חגיגת קיץ – מדרש שמות
עודכן: 26 במאי 2022
פורסם: אתר נתן אלתרמן www.alterman.org.il , בתאריך 11/04/2022
תגובה לדברי הפרשנות של ד"ר יוסף גלובינסקי על "חגיגת קיץ" שהופיעו ב 07/03/2022 בפורום המרכזי באתר אלתרמן (http://www.alterman.org.il) (דבריו במלואם מופיעים בסוף מאמר זה)
בדברי הפרשנות של ד"ר גלובינסקי טמונות לא אחת טענות משכנעות, אך המסקנות שהוא בונה עליהן מרחיקות לכת. ברשימה שחיברתי על פזמונו של אלתרמן "ילדי הֶפקר", למשל, שמחתי להסתמך על אבחנותיו המשכנעות המקשרות את השיר העוסק בנוער שוליים עברייני עם סוגיית "בן סורר ומורה" שדיניו נדונים בתורה, במשנה ובתלמוד. ואולם, לפעמים דברי הפרשנות הנכוחים של ד"ר גלובינסקי נבלעים בתוך הערות פרשניות חד-משמעיות ונחרצות, שאינן עומדות במבחן ההיגיון הפשוט (common sense), אף אינן משַׁקפות את העוּבדות לאשורן.
לדוגמה: דבריו על מעברו של אלתרמן מן השמות הצרפתיים ה"קלסיים" ("אלברט" ו"ז'נט" שבנוסח המוקדם של "חגיגת קיץ") לשם החידתי "ציבא" ולשם היווני "הלן" (על שמה של הלנה מטרויה, בתו של זאוס ואשת מנלאוס, שגברים רבים התאהבו בה בזכות יופיה הנדיר, וביקשו לשאתה לאישה) אינם מדויקים ואינם משכנעים.
בדמותה של "הלן", היפה בנשים, מנסה יוסף גלובינסקי לאתר רמזים לדמותה של גולדה מאיר [!]. זוהי ללא ספק השערה משעשעת ובלתי-סבירה בעליל. האם סביר שאלתרמן יציג את דמותה עבת-הגוף ובעלת החוטם הבולבוסי של גולדה באמצעות היופי הנדיר וחסר-התקדים של הלנה שעליו כתב המחזאי והמשורר האנגלי כריסטופר מרלו את השורות הידועות הפותחות במילים:
Was this the face that launch'd a thousand ships,
And burnt the topless towers of Ilium?
Sweet Helen, make me immortal with a kiss.
ובתרגום המנסה לשמור על המשקל בן חמשת הימבּים שהיה כה חשוב ועקרוני לסופרים שייקספיר, מרלו ובני-דורם: "זֶה הַדְּיוֹקָן הִשִּׁיק אֶלֶף סְפִינוֹת? / הָפַךְ אֶת מִגְדְּלֵי טְרוֹיָה לְאֵפֶר? / הֶלֶנָה, בְּפִיךְ הַקְנִי לִי חַיֵּי-עַד" (מאנגלית: ז"ש).
יתר על כן, דבריו ד"ר יוסף גלובינסקי אינם מאזכרים את השמות של "חגיגת קיץ" במדויק: גיבורת הספר אינה מכוּנה "הלן", אלא "מרים-הלן" שגם הוא שם צרפתי מובהק – Marie-Hélène – המקובל אצל אותם מעולי צפון אפריקה, שהיו חניכי תרבות צרפת (לא פחות מהשם "ז'נט"). במקרה של הגיבורה מרים-הלן לא חרג אלתרמן ממאגר השמות של עולי מרוקו, אלא חיפש ומצא שם שמתאים למטרתו.
מרים-הלן המרוקנית מוצגת אצל אלתרמן כצעירה יפיפייה (ועל כן השם "הלן"-"הלנה" מתאים לה בהחלט). יפיפייה זו מנסה למצוא את מזלה בתל-אביב, אך עבריין חסר מצפון בשם ווֹלדרסקי מנסה לנצל את תמימותה ולהורידהּ לזנות כדי לעשות רווחים קלים על חשבונה. פירוש שמו של הנבל – "בעל הנכסים" – מצביע אולי על ההגמוניה האשכנזית שניצלה בשנות החמישים והשישים את תמימותם של עולי מרוקו, לא אפשרה את שילובם בחברה הישראלית, צִמצמה את סיכוייהם להתקדם וזרקה אותם כאיש אחד לעיירות פיתוח מרוחקות.
השם "מרים", שמה השני של גיבורת "חגיגת קיץ", נפוץ בתצורות שונות במרחבי יצירת אלתרמן, והוא קשור תמיד לים. בשנת 1965, היא השנה שבָּהּ הוציא אלתרמן את "חגיגת קיץ", הוא כתב גם את פזמונו "זֶמר מפוחית", שבּוֹ קרא לגיבורה "מִריָמָה". הדובר בפזמון זה הוא ימאי ותיק שיש לו אישה בכל נמל ופרשת אהבים רבת-שנים עם מִריָמָה המחכה לו בנמל-הבית. זו מיואשת כבר מן הסיכוי שהספָּן ישים סוף-סוף קץ ליחסיו המזדמנים עם כל אותן נשים הקורצות לו מן הקוּבּוֹת והטברנות שברחבי העולם (הטברנה שב"זֶמר מפוחית" היא כמדומה גלגולו הים-תיכוני של ה"פונדק" האלתרמני).
בספרו של אוטו ויינינגר "מין ואופי" (1903), שהשפיע על האינטלקטואלים של ראשית המאה העשרים, ובכללם אלתרמן ורטוש, הנשים נחלקות לשתי קטגוריות בלבד: הקדושה והקדֵשה. ואגב, ביצירת אלתרמן שבּהּ נחלק המין הנשי נחלק בחלוקה בינארית ל"אשת חוק" ול"אשת חיק" (חידוד של שלונסקי), הוענק לא פעם השם "מרים" לגיבורה הנשית, שהיא, בעת ובעונה אחת, גם מרים הגלילית וגם מרים המגדלית – גם הקדושה וגם הקדֵשה.
דמותה של מרים, למן הסיפור המקראי ועד לגלגוליה המודרניים, מופיעה על-פי-רוב על רקע של מקור מים כלשהו: יאור, או ים או באר. בתחילה מרים המקראית משגיחה על משה ששט בתיבה על היאור (גם שמו של משה נקשר בשדה הסמנטי שעניינו מים, שהרי הוא נמשה מן היאור, שבּוֹ הוסתר. קודם הוא משוי מן המים, ואחר-כך הוא מוֹשֶׁה את עמו מן הטיט והיוֶון, ומוליכו דרך הים לארץ חדשה. אחותו מרים שרה את "שירת הים" לאחר הניצחון על המצרים, ובהמשך נזכרת גם "בארה של מרים", שנדדה עם בני ישראל במדבר ובסופו של דבר נקבעה לפי האגדה בכינרת מעניין להיווכח שגם השם בגלגולו הנָכרי "מארי", "מאריה", "מארינה" מכיל קונוטציות ימיות, ייתכן שמן המילה הלטינית מארֶה = ים, שנתגלגלה למילה הצרפתית mer = ים.
מרים-הלן, גיבורת "חגיגת קיץ", שהגיעה ארצה עם משפחתה ממרוקו שבאגן הים התיכון, בורחת מבית אביה בעיירת הפיתוח הדרומית והמִדבּרית, ומגיעה לתל-אביב (המכוּנה "סטמבּוּל") השוכנת לחוף ימים. אגב, גם עמוס עוז ניצל את השתמעויות-הלוואי הימיות של השם "מרים" ביצירתו "אותו הים", שנכתבה על בסיס "חגיגת קיץ" של אלתרמן. מרים-הלן מייצגת כמדומה בכפל שמותיה את עולי מרוקו – השם "הלן" מייצג את יופיָם הפיזי של רבים מהעולים, והשם "מרים" – את מקורם באגן הים התיכון. אלתרמן התעורר לעסוק בעלייה ממרוקו בעקבות גל העלייה השלישי ממרוקו (1961 – 1964) שכּוּנה "מבצע יכין" או "עלייה ג'", שבּוֹ עלו עד 1964 (השנה שבּהּ התחיל לכתוב את "חגיגת קיץ") כשמונים אלף מיהודי מרוקו. ולמעשה, הוא ליווה גם את גל העלייה השני, החוקי, שהגיע בשנות החמישים (שעליו הופעלה מדיניות של סלקציה מטעם ממשלת ישראל).
•
השם "ציבא תשובה", שמו של האב שנקרא בתחילה "אלברט", נדיר וחידתי פי כמה מהשם "מרים-הלן", ולא קל להבין את שלל משמעיו עד גמירא. "תשובה" הוא אכן שם-משפחה האופייני לעולי מרוקו, אך כדאי לזכור ולהזכיר ש"תשובה" בעברית המקראית פירושה "חזרה, שִׁיבה", ואלתרמן שילב את המשמעות המקראית הזאת בשמו של העולה ממרוקו ששב לארץ אבותיו. השם "ציבא" איננו שם מקובל במציאוּת המודרנית, והוא אומר "דָּרשני!".
ציבא המקראי היה כידוע עבדו של המלך שאול, איש תככים אוֹפּוֹרטוּניסטי, שעם חילופי השלטון העביר את נאמנותו לדויד ובגד לכאורה במפיבשת, נכדו הנכה של שאול (על טיבו של ציבא חלוקים המפָרשים). דויד המלך, שרצה להיטיב עם בנו של יהונתן, שהיה לו כאח, החזיר למפיבושת את שדות סבו שאול, אף הזמין אותו לאכול על שולחן המלך, אך ציבא ניסה כנראה להדיר את מפיבושת, להשתלט על כל נכסיו ולהרחיקו מארמון דויד. ייתכן שאלתרמן רצה לרמוז לדויד בן-גוריון שדויד המלך ניסה לנהוג בחסד וברחמים כלפי צאצאיו של שאול המלך, וכי עליו ללמוד ממנו ולגלות רוחב-לב כלפי כל תפוצות ישראל. ייתכן שאלתרמן חשש פן גם בשנות השישים תוטל על עולי מרוקו מדיניות של הדרה ושל סלקציה.
אפשר שאלתרמן נזכר כאן במדיניוּת זו, שעליה חיבר את טורו "ריצתו של העולה דנינו" (עיון דבר מיום 30.12.1955 בעיצומה של מדיניות הסלקציה על עולי מרוקו). העולה הנכה דנינו הדומה בנכותו למפיבושת (מפיבושת הוא כמדומה הדמות המקראית היחידה שיש לה נכות), ניסה כזכור להתחכם למבחני הסלקציה ולקבל רישיון-עלייה על אף צליעתו. את טורו "ריצתו של העולה דנינו" פרסם אלתרמן בעקבות כתבה עיתונאית שתיארה איך ניסה העולה דויד דנינו להוכיח לוועדה הרפואית שנשלחה מהארץ כדי ליישם את מדיניות הסלקציה שהוא יכול לרוץ חרף נכותו.
האב המרוקני "אלברט", ששמו הוחלף ל"ציבא", הוא גם קרבן של אפליה, הזקוק לעזרה ולאמפתיה, אך גם אב כושל, שאינו מצליח להגן על בתו ועל גביע הכסף שנשא אתו ממרוקו כנדוניה ליום חתונתה. כמו ציבא המקראי הוא דמות חידתית שחיוב ושלילה משמשים בה בערבוביה. ייתכן שאלתרמן לא חסך כאן את שבט הביקורת גם מעולי מרוקו וממנהיגיהם, שעליהם הגן בחירוף נפש במקומות אחרים בשירי "הטור השביעי" (את חלקו של אלתרמן בניווּט דעתם של ההנהגה ושל הציבור בנושא קליטתם של יהודי צפון אפריקה אין מרבים מחרחרי השסע החברתי בימינו להזכיר ולציין לטובה).
העובדה שאלתרמן שלח את "חגיגת קיץ" לבן-גוריון מעידה שגם כאשר הייתה לו ביקורת על ההנהגה, הייתה זו ביקורת בונה, הנובעת מהתבוננות, מתבונה ומראייה רחבה. גם הציבור הִטה לו אוזן כי ידע שלפניו משורר לאומי, בעל עֲמָדות מוּסריות מוצקות, ולא משורר מפלגתי, המֵגן על איזו אמת צרה ואינטרסנטית. אכן, לא במקרה כינוהו "נתן החכם", הן על שם גיבורו של לֶסינג והן על שם הנביא שפעל לצִדו של דויד המלך ושימש לו "תיבת בלמים". בל נשכח: גם נתן אלתרמן פעל בתקופת "מלכותו" של דויד, המנהיג וראש הממשלה.
הערה: על "חגיגת קיץ" כתבתי בספרי "על עת ועל אתר" (1999), "רוצי, נוצה" (2013)
ובאתר https://www.zivashamir.com - בארכיון 2022 ובקטגורית "אלתרמן".
דברים אלה נכתבו בתגובה לדבריו הבאים של ד"ר יוסף גלובינסקי שהתפרסמו בפורום של
אתר נתן אלתרמן ביום 7.3.2022:
שניים מגיבורי הסיפור בספר "חגיגת קיץ" הם "ציבא" פועל יוצא מרוקו שגר בנגב ובתו "הלן" שברחה מביתה לתל אביב. בגרסה שהודפסה לצורך הגהה סופית היו שמותיהם ה"מקוריים" של האב ובתו, "אלברט" ו"ג'נט" – שמות מרוקאיים קלסיים. משום-מה על דפי הגרסה המודפסת באחת מההגהות האחרונות, שינה אלתרמן בכתב ידו את שמות גיבוריו ל"ציבא" ו"הלן". הגרסה הזו עם השינויים בכתב יד נמסרה לדוד בן גוריון ונמצאת בארכיון בן גוריון. פרשנית "חגיגת קיץ" פרופ' קרטון בלום, מציינת שאלתרמן ייחס משקל מיוחד למדרש השמות שהרי שינה אותם ברגע האחרון ממש, אבל לא ניסתה לרדת לעומקם של דברים.
אני מציע כאן "מדרש שמות" לשני השמות "ציבא" ו"הלן". העותק המדובר נמסר לבן גוריון בתקופת סיום "הפרשה". בן גוריון דרש כל השנים שתוקם ועדת חקירה ממלכתית ל"עסק הביש" שבעקבותיו נתלו חלק מחברי חולית ריגול ישראלית ואחרים עדיין נמקו בכלא המצרי. זאת כדי לברר היטב "מי נתן את ההוראה" לפעולה הכושלת, יצחק לבון שר הביטחון דאז או בנימין ג"יבלי, ראש אמ"ן דאז.
בן גוריון נתקל אז בהתנגדות עזה של "ותיקי מפא"י" שעשו כל שביכולתם למנוע הקמת ועדה כזו. מובילי המאבק היו לוי אשכול וגולדה מאיר. לוי אשכול הגדיל לעשות כשהקים ועדה פנים ממשלתית בת שבעה שרים שניקתה את פנחס לבון מאשמה. אליבא דבן גוריון זו הייתה ועדה שקרית שגם את מעלליה יש לחקור במסגרת אותה ועדת חקירה שתקום. לבסוף הובס בן גוריון, כששני אהוביו ואוהביו לשעבר אותם קידם כל השנים – לוי אשכול וגולדה מאיר – בוגדים בו ומראים לו את הדרך החוצה.
תקופת סוף שנת 1964 הייתה כבר אחרי התבוסה. אלתרמן שהעריץ את דוד בן גוריון רצה להעביר לו מסר ביצירתו (כמו שעשה לתרצה אתר ב"שיר משמר" שבאותו ספר) על ידי בחירת שני שמות חריגים לגיבוריו שיבטאו את המסר של הסלידה ממעשיהם של לוי אשכול וגולדה מאיר.
"ציבא" המקורי הוא דמות תנ"כית – עבדו של שאול המלך, לו מסר דוד את כל רכושו של שאול בתנאי שיטפח את בנו של יהונתן אהובו "מפיבושת" שהיה נכה רגליים. בתקופת מרד אבשלום יצא ציבא אל דוד עם חמורים טעוני מזון, אבל השאיר את מפיבושת הנכה בירושלים ולא אפשר לו להצטרף. הוא שיקר במצח נחושה לדוד המלך כשאמר שמפיבשת רצה להישאר בירושלים כדי לנצל הזדמנות שבה אולי ייהרגו דוד המלך ובנו אבשלום ואז הוא יוכתר למלך ויחדש את מלכות סבו שאול. נאמר בתלמוד שעשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד (לא תרצח, לא תגנוב ולא – לא תרצחו, לא תגנבו וכדומה) כי בכל הדורות היה תמיד יחיד שעבר על הדיברה באופן "מושלם". "ציבא" מוזכר כיחיד שעבר "עד הסוף" על הדיבר: "לא תענה ברעך עד שקר". "ציבא" של אלתרמן מייצג אם כן את "לוי אשכול" שבעזרת "ועדת השבעה" השקרית חילץ את פנחס לבון ואת מפא"י כולה – מדין ההיסטוריה ו"עסק הביש".
"הלן" המקורית היא "הלן מטרויה" כפי המסופר במיתולוגיה היוונית. היא הייתה היפה בנשים ובחרה להינשא ל"מנלאוס" מתוך כעשרה מלכים מחזרים. כעשר שנים אחרי שנישאה למנלאוס בגדה בו "הלן" וברחה עם נסיך טרויה "פאריס" לטרויה. כך גרמה הלן למלחמת טרויה העקובה מדם. "הלן" של אלתרמן היא אם כן "גולדה מאיר" שטופחה על ידי בן גוריון בשנות החמישים ומונתה על ידו לשרת החוץ, אבל הייתה מגדולי מתנגדיו בעניין "הפרשה" בניסיונה להשתיק את אשר קרה ולהמשיך הלאה. זאת בעוד בן גוריון עומד על כך שהאמת תצא לאור והאחראי ייתן את הדין על המחדל בעוד הנושא חם ואנשי החוליה עדיין נמקים בכלא המצרי. בכך בגדה גולדה מאיר בבן גוריון ולכן כונתה על ידי אלתרמן – "הלן".
ברצוני להרחיב את הנושא למאמר שיעסוק גם בסיבה להחלפת שם היצירה מ"משלי הקיץ" ל"חגיגת קיץ". אבל לפני כן אשמח לשמוע ממשתתפי הפורום הערות והארות לתאוריה המוצגת.
יוסף גלובינסקי
: