The Darkling Thrush / Thomas Hardy
The Darkling Thrush
Thomas Hardy (Dec. 1900)
I leant upon a coppice gate
When Frost was spectre-gray,
And Winter’s dregs made desolate
The weakening eye of day.
The tangled bine-stems scored the sky
Like strings of broken lyres,
And all mankind that haunted nigh
Had sought their household fires.
The land’s sharp features seemed to be
The Century’s corpse outleant,
His crypt the cloudy canopy,
The wind his death-lament.
The ancient pulse of germ and birth
Was shrunken hard and dry,
And every spirit upon earth
Seemed fervourless as I.
At once a voice arose among
The bleak twigs overhead
In a full-hearted evensong
Of joy illimited;
An aged thrush, frail, gaunt, and small,
In blast-beruffled plume,
Had chosen thus to fling his soul
Upon the growing gloom.
So little cause for carolings
Of such ecstatic sound
Was written on terrestrial things
Afar or nigh around,
That I could think there trembled through
His happy good-night air
Some blessed Hope, whereof he knew
And I was unaware.
קיכלי באפלה / תומס הרדי
(דצמבר 1900)
נִשְׁעַנְתִּי עַל גְּדֵרוֹ שֶׁל גַּן
הַכְּפוֹר אָפֹר כָּעֶשֶׁת,
שְׁיָרֵי מָטָר הִלְּכוּ תּוּגָה
עַל עֵין חַמָּה נִגְרֶשֶׁת.
שְׁמֵי עָל חֹרְצוּ בִּסְבַךְ זְרָדִים
כְּמֵיתָרִים הֻתָּרוּ
בְּצַד הָאָח שֶׁבַּבָּתִּים
הַכֹּל קִרְבַת אָח תָּרוּ.
אַרְצִי – דּוֹמֶה גֵּוָהּ הַדַּל
לְגוּף מֵאָה חוֹלֶפֶת,
סִתְרָהּ – חֻפַּת עָבִים מֵעָל,
רוּחָהּ – קִינַת הָאֵבֶל.
מַחֲזוֹר הַזֶּרַע הַקָּמֵל
עֻלְפֶּה, יָבֵשׁ מֵעֹנִי,
וְכָל אָדָם עֲלֵי תֵּבֵל
נִרְאָה נוֹאָשׁ כָּמוֹנִי.
בְּבַת אַחַת בָּקַע מִתּוֹךְ
עֵצִים דֵּהֵי עָנָף
שִׁיר שֶׁל עַרְבִית, כֻּלּוֹ מָתֹק,
שֶׁל בַּעֲלֵי כָּנָף:
קִיכְלִי זָקֵן שֶׁלְּרֹאשׁוֹ
צִיצָה פְּרוּעָה מִסַּעַר,
בָּחַר לִשְׁפֹּךְ הֶגְיוֹן נַפְשׁוֹ
עַל מֶרְחֲבֵי הַצַּעַר.
פָּצַח בְּשִׁיר בְּלֹא עִלָּה
בְּמַנְגִּינָה נִלְהֶבֶת,
עַל עִנְיָנִים שֶׁבְּעַלְמָא,
בְּאֵין אֹזֶן קַשֶּׁבֶת.
דּוֹמֶה שָׁמַעְתִּי בְּכָל תֵּבָה
צְלִיל שֶׁטִּיבוֹ חִידָה
צְלִיל שֶׁל תִּקְוָה שֶׁאֶת טִיבָהּ
רַק הַקִּיכְלִי יָדַע.
תרגום: זיוה שמיר