והיה העקוב למישור
על הבחירה בשם "ישראל" למדינת היהודים
ב-3 בספטמבר 1897, היום לפני 127 שנים, כתב הרצל ביומנו את המשפט שנחרת בספרי תולדותיו של עם ישראל: "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים". מאז נקבע שמו של הפֶּלג הציוני שבהנהגתו בשם "הציונוּת המדינית", בעוד שהציונוּת מבית-מדרשו של אחד-העם נקראה "הציונוּת הרוחנית". בטעות הוצגה "הציונוּת הרוחנית" כפלג, שביקש רק את הקמתו של "מרכז רוחני", שיהיה אבן-שואבת ומקור השראה לתפוצות העם ברחבי העולם, ולא חתר כלל להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.
האמת היא ששני הפלגים גם יחד חתרו להקמת מדינה בארץ ישראל, אלא שחסידי הרצל דחקו את הקץ, וביקשו להקים את המדינה לאלתַר, לשם קליטתם המיידית של פליטי הקהילות שנפגעו מן הפְּרעות (לצורך הרחקתם של הניצולים מאירופה היו הללו מוכנים לצדד בפתרון אוגנדה כב"מלון אורחים" ארעי עד יעבור זעם). לעומת זאת, חסידי אחד-העם לא האמינו שניתן לכונן מדינה בִּן-לילה, ותכננו תהליכי חינוך אֶבוֹלוּציוניים ממושכים ויסודיים – "הכשרת לבבות" שתחולל את המהפך המאוּוה בחיים היהודיים של "דור התחייה" ותאפשר בסופו של דבר את הקמת המדינה. בשירו הסָטירי הגנוז "בכרכי ים", לִגלג ביאליק על היהירוּת והמהירוּת שאִפיינו לדבריו את תכניות-הבזק הדמיוניות של מעריצי הרצל ואוהדיו שדגלו בהקמת מדינה לאלתַר:
וְאַנְשֵׁי פְּלָאוֹת הֵמָּה כֻלָּם,
מֵהֶם כָּל דָּבָר לֹא יִפָּלֵא;
בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה יַעֲשׂוּ מְדִינָה,
וּבְבֹהֶן יָדָם – עוֹלָם מָלֵא…
גַּם עַתָּה, אֹמְרִים, – לֹא, מַכְרִיזִים! –
כְּבָר מוּכָן הַכֹּל שָׁם בְּוִינָא; –
מִקֵּץ שְׁנֵי רְגָעִים וְדַקִּים חֲמִשָּׁה –
וּתְהִי, לְמַזָּל טוֹב, מְדִינָה!...
בסיפוריו מאותה עת ("אריה בעל גוף", "סוחר", "מאחורי הגדר") תיאר ביאליק, בווריאציות שונות, גיבורים המנסים לשַׁנות את מציאוּת-חייהם העלובה ללא דיחוי, אך אינם משיגים את מטרותיהם, וכל ניסיונותיהם מסתיימים בכשלון קולוסלי. במילים אחרות: גיבוריהם של סיפוריו אלה מנסים להיטיב את אורחות-חייהם ולהיעשות "יהודים חדשים" בִּן-לילה, אך המהפך שהם מבַצעים מתברר כ"שינוי קוסמֶטי" חיצוני ושטחי, המחזיר אותם כב"תנועת בומרנג" אל המציאוּת הפגומה שממנה ניסו להימלט. גם ב"שירי העם" שלו וב"פזמונותיו" תיאר ביאליק גיבורים המנסים לשַׁנות את אורחות חייהם בִּן-לילה, אך הם וכל חלומות הגדוּלה שלהם מתנפצים באחת אל קרקע המציאוּת הדלוחה.
חרף זהירותם המופלגת והתרחקותם מדברי-נבואה שיבטיחו הישגים מהירים, המשיכו אחד-העם וחסידי "הציונות הרוחנית" לדבר על הקמת מדינה, ולא רק על הצורך בהקמת "מרכז רוחני". אמנם, במאמרו "'מדינת היהודים' ו'צרת היהודים'" לִגלג אחד-העם על תכניותיהם הגרנדיוזיוֹת של הרצל ונורדאו להקים מדינת-יהודים לאלתַר, אך הוא גם טען במאמר זה שכאשר יבשילו התנאים ממילא תקום בארץ-ישראל מדינה – "לא רק מדינת-יהודים, כי אם מדינה יהודית באמת". משמע, אחד-העם לא רצה להסתפק במדינה שתשמש מקום-מקלט זמני לאותם פליטים שיגיעו אליה במנוסת בהלה מאֵימת הפְּרעות, ויראו בה תחנת-עראי בדרכם ליעד אחר, מערבי ומפותח יותר מזה שיכולה להציע לה ארץ-ישראל העות'מאנית. הוא ביקש שתוקם בארץ-ישראל מדינה שתושביה יראו בה את ביתם, ויפַתחו אותה בדאגה ובאהבה, מתוך הזדהות עם גורלה.
אחד-העם שאף שתכונת הפלגנות הטבועה בנפש העם, זו שחילקה אותו תמיד לשבטים והכתה את בית-ישראל לרסיסים, תיעלם בעקבות "הכשרת הלבבות". הוא קיווה שהשבטים יתמזגו ותקום מדינה הוֹמוֹגנית למדיי שבָּנֶיהָ ילמדו את לשונה, ויכירו היטב את תרבות-עמם, להבדיל ממדינה שתהא עשויה קנטונים נפרדים ובכל אחד מהם תשלוט שפה אחרת, כבחזונו של הרצל.
וביאליק, תלמידו ויד-ימינו של אחד-העם אמר במפורש ביום 7 ביולי 1926, בנאום-פרֵדה מיהודי ארצות-הברית כי "שאיפתנו שאיפה למדינה היא!" (ראו נאומו שהתפרסם ב"הדואר" מיום ה' באב תרפ"ו וב"דברים שבעל-פה", כרך א', עמ' פז-פח). בקבלת פנים לשלום אש פרץ הירשביין (באייר תרפ"ז), אמר ביאליק גלויות ומפורשות: "לשמחתנו, כאן בארץ-ישראל, במקום שהכול, כל צדדי חיינו, מצטרפים לבניין החיים החדשים, לבניין המדינה היהודית, הלשון היא גם-כן רק חלק של חיי האומה" (על-פי מאמר ב"דברים שבעל-פה", כרך ב, עמ' ריא-ריג, שהועתק מעיתון "דבר" מיום 5 במאי 1927).
ואולם, הרֶוויזיוניסטים שראו את עצמם כממשיכי דרכו של הרצל, המשיכו לראות באחד-העם ובחסידיו את מעכבי הגאולה, המונעים בדבריהם ובמעשיהם את השגת הריבונות ואת הקמת המדינה (הגם שאחד-העם עלה ארצה בשנת 1922, ובנה בתל-אביב את ביתו, ובניגוד לרבים מה"צעירים", אוהדי הרצל, שטיפחו את חזון המדינה העברית, אך נשארו כל ימיהם בתפוצות הגולה). הרֶוויזיוניסטים גינו את ויצמן, שהמשיך במובן מסוים את דרכו של אחד-העם (בקשריו עם בכירי ההנהגה הבריטנית המשיך ויצמן את דרכו של הרצל שביקר בחצרות שׂוּלטנים), וראו בו מכשול במאבק על הקמת המדינה. הם אפילו האשימוהו באשמת שיתוף-פעולה עם הבריטים, אויבי הריבונות העברית. ברי, ויצמן רצה בהקמת המדינה לא פחות מיריביו, אך חשב שיש להמתין; שלא ראוי לנסות לצאת למאבק בבריטים ולנסות לסלקם מן הארץ שנים ספורות לאחר שכבשו אותה מיד האימפריה העות'מאנית המתפוררת, והתחילו לכונן בה סִדרי מִמשל תקינים.
שיר התוכחה הביאליקאי "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" עורר בחוגי הסופרים והמדינאים מחלוקת עזה ונרגשת מיד עם פרסומו, בשלהי שנת 1931, ומחלוקת זו לא שככה עד לפטירת ביאליק בקיץ 1934. בשוליו רשם המשורר את מקום החיבור וזמנו: באזל, תמוז תרצ"א, וכך הבהיר לקוראיו ששיר התוכחה שלפניהם, הגדוש בהאשמות ובגידופים בוטים, קשור באירועי הקונגרס הציוני הי"ז, שנערך בבאזל בקיץ תרצ"א (30.6.1931 – 10.7.1931). היה זה קונגרס סוער ורב תהפוכות, שבמהלכו הודח חיים וייצמן מנשיאות ההסתדרות הציונית, ותחתיו נבחר נחום סוקולוב. זאב ז'בוטינסקי, ואִתו הרֶוויזיוניסטים שדרישתם להגדיר את "המטרה הסופית" של הציונות (הקמת מדינה יהודית בעלת רוב בארץ ישראל) נדחתה, קרעו את כרטיסי הצירים שלהם ועזבו במחאה את אולם הישיבות.
ואולם, כבר ראינו שהאשמת "הציוֹנים הרוחניים" בהתנגדות להקמת מדינה הייתה האשמת שווא. עוד בשנות העשרים דיבר ביאליק, תלמידו של אחד-העם, על המדינה שבדרך, ובהרצאה שנשא בלודז' באוקטובר 1931 אמר ביאליק: "מדינה דבר גדול הוא לכל עם, ולנו – אין מדינה. אם כן, עלינו ליצור, לפחות, את תחוקתנו הרוחנית, מעֵין 'שולחן ערוך' חדש. ואף כי רב הפירוד בינינו, הרי יש יסוד כביר לעבודה משותפת" ("דבר", מיום 10.7.1932). אך איך יקראו למדינה החדשה שתוקם במזרח התכון, ומה יהיה טיבהּ?
*
עד הכרזת המדינה ביום 14 במאי 1948 לא נקבע שמה של המדינה. בסופו של דבר, בשל שיקולים אידֵאולוגיים מורכבים, הועדף השם "ישראל", ונדחו השמות "ציוֹן", "ארץ ישראל", "יהודה" ו"עֵבֶר". המונח "מדינה" הועדף על המונח "רפובליקה" מתוך העדפת שם עברי, המזכיר את "מדינת היהודים" של הרצל. נזכיר בהקשר זה כי טורו של אלתרמן "מגש הכסף" התפרסם בעיתון "דבר" מיום 19.12.1947, כשלושה שבועות לאחר יום הכ"ט בנובמבר, היום שבּוֹ החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי בארץ-ישראל ועל "תכנית החלוקה", ובשיר זה מכוּנה המדינה, שעדיין לא נולדה, בשם "מדינת היהודים". השיר, אף-על-פי שחוּבּר ופורסם כמחצית השנה לפני ה' באייר תש"ח, בטרם ידע דוד בן-גוריון אם ומתי יכריז על הקמת המדינה, משקיף על ההוֹוה מתוך "נבכי העתיד" וערפיליו, ורואה את הקמת המדינה כעובדה שרירה ומוגמרת. נחזור ונדגיש: אין השיר מדבר על "המדינה שבדרך", או על "חזון המדינה", כי אם מדבר על "מדינת היהודים" כעל יֵשוּת קיימת, שכבר נמסרה בפועַל לידי האומה.
בן-גוריון החליט אמנם על השם שיינתן למדינה ביום היוולדה, אך את זכות הבכורה על הצעת השם תבע הסופר אהרן ראובני, אחיו של יצחק בן-צבי שהיה לימים נשיאהּ השני של מדינת-ישראל, ולטענתו בחר בשם הנוגע גם לעם וגם לטריטוריה. תרומתו של בן-גוריון התבטאה במחיקת המילה "מדינה" ובהסתפקות בשם "ישראל". ואולם, מתברר שהסופר איצ'י פרנהוף, איש בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית, פרסם בשנת 1896 בחוברת השנייה של "ספרי שעשועים" רשימה בשם "שני דמיונות" המתכתבת עם Judenstaat של הרצל, והמתרגמת את המושג הגרמני שבּוֹ בחר הרצל – "מדינת היהודים" – ל"מדינת ישראל".
השם "ישראל" נבחר לדעתי גם כאנטיתזה לשם "יעקב" – אביהם של שנים-עשר השבטים שנקבצו מכל קצות תבל לבנות מדינה חדשה. שמו הראשון של יעקב נגזר כידוע מן השורש עק"ב שעניינו מעקב ורמייה, ושמו השני – ישראל – מן השורשים שׂר"ה, יש"ר, נועד לתקן את העקמומיוּת שלו, לטהרוֹ ולנער מעליו את אבק הרמייה שדבק בו. עגנון הביע לא אחת את שאיפתו שיהפוך העקוב למישור, ויעקב העקוב לישראל הישָׁר ותמים הדרך (ברקע עומד כמובן גם מומנט אישי עמוק, הכרוך בחזרתו בתשובה ובאדיקות הגמורה שכָּפה על עצמו עם הפְּרֵדה מאירופה ועם התקשרותו "עד עולם" אל ארץ-ישראל).
דמויות יעקֹבִּיות יש בסיפורי עגנון למכביר, והן משתלבות כמובן היטב במגמה הכללית של יצירתו להעמיד תמונה לאומית פנורמית (שבָּהּ מתקיימת המשוואה יעקב = ישראל = עם עולם). נזכיר לדוגמה את דמותו של יעקב רכניץ, בוטנאי צעיר שהגיע ארצה, כמו עגנון, מן האימפריה האוסטרו-הונגרית, והחל לעסוק בארץ בהוראת השפה הרומית (בחינת "יושב אוהלים" = "משמש בבית אולפנא"). נזכיר גם את דמותיהם של עקביא מזל מן הסיפור "בדמי ימיה" ושל יעקב שטרן מן הרומן "בחנותו של מר לובלין", הנושאים לאמִתו של דבר אותו שֵׁם עצמו, ושמם מעיד עליהם ש"אין מזל [ = מזר] לישראל" (שבת קנו, ע"א). לפנינו שמות לאומיים מובהקים של "אדם מישראל" הרומזים לעם ישראל ולכוכבו-מזלו-גורלו שלא האיר לו פנים באלפיים השנים שבהן גלה מארצו. עִם מַעֲברו של העם מן הגולה לארץ-ישראל, רומזות יצירותיו של עגנון, גובר הסיכוי ש"יעקב" הנכלולי ישַׁנה את קולו ואת עורו ויהפוך ל"ישראל" האמיץ והישר, שפיו ולִבּוֹ שווים.
כבר הראיתי במאמרי "הֵדים מאגדות הנס כריסטיאן אנדרסן בקלסיקה העברית" (שהתפרסם באתר זה ביום 4.8.2024) שהתהליך הנפשי העובר על יצחק קומר, גיבור הרומן העגנוני "תמול שלשום" (1945), הוא בעצם אותו תהליך של פיחות העובר על נֹח, גיבורו של ביאליק בסיפור "מאחורי הגדר". גיבורו של עגנון מגיע ארצה לפתוח פרק חיים חדש כציוני נלהב, אך מסיים את דרכו באחת משכונותיה החרדיות של ירושלים, כלוא באורַח חיים שממנו ניסה להימלט. את הדגם יכול היה עגנון למצוא בסיפורו של ביאליק: נח מופיע כ"יהודי חדש" (מגדל גינה וכלב, רוכב על סוסים כמו קוזק ומנהל פרשת אהבים חסרת עכבות עם רועת חזירים יפה שמאחורי הגדר), אך חוזר להיות "יהודי יָשָׁן" כמו הוריו, וכל השינויים שערך באורח חייו היו כֹלא היו.
עגנון, בעקבות תקופת שכנות ממושכת עם ביאליק בעיר הקיט בַּאד הוֹמבּוּרג שבָּהּ יצאו השניים מעשה יום ביומו לטיולים ארוכים ברגל וניהלו שיחות יום-יומיות ארוכות, השתכנע שהאידֵאולוגיה הפוליטית של ביאליק מתאימה גם לו. בעקבות היכֵּרוּת קצרה עם אחד-העם ששהה אף הוא בבאד הומבורג פרק-זמן קצר, השתכנע בנכונותו של הרעיון האחד-העמי שלפיו יש צורך ב"הכשרת לבבות". גם הוא התחיל להאמין שאסור להפוך את היוצרות ולנסות להגיע לתוצאה המקוּוה בִּן-לילה ושמהפכת-בזק זורעת רוח ותקצור סוּפה.
*
מדינת ישראל קמה ביום 14 במאי 1948 ובראשה עמד דוד בן-גוריון, אָתֵאיסט מושבע, שהאמין בעקבות קרל מרקס שהדת היא "אוֹפִּיוּם להמונים" וסירב לחבוש כיפה אפילו בהלוויות. לאמִתו של דבר, גם האבות המייסדים של התנועה הציונית – אחד-העם והרצל – לא ראו עין בעין עם ההנהגה הדתית בסוגיית "מיהו יהודי" (בתו של אחד-העם התחתנה עם רוסי, והמנהיג הציוני לא צידד בגיורו). גם בהלכות שבת ומועדים הונהג במדינת ישראל "סטטוּס קווֹ" (למעשה ה"סטטוס קוו" נקבע עוד ב-1947, בשלהי תקופת המנדט). ואולם, דווקא אלתרמן, שיריביו ראו בו (שלא כדין) "משורר החצר" ועושה-דברו של בן-גוריון, הציג עמדה מורכבת ורב-משמעית גם בסוגיות אלה.
את דעותיו בתחום יחסי דת ומדינה ביטא אלתרמן בטור המבריק שלו "הקלריקל הקטן", וכן במחזהו האחרון "ימי אוּר האחרונים", שכתיבתו לא נשלמה, והוא נמצא במגירת שולחנו לאחר מותו. להערכתי במחזה זה, שנכתב בסוף שנות השישים, שנות המלחמה הקרה, תחת איומים של מלחמה גרעינית בין המעצמות, נזכר אלתרמן בטורו המוקדם "הקלריקל הקטן" שמלפני שנות דור, המתאר את החיים החילוניים בקיבוץ שחבריו קיבלו עליהם את הדוקטרינות והאקסיומות שמקורן בקרמלין. במחזה המאוחר תיאר את אברם-אברהם כילד בעייתי "מופרע", בעל "שיגעונות" ו"מוזרויות", הגורם לאביו הזקֵן שיברון לב כי הוא נעצר בכל פעם על-ידי הרשויות בגין עבֵרה זו או אחרת.
במחזה המאוחר מתוארים רגעי הסוף של המדינה החילונית הראשונה ובירתה אוּר כשדים, רגע לפני פלישת נמרוד וחיסול הממלכה. כך השמיע למעשה אלתרמן את הפרוגנוזות שלו, או את הנבואה שלו, בדבר תמוטתו הצפויה של הקומוניזם, וזאת כשנות דור לפני קריסתה בפועַל של מעצֶמֶת-העל הקומוניסטית. במקביל, חזה כאן אלתרמן, להוותו, גם את סופו של הרעיון הקומונלי בארץ, ששאב את רעיונותיו ואת ערכיו מברית-המועצות, ושאותו העריך אלתרמן, הגם שלא חסך ממנו את שבט ביקורתו (עמדתו המורכבת כלפי הקיבוץ משתמעת גם ממחזהו "כנרת כנרת" וגם מן השיר "חצרו של קיבוץ" הכלול בקובץ "עיר היונה").
אלתרמן הבין את השלווה והביטחון שנוסכת האמונה בלב במאמינים, והִמליץ לא על אמונות טפלות ולא על אמונה של חסידים שוטים, כי אם על אמונה הנובעת מן ההנחה המדעית שיש קוסמוס (סדר) אחרי הכאוס (אי-סדר). עמדתו נבעה לדעתי גם מיחס חם כלפי המורשת היהודית, אך גם מרֵאליזם של איש מדע. רגש והיגיון פרגמטי קבעו את עמדתו. כמי שהתמחה בביולוגיה ובבוטניקה הוא ידע את סוד עמידתם של בעלי-חיים ושל צמחים מול פגעי הזמן, וגזר גזֵרה שווה גם לגבי חֲבָרות ועמים.
את הפרוגנוזה ה"נבואית" שלו, שלפיה לא יצליח הקומוניזם האנטי-קלֶריקלי (והשתקפותו המרוככת בהתיישבות העובדת הקומונלית בארץ-ישראל) לעקור את הדת מן השורש, וכי האמונה תחזור על אפּם ועל חמתם של הקומוניסטים ותשרוד גם לאחר שהם יֵרדו מעל במת ההיסטוריה, השמיע אלתרמן גם בספרו "חגיגת קיץ", שעה שתיאר את הדת בדמות הגברת סימנטוב שהלכה לעולמה, חוזרת אחרי מותה כרוח-רפאים ומטרידה את מנוחת שאריה (נראה שרוב הפרוגנוזות שהשמיע אלתרמן התממשו, לעומת הפרוגנוזות שהשמיעו סופרי "דור המדינה" – ובעיקר א"ב יהושע ועמוס עוז – בספרי המאמרים שלהם, שרובן התבדו).
גם אלתרמן וגם עגנון ידעו שהאווירה "האנטי-קלריקלית" שהשליט המרקסיזם, אשר ראה בדת "אוֹפּיוּם להמונים" לא תשרוד לאורך ימים, ותוליד תגובת-נגד בדמות חזרה אל הדת. שניהם ניבאו את תמוטת האידֵאולוגיות הגדולות, והקומוניזם בכללן, ושניהם ראו בחזון כיצד תדחוף תחושת הניכור והאכזבה מהחיים המודרניים את האדם אל החיק החם של האמונה והדת. ואכן, הכנסיות ברוסיה במאה העשרים ואחת הומות אדם, וגם במקומותינו ניכּרים תהליכים של חזרה אל הדת בגילויֶיהָ הקונקרטיים (מנהגים שפשטו בקֶרב צעירים חילוניים לעלות לקברות צדיקים, לנשק מזוזות ולהצטייד בקמֵע "על כל צרה שלא תבוא") ושל שלילתה של "שלילת הגלות".
הרֶליגיוזיוּת של אלתרמן (למן "הקלריקל הקטן" ועד ל"ימי אוּר האחרונים") נראית כהתפעמות של איש מדע העומד מול פלאי הבריאה ונאלץ להודות בקוצר ידו של האדם להגיע לפתרון חידת היקום, ולא מיסטיקה של אדם המחפש פתרונות חד-ערכיים לחידות הקיום. אמונתו היא אמונה של אדם העומד מול איתני הטבע, ונמלא תחושה של אפסות האדם, תחושה שהולידה אצל אברהם אבינו את השאלה "מי ברא כל אלה", ולא ביטוי של אמונה תמימה של "שומרי שְלוּמי אמוני ישראל".
הטור "הקלריקל הקטן", שתיאר לראשונה ילד, גלגולו המודרני של אברהם אבינו בילדוּתו, השואל שאלות קוסמולוגיות מול עיניהם המופתעות של הוריו, שימש אפוא את אלתרמן באחרית ימיו לתיאור המאבק הנצחי בין התפיסה התאוצנטרית לתפיסה האנתרופוצנטרית שהניע את האנושות למִן קַדמת דנא. דומה שאלתרמן ביצירתו הלא גמורה "ימי אור האחרונים" נטה להסכים עם התובנה המאוחרת של תרח שלפיה בעולם שהתפרק מכל ערכיו ואמונותיו, "אִם רוֹצִים לְהִשָּׁעֵן, רוֹאִים פִּתְאֹם / שֶׁנִּשְׁעָנִים עַל פְּנֵי תְּהוֹם".
בשנות החמישים והשישים חזה אלתרמן את החזרה לדת כרֵאקציה לאָתֵאיזם המדיני המוצהר של הקומוניזם. בברית-המועצות שלטה כידוע עֶמדה אנטי-דתית מובהקת שאותתה להמונים להתרחק מן הכנסיות, ולפעמים אף הגיעה עד לכדי איסור פולחן דתי. בתקופת "מָסך הברזל" כשני שלישים מהאוכלוסייה הסובייטית הצהירו שהם אָתֵאיסטים גמורים, וכל חברי המפלגה נדרשו להיות אָתֵאיסטים מוצהרים.
אלתרמן חש בחושיו החדים כי המהפכות השקטות של עַם ישראל בדורו (תהליך החילוּן המהיר, כמו גם תהליכי "שלילת הגלות", הכרוכים בחילון ונובעים ממנו) עתידות להוליד לימים רֵאקציה שתתבטא בשלילת "שלילת הגלות" ובשִׁיבתם של חלקים מהעָם אל הדת והמסורת. אין לדעת בוודאות אם האמין אלתרמן באלוהים אם לאו, אך לאור התבטאויותיו בסוגיות של דת, מסורת ואמונה ניתן לשעֵר שהמשורר לא היה אפיקורס גמור כמו אחדים מחבריו, אמני המודרנה התל-אביבית ובני ההתיישבות העובדת, אָתֵאִיסטים במוצהר ומִדעת, אשר קיבלו כמצוות אנשים מלומדה את ההנחה המרקסיסטית שהדת ירדה מבמת ההיסטוריה. כרציונליסט, שידע לנתח תהליכים חברתיים ותרבותיים, הבין אלתרמן כי הדת לא סיימה את תפקידה בהיסטוריה האנושית.
צִלהּ של גברת סימן-טוב ב"חגיגת קיץ", הממשיך להטריד את מר סימן-טוב גם אחרי מות רעייתו, הוא תיאורה האלגורי של שיבתה של הדת אל מציאוּת חיינו, וזאת לאחר שבמשך שניים-שלושה דורות שררה בארץ ובמדינה מציאוּת אָתֵאיסטית מוצהרת שראתה בדת – בהשראת ברית-המועצות – כלי בידי המעמדות השולטים לפתות את המעמדות העמלים להאמין שיהיה שכר לסבלם בעולם הבא. כל זמן שהציבור מאמין לדת, טען מרקס ובעקבותיו גם הוגי הדעות של "דת העבודה" בארץ-ישראל, לא ייעשה מאמץ אמיתי להבין את מקור הסבל האמיתי, הנעוץ לדעת הוגי הדעות הללו בניצולם הכלכלי של העמלים.
אלתרמן, שידע לִצפּוֹת תהליכים בעודם באִבּם, התבונן בעלייה שומרת המצווֹת שהגיעה בהמוניה מצפון אפריקה בשנות החמישים והשישים, והבין כי חילונה המהיר של המציאוּת הישראלית, פרי האינדוֹקטרינציה של מדיניוּת "כור ההיתוך" הבן-גוריוני, יעורר לימים תגובת-נגד, בדמות חזרה אל הדת.
הוא, שלא אהב להתנבא מה דמות תהא לעם ולמדינה בעתיד, חרג ממנהגו וכתב שורות נבואיות שיש בהן, בעת ובעונה אחת, מן המשאלה ומן החשש: "הָעָם יִרְבֶּה, יַגִּיעַ / אֶל עֵת שָׁלוֹם שֶׁאֵין בָּהּ פַּחַד, / וְאָז, לְבַל יִשְׁכַּח בֶּן מִי הוּא, / יָקוּם אַחֲרוֹן צָרָיו בַּשַּׁעַר / מִלַּיְלָה יַעֲמֹד אָבִיהוּ / לְהֵאָבֵק עִמּוֹ עַד שַׁחַר.// בְּזֶה הַמָּקוֹם הַמְיֻעָד / יִהְיוּ נִפְתָּלִים הַשְּׁנָיִם / עַד הֱיוֹתָם לְגוּף אֶחָד,/ חֶצְיוֹ עָפָר, חֶציוֹ שָׁמַיִם" ("חגיגת קיץ", עמ' 70-69).
משמע, "יעקב" ו"ישראל" ימשיכו להתרוצץ בקרבנו ולהיאבק זה עם זה. הגורל הלאומי עוד יזמן לעם מאבקים לא מעטים, ובשעה שלא יהיו אלה מאבקים עם אויבים שמחוץ, עתידים להתפתח בו מאבקים שמבית על דמותו ועל דיוקנו של העם, עד שתתקבע בו אותה מזיגה שחֶציהּ עפר וחֶציהּ שמים, חציהּ חילונית וחציהּ דתית – חציהּ נטוע בעולם המעשה וחציה בעולם הרוח. אלתרמן עקב בשירי "עיר היונה" אחר אותה אותה מטמורפוזה מופלאה שנתחוללה בחיי העם במעברו מחיים רוחניים ותלושים-מקרקע לחיים ממלכתיים הקשורים לקרקע אך תלושים משורשים רוחניים. הוא ניבא כי המטוטלת תוסיף לנוע עוד ועוד עד שתושג הסינתזה הגמורה בין אדמה לשמים, שתעצב את דמותו של העם לעתיד לבוא ואת האֶתוס שלו, עד אשר יתייצבו חייו והניגודים המתרוצצים בקִרבּו יתמזגו, יתאחו וייעשו מקשה אחת.
