מתוך ערב לרגל 100 שנים להולדתו של אפרים קישון (חנוכה 2024)
ערב טוב וחג אוּרים שמח,
התבקשתי לדבר על לשונו של קישון, שהיא אולי ההמצאה המעניינת ביותר שלו. הדלקת הנרות שנערכה כאן לכבוד החנוכה היא הזדמנות להדליק גם נר שיעלה את זכרו של אוגוסטוס קיסר שאמר: "מושל אני על כל האימפריה הרומית, ואינני מסוגל להוסיף אפילו מילה אחת לשפה הרומית". מילה חדשה וקולעת המשתגרת בפי העם, ולא נשארת רק באתר האקדמיה או במגירה של אותו אדם שחידש אותה, היא נס אמיתי, ואת הנס הזה חולל קישון יותר מפעם אחת.
יש כמובן גאונים חד-פעמיים כמו שייקספיר או ביאליק, שכל אחד מהם חידש יותר מ-500 מילים (ביאליק חידש "טייס", "מצלמה", "רקע", "תאונה", "תגובה", שאיך היינו מסתדרים היום בלעדיהן?). עגנון, לעומת זאת, שנחשב גדול הפרוזאיקונים שלנו, לא הצליח לחדש אפילו מילה אחת. הוא ניסה, אבל לחידושים שלו לא היה שום סיכוי (מי יקרא למוכרת במזנון "מִזננת"?). הוא ידע לכתוב ב"עגנונית", לִבנות פסיפס של שברי פסוקים, אבל המכתבים והנאומים שלו מעידים שהוא לא הצליח אפילו להשתלט על העברית המדוברת בת-זמנו. עגנון הוא דוגמה חסרת-תקדים של סופר ישראלי שמכיר רק את שפת-הספר ואינו מכיר את השפה החיה של ארצו, שבה הוא מנהל כביכול את חייו. כביכול, כי הוא ישב כל ימיו בבית, בין ארבעה כתלים, ומיעט לצאת אל "שוק החיים".
והנה הגיע ארצה עולה חדש מהונגריה, ונפגש עם שפה זרה בתכלית, שאת הכללים שלה הוא למד באולפן, ובדרך מופלאה – בתורת הספרות קוראים לזה "הזרה": כלומר, התבוננות במוּכּר עיניים רעננות, במבט אחר – הוא הצליח לראות בָּעברית את מה שאנחנו, שנולדנו לתוכה, לא נִראה לעולם. זוהי מין גאונות לינגוויסטית של "אאוטסיידר", שמרכיבי השפה נראים בעיניו זרים ומוזרים, והוא מתבונן בהם ומחליט שאפשר ללוש אותם מחדש ולעשות מֵהם משהו אחר.
נס כזה התחולל בשפה האנגלית עם הופעת הסופר הפולני-הבריטי ג'וזף קונראד, שספרו מ-1902 "לב המאפֵּליה" הוא הרומן האנגלי החשוב ביותר שנכתב בקו-התפר שבין העולם הקולוניאלי לבין המאה העשרים. לא פחות. קונרד ששלט בשפה הפולנית למד אנגלית ממילונים ומלקסיקונים. קישון למד מהאולפן, ואמר על ארץ-ישראל שהיא האָרץ היחידה שבה האֵם לומדת את שפת-האם מפי ילדיה.
הידוע מבין החידושים שלו, של קישון, היה הפועַל "לגמוז" על-שם חיים גמזו מבקר-התאטרון הקטלני של עיתון "הארץ", שהרס את החיים למחזאים לא מעטים, ולא פעם גרם הפסדי-ענק לתאטרון זה או אחר שנאלץ להוריד מחזה חדש אחרי שבוע-שבועיים. "לגמוז" פירושו לגרום לגניזתו של מחזה שעליו טרח המחזאי שנה שלמה, אם לא למעלה מזה, ולגמור לַמחזאי הזה ברגע את כל החיים (אין לי זמן לספר לכם את פרשת גמזו ו"פונדק הרוחות", אבל בפרויקט בן-יהודה שיש לכל אחד מכם בבית במחשבו האישי תוכלו לראות בדף של אלתרמן, תחת הכותרת "במעגל", את התשובה המבריקה שכתב נתן החכם לחברוֹ גמזו ש"גמז" אותו).
ומהמילה לגמוז באה גם ההמצאה הקישונית "גמזור". "גמזור" הוא רמזור כזה שבשעה שאתה ממהר, תמיד תגיע אליו באדום, וזה גומר לך את היום. ויש חידושים נוספים: ההמצאה המבריקה "עין כמונים" בספר ובסרט "השועל בְּלוּל התרנגולים", שנעשתה לימים שם של מקום ממשי על מפת הארץ (והוא סירוס של העֶמדה הצברית היהירה שמכריזה בלי-מילים "אין כמוני"). ישנם חידושים כמו: באחד האמשים, יש עורך-דין ויש דיין, העולה היורד לחיינו, זבנג וגמרנו, חשמלטור (על משקל אינסטלטור), שפוף (קיצור של שפופרת), הור (משני ההורים לאבא קוראים "הור", כמו במשפט: "אני הור מצויין. ממש יידישע מאמע". אהבתי לפגוש בהומורסקות שלו את השימוש החריג בתואר "פירמידלי", במשמעות "נפלא": יש מילה כזאת באדריכלות בהוראה אחרת, אך קישון הרחיב את משמעי המילה, והדביק אותה לכל דבר שהוא נפלא. אפילו הקפה שהוא שותה בבוקר הוא "פירמידלי". וישנו ה"תחתון" (תחתונים, ביחיד). בעקבות קישון נפתח trend שלם בענייני ביגוד: יש "עליון", "מכנס", "מִשקף", "מגף" ("אל תשאלי, קניתי בקניון מכנס חדש, במבצע 2 + 1").
לפעמים הוא לקח ביטויים שחוקים מלשון היום-יום ועשה מהם חידוש-לשון משעשע, כמו: אחת הייתה מעדות המזרח והשנייה מעדות המערב (כך הוא לגלג על השימוש הסלקטיבי שלנו במילים כמו "עדות" ו"מגזרים"). הרי אתם תאמרו: "יש לי ידידים מהמגזר הדרוזי", אך לא תאמרו שיש לכם ידידים "מהמגזר האשכנזי".
גם שמות הגיבורים שלו הן המצאות מילוליות מבריקות, הפקיד הממשלתי הד"ר בר־ביצוע, האינסטלטור שטוקס, המשורר תולעת שני. לא ברור לאיזו עֵדה שייך סלאח שַׁבָּתי. בסיפורי קישון שמו עדיין "סעדיה", שֵׁם שמעיד לכאורה על מוצָאו התימני. וגם הבחירה בגאולה נוני בתפקיד חַבּוּבּה מחזקת את האופציה התימנית. אבל "שַׁבָּתי" אינו שם-תימני כמו "שַׁבָּזִי", למשל. שמו ה"שבתאי" משייך אותו לכאורה לעולים מארצות הבלקן, אבל לא משם הגיע סלאח. ייתכן, אם כן, שבכוונה ברא כאן קישון שֵׁם לא-טיפוסי כמו-מזרחי שאי-אפשר לשייך אותו בוודאוּת לעדה כלשהי. אולי זהו משחק-מילים מחוּכּם (על "סְלַח שֶׁבָּאתִי") כמו בַּכותרת של קישון "סליחה שניצחנו".
ו"תעלת בלאומילך" על שם חולה-הרוח התימהוני קזימיר בלאומילך הוא סרט שמראה לצופה איך אנחנו נראים – עם כל עצלות-המוחין והטמטום הבירוקרטי. בָּערך ב"ויקיפדיה" כתוב שזהו הסרט האוניברסלי ביותר של קישון. ייתכן, אך בעיניי הסרט "תעלת בלאומילך" כשמו כן הוא: סרט של "כחול לבן", של ישראבלוף, של רק בישראל, את הצבע הלבן נותן כאן החלב: "מילך" (בלאו-מילך – כחול לבן).
אסיים ואומר שקישון היה "אוקסימורון מהלך": הוא היה מהפכן עם גינוני-נימוס ולבוש של פעם, הוא היה מצחיק עד דמעות בַּכתיבה וּרציני עד מאוד בדיבוריו החוץ -ספרותיים (פגשתי אותו פעם כשהייתי בין השופטים שהעניקו לו את פרס שלום-עליכם, והשיחה אִתו הייתה, איך לֹומר, יבֵשה כחרס הנשבר). הוא אהב את הארץ, אבל בסופו של דבר בחר לגור באירופה שבָּה זכה לכבוד רב יותר מזה שהעניקו לו בארץ. את הרשימה המבריקה והמצחיקה שלו "זאת היא הארץ" לומדים במערכת החינוך. נֶאֱמר בה בין השאר שזוהי הארץ שיש בה כור אטומי, אבל אין בה מְקום חנִייה; והרשימה הארוכה של כל הפרדוקסים שבחיינו מסתיימת במילים "זוהי הארץ היחידה בעולם שבה אני מרגיש בבית. זוהי הארץ שלי".
ועוד משפט אחרי הסיום– משפט של התנצלות מסופר-הילדים פוצ'ו, הפלמ"חניק בן ה-95, שכתב לי שהוא מאוד מאוד רצה להגיע לערב על קישון, שאתו היה נפגש ב"מעריב", אבל קשה לו להגיע כי הוא כבר מכר את הטוסטוס שלו.... את "המאפיה ההונגרית" ב"מעריב" (קישון, לפיד ודוש) אולי יזכיר מאיר עוזיאל, איש "מעריב".
תודה רבה.
