Crow Alights / Ted Hughes

Crow Alights

Ted Hughes

Crow saw the herded mountains, steaming in the morning.

And he saw the sea

Dark-spined, with the whole earth in its coils.

He saw the stars, fuming away into the black, mushrooms of the

Nothing forest, clouding their spores, the virus of God.

He shivered with the horror of Creation.

In the hallucination of the horror

He saw this shoe, with no sole, rain-sodden,

Lying on a moor.

And there was this garbage can, bottom rusted away,

A playing place for the wind, in a waste of puddles.

There was this coat, in the dark cupboard, in the silent room,

In the silent house.

There was this face, smoking its cigarette between the dusk window

And the fire's embers.

Near the face, this hand, motionless.

Near the hand, this cup.

Crow blinked. He blinked. Nothing faded.

He stared at the evidence.

Nothing escaped him. (Nothing could escape).

עורב רַד / טד יוּז

עוֹרֵב רָאָה הָרִים רוֹבְצִים וּמִתְאַדִּים בְּהֶבֶל בֹּקֶר.

וְאֶת הַיָּם רָאֹה רָאָה.

בִּשְׁחוֹר שִׁדְרָה רַד, כָּל הָאָרֶץ טֶרֶף בֵּין טְפָרָיו.

רָאָה הַכּוֹכָבִים כָּלִים, כָּבִים בַּחֲשֵׁכָה, אֶת פִּטְרִיּוֹת

יַעֲרוֹת-הַשָּׁוְא עוֹטְפוֹת אֶת נִבְגֵיהֶן, נְגִיפֵי הָאֵל.

וְרַעַד בְּגֵוֹו עָבַר מִיִּרְאָתוֹ אֶת הַבְּרִיאָה.

וּבַחֲלוֹם עִוְּעִים נוֹרָא

רָאָה אֶת זוֹ הַנַּעַל הַבָּלָה וְהַטְּחוּבָה, בְּאֵין לָשׁוֹן,

מוּטֶלֶת עַל אֲגַם נִרְפָּשֹ.

הָיָה שָׁם פַּח אַשְׁפָּה עִם קַרְקַעִית קְרוּעָה,

מַטְּרַת מִשְׂחָק לָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת בְּעַרְבוֹת הָרֶפֶשׁ.

וְשָׁם הָיָה גַּם הַמְּעִיל הַזֶּה בְּתוֹךְ אָרוֹן חָשׁוּךְ

בְּתוֹךְ קִיטוֹן דּוֹמֵם בַּבַּיִת הַדּוֹמֵם

הָיָה שָׁם זֶה הָרֹאשׁ בּוֹ נְעוּצָה סִיגָרִיָּה עֲשֵׁנָה,

בֵּין הַשְּׁקִיעָה שֶׁבַּחַלּוֹן לְגֶחָלֵי הָאָח.

וּלְיָדָם הַיָּד הַזֹאת מוּטֶלֶת בְּלִי נִיד וָנִיעַ.

לְיַד הַיָּד מוּנָח לוֹ זֶה הַסֵּפֶל.

וְהָעוֹרֵב מִצְמֵץ. מִצְמֵץ. דָּבָר לֹא הִתְנַדֵּף לוֹ.

הוּא הִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בְּכָל הָרְאָיוֹת.

שׁוּם פְּרָט לֹא נֶעֱלַם מִמַּבָּטוֹ (גַּם לֹא יָכוֹל הָיָה לְהֵעָלֵם).

תרגמה: זיוה שמיר

תמונה של ביקור עורב היא בדרך-כלל תמונה מלאה חשש מפני הבאות, רמז מטרים מבשר רעות. כאן, תמונת העורב כאן היא צירוף של תמונת העורב מסיפור המבול עם תמונת העורב של אדגר אלן פו. א"א פו לא רק השפיע רבות על המשוררים הבוהמיאנים בפריז, הנחשבים לאבות המודרניזם. הוא היה גם מחוללו של הסיפור הקצר האנגלי וכן של סיפור המתח האנגלי. כאן העורב הנוהג לעוט על הפגרים יורד כנראה על הגווייה רגע לאחר המוות, שכּן היד חסרת תנועה, אך בפה עדיין עשֵנה סיגריה שלא כבתה. המשורר, כמו העורב, יכול ללכוד הכול בלפיתתו, ועינו רואה הכול "בזמן אמיתי".

לימים נודע הסופר הבריטי ארתור קונן דויל, מחברו של הספר "כלבם של בני בסקרוויל" (שתורגם על-ידי רטוש, שהשפעת "העורב" של א"א פו עליו היא מן המפורסמות) בתיאורי ה-moors שלו, ערבות הרפש האנגליות, ששיחים דלי עלים וערפילים מכסים אותן (יוּז השתמש במילה "waste", בעקבות ה-"Waste Land" של ת"ס אליוט). יוּז הופך את העורב שלו לבלש שבא לחקור מקרה מוות מסתורי, כשהוא מתבונן בכל הראיות ודבר לא נעלם מעיניו. יש כאן שילוב של בלש פותר תעלומות ושל נביא, הרואה מראות סמליים בחזון ומשמיע נבואת זעם.

בדמותו של העורב יש גם קווים מדמותו של המשורר טד יוז עצמו, הנזכר במראות ילדותו המשמימים: מראה ה-moors מזכיר לו, מן הסתם, את ביצות יורקשייר, שם גדל. מראה הנעל הבלה והמבוקעת מזכיר לו, מן הסתם, את מקצועו הנחוּת של אביו – שהיה בתחילת דרכו סנדלר, המוקף בנעליים בלות, חסרות סוליה. בתארו את הנעל הבלויה ("this shoe, with no sole"), הוא משתמש כאן במשחק מילים שאי אפשר לתרגמו: נעל ללא סוליה וללא נשמה (soul). שיקספיר השתמש במשחק מילים זה בתמונה הראשונה של מחזהו "יוליוס קיסר", שבו מעיד הרצען על עצמו שהוא מתקן סוליות (נשמות) פגומות ומושחתות. והנעל אינה החפץ היחיד כאן שאין לו תחתית: לנעל אין סוליה ולפח אין קרקעית. משמע, העולם אינו יציב: הכול נזיל ומתפורר.

משחקי צליל (cup-[es]cape)

Crow-sawחרישה פנימית

על סוליה אומרים בדר"כ trodden, וכאן היא sodden

אליטרציות saw the sea; saw the stars ; playing place for the wind, in a waste of puddles (waste במונחים של זבל ושל שממה, כמו ב"waste land " של ת"ס אליוט

יש כאן חיבור אוקסימורוני מרחף בין התפישה המיתית המוגבהת של העורב מסיפור המבול, מימות בראשית, לבין התפישה היום-יומית, הלא-קנונית, שלו, מסיפורי הבלשים "הנחותים".

יש כאן חיבור אוקסימורוני מרחף בין התפישה של העורב כמבש-רעות, העט על הפגרים, לבין ביקור הבלש, שבא לאחר המוות וגובה עדויות ומחפש ראָיות.

באתר טד יוז באינטרנט יש מאמר מאת נדים עזאם (Nadeem Azam), שבו היא מתארת אותו כרוצח (כי שתי נשותיו התאבדו בתוך שש שנים), וטוענת שהדבר מצדיק חקירה (investigation), כי הוא בוודאי התאכזר אליהן. אולי זוהי תשובתו של טד יוז: יש כאן חקירה בלשית, והבלש הוא עורב מבשר רעות. לטד יוז גם היה ספר פרוזה על רצח.

This nightmare of unending carnage and suffering animates every level of

the poet's mind. It is one reason why Crow "shivered with the horror of

Creation" after the Creation, just as, toward the end of the book, it

makes him foresee a ghastly mating-scene between two mutations,

survivors of the bomb, who "seem to be eating each other."

Among British poets, Hughes is the most haunted inheritor, from Wilfred

Owen and Robert Graves, of the sensibility shaped by the appalling

slaughter in World War I. His father was gassed in the trenches in that

war; growing up in its aftermath, Hughes has come to see the cosmos as

a battlefield. His is the world-view of a betrayed Fundamentalist, who,

discovering that God has no care for man's fate, understands the

universe to be governed not by divine love but by power. In Hughes's

earlier books, Nature appeared as a field of violent struggle where only

the fittest survived. Such Darwinian determinism required its own

unforgiving theology. These views of life are not meliorated in Crow. With

a startling, composite myth, Hughes explores our fate in such a universe.

Crow's life is a harrowing series of combats. He becomes Heracles,

wrestling Proteus the shape-changer. He becomes St. George also, and

the dragon is his monstrous nightmare. He "followed Ulysses till he turned

/ As a worm, which Crow ate"; "Drinking Beowulf's blood, and wrapped in

his hide, / Crow communes with poltergeists out of old ponds." Not

surprisingly (since Hughes has adapted Seneca's "Oedipus" for Peter

Brook), Crow becomes Oedipus in several poems, and in a ballad sings of

him:

]…[

As these quotations suggest, Hughes's style is direct and violent, a plain

style for an Apocalypse. He uses simple, repetitive rhetorical patterns like

those in primitive incantations. He also adopts the surrealists' simulations

of dream-linkages, in which madly dissimilar objects rattle around in the

poem. Hughes's violent images are often in danger of centripetal

dissolution, a danger not always avoided in Crow. When objects are used

with insufficient conviction of their identity as themselves, there results

an indulgent, arbitrary violence which obscures rather than dramatizes

the theme, as in "Criminal Balled" and the middle lines of "Crow and

Mama."