנסים להתקיים, וחלקם מידרדרים לפשע. הוא כתב על יוחאי שמוכר פיסטוקים, על ילדים שמסתובבים בלילה ברחוב, על זקנה שעומדת ברחוב ומנסה לשווא להתקיים ממכירת עוגות. את חלק מהשירים האלה הלחין ושר יצחק קלפטר. אלתרמן כתב גם על הילד נסים שחי ברחוב ורק בשבת הוא ישן במקלט. נזכרים בשיר יהודים גדולים ועשירים: הנציב הרברט סמואל, צינה דיזנגוף, רוטנברג, מוגרבי. בין האתרים הקרויים על שמם מסתובב ילד קטן שאין לו בית ואין לו אם.

כדאי להוסיף כמה מילים על הפלא שהתרחש בשנת 1882 (תרמ"ב). בשנה זו עלו התימנים שראו בפסוק "אֶעֱלֶה בְתָמָר" (שיה"ש ז, ט) אות משמים שמצַווה עליהם לקום ולעלות ארצה בשנת תרמ"ב (בתמ"ר = תרמ"ב). כולם גם יודעים שבדיוק באותה שנה, לכאורה בלי שום קשר, עלו החלוצים הראשונים מרוסיה, בעקבות הפְּרעות שהתחוללו בדרום רוסיה ("הסופות בנגב") בשעת 1881. היו אלה חברי אגודת ביל"ו, שחיו בקומונות, הקימו מושבות ועבדו בכרמים ובפרדסים. הזימון המופלא הזה של שתי העליות הראשונות כאילו התקיים בו הפסוק משיר-השירים "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן" (שיה"ש ד, טז).

אך לא כולם יודעים שיהודי תימן לא הגיעו ארצה רק בגלל פסוקים מסידור התפילה. מספריו של הפרופ' יוסף טובי על יהודי תימן אפשר ללמוד ולהבין שגם אירועים קונקרטיים כמו פתיחת תעלת סואץ הקלו על הנסיעה מתימן לארץ ישראל ושגם צירופה של תימן אל האימפריה העו̇ת'מאנית לפני 150 שנה גרמה לכך שלפתע-פתאום תימן ופלשתינה-א"י השתייכו לאותה אימפריה, וזה הקל כמובן על עלייתם של יהודי תימן לארץ. ועוד דבר, הידיעות בדבר הנכונות של הברון רוטשילד, שנחשב אז "מלך היהודים", לקנות קרקעות ולהעמיד אותן לרשות אותם יהודים שיגלו נכונות לעלות לארץ ולעבוד את האדמה, הגיעו גם לתימן, ולא רק לאוקראינה ולרוסיה. מתברר שהיה בכל-זאת קשר ריאלי ולא מיסטי בין שתי העליות הראשונות – מדרום רוסיה ומתימן, ושהן לא נבעו רק מדבקות בפסוק או מחישובי גימטריות.

חיים-נחמן ביאליק, עלה ארצה מאוקראינה ב-1924 וישב בתל-אביב כעשר שנים עד פטירתו. בחגים הוא נהג ללכת לבית-הכנסת של הרב קפאח בשכונת "כרם התימנים" הסמוכה לביתו כדי לשמוע את התפילות והפיוטים ולראות את המנהגים. הוא לא הספיק לכתוב על העדה האקזוטית שצלחה את מִדבּריות עֲרָב בדרכה לארץ, אבל ביצירה האחרונה שלו "פְּרדָה" הוא מתאר את ילדותו ואותו כילד ההולך בנעליים הגדולות מכפי מידתו. אחד מחבריו סיפר שזה נכתב לאחר שהמשורר ראה ליד "שוק הכרמל" ילד תימני קטן סוחב משא כבד ולרגליו נעליים גדולות ממידתו.

אלתרמן שהגיע ארצה ב-1925 התחיל עד מהרה לכתוב שירים ז'ורנליסטיים קצרים על תל-אביב ושירים לבמה הקלה. בתוכם היו שירי תימן, כי בני העדה קנו את לבו בנכונות שלהם לעבוד קשה ולהסתפק במועט, מבלי לוותר על ניגונים ועל ריקודים תימניים ועל בגדים רקומים ותכשיטים אתניים טיפוסיים. הוא הבין שהשבט הזה עוד יוציא מקרבו אישים מפורסמים, במיוחד בתחומי הזֶמר העברי.

"אני זכריה בן עזרא" מאת יעקב אורלנד – מהצירוף של שירי תימן עם וילנסקי ושושנה דמארי, בתוספת מוטיבים רבים משירי אלתרמן, יצא רושם שגם זה אחד משיריו, ונאמר שאפילו בן-גוריון חשב כך על השיר הפופולרי והיפה הזה. אבל אורלנד לא ידע שהשם "עזרא" נחשב בתימן שם מקולל שאינו מקובל אצל בני העדה (וזאת בשל איגרת ששיגר עזרא הסופר ליהודי תימן), ושבן-גוריון ידע היטב שאלתרמן מעולם לא התחנף אליו. אלתרמן, בניגוד לאורלנד, לא היה טועה בעניין הרימון שאין לו ריח ובעניין הגלעד שאין בו עצי תמר, ולא רק משום שהיה אגרונום. היה לו ידע עצום בתחומים רבים, אך הוא בדק בשבע עיניים כל מילה שכתב, ויעידו ספרייתו הענפה וההערות שכתב בספרים. הוא לא הקל ראש אפילו בשירה הקלה. לאלתרמן היו חקיינים רבים, אך החיקוי אינו דומה למקור אלא לכאורה.