Marina / T.S. Eliot
Marina
T.S. Eliot
Quis hic locus, quae regio, quae mundi plaga?
What seas what shores what grey rocks and what islands
What water lapping the bow
And scent of pine and the woodthrush singing through the fog
What images return
O my daughter.
Those who sharpen the tooth of the dog, meaning
Death
Those who glitter with the glory of the hummingbird, meaning
Death
Those who sit in the sty of contentment, meaning
Death
Those who suffer the ecstasy of the animals, meaning
Death
Are become insubstantial, reduced by a wind,
A breath of pine, and the woodsong fog
By this grace dissolved in place
What is this face, less clear and clearer
The pulse in the arm, less strong and stronger--
Given or lent? more distant than stars and nearer than the eye
Whispers and small laughter between leaves and hurrying feet
Under sleep, where all the waters meet.
Bowsprit cracked with ice and paint cracked with heat.
I made this, I have forgotten
And remember.
The rigging weak and the canvas rotten
Between one June and another September.
Made this unknowing, half conscious, unknown, my own.
The garboard strake leaks, the seams need caulking.
This form, this face, this life
Living to live in a world of time beyond me; let me
Resign my life for this life, my speech for that unspoken,
The awakened, lips parted, the hope, the new ships.
What seas what shores what granite islands towards my timbers
And woodthrush calling through the fog
My daughter.
מרינה / ת"ס אליוט
Quis hic locus, quae regio, quae mundi plaga?
אֵילוּ יַמִּים, חוֹפִים, סְלָעֵי גְּרָנִיט, אֵילוּ אִיִּים
אֵילוּ מֵימֵי נָהָר הַלּוֹחֲכִים חַרְטֹם
וְרֵיחַ אֳרָנִים וְקוֹל קִיכְלִי הַשָּׁר מִתּוֹך הָעֲרָפֶל
אֵילוּ תְּמוּנוֹת צָפוֹת וּמְפַלְּסוֹת לָהֶן נָתִיב
הָהָּ, בִּתִּי.
אֵלֶּה הַמַּשְׁחִיזִים נִיבֵי הַכֶּלֶב,
וְכַוָּנָתָם
מָוֶת
אֵלֶּה הַנּוֹצְצִים בְּצַחְצָחוֹת יוֹנֵק הַדְּבָשׁ
וְכַוָּנָתָם
מָוֶת
אֵלֶּה הַמִּשְׁתַּכְשְׁכִים בְּמֶרְחַץ חֲזִירִים בְּנַחַת
וְכַוָּנָתָם
מָוֶת
אֵלֶּה הַלּוֹקִים בְּלַהַב טֵרוּפָן שֶׁל הַחַיּוֹת, כַּוָּנָתָם
מָוֶת
צַלְמָם הוֹלֵךְ וְנַעֲשֶׂה עַרְטִילָאִי, נָמוֹג
בְּמַשָּׁבֵי הָאֹרֶן וַעֲרָפֶל שִׁיר-יַעַר,
בְּזֶה הַיֹּפִי נְמוֹגִים הֵם בְּאַחַת
וּמַהו הַקְּלַסְתֵּר הַזֶּה, לְרֶגַע נַעֲשֶׂה בָּרוּר פָּחוֹת, וְלִרְגָעִים בָּרוּר יוֹתֵר
הַדֹּפֶק שֶׁבַּזְּרוֹעַ, מוּאָץ פָּחוֹת, וְלִרְגָעִים מוּאָץ יוֹתֵר ¬
הֲאִם נִתְּנוּ הֵם לָנוּ לִצְמִיתוּת? בִּשְׁאִילָה נִתְּנוּ? מִשְּׁמֵי כּוֹכָב הֵם רְחוֹקִים,
קְרוֹבִים יוֹתֵר
מֵעַיִן
לִחְשׁוּשׁ וּשְׂחוֹק קַל בֵּין
עָלִים וּפַחֲזוּת רַגְלַיִם
מִתּוֹךְ שֵׁנָה, שָׁם מַיִם נִפְגָּשִׁים בְּמַיִם.
מוֹט הַחַרְטֹם סָדוּק מִקֶּרַח וּמִצֶּבַע
סָדוּק מִחֹם.
אֲנִי עָשִׂיתִי זֹאת. שָׁכַחְתִּי, וְעַתָּה
אֲנִי זוֹכֵר.
חִבֵּל רוֹפֵף, בַּד מִפְרָשִׂים בָּלֶה
בֵּין אֵיזֶה יוּנִי לְאֵיזֶה סֶפְּטֶמְבֶּר בְּשָׁנָה אַחֶרֶת.
בְּלִי דַּעַת, לֹא לְגַמְרֵי בְּמוּדַע, בְּלֹא יוֹדְעִין
עָשִׂיתִי שֶׁשֶּׁלִּי תֵּהֵא הִיא.
רִצְפַּת הַמָּרִישִׁים דּוֹלֶפֶת, הַחִבּוּרִים שֶׁלָּהּ דּוֹרְשִׁים גִפּוּר.
זוּ הַצּוּרָה וְאֵלֶּה הַפָּנִים, וְאֵלֶּה הַחַיִּים
לִחְיוֹת נוֹעֲדוּ בְּעוֹלָם שֶׁמֵּעֵבֶר
לִי; הֲנִיחוּ לִי
לָתֵת חַיַּי תְּמוּרַת חַיִּים כָּאֵלֶּה, אֶת הֲגוּת-שְׂפָתַי
תְּמוּרַת הַלֹּא-הָגוּי,
הַמִּתְעוֹרֵר, בְּפֶה פָּעוּר, עִם הַתִּקְוָה וְהַסְּפִינוֹת הַחֲדָשׁוֹת.
אֵילוּ יַמִּים, חוֹפִים, אִיִּים שֶׁל שַׁחַם
לְעֵבֶר
מָרִישַׁי שֶׁלִּי
וְהַקִּיכְלִי קוֹרֵא מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל: "בִּתִּי".
תרגום: זיוה שמיר