כעבד ישאף צל
גירסה מחודשת ל-2023 - לציון יום הולדתו של עמוס עוז ( 4 במאי )
על תשתיתו האידֵאית של הרומן הבשורה על פי יהודה מאת עמוס עוז
פורסם: גג - כתב־עת לספרות ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל גליון 34 , 2014
...ביצירותיו של עמוס עוז, שהתכתב עם אלתרמן והתווכח עִמו, ניתן לא אחת להבחין בתשתית אלתרמנית רבת משמעות, אך בעיקרו של דבר, גם עמוס עוז, כמו א"ב יהושע מזה וחיים באר מזה, היטה אוזן קשבת לדברי עגנון וניסה כל השנים להתמודד עם חידות יצירתו. עגנון – יותר מכל סופר אחר, עברי או נָכרי – שימש לבני "דור המדינה" דגם להתנצחות ולחיקוי, מתוך הזדהות או מתוך התנגדות....
(טקסט מחודש - גירסה מעט שונה מהמקור )
כעבד ישאף צל
על תשתיתו האידאית של הרומן "הבשורה על-פי יהודה" מאת עמוס עוז
סִפרו של עמוס עוז "הבשורה על פי יהודה" (2014) מחזירנו לירושלים של חורף 1959, שעה שהמדינה הצעירה עדיין קיפלה את מוֹטות הבמות והדגלים של אירועי שנת העשור להקמתה. מדיניות הצֶנע הֵחלה אמנם להתפוגג וברחבי הארץ ניכּרו פּה ושָׁם סימנים של רווחה כלכלית, אך אלה העמיקו את השסעים העדתיים והסוציו-אקונומיים, שסימניהם הראשונים נתנו אז את אותותיהם.
בחיפה פרצו מהומות שכונת ואדי סאליבּ, שבבתיהָ הנטושים שוּכּנו אז עולים חדשים מצפון אפריקה, חדורי תחושת קיפוח לא בלתי מוצדקת. בארצותיהם של עולים אלה עדיין התחוללה אז מלחמה עקובה מִדם נגד צרפת, וסיסמאותיה של מלחמה זו הִדהֲדוּ בדבריהם של מנהיגי המחאה שהִציתו מרי אלים נגד מדיניוּת האפליה של קברניטי מפא"י כלפיהם (ואגב, בשנות השישים ביקר ביקור הזדהות במרוקו ובאלג'יר המהפכן צ'ה גווארה שאת תמונתו תולה שמואל אש, גיבור ספרו של עמוס עוז, על קירותיו המשופעים של חדרו הסטודנטיאלי הדל ביחד עם תמונתו של פידל קסטרו).
עלילת הספר משתרעת אפוא על פני חודשים אחדים של שנת 1959, שבּה השתלט קסטרו על קוּבּה, ו"גיבורנו" – סטודנט מן הקריות שליד חיפה – מחליט אף הוא לגדל זָקָן של מהפכן מרקסיסטי. שמואל אש שרוי בעיצומו של חיבור עבודת התואר השני שלו באוניברסיטה העברית בירושלים בהדרכת הפרופסור גוסטב יום-טוב אייזֶנשלוס, שדמותו יכולה הייתה להשתלב על נקלה בין דמויותיהם של מלומדי האוניברסיטה העברית שעליהן הלעיג עגנון בסיפוריו וברומן "שירה".
אילו השלים שמואל אש את עבודתו ייתכן שצפויה הייתה לו מִשׂרה של עוזר הוראה, שהייתה מאפשרת לו עם הזמן לבסס קריירה אקדמית. ואולם, בשנת זו החלו עסקיו של אביו להתמוטט, ושמואל נאלץ לקטוע את מהלך לימודיו ואת עבודת המ"א שלו על ישו מזווית ראייה יהודית. עם היפסק תמיכת הוריו, הוא אף נאלץ לחפש לעצמו מקום לינה ומקור מחיה, ומבוקשו ניתן לו בדרך-מקרה מִשהוא נתקל במודעה שהודבקה על לוח המודעות באוניברסיטה (מעניין להיווכח שאיש הקריות שליד חיפה מתעניין בדמותו של יהודה איש קריות ושהמילה "שמאל" משולבת בשמו הפרטי).
ללא דיחוי התקבל גיבורנו למִשׂרה שנתפנתה, והיה למטַפּלו האישי ואיש-שיחו של זקן וכּחן ומר נפש, שהתגורר בבית אבן ירושלמי ישָׁן במחיצה אחת עם אישה נאה כבת 45, הנושאת את השם הנדיר "עתליה". מיהו הזקֵן? מה טיב יחסיו עם האישה? מה טיב יחסיה של האישה עם מטפליו של הזקֵן, שאינם מחזיקים מעמד זמן רב בעבודתם בשֵׁרותם של הזקֵן והאישה? מה הם מעשיה של האישה וממה היא מוצאת את פרנסתה? המידע על הדמויות החשאיות האלה מתגלה לקורא בהדרגה, טִפִּין-טִפִּין, ואין טעם לפגום בהנאת הקריאה ולפגוע בה.
*
סוף שנות החמישים היו שעתם היפה לא רק של המורדים מוואדי סאליבּ, אלא של כל האָנַרכיסטים הצעירים שנשאו אז את נֵס המרי נגד דור האבות, לרבות צעירי "הרֶפּוּבּליקה הספרותית" שלנו המכוּנים "בני דור המדינה". בעולם היו אלה כאמור שנותיה של מלחמת אלג'יר, שעל רִקעה מרד ז'ן פול סַרטר בשרל דה-גול (באותן שנים עצמן מרדו עמוס עוז וחבריו לתנועת "מן היסוד", בדויד בן-גוריון על רקע מלחמת סיני ועל רקע פרשת לבון). היו אלה שנותיו של "מרד הנעורים" – על שם סרט בכיכּוּבו של ג'יימס דין שנשא שם זה – "סרט-פולחן" שהביע את תחושת המיאוס של בני הדור הצעיר מעולמם המאכזב והחומרני של הוריהם. צעירים ברחבי העולם הושפעו מתורתו האֶקזיסטֶנציאליסטית של ז'ן פול סַרטר, מִזה, ושל אלבּר קאמי, מִזה (ספרו של קאמי, האדם המורד משנת 1951, נזכר בספר שלפנינו) והביעו את התיעוב שלהם מן ההליכה בתלם ומן ההשלמָה עם הקיים.
באנגליה כתב המחזאי הבריטי הצעיר והזועם ג'ון אוסבורן, חבר בתנועת המחאה "Angry Young Men", את מחזהו "הבט אחורה בזעם" (1956), וחברו לתנועה – המחזאי הרולד פינטר – כתב מחזות אבּסוּרד "מוּזרים" שעוררו רושם קודר ומיזנתרוֹפּי. המֶרי לבש צורות שונות: פָּציפיזם, התרחקות מבית ההורים, ניהול אורַח חיים מתירני והצטרפות לתנועות מחאה. ב-1959 התפרסם המאמר האיקונוקלסטי "הרהורים על שירת אלתרמן" של נתן זך (שהעריץ את המשורר האנרכיסטי היהודי-אמריקני אלן גינסברג והושפע ממנו). מאמר זה, בצד היותו מאמר בנושאי פואטיקה וסגנון, היה מאמר של מרי נגד דור האבות, ובו ניסה לקפד את ראשו של נתן אלתרמן, גדול משוררי הדור וחביבו של ראש הממשלה, דויד בן-גוריון.
גם הסופרים הצעירים בני "דור המדינה", סטודנטים תאבי-דעת שעשו אז את צעדיהם הראשונים ב"קריית ספר" העברית, מרדו כידוע גם בדור המאבק על עצמאות ישראל (המכוּנה לפעמים גם בשם "דור הרֵעים", או "דור הפלמ"ח", או "דור תש"ח"), שאותו תיארו כְּדורם של אנשים אוּניפוֹרמיים, צייתניים והולכי בתלם. הם שאפו להוריד מעל במת ההיסטוריה את קודמיהם (את משה שמיר, יגאל מוסנזון, אהרן מגד, נתן שחם, חנוך ברטוב וסופרים ארץ-ישראליים אחרים שהִרבּו בכתיבת סיפורים עם "צבע לוֹקָלי") בשמם של ערכים אֶתיים ואֶסתטיים חדשים ועדכניים – בעלי גוון אוניברסלי, אָ-ציוֹני. סופרים ואמנים בני "דור המדינה", רבים מהם אנשי שמאל, הושפעו במישרין או בעקיפין מתורתו של ז'ן פול סַרטר ממייסדי קבוצת ההתנגדות המרקסיסטית "סוציאליזם וחֵרוּת", שגרס כי "סופר חייב לסרב להשתייך למִמסד" וש"אינטלקטואל הוא מי שנאמן לחברה, אך אינו חדל למחות כנגדה".
כל סממני התקופה ניכּרים היטב בספרו החדש של עוז: גיבורו שמואל אש משתייך לתא פוליטי ששמו "החוג להתחדשות סוציאליסטית" שבּוֹ הוא מרבה להשמיע את נאומיו הנון-קונפורמיסטיים. הוא ממעט לבקר בבית ההורים, ספק מתוך מחסור בדמי כיס ואכזבה מכשלונותיו הפיננסיים של אביו, ספק מתוך מיאוס מדרך חייהם הבורגני של הוריו. כמו צעירי התקופה בארץ ובעולם, שמרדו בדמות האב וביצעו בה טקסים מטפוריים של "רצח אב" (patricide), גם "גיבורנו" עוזב את אביו הביולוגי, את אביו הרוחני המַנחה אותו באוניברסיטה, אף מתבונן באירוניה בדמותו של המנהיג בן-גוריון – אביהם של "צעירי מפאי", וכן בדמותו של נתן אלתרמן – אביהם של משוררי דור תש"ח.
שמואל אש עוזב גם את הזקֵן המר שאל ביתו נקלע ובמשך חודשים אחדים הוא מתקרב אליו ומבקיע נתיבים ללב האבן שלו (בשהותו של שמואל, איש השמאל הצעיר, בבית האבן המוֹרבִּידי של הזקן השַׁכּוּל, בעל הדעות הלאומיות הקפואות והקבועות, יש הד רחוק מהתנסותו של שמואל הנער במקדשו של עלי הזקן).
בהתאם לרוח המרי הפציפיסטית, העזה והשפופה כאחת, המקיפה את דמותו של שמואל אש, הרמיזות לאלתרמן הפזורות בין דפי הספר מוארות על-פי-רוב באור ביקורתי עד אירוני: הבית האפוף צללי מוות שלתוכו נקלע גיבורנו מתואר כבית אלתרמני, בן-גוריון מתואר כמי שידע שדבר לא יינתן לנו על מגש של כסף ובסוף הספר מתוארות צמרות העצים הנמלאות צעקת ציפורים כב"חגיגת קיץ" של אלתרמן.
עמוס עוז היה אחרון הסופרים בני "דור המדינה" שניהל כל ימיו דיאלוג מתמשך עם אלתרמן. ואולם, כבכותרת ספר מסותיו "ממורדות הלבנון" (הלקוחה מפזמונו המז'ורי של אלתרמן "שיר בוקר", המכריז הכרזות פטריוטיות רמות כדוגמת "אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת"), אלתרמן אינו מאוּזכּר אצל עוז מתוך הסכָּמה או השלָמָה עם מערכת ערכיו הגלויה או הלטֶנטית. גם המוטו מתוך "שיר הבוגד" (מתוך "שמחת עניים") מוּאר בספרו של עמוס עוז באור חדש ומפתיע, הרחוק ת"ק פרסה מן המקור האלתרמני.
כיאה לספר המתרחש בשנת 1959, דויד בן-גוריון נזכר בו עשרות פעמים, מתוך עֶמדה אמביוולנטית שההערכה משמשת בה בערבוביה עם ביקורת נוקבת . כך, למשל, מובעת בספר תמיהה אירונית בעניינים סמנטיים של "גילוי וכיסוי בלשון": מדוע אזהרותיו של נאצר נקראות תמיד "אִיוּמים" ואילו אִיוּמיו של בן-גוריון נקראים תמיד "אזהרות".
עמוס עוז ברא בספרו לדויד בן-גוריון יריב פוליטי בדיוני בשם שאלתיאל אברבנאל (אביה של עתליה שאל ביתה נקלע שמואל אש), אידֵאולוג שהקדים את זמנו, והאמין בכל מאודו במציאוּת גאו-פוליטית חדשה של "כפר גלובלי" – מציאוּת שבָּהּ אין כל גבולות ודרכונים, כמו ב"שוק האירופי המאוחד" של ימינו אנו.
"הקהילה הכלכלית האירופית", שיזמה את "השוק מאוחד" נוסדה, אגב, ב-1957, בנקודת ההוֹוה של הרומן שלפנינו, ואין לדעת מה היה חושב אברבנאל על חזונו האוּטוֹפּי אילו נקלע למציאוּת ימינו, כשישים ושש שנים לאחר הגשמת חזונו באירופה, שעה שתושבי גרמניה חורקים שִׁניים ומשלמים בלֵית ברֵירה את חובותיהן של מדינות כושלות וחסרות משמעת כלכלית כמו יוון, איטליה וספרד. מכל מקום, ניכּר שהמחבּר המובלע מחבּב את האוּטוֹפּיסט הקוסמופוליטי בעל הדעות הרדיקליות, ורואה בו אח רחוק, ולא "בוגד" כפי שראו בו אחרים. שאיפותיו הפָּציפיסטיות של שאלתיאל אברבנאל והתקרבותו לערביי ירושלים גורמים לשכניו ולאנשי מפלגתו לראות בו "בוגד", והבגידה – כמו בספר הילדים של עוז "פנתר במרתף" (1995) – היא לייטמוטיב חשוב ומרכזי בסיפורת של עוז, בכלל, ובספר "הבשורה על-פי יהודה" בפרט.
*
הבית אפוף הצללים שאליו נקלע שמואל אש מעלה את זכר תיאורו של המרד של בני "דור המדינה" ב"דור תש"ח" בידי גרשון שקד, מוֹרָם של א"ב יהושע ושל עמוס עוז. שקד כינה את הסיפורת של תלמידיו, בני "דור המדינה", בשם ספרות המאירה את "צד הצל של חיינו". אין זו הסיפורת הקונסטרוקטיבית והמוארת של בני "דור תש"ח", שהלכה בַּשדות תרתי-משמע – בִּשדות הקְרב ("ימי צִקלג" של ס' יזהר, "אפורים כַּשׂק" של יגאל מוסינזון) או בִּשדות הקמה של הקיבוץ ("הוא הלך בשָּׂדות" של משה שמיר, "חדווה ואני" של אהרן מגד), כי אם סיפורת חתרנית, שאינה מקבלת את הנחות היסוד של נָרָטיב-העל הציוני (הסיפורת של "דור המדינה" הדגישה הדגשה יתֵרה את הניתוץ והסתירה, כבסיפוריו המוקדמים של א"ב יהושע "מול היערות" ו"מסע הערב של יתיר", שבהם המפעל הציוני עולה באש או מוּטֶה מן המסילה). עמוס עוז אפילו פיתח בספר מסותיו "באור התכלת העזה" הנחה שלפיה זהו טיבה של ספרות אמת. אילו תיאר שקספיר במחזותיו עניינים קונסטרוקטיביים כגון התרחבות הצי והתפתחות דרכי התחבורה באנגליה האליזבתנית, שאל עמוס עוז, מי היה קורא כיום את מחזותיו?!
בתוך רשימת ה-dramatis personae של הסיפור שלפנינו נודע מקום חשוב לעיר ירושלים, שמקבלת כאן נפח ומשמעות שאינה פחותה מִשל דמות בשר ודם. לפנינו ירושלים הקטנה והאינטימית שלפני מלחמת ששת הימים – עיר שבלִבָּהּ חוֹמה והיא עטורה גדרות תיל, שערי מתכת חלודים וחורקים, מִכסים של בורות מים ובתי אבן אפלוליים. הרומן "הבשורה על-פי יהודה" שזור חוטי מתכת מתחילתו ועד לסופו: למן שמו הדו-משמעי של הפרופסור ה"יֶקה" הזקֵן אייזֶנשלוס ושמו של המשורר הצעיר הזועם חירם נחושתן, דרך שער הברזל ומדרגות הברזל הלולייניות שבביתו של גרשון ואלד הזקֵן, סלילי התיל הדוקרני החלוד שבראש חומות האבן המשקיפות על שדות המוקשים ושטח ההפקר שבין העיר לבין ירדן, אֵזורים שבהם "מפעם לפעם היו צלפים ירדנים פוגעים בעוברים ושבים, או אש בלי תכלית הייתה מוחלפת במשך חצי שעה או שעה בין העֲמדות המבוצרות שבשני צִדי הקו". חזון אחרית הימים הן עוסק בברזל – בחרבות ובחניתות, באִתים ובמַזמרות – וסִפרו של עמוס עוז "הבשורה על-פי יהודה" עוסק אף הוא באפשרות לכונן חיים על עקרונות שלום, אחווה, שוויון, כבוד האדם וחֵרותו.
*
עבודת המ"א הזנוחה של שמואל אש אִפשרה לעמוס עוז לכלול בספרו קטעי הגות ועיון לא מעטים, המעלים את נושא הבגידה בישו, שהסיפור הנוצרי תולה ביהודה איש קריות ושבגללו הפך השם Judas שם-נרדף לבוגד. שורשיה הקמאיים של האנטישמיות משׂתרגים ונכרכים לא רק בסיפור צליבתו של ישו, אלא גם בבוגדנותו של יהודה, שהפכה שם-נרדף לבוגדנותם של יהודים באשר הם. בל נשכח: שמו של "הבוגד" הוא "יהודה", והוא היחיד מבין שנים-עשרה השליחים שהגיע מיהודה (השאר באו מן הגליל). ברקע הדברים עומד לא רק שירו של אלתרמן "הבוגד", המשמש לספר מוטו, אלא גם טורו "אלמנת הבוגד" המלמד איך טעות בשיקול דעת העמידה את מאיר טוביאנסקי בטעות כ"בוגד" מול כיתת יורים, ורק אחרי מותו נמצא חף מפֶּשע ושמו טוהר.
בשפה עברית המילים "בֶּגֶד" ו"מעיל" הן מאותם שורשים שמהם נגזרו המילים "בגידה" ו"מעילה", שהרי הבוגד והמועל מחביאים את דמי המעל בכיס בגדם או בכנף מעילם. הבֶּגד והמעיל הם אפוא מסכות וכיסויים, המחביאים כל דְבר עוולה ואיוולת. זה טיבו של הבגד בשירו של אלתרמן "בגד חמודות" (שיר 37 בקובץ חגיגת קיץ), המציג את הגוף כ"מְעִיל דָּמִים נָאֶה / שֶׁהַנּוֹגֵעַ בּוֹ עֶינָיו קָמוֹת". "מעיל דמים" בכפל משמעיה של המילה "דמים", גורלו של הבגד הוא כגורלו הבזוי ורב-התהילה של השחקן העוטה אותו וכגורלו של היהודי בעל אלף הפרצופים, המחליף את עורו כזִקִּית.
עמוס עוז מעניק לנו פרשנות חדשה בנושא הבגידה. לפיה, יש שהבוגד הוא האדם הנאמן ביותר, ואת תווית הבוגד מדביקים לבגדו רק אותם בני-אדם שאינם מוכנים לכוון את נפשם לקלוט שינויים וחידושים. למי מן המנהיגים פורצי הדרך ומחוללי השינויים לא הדביקו "שומרי החומות" את התווית "בוגד"? לבן-גוריון שהיה מוכן לקבל בשנת 1947 את הסכם החלוקה, לבגין שהחזיר בשנת 1982 את חצי האי סיני לידי המצרים, לרבין שחתם ב-1983 על הסכם אוסלו. יהודה איש קריות, לפי הרומן "הבשורה על-פי יהודה", היה תלמידו הנאמן ביותר של ישו – הנוצרי הראשון והאחרון. לפי עמוס עוז, השם את דבריו בפי גיבורו שמואל אש, קשה להאמין שאדם אמיד כמו יהודה איש קריות היה מוֹכר את משיחו בעבור שלושים שקל כסף – סכום זעום באותם ימים – ואם היה עושה כן, הוא לא היה מתאבד לאחר הצליבה. מן הקונצפציה המוטעית בהבנת דמותו של יהודה (המילה האנגלית הרב-משמעית misconception טעונה עד מאוד כשאנו עוסקים בסיפור חייו של ישו), נובעת שנאת היהודים בכל הדורות וכן תיאורם הכעור והמעוּות באמנות הפלסטית. ספרו של עוז מראה איך היה בכוחו של אירוע לא גדול – הצליבה – ובכוחו של סילוף בהבנת דמותו של יהודה איש קריות לשנות את פני כל ההיסטוריה האנושית. כמה נחלי דם נשפכו בגלל קוצו של יוד!
כידוע, גם יגאל מוסינזון שכּתב רומן בשם "יהודה איש קריות" סיפר סיפור שלפיו יהודה איש קריות כלל לא בָּגַד, וגם אצלו מוצג יהודה כדמות אנושית, ולא כדמות של בוגד נקלה כפי שתואר באיקונוגרפיה הנוצרית. בדרך-כלל נתפסה דמותו של יהודה איש קריות כאדם נקלה ומכוער, וברוח זו עוצבה דמותו של שיילוק, הסוחר מוונציה, וכן דמותו של פייגין חונך הגנבים היהודי, הכעור והמשוקץ, מספרו של צ'רלס דיקנס "אוליבר טוויסט".
שמואל אַשׁ, גיבורו של עמוס עוז, אמנם טורח להסביר לבני שיחו שאין הוא קרוב של הסופר היִידי שלום אַשׁ, אלא שֶׁחוּט סמוי בכל זאת קושר ביניהם: לאחר פרסום ספרו של אַשׁ "האיש מנצרת" (1939) הואשם אַשׁ כבוגד, כמסית וכמדיח. היו מערכות עיתונים שסגרו בפניו את דלתותיהן בטענה שיחסו ליֵשׁוּ הוא יחס אוהד הגובל בהטפה לנצרות. החרדים ראו בו "משומד", והוציאוהו מכלל ישראל, וכל זאת משום שתיאר את ישו בדמות עבד ה' – כמי שנשאר ביסודו ובשורשיו יהודי. זאת הייתה, דרך אגב, גם נקודת המוצָא של המלומדים היהודים וההיסטוריונים והפרשנים במאה ה-19, אברהם גייגר וצבי היינריך גרץ, וברוח זו נכתבו גם הרומן של א"א קבק "במשעול הצר" והרומן של שלום אש "האיש מנצרת". גם דודו של עמוס עוז, החוקר יוסף קלוזנר, לא זכה במִשׂרת ראש החוג לתולדות עם ישראל בעקבות פולמוס שנתלווה לחיבורו "ישו הנוצרי" (1922), שהציג את ישו באור אוהד כמי שמימש את ערכיה הנעלים של היהדות. יהודה איש קריות כלל לא בגד, כי אם נשלח להסגיר את ישו בפקודת מפקדו, בר-אבא.
*
מערכת היחסים מעניינת ומורכבת הולכת ונרקמת בין שלוש הדמויות המרכזיות של הרומן – הסטודנט הצעיר שמואל אש, הזקן הפאוסטיאני גרשון ואלד, היושב כל הימים מוקף בספרים, והצעירה המסתורית עתליה אברבנאל – כעין מיקרוקוסמוס של החֶברה האנושית. הזקֵן מסכם את מצבו של שמואל אש במילים: החותמות את פרק 18: "הלוא בכלל אתה חי בין צללים. כעבד ישאף צל". לכאורה דמות איובית זו מצטטת את דברי איוב המתארים את קוצר ימיו של אדם ואת שאיפתו שהסבל יגיע לקצו והלילה, או המוות, יגאל אותו מייסוריו ("כְּעֶבֶד יִשְׁאַף-צֵל וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ", איוב ז, ב). ואולם, אין כאן רק אמירה על מצבו הקיומי של האדם, אלא גם תיאור מדויק של מצבו הקונקרטי של שמואל: "עבד", או משָׁרת (כעין butler, אם נשאל מושג מן הרומן האנגלי הרֵאליסטי בן המאה התשע-עשרה), השואף מדי פעם במַשאף המונח בכיסו מפאת מחלת האסתמה שלו, והוא מחפש בבית הירושלמי האפלולי את צִלהּ של המציאוּת, ולא את אור התכלת העזה שלה.
במערכת היחסים המורכבת הנוצרת בבית האבן הירושלמי על-פי רוב הצעיר משָׁרת את הזקֵן בתמורה לחדר, לכלכלה ולמשכורת צנועה; אך לפעמים הזקֵן משָׁרת את הצעיר כשזה נפגע ברגלו, ולפעמים עתליה נחלצת לעזרה ומשרתת את שניהם. כששמואל אש עוזב את הבית ואת יחסיו עם הגבר והאישה שפרשׂו עליו את חסותם, עתליה אומרת לו: "הדוב צריך כבר להתעורר"; והוא, המדומה לאורך הרומן לכלב נאמן או לדוב צמרירי עונה לה: "הדוב לא ישכח את הדבש" . גם ביצירת הילדים הנודעת "פּוּ הדוב" מושגת אט אט הרמוניה בין החיות, כי כל חיה יודעת שאם תיקלע אי פעם לקושי כלשהו, היא תוכל לסמוך על חבריה למאורה שיסייעו לה בעת צרה ויחלצוה מכל סכנה.
ואם שמואל אש הוא הדוב (הדומה למען האמת יותר לדוּבּי של חדר-הילדים מאשר לדוב טורף ביער), הרי שעתליה המשוטטת בלילות עטויה בצעיף שחור דומה אולי לינשוף או לאיה מסיפורו האלגוריסטי של א"א מילן המשרטט את מערכת היחסים הרצויה בין בני המין האנושי, וגם גרשון ואלד ("יער" בגרמנית) עם עינו האחת הפקוחה נראה כדמות ינשופית, או אפילו דֶמונית. יש בו גם סימני הכר מדמותו של הכלב צֶרבּרוס השומר על פתחו של גיהנֹם. יש בספרו של עוז גם יסוד מָקַבּרי-דמוני, ההופך את האישה לכעין אדונית טורפת מסיפורו של עגנון המכניסה את הנווד חסר-הבית לחדריה. והגבר הדוּבּי, שחברתו ירדנה הזורמת כמי נהר עזבה אותו לטובת הידרולוג חסר לחלוחית, הופך לכעין עש-לילה, הנחרך מיסוד האש שבדמות הלִילית הלֵילית של אישה מבוגרת הפורשת עליו את חסותה (משמעות שמו: "אֵפר").
אך גם ההפך הוא הנכון: כמצופה מרומן בתר-מודרניסטי, לפנינו ספר פמיניסטי על אישה דעתנית וחזקה – ספר עם חילופי סטֶראוֹטיפּים מִגדריים: הגבר נגרר והאישה יוזמת, הגבר רומנטי והאישה ארצית ותכליתית. עתליה מקבלת את שמואל לעבודה, עוזרת לו להיחלץ ממעילו, מזמינה אותו לארוחה על חשבון משרד החקירות שבּוֹ היא עובדת, יוזמת את היחסים שבינו לבינה ברכיבה על גופו, ואף יוזמת בסופו של דבר את הפרֵדה שלו ממנה ומן הבית. נרמז כאן כי אילו ניהלו את העולם נשים טובות שכל, ולא גברים וכחניים וכוחניים, הייתה הדרך לגן-העדן האוּטוֹפי של השלום אפשרית. "הבשורה על-פי יהודה" הוא, בין השאר, גם רומן של חניכה של גבר צעיר התועה בדרכי החיים, ומוצא באמצעות ה"מֶנטורית" שלו את דרכו מתוך המבוכה כדי לעמוד על רגליו בכוחו שלו. חוויותיו של הגיבור מלמדות בראשי פרקים על חייו החוץ-ספרותיים של המחבר: גרשון ואלד עם דעותיו הלאומיות מגלם את אקלים הדעות ה"ימני" של משפחת קלוזנר, עתליה – את הקסם שבעולם הדעות הסוציאליסטי שמצא עוז בקיבוץ שבצִדה השני של המפה הפוליטית, והיציאה למצפה רָמון: את בחירתו של המחבֵּר לעזוב את הקיבוץ, שבּוֹ כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו, ולנהל את חייו וחיי משפחתו בעיר הדרומית ערד (בירידתו של עמוס עוז לנגב ניתן כמדומה למצוא כעין הד רחוק וכעין Simulacrum לדוגמה האישית שנתן בן-גוריון בעת שעזב את ביתו בתל-אביב ובחר להתגורר בשדה-בוקר, אם כי בנושאים פוליטיים גילה עוז גילה התנגדות עזה לבן-גוריון – האיש והשקפתו).
עמוס עוז חזר כאן אל תקופת ההתרחשות של סיפוריו המוקדמים כדי לבחון את דרכו ואת דרכם של בני דורו – בחיים ובספרות – למן השלב של מרד הנעורים המריר והנמהר של סוף שנות החמישים ועד לגיל העמידה ומעֵבר לו. דומה שאין הוא מביט אחורה בזעם: אמנם את הנעשה אין להשיב. הצליבה והסילוף שבּא בעקבותיה שינו את פני ההיסטוריה האנושית לבלי הכֵּר, ולנצח נצחים. ורבים מוסיפים ויוסיפו לכנות בשם "בוגד" את כל מי שמערער את תמונת עולמם הסדורה מתוך כוונה להביא לשינוי. אף-על-פי-כן, אין להיוואש מן הרצון לכונן חיים טובים יותר, וכל אחד מאיתנו יכול למצוא את חלקת אלוהים הקטנה שלו, ולהָפכה למקום שניתן להישיר ממנו מבט אל העתיד.