יצר האדם רע ונורא מנעוריו

על מחזהו של חנוך לוין 'הילד חולם'

פורסם: טעמים: רבעון לאמנויות ולחינוך א, 1 , דצמבר 1993

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

את הגרעין הראשון למחזהו של 'הילד חולם', שהועלה על קרשי תיאטרון 'הבימה' באביב האחרון, הטמין כמדומה חנוך לוין כבר בפרק השלישי של 'מלאכת החיים'. במחזה טראגי-קומי זה, שהועלה לראשונה על קרשי 'הבימה' בקיץ 1989, ניפץ כזכור המחזאי את אחת המוסכמות הרווחות של החברה הבורגנית - את מיתוס "זוג היונים", החי בקן אחד חיי-נישואים חמימים ומאושרים, עד שיבוא המוות ויפרידם זה מזו. במחזה אבסורד זה טוען יונה, גבר-תרנגול מזדקן המנסה לרענן את אפרורית ימיו בגיחה מן הקן המשותף, באוזני אשת-נעוריו לביבה (גירסה ישראלית של ה-COUCH POTATO, האמריקאית), שנמאסה עליו עד לזרא:

פעם ראיתי את התינוק שלנו, הוא ישן

מכווץ בפינת המיטה, עטוף חיתול ושמיכה

כמו פקעת קטנה, אז אמרתי לעצמי:

הוא חולם שם מי יודע איזה חלומות,

ובעצמו שוכב, צרור קטן עטוף שני סמרטוטים,

כאילו מוכן כבר לקראת ההשלכה לבור.

וככה כל חייו, גם אם יכבוש חצי עולם,

בלילה, מכווץ, יסריח בסמרטוט שלו,

ויחכה כמו צרור - לבור.

בשני המחזות - ב'מלאכת החיים' וב'הילד חולם' - מתבונן חנוך לוין בפיכחון חסר-אשליות בחלומותיו הגדולים של האדם, העומדים בדיספרופורציה נוראה לאפסותו, בהיותו - חרף חלומות-הגדולה הוורודים שלו - בן-תמותה, "שק אשכים" או צרור קטן עטוף סמרטוטים. מחזות אלה משלימים זה את זה, ומציגים את אפסות-האדם בשתי "פאזות" של קיומו: זה בוחן את האדם בימי השגרה האפורה שלו, וזה - כשהוא שרוי בין תמרות האש והעשן של ימי קטקליזם נורא. שניהם מסתיימים בתחושה של שקיעה ועייפות, חידלון וחוסר משמעות, אל מול ההבטחות והתקוות הגדולות שנגוזו.

דומה שהדמיון בין שני מחזות אלה איננו מקרי: הטקסט של 'הילד חולם', מחזה שזכה לתשומת-הלב הציבורית עם העלאתו באביב האחרון על במת 'הבימה', ראה אור כבר לפני שנתיים-שלוש בקובץ 'מלאכת החיים ואחרים', שיצא בין ספרי סימן קריאה שבער מנחם פרי. הביצוע התיאטרלי היטיב עם הטקסט, והעשירו במוסיקה "ברליוזית", בתפאורה פנטסמגורית מופלאה ובליהוק מרשים, שנחרת בזכרונו של הצופה. גם ב'הילד חולם', כבמחזות אחרים של חנוך לוין הכלולים בקובץ האחרון ובקבצים הקודמים, אין המחזאי מעניק אשראי כלשהו לטבע האנושי, ואינו מגלה טיפת אימון בתרבות המערבית: גם אם ינגן האדם ארבעים שנה בכינור ויגיע לפסגת העידון האירופי, תמיד יתעוררו בחברה האנושית גם אותם כוחות-הרס, שיזכירו לו מאין הוא בא ולאן מועדות פניו.

האדם איננו טוב מיסודו, והילדות איננה "תור הזהב" שלו. אף שחנוך לוין עושה כאן שימוש בדפוסי-הקבע של הספרות הרומנטית והבתר-רומנטית על הילדות, מאלה שמצאו דרכן ליצירות כגון 'ילדי המים' ואגדות אוסקר ויילד, 'הציפור הכחולה' של מטרלינק, או 'המלך מתיא הראשון' של יאנוש קורצ'אק, הוא עושה כן כדי לנפצם ולערטלם מכל המחלצאות והשקרים המוסכמים, מכל הקונבנציות הפיוטיות ושגרות-הלשון הזייפניות. כאן התפיסה ההומניסטית פשטה את הרגל, ואפילו הלכי-הרוח הניהיליסטיים של ספרות "מפנה המאה" נראים לפתע, בהשוואה לתמונת-העולם העולה מן המחזה של חנוך לוין, חיוורים ומעודנים. באופן פרדוקסלי, צומחת מכאן אמונה ואופטימיות, אחרי שהכול, כל הערכים הבסיסיים והבלתי-מתיישנים, כגון אהבת אם לבנה, אשה לבעלה, והתקווה למצוא משמעות לסבל הולכים ומתפוגגים. אדם יכול לצאת ממחזה של חנוך לוין חלש ומוחלש או חזק ומחוזק שבעתיים. חלש וחסר-אונים - משום שהמחזאי אינו מותיר לו ולו קש אחד להאחז בו בעת הטביעה אל תהומות הקלון והייאוש חזק ומחוזק - משום שלפתע הוא נוכח לדעת שאפילו חייו עלובים ובלתי-מספקים, הם טובים פי כמה וכמה מאלה שהמחזה מציג לפניו. הוא הדין באשר לתקווה הצומחת במחזותיו של לוין במקום שבו אחרוני שביביה כבים ברגלו הרומסת של קלגס זה או אחר.

מעניין להיווכח, כי במחזה 'הילד חולם', שיכול להתפרש מנקודת ראותו של פרשן פסימי, כיצירתו הניהיליסטית ביותר של חנוך לוין, שבה הגיע המחזאי לשלילת כל הנוחם והמשמעות שמוצא האדם בחייו, בעת שהמציאות הו מרה ונמהרת, נעשה שימוש בצורות מהוקצעות ומלוטשות עד ברק. דווקא לצורך העלאתם של מצבים קשים ופרועים מאין-כמותם, נזקק המחזאי למסגרות מאורגנות, שמהם משתמעים סדרים מוצקים וקבועים, החוזרים על עצמם בחוקיות מופתית. מתוך כך צומח פראדוקס אימננטי, שהרי חנוך לוין אינו מבקש להעלות משמעות מן הכאוס, ואינו מבקש, כאחדים מקודמיו, שלא להיכנע ל"אין". ספרו החדש של ההיסטוריון דוד אוחנה - 'מסדר הניהיליסטים' - מסביר היטב כיצד צומחים הרעיונות הטוטאליטריים ביותר על חורבות העולם הישן, שאותו מחריבים ומערערים הניהיליסטים עד היסוד.

אמיתות הומניסטיות שגורות מושמות כאן לאל: המוסכמה לפיה תור הילדות הוא זמן של תום ושל תקווה ברה המוסכמה לפיה אם מוכנה להקריב למען ילדיה כל קורבן וכי ברית הנכרתת בעיתות מצוקה יש לשמרה מכל משמר. גם המוסכמות התיאטרליות והלשוניות מנופצות כאן זו אחר זו. לא עוד הטראגדיה, הגורמת לצופיה קתרזיס שמתוך פחד וחמלה (שהרי חנוך לוין אינו יוצר דמויות שניתן להזדהות אתן ועם גורלן, ודומה שבכוונה תחילה הוא עושה כן). לא עוד המחזה הקלאסי בן חמש המערכות, כי אם דווקא מבנה מיושן, קוודרילוגי, בן ארבעה פרקים, ובו מאגר קבוע-כמעט של דמויות-לבידים כבמחזה הייסורים, מחזה הנס או המסכה. ולמרות האופי ה"מיושן", לפנינו מחזה פוסט-מודרניסטי, רווי בציטטות ובאזכורים לדראמה העברית והעולמית ולמעמדיה הרי-הגורל. כאשר האם אומרת, לקראת סוף החלק הראשון:

אקרא לתקופה הזאת: חזרי! חזרי!

חזרי, ילדות מאושרת

בה לא ידעתי את אהבתי-לעתיד,

חזרי, ילדות רוויית שמש וצהלה

ואדישות מוחלטת כלפי האיש הזה,

אהוב לבי המת.

בואי, ריקנות, מלאי את לבי!

יש בדבריה הדים מן המונולוג הידוע של ליידי מקבת, למשל, שמיכ"ל שם בפי יעל אשת חבר הקיני: "בוא רצח ועלה מעמקי שחת / - - מלא בחמת פתן לבי התמים" (השווה 'מקבת', מערכה ראשונה, סצנה חמישית). יש במחזה שלפנינו אפילו שמץ מתכונותיה של הדראמה המודרנית המופשטת, האקספרסיוניסטית, המעלה תכופות את הדמות הבימתית למעלת סמל, בדומה למיסטריות של ימי הביניים: יש בו מיעוט יחסי של רפליקות, דמויות קטגוריאליות, ניסוחים כמו אפיגרמטיים, תפאורה מועטה באופן יחסי לדראמה הריאליסטית והסתמכות על פעלולי התאורה של הזרקור) הגם שאין בו במחזה שתיקות אקספרסיביות ארוכות. לא עוד שפה דראמטית פיוטית, עשירה במצלולים ובפעלולי משמעות דקים, כי אם אמירות בוטות בשפה ישירה ו"חסרת כל חן" פואטי.

המסר אוניברסלי בלי רמזים יהודיים או לוקאליים, כמו ביצירותיו המודרניסטיות הגדולות של אלתרמן 'שמחת עניים' ו'מכות מצריים', הבוחנות את התנהגות האדם בעת קטקליזם נורא ואוניברסלי, הפוקד את האנושות כולה ומעמיד במבחן את הערכים האנושיים הבסיסיים ביותר. יצירותיו של אלתרמן חותרות לחישוף ערכי-היסוד, הנותרים בעולם בזמן של "חיים על קו הקץ". בראשונה בחן אלתרמן את יחסי המת והרעיה, ובשנייה - את הקשר בין אב לבנו בכורו: הראשון רואה ראייה כוללת ומכלילה, ומסוגל לנסח את החוקיות שבתוכו, והשני - קצר-ראות ונגוע בפאניקה למראה האימים. באמצעות הדראמה המתחוללת בין השניים מתנסחות השקפות עולם מנוגדות, המתגלות באנושות בעת שואה: הפסימית-ניהיליסטית והאופטימית-קונסטרוקטיבית. כך מגיעה יצירת אלתרמן אל המסקנה קרועת-הסתירות, לפיה הקרבת החיים היא אמנם קרבן סתמי וחסר-חר, אך באורח פראדוקסלי, היא אף ממלאת תפקיד בדינאמיקה הקוסמית. חרף חזותה הסטיכית של דינאמיקה זו, מנחים אותה "חוקי ברזל" נצחיים, שלא נחקקו לתוהו". חוקים אלה מתגלים מחדש בכל דור ודור, בעת מלחמה ושואה.

מסקנותיו ההגותיות של חנוך לוין שונות בתכלית מאלה של אלתרמן, שנותר הומניסט "תמים" ו"רומנטי" בכל חליפות העתים. בשיריו הדרמאטיים, הגיע אלתרמן למסקנה האקזיסטנציאלית, החותרת להבנת תמצית-תמציתו של הניסיון האנושי: בזמן קטקליזם נורא, רק ערכים נצחיים כאהבת אם לבנה הנפגע, או אהבת אב לבנו-בכורו, עומדים במבחן ואינם מים או מועבים. רעיון זה חוזר ביצירת אלתרמן בווריאציות שונות ומתגוונות. אצל חנוך לוין, מתכחשת האם לרגשות האימהות, וטוענת באוזני הילד:

ומה אתה נדבק כל הזמן? שב בצד!

דע לך שאהבתי את אביך יותר

משאהבתי אותך. הוא היה בחירה

של אהבה, אך מי בחר בך?

*

הכאבת לי בלידה, ואתה ממשיך

להכאיב לי ולתבוע ממני תביעות

שאינני יכולה לעמוד בהן!

*

אז מה אם אתה ילד?! אז מה אם יצאת

מבטני?! אז מה, אם חושבים על כך

עד הסוף, אם תמות?! אז מה?!

האם מתכחשת לרגשות אימהותה, ואף להבטחותיה. כשמזכיר לה הילד את הבטחותיה מלפני ההפלגה, מבטלת אותן האם כלאחר-יד ("בני, שכח עכשיו מה שאמרתי לך..."), אף צועקת בהיסטריה: "קחו אותו ממני! למען השם, / קרעו ממני את הילד שלי!". המבנה הולך "מן הקל אל הכבד", וגם "הקל" קשה ומייאש מאין כמוהו: הינתקותו של בן מאביו הגווע, בשל שרירות-לבה של איזו כלבה חביבת-הקלגס, הרואה בגבר "שק אשכים", ותו לא.

יצויין כי בספרות העברית לפלגיה - בשירה, בסיפורת ובדראמה - חלה בעשורים האחרונים תמורה של ממש ב"אופק הציפיות" של הציבור, כפי שהראה גרשון שקד בספרו 'ספרות אז כראן ועכשיו'. מה שנתפס בדורות עברו כנורא ומזעזע, עשוי היום להיקלט ללא הרמת-גבה, ומה שהיה פרוורטי בעיני ישראלים בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה לא היה פרוורטי בעיני הקהל בעולם, שקראו כבר את מילר ואת לורנס. אי לכך, מחזותיו הראשונים של חנוך לוין - 'את ואני והמלחמה הבאה' או 'מ האמבטיה' - שעוררו בשעתן שערוריות ומחאות נראות כיום "לגיטימיות" לנוכחיבתה הפרובוקטיבית של אורלי קסטל-בלום, למשל. לדעת שקד, חנוך לוין, במחזהו 'חפץ' ובסיפוריו הגרוטסקיים - הוא שסלל את הדרך לסיפורת הבתר-מודרניסטית במקומותינו.

דומה שחנוך לוין מראה לנו שוב ושוב, כי גם כאשר חיינו מתנהלים "כשורה" ו"על מי מנוחות" אין הם אלא פסבדו-אידיליה קצרת-טווח בתוך תמונת בלהה אינסופית בממדיה. היצרים והכוחנות הם השולטים בעולמנו ולא הנימוסים והמוסר, שהם מסכות ששם האדם על עצמו עד שבאה המציאות הקשה וקורעת אותן מעל פניו. וכדברי המפקד במעמד ד' של החלק הראשון:

ישן, מה? עולמות מתמוטטים סביבו

והוא שקוע, מקופל בתוך בועת חלומותיו,

נושם קצובות, כאילו מעניק בנשימתו

איזה סדר ומובן לתוהו של חיינו.

האמירות האלה, המנוסחות כביכול בסגנון "קלסיציסטי", בחמשה עד שמונה יאמבים או טרוכאים, הן אמירות שפני יאנוס להן: מצד אחד, הן מהוות פארודיה לגלגנית על אמירות מקבילות בדראמה העולמית, ועל הקלישאות הבנאליות והחוזרות על עצמן עד לזרא הכלולות בהן. מצד שני, כלולות בהן גם אמיתות, שדומה כי חנוך לוין מאמין בהן בכל לב, לפיהן החיים הם אמנם חלום בלהות, ו"כל אדם" אינו אלא ילד תמים, המאמין במיני אמונות ותקוות עד שהמציאות מעוררת אותו ברגל גסה מן החלום הנעים, ומעמידה אותו אל מול התוהו.

סדרת האירועים הכלולה במחזה 'הילד חולם' מעמידה טראגדיה אנושית נוראה, מן הסוג האמור להביא את הקהל לכלל רגשות "פחד וחמלה". ואולם, אין המחזה מעורר כמדומה בקורא ובצופה כל אמפתיה, ואין בו כדי לגרום להם תחושת קתרזיס. כצופה במחזה אינך יכול, אף אינך נדרש, להזדהות עם דמות מהדמויות. להיפך, "הזרה" היא שם-המשחק. מבחינה זו, חנוך לוין ממשיך את התיאוריה הדראמטית האנטי-קתרטית מיסודו של ברכט, שראתה בפורקן שהתיאטרון הקלאסי מעניק לצופיו טעות קונצפטואלית: התיאטרון צריך לעורר למחשבה ולהרגיז, וההתבוננות באירועים ובדמויות צריכה לעבור בכור-המחשבה והאינטלקט, ולא לעורר רגשות.

ואולם, ברכט היה מחזאי גדול משהיה תיאורטיקן, ומאחר שהיה ככלות-הכול גם הומניסט, אינך יכול שלא לחוש אמפתיה כלפי אחדות מהדמויות שבמחזותיו - אם לא כלפי אמא קוראז', אזי לפחות כלפי בתה האילמת. חנוך לוין מקצין ממנו, ומעמיד עולם ללא שביב של תקווה ושל רגש: הכל הולך לבית עולמו, ואין ערך אנושי אחד המסוגל לעמד במבחנם של חיים "על קו הקץ". אפילו ה"משיח" נפגע מכדורו של המפקד, וצונח מת על ערימת הילדים: אפילו התקווה לעתיד מתה ואיננה. הילד מנסה בכל כוחו להיאחז בחיים הכלים והולכים: "עם הולדתי הבטיחה לי אמי / הבטחה גדולה של חיים... / לעולם לא אפסיק להתגעגע" ואילו ילד אחר, "שהתפורר לעפר", עונה לו: "כן, הגעגועים עוד מיתמרים / כמו הבל חם מן הבשר / אבל כמה זמן עוד / יישאר לך בשר?". תלולית מחוקה בחול עוד מרמזת על חיים שהיו אי-אז, אך גם זה יעבור ויהיה לאין. סיפור גן-העדן ("נגסנו פעם בתפוח" "ואד יעלה מן הארץ" מתנפץ כאן לרסיסים: גן-העדן של ראשית הימים אינו הופך לגן-העדן של אחרית-הימים, כבאגדות הטובות והמנחמות. כאן, גורלו של האדם סופי וחסר כל תקווה, וכדברי הילד שהתפורר לעפר:

אמרת "לא, לא אירדם!"

אבל ב"לא" השני נעצמו עפעפיך,

מין כוח אדיר, משקלוופרת,

משך אותך למטה, וכבר אתה

שוקע וצולל, נשמט העולם, נעלם

בחשיכה, ואתה עימו.