ההיסטוריה לפי אלתרמן
עודכן: 4 במרץ 2023
מדרכי נאור מספר בספרו החדש, "הטור השמיני", את סיפור קורות הארץ באמצעות הטורים האקטואליים שכתב נתן אלתרמן
פורסם: הארץ , 14/05/2007
...בניגוד לביאליק, לא היה אלתרמן איש רעים להתרועע, ולא התראיין בכלי התקשורת, אך הציבור שראה בו משורר לאומי הבין כי אין לו מתחרה במפעל המונומנטלי שהעמיס על כתפיו, שעה שעקב בהתמדה, בתבונה ובכישרון אחר האירועים הגורליים של העם והמדינה, והאירם מזוויות ראייה מפתיעות, בזמן פרסומם, היה לטוריו תפקיד חינוכי עצום, ובדיעבד נודע להם תפקיד תיעודי רב-ערך, שאותו מטעים מרדכי נאור בספרו החדש, היום אפשר לקבוע בוודאות, כי אין עוד יצירה המתעדת את ימי המאבק לעצמאות ישראל ואת שנותיה הראשונות של המדינה, בכל ריבוי צבעיהם וצלמי פניהם, כיצירת אלתרמן... .
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
ההיסטוריה לפי אלתרמן
מרדכי נאור. הטור השמיני (מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן), הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב 2006, 360 עמ'.
את הסוגה של "שירי העת והעיתון" לא ברא אלתרמן "יש מאין". בין בני דורו קדמו לו יהודה קרני ואלכסנדר פן, ובין קודמיהם נזכיר את דוד פרישמן שכּתב מדי שנה ל"לוח אחיאסף" שיר מאירועי השנה החולפת, ואת ח"נ ביאליק שכּתב אף הוא חרוזים לעת-מצוא מענייני דיומא. לכל אלה קדם יל"ג, "הארי" שבמשוררי ההשכלה ואביהם של חידושים ז'אנריים מופלגים. ואולם, אלתרמן הביא את השיר הז'ורנליסטי לשיאים שקודמיו לא ידעום – בכמות, באיכות, באינטנסיביות. מדי שבוע פרסם שיר בנושאים שעל סדר היום הציבורי, ובסך-הכול כאלף שירים ("רגעים" ב"הארץ" ו"טורים" ב"דבר"), שהקוראים חיכו להם בשקיקה. רבים מאלה עמדו, ועדיין עומדים, במבחן הזמן. אחדים נכנסו ל"מחזור הדם" של הזֶמר העברי ("השיחות נמשכות", "על אם הדרך", "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי" ועוד), ואחדים היו לשירים על-זמניים הנקראים מעל כל במה ("מכל העמים", "מגש הכסף", "על זאת" ועוד).
אלתרמן הגיב בשיריו אלה על האירועים בעודם מתהווים, קבע עמדות, השפיע על הציבור ועל קובעי המדיניות. אמנם אין מדובר בהשפעה גורפת ומוחצת כמו זו של יצירה כדוגמת "אוהל הדוד תום", למשל, שסייעה לביטול העבדות באמריקה, ובכך חרתה את רישומה על תולדות האנושות כולה; אך טוריו של אלתרמן בהחלט נצרבו בתודעה הקולקטיבית, וגרמו לתמורות בדרכי החשיבה של בני-הדור. הציבור החל מתבונן בהתרחשויות דרך הפריזמה האלתרמנית: לא זו בלבד שהקוראים נהנו מברק המחשבה והניסוח של השירים, אלא גם השתכנעו מההיגיון ומההגינות של ההגות המשוקעת בהם.
כך, למשל, כונו ערביי ישראל עד ל"טור השביעי" בכינויי-גנאי "חבר'המניים" באין מפריע. והנה, בטרם כתב ס' יזהר את "השבוי" (1948) ואת "חרבת חיזעה" (1949), עוררו טורי אלתרמן, כמו למשל "מקרה פעוט" (1945), את הדילמות האנושיות שבבסיס מערכות יחסינו השבירות עם האוכלוסיה הערבית המקומית. דווקא אלתרמן, "הטיפוס הלאומי" וה"מקורב למלכוּת", שהעלה את המוראל ביישוב בימי האיוּם הנאצי והמאבק לעצמאות ישראל, הוקיע בטוריו ללא-חסך אותם מעשי עוולה ואיוולת, צבאיים ואזרחיים, כנגד המיעוט הערבי, עד כי טורו "על זאת" (1948) צונזר ואחר-כך שוכפל וחולק לכל חיילי צה"ל.
ביאליק ואלתרמן זכו לתואר "משורר לאומי", אך כל אחד מסיבה אחרת. ביאליק נתן בשיריו "הקנוניים" ו"העממיים", בסיפוריו ובאגדותיו המעובדות, ביטוי נאמן לרוח האומה, למאווייה ולמדוויה; הוא אסף קנייני רוח לאומיים, ערכם וההדירם, ואף תרם ללא-חסך מזמנו וממרצו למפעלי ציבור רבי-משתתפים. מובן שלא היה עולה בדעת משורר נאו-סימבוליסטי כדוגמת אלתרמן להקים מפעל כ"עונג שבת". בניגוד לביאליק, לא היה אלתרמן איש רֵעים להתרועע, ולא התראיין בכלי התקשורת, ולא רק משום שכבד-פה היה. הציבור, שראה בו "משורר לאומי", הבין אל-נכון שאין לו מתחרה במפעל המונומנטלי שהעמיס על כתפיו שעה שעקב בהתמדה, בתבונה ובכישרון אחר האירועים הגורליים של העם והמדינה, והאירם מזוויות-ראייה מפתיעות. בזמן פרסומם, היה לטוריו תפקיד חינוכי עצום, ובדיעבד נודע להם תפקיד תיעודי רב-ערך, שאותו מטעים מרדכי נאור בספרו החדש. היום אפשר לקבוע בוודאות שאין עוד יצירה המתעדת את ימי המאבק לעצמאות ישראל ואת שנותיה הראשונות של המדינה, בכל ריבוי צבעיהם וצלמי פניהם, כיצירתו האקטואליסטית של אלתרמן.
הציבור ידע, שלפניו משורר לאומי, בעל עמדה מוסרית מוצקה, ולא משורר מפלגתי, המֵגן על איזו אמת צרה ואינטרסנטית. אלתרמן פרסם אמנם את טוריו בעיתונה של המפלגה השלטת, אך – כפי שמרדכי נאור ואחרים מראים – הוא מצא עצמו חולק על בן-גוריון לעתים מזומנות: בפרשת פירוק הפלמ"ח, בסוגיית אשפוז הילדים בשנותיה הראשונות של המדינה, בפרשת היחסים עם "גרמניה האחרת", בפרשת שביתת הימאים, בסוגיית הממשל הצבאי והיחס לערביי ישראל. מול עמדתו "הביטחוניסטית" של בן-גוריון, העמיד עמדה הומניסטית, שמקדשת אמנם את צורכי הביטחון, אך לא בכל מחיר. כן חלק על בן-גוריון בפולמוס "מיהו יהודי?" ובנושאי האתוס והזהות המתגבשים במדינה החדשה. הספר "בין המשורר למדינאי", שערך מנחם דורמן, מלמד שבן-גוריון נהג לשגר לאלתרמן מכתבים, ולסיימם בדרישה, מבודחת-רצינית, שיחליף המשורר את שמו ה"זקן" (אלטרמן = איש זקן) בשם עברי רענן. אלתרמן כידוע לא הרים את הכפפה. בניגוד למדיניות המוצהרת של "כור ההיתוך" מיסודו של בן-גוריון, שביקשה למחות באחת את שרידיה של תרבות הגולה, איחל אלתרמן לעמו שיישמרו בו תכונות "גלותיות" אחדות, וביניהן אותו ניצוץ של סרבנות ומרי שהוליד אצל בני הפזורה את גאוניה והוגיה. בכך חזה אלתרמן תהליכים והקדים את זמנו בשניים-שלושה דורות.
כשמצא אלתרמן לנכון לשבח את ההנהגה, מטעים מרדכי נאור, הוא עשה כן לא מתוך מחויבות, אלא מתוך הכרת תודה על העול שלקחו מנהיגי הדור על עצמם בשעותיו הקשות של עמם. אלתרמן היה אולי המשורר האחרון שהציבור חיכה לדברו בציפייה דרוכה, והיה מוכן להטות לו אוזן. כיום אין הציבור מוצא בשירה מזור לנגעיו או הארה למבוכתו, ועל כן הנתק בין המשוררים לבין קוראיהם גדול משהיה אי פעם. פה ושם אנו עדים לשימוש אנכרוניסטי בתואר "משורר/ת לאומי/ת", אך איש אינו מתייחס לכך ברצינות: לא הקוראים, אף לא המבקר והמבוקר. אגב, לפני שנים אחדות הוציא העיתונאי צור ארליך, חבר מערכת "מקור ראשון", את ספרו "הארץ המאובטחת", במתכונת שירי "הטור השביעי". חרף כישרונו הסטירי וברק החריזה, לא זכו טוריו של ארליך לאותה אהדה ופופולריות שלה זכה המקור, כי רק אלתרמן מכל המשוררים, מאז ועד עתה, יכול היה לכתוב את טוריו האקטואליים ממרומי הר נישא במרכז המפה, שממנו אפשר להשקיף לכל העבָרים, לראות גם את המתרחש בחצרם של מתנגדיו ולהבין לרוחם.
על ראש אלתרמן התנוססו תמיד שני כתרים – כתר השירה הלאומית וכתר השירה הקלה, וטוריו האקטואליים קשורים בשניהם גם יחד. התמונות המעטות שנותרו באלבומו מראה מצד אחד משורר "פריזאי", המתהדר בנשפי פורים בהופעה אורבנית מחוייטת ומגבעת פנמה לראשו, ומצד שני – משורר לאומי, בבגדי חאקי ובכובע הגרב האופייניים ללוחמי תש"ח. בתקופת המלחמה הוא הבין שהליטוש "הפריזאי" שלו, מן התקופה שבּה התגדר במגדל-השן של האמנות הצרופה, כבר אינו מתאים לאירועי הימים. אי-אפשר בזמן מלחמה ללטש את השירים עד דק. מותר להשאיר אותם פרומים, דלים ואפורים כמו המציאוּת שהם משקפים.
אמת, הוא החל לכתוב בעיתונות מתוך צורך בל-יגונה במקור פרנסה קבוע. נישואיו והולדת בתו חייבוהו למצוא משרה-של-קבע, והוא לא רצה לעסוק במקצועו האקדמי, ולא רצה לִפנות לאחת הפרנסות השגורות של "קריית ספר" (הוראה, ספרנות, עריכה). עד מהרה החל מחבר את טוריו מתוך תחושת שליחות אמִתית. הוא ידע היטב שעַמו ובניו שרויים בתקופה גדולה ומלאת קרעים וסתירות; שדרוש איש-רוח שיאיר את האפלה וישמש לנבוכים מצפן וכוכב צפון. חרף גילו הצעיר הוא התאים למשימה כבדה זו. רקעו המרובד (חינוך דתי במזרח אירופה, חינוך חילוני בגימנסיה הרצליה, השכלה אקדמית בטכניון בצרפת), כמו גם רקעו הרב-לשוני ועיסוקו העיתונאי כמתרגמן של ידיעות שנתקבלו בטלפרינטר מסוכנויות הידיעות, אפשרו לו להתבונן באירועים בפרספקטיבה רחבה, חובקת-זרועות-עולם. רקעו הפדגוגי כבן למשפחת חלוצי החינוך העברי הכשירוֹ לצקת לטוריו ערכים ומסרים חינוכיים-פדגוגיים במובן הרחב והנעלה של המילה. כמי שגדל ב"אסכולת שלונסקי", בעלת המגמה הקוסמופוליטית, הוא לא דבק במודל המשכילי של "הצופה לבית ישראל", אלא הרחיבוֹ לאין-קץ. הוא היה אמנם "משורר לאומי", אך כזה הלוכד בחוג ראייתו אפסי-ארץ ונוטע את התמונה הלוקלית בהקשריה הבין-לאומיים.
מרדכי נאור, שעמד בעבר בראש גלי צה"ל וכתב ספרים רבים בחקר תולדות ארץ-ישראל, מספר בספרו החדש "הטור השמיני" את סיפור קורות הארץ באמצעות "הטורים" שליוו את האירועים. בעזרת ספרו, יכול הקורא הצעיר, שלא הכיר את האירועים מבּשרו, להיפגש עם אירועים ואישים מתולדות היישוב, המדינה שבדרך והמדינה הצעירה; ואילו הקורא הוותיק והבקי, המכיר את התמונה מידע אישי, יכול להיזכר באירועים המכוננים הללו, ששינו את פני העם והעולם. ספרו של נאור מלווה את תמונת הפסיפס, שהעמיד אלתרמן ב"רגעיו" וב"טוריו", בהערות ובהארות, ההופכות את התמונה הסטטית לסיפור חי ומרתק. בשל רוחב היריעה (אלתרמן חיבר כאמור כאלף שירים אקטואליים, טרגיים וקומיים, קצרים וארוכים, פשוטים וסבוכים, שגיווּנם הז'אנרי עצום ורב) נדרשה כאן מלאכת "כינוס" גדולה, המותירה רבים מפרטי התמונה מחוץ למסגרת. ספר זה ושני מפעלי ההדרה גדולים ההולכים ונשלמים (מפעלה של פרופ' דבורה גילולה מהאוניברסיטה העברית, השוקדת על מהדורה מוערת של אותם טורים שלא נכללו במפעלו המונומנטלי של מנחם דורמן, ומפעלו של ד"ר גידי נבו מאוניברסיטת הנגב האוסף את הטורים לפי סדרם, מראשיתם ועד סופם) ישמשו בוודאי בסיס למחקרים נוספים בעתיד – של חוקרי ספרות, מזה, ושל חוקרי תולדות היישוב והמדינה, מזה.
הרעיון שבבסיס ספרו של מרדכי נאור – לסַפר בימינו אלה, מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, את תולדות העם והעולם כפי שהם משתקפים מתוך הטורים, ששיקפו בזמנם את אירועי השעה – עולה אינטואיטיבית בקנה אחד עם רעיון אלתרמני מרכזי. אם הספרים משקפים את צבעי זמנם, אומרת יצירת אלתרמן בעקיפין, אזי ניתן גם להפיח בגיבורים החנוטים בין דפי-הספר חיים מחודשים. על-כן, בשירו "כיפה אדומה" יוצאים גיבורי מעשיות הילדים אל היער, שצמרותיו הולכות ומתקדרות. על-כן, בתגובתו הראשונה למִשמע הבשורות המרות על גורל יהדות אירופה, כתב אלתרמן את טורו "מכתב של מנחם-מנדל" (דבר, 4.3.1942), שבו נבלעים הגבולות בין ה"טבע" ל"אמנות", בין המציאוּת לדמיון, ודווקא גיבורי הספרות שמתו לכאורה שורדים בו מן ההוויה היהודית הגדולה של מזרח-אירופה כדי להעיד ולספר לדורות הבאים על החיים שנמחו מעל האדמה: "טוּבְיָה מֵת / וּמֵת מוּטָל בֶּן פֵּיסִי הַחַזָּן. [...] וְעַל שֶׁלֶג נָח סְטֶמְפֶּנְיוּ, קָט וְיָחֵף, / וְכֻלּוֹ כְּמֵאָז מָלֵא חֵן עוֹד. / אַךְ אִלֵּם הַכִּנּוֹר. לֹא נִגּוּן הוּא רוֹעֵף / יַעַן אֵין לוֹ לְמִי לְנַגֵּן עוֹד". משמע, אלתרמן האמין אפוא בכל מאודו שלגיבורי הספרות יש חיים לאחר המוות, וכי הם יכולים לצאת מבין דפי הספר ולספר את סיפורם מחדש.
הוא לא כתב את טוריו בנימה של "כזה ראה וקדש", אלא ביקש שהציבור יראה בהם הצעה והזמנה להתבונן באירועים מזווית נוספת, בדרך-כלל מזווית לא-שגורה ולא-שגרתית, לפעמים אפילו דרך עיני האויב. מבחינה זו, אלתרמן הוא אולי המשורר הבתר-מודרניסטי הראשון, שידע להתבונן במציאוּת דרך עיני "האחר". לא אחת האניש את הדומם, כגון את המיקרופון בטורו "עם השידור מן העמק", ובעיקר את המופשט, כבטורו "הערה פרדוכסלית". לא אחת הטריד את המתים, ושם בפיהם דברים, כבטורו "קולומבוס בוועידת מיניסטרים", ולעתים האניש יישויות מתחומי "הסיטרא אחרא", כבטורו "נאום שנאת היהודים באירופה של 1945". כבר בשירי "רגעים" השתמש בתחבולה זו, למשל בשיריו "אורֵח" ו"אורות מאופל", שבהם נקט מתוך אירוניה נקודת-תצפית ערבית עוינת; וכך, בטורו "דבר מבקיעי הדרך" (1948) שיקף את מלחמת השחרור לא מנקודת התצפית של אם/אומה שאיבדה את בנה/בניה, אלא מנקודת תצפיתם המקבּרית של העופות הדורסים המחכים לפגרי החללים.
לא אחת הראה את המציאוּת המורכבת כפי שהיא משתקפת בעיניו הפשטניות של ילד תמים ("אלף לילה ולילה"); וגם להיפך, כיצד עסקנים נפוחים הופכים בעיות פשוטות לסבוכות ("נא להסביר מהתחלה"). כיצד הההווה משתקף מתוך ערפילי העתיד ("גן מאיר בתל-אביב"), או מתוך ערפילי הפריהיסטוריה ("אינטרסים"). רק את עצמו לא חשף בטוריו. בניגוד לפרישמן, למשל, שברא פרסונה בדמות "משורר הלוח", המדבר בגוף ראשון, הדיר אלתרמן את עצמו מבין שורות שיריו, ואינני יודעת אם בכל אלף שיריו האקטואליים נזכרת המילה "אני".
לכאורה הייתה שירתו האקטואלית תכלית הבהירות והצלילות, שהרי נועדה לציבור הרחב ולא לקומץ יודעי ח"ן, שוחרי שירה מודרנית. אולם במיטבה גם שירתו הז'ורנליסטית מעמידה לפני הקורא אותן חידות דקות ומורכבות ואותה עמימות המתגלה בשירה "הקנונית". מרדכי נאור התחקה, למשל, על מקור הצירוף "מגש הכסף", הלקוח מתוך דברי וייצמן על שאין מדינה ניתנת על מגש של כסף, ומצא את הקשריו העיתונאיים האקטואליים של הצירוף. אולם אלתרמן גם העביר צירוף זה ממסיבות הטרקלין של דיפלומטים במערב אל המסורת היהודית שמבית, המגישה את היילוד בטקס פדיון הבן על מגש-כסף. שירו הופך את היוצרות: הילדים הירויים, שהלכו אל מותם והקריבו את חייהם, הם-הם מגש הכסף שעליה מוגשת המדינה – עוללים המוגשים למולך המציאוּת התובע את קרבנותיו. האמירה הפרדוקסלית הזאת אינה שקופה או בהירה כל עיקר. שירת אלתרמן "הקנונית" הריהי שירה של בבואות והשתקפויות, וגם כאן עומד הסהר ואורו הכסוף מול הקערה הכסופה, שאותה מגישה העת האכזרית הזאת, ועל-גביה הנער והנערה (הסהר וקערת הכסף כבסיפורו של ביאליק "החצוצרה נתביישה").
האומה הישישה, שעיניה כהו מזוקן ומעשן הקרב, אינה מזהה את בניה ושואלת "מי אתם?" (כשאלת יצחק הזקן "מי אתה בני", בראשית כז: יח; וכשאלת יעקב הזקן "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה", שם מז: ח), והתוודעותם המצמררת מזכירה את התוודעות יוסף לאחיו, לאחר הימצא גביע הכסף ("וישלחני אלוהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה", שם מד: ז). משמע, השיר רומז שבזכות קרבנם של הנערים הללו תשקוט הארץ ותקום המדינה. המילים "טרם יום", המשולבות בין השיטין, ששימשו לימים את אלתרמן בשירו הידוע "בטרם יום" על אותם מלוחמי לטרון שמתו מייד עם עלותם על אדמת המולדת, טעונות במשמעויות שתקצר היריעה מלפרטן. לא שירים פשוטים וצלולים לפנינו, אלא לכאורה. חזותם צלולה, ומתחת לפני השטח רוחשים לא אחת תהומות של טרגיקה ואימה.
בדור האחרון הייתה כמעט כל חטיבה מחטיבות יצירתו של אלתרמן בסיס לספר מחקר: "כוכבים בחוץ" (אברהם בלבן), "שמחת עניים" (בועז ערפלי), "שירי מכות מצרים" (עוזי שביט), "חגיגת קיץ" (רות קרטון-בלום), מחזותיו (דבורה גילולה, ב"ע פיינגולד). עכשיו מצטרף ספרו של מרדכי נאור על "הטור השביעי" למדף הספרים האלתרמני, ונותרות חטיבת "עיר היונה" וחטיבת הפזמונים המצפות עדיין לגאולתן.