Sylvia's Death / Anne Sexton

Sylvia's Death

Anne Sexton

for Sylvia Plath

O Sylvia, Sylvia,

with a dead box of stones and spoons,

with two children, two meteors

wandering loose in a tiny playroom,

with your mouth into the sheet,

into the roofbeam, into the dumb prayer,

(Sylvia, Sylvia

where did you go

after you wrote me

from Devonshire

about raising potatoes

and keeping bees?)

what did you stand by,

just how did you lie down into?

Thief —

how did you crawl into,

crawl down alone

into the death I wanted so badly and for so long,

the death we said we both outgrew,

the one we wore on our skinny breasts,

the one we talked of so often each time

we downed three extra dry martinis in Boston,

the death that talked of analysts and cures,

the death that talked like brides with plots,

the death we drank to,

the motives and the quiet deed?

(In Boston

the dying

ride in cabs,

yes death again,

that ride home

with our boy.)

O Sylvia, I remember the sleepy drummer

who beat on our eyes with an old story,

how we wanted to let him come

like a sadist or a New York fairy

to do his job,

a necessity, a window in a wall or a crib,

and since that time he waited

under our heart, our cupboard,

and I see now that we store him up

year after year, old suicides

and I know at the news of your death

a terrible taste for it, like salt,

(And me,

me too.

And now, Sylvia,

you again

with death again,

that ride home

with our boy.)

And I say only

with my arms stretched out into that stone place,

what is your death

but an old belonging,

a mole that fell out

of one of your poems?

(O friend,

while the moon's bad,

and the king's gone,

and the queen's at her wit's end

the bar fly ought to sing!)*

O tiny mother,

you too!

O funny duchess!

O blonde thing!

* אן סקסטון הזכירה כאן את כותרת ספר שיריה שראה אור ב-1966.

מותה של סילביה / אן סקסטון

הוֹ, סִילְבְיָה, סִילְבְיָה,

עִם בֵּית-קוּפְסָה שֶׁל אֲבָנִים וְכַפִּיּוֹת, בְּלֹא חַיִּים,

עִם שְׁנֵי יְלָדִים, שְׁנֵי כּוֹכָבִים תּוֹעִים

מְשׁוֹטְטִים לְבַד בַּחֲדַר הַמִּשְׂחָקִים הַקָּטָן,

פִּיךְ תָּחוּב בְּסָדִין,

בְּתוֹךְ קוֹרַת הַגַּג, בְּתוֹךְ תְּפִלָּה בְּלִי מַעֲנֶה

(סִילְבְיָה, סִילְבְיָה,

לְאָן הָלַכְתְּ

לְאַחַר שֶׁכָּתַבְתְּ אֵלַי

מִדֶּווֹנְשַׁיְר

שֶׁתְּגַדְּלִי תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

וְתַחְזִיקִי כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים?)

אֵיךְ זֶה עָמַדְתְּ מִנֶּגֶד?

וְאֵיךְ זֶה שָׁקַעְתְּ לְכָל זֶה?

שׁוֹדֶדֶת! –

אֵיךְ זֶה זָחַלְתְּ לָךְ פְּנִימָה,

זָחַלְתְּ לָךְ פְּנִימָה לְבַד,

אֶל תּוֹךְ הַמָּוֶת, שֶׁאוֹתוֹ

חָמַדְתִּי עַד בְּלִי-דַּי,

הַמָּוֶת שֶׁשְּׁתֵּינוּ אָמַרְנוּ שֶׁכְּבָר בָּגַרְנוּ

כְּבָר מִכְּדֵי שֶׁנִּשׁתּוֹקֵק אֵלָיו,

זֶה שֶׁעָטִינוּ עַל שָׁדֵינוּ הַקְּטַנִּים,

זֶה שֶׁעָלָיו נָהַגְנוּ לְדַבֵּר כְּשֶׁנִּפְגַשְׁנוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנוֹת

כְּשֶׁלָּגַמְנוּ עוֹד שְׁלֹשָה מַרְטִינִי יְבֵשִׁים בְּבּוֹסְטוֹן,

הַמָּוֶת שֶׁדִּבֵּר עַל רוֹפְאִים וּתְרוּפוֹת

הַמָּוֶת שֶׁדִּבֵּר כְּכַלּוֹת עִם חֶלְקוֹת קִבְרֵיהֶן,

הַמָּוֶת שֶׁשָׁתִינוּ לְשָׁכְרָה

עִם כָּל הָעִלּוֹת וְעִם הַמַּעֲשֶׂה הַחֲשָׁאִי?

(בְּבּוֹסְטוֹן

נְסִיעוֹת הַמָּוֶת בַּמּוֹנִיּוֹת,

כֵּן, עוֹד פַּעַם מָוֶת.

הַנְּסִיעָה הַהִיא הַבַּיְתָה

עִם יַלְדֵּנוּ).

הוֹ, סִילְבְיָה, אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַמְּתוֹפֵף הַמְּנֻמְנָם

שֶׁהִכָּה עַל עֵינֵינוּ בְּסִפּוּר נוֹשָׁן,

אֵיךְ רָצִינוּ לְהַכְנִיס אוֹתוֹ אֵלֵינוּ

כְּמוֹ סוֹטֶה סָדִיסְט אוֹ כְּמוֹ פֵיָה ניוּ-יוֹרְקִית

לִגְמֹר אֶת הַמְּלָאכָה.

וַאֲנִי אוֹמֶרֶת זֹאת רַק

בִּזְרוֹעוֹת פְּשׁוּטוֹת אֶל זוֹ הָאֶבֶן.

מַה הוּא מוֹתֵךְ

אִם לֹא חֵפֶץ נוֹשָׁן

מִין חֲפַרְפֶּרֶת שֶׁנִּשְׁמְטָה

לָהּ מֵאַחַד שִׁירַיִךְ?

(הוֹ, חֲבֶרְתִּי,

כְּשֶׁהַיָּרֵחַ רַע

וְהֶמֶּלֶך אֵינֶנּו

וְהַמַּלְכָּה בִּקְצֵה גְּבוּל הַשְּׁפִיּוּת

פַּרְפַּר-הַבָּאר חַיָּב לָשִׁיר).

הוֹ, אֵם זְעִירָה,

גַּם אַתְּ!

הוֹ, דֻּכָּסִית מְגֻחָכָה!

הוֹ, מִין מַהֲתַלָּה בְּלוֹנְדִּינִית!

תרגום: זיוה שמיר