Voyelles / Arthur Rimbaud

פורסם: גג- כתב עת לספרות, גל.64, 2011

Voyelles

Arthur Rimbaud

A noir, E blanc, I rouge, U vert, O bleu : voyelles,

Je dirai quelque jour vos naissances latentes :

A, noir corset velu des mouches éclatantes

Qui bombinent autour des puanteurs cruelles,

Golfes d'ombre ; E, candeurs des vapeurs et des tentes,

Lances des glaciers fiers, rois blancs, frissons d'ombelles ;

I, pourpres, sang craché, rire des lèvres belles

Dans la colère ou les ivresses pénitentes ;

U, cycles, vibrement divins des mers virides,

Paix des pâtis semés d'animaux, paix des rides

Que l'alchimie imprime aux grands fronts studieux ;

O, suprême Clairon plein des strideurs étranges,

Silences traversés des Mondes et des Anges :

- O l'Oméga, rayon violet de Ses Yeux !

תנועות / ארתור רמבו

שְׁחֹר קָמָץ, לְבֶן סֶגֹל, שְׁנִי חִירִיק, יְרַק שׁוּרוּק, כְּחֹל חוֹלָם: ה' תְּנוּעוֹת;

עוֹד אָגֹל אֶת סִפּוּר לֵדַתְכֶן הַסָּמוּי מִן הָעַיִן:

אָ – שְׁחוֹר-פְּקַעַת-זִיפִים שֶׁל זְבוּבִים הַיּוֹצֵא בִּתְרוּעוֹת

הִילוּלָה, סְבִיב בִּיבִים מַצְחִינִים, בִּמְחוֹלוֹת-מַחֲנַיִם,

צֵל תְּהוֹם; אֶ הוּא תֹּם-אֵד-קִיטוֹר, אָהֳלֵי יְרִיעוֹת,

וְחֻדֵּי גְּאוֹן קַרְחוֹן, מְלָכִים לְבָנִים וּרְעִידַת הַסּוֹכֵךְ.

אִ – צִבְעוֹ אַרְגָּמָן, כִּיחַ דָּם, שְׂחוֹק שְׂפָתַיִם נָאוֹת, מַתְרִיעוֹת

בְּחָרוֹן אוֹ בְּלַהַב חוֹטֵא הַמַכֶּהֹ בְּרִידוֹ וּבוֹכֶה;

אֻ - יְרַק עִגּוּלֵי הַגַּלִּים וּצְמַרְמֹרֶת קְדוּשַׁת הַיַּמִּים,

שְׁלוֹם אֲפָר הַזָּרוּעַ בְּנֵי צֹאן, שְׁלוֹם נִירִים וּתְלָמִים,

שֶׁחוֹרֶשֶׁת אַלְכִימִיַּת כֶּשֶׁף בְּמֶצַח מַתְמִיד;

אֹ – שׁוֹפַר הַקִּצִּין וְזָרוּת הַתְּרוּעָה הַיּוֹצֵאת,

וְהוֹפֶכֶת שְׂרָפִים וְעוֹלְמֵי עוֹלָמוֹת; וּדְמָמָה שֶׁנֶּחְצֵית:

אֹ הוּא קַו הָאוֹמֶגָה, קַו אוֹר בְּסָגֹל מִמַּבַּט הַתָּמִיד!

מצרפתית: זיוה שמיר

כמו בשירו הידוע של בודלר "Correspondances", גם בשירו זה של ארתור רמבו (יש לבטא "ארתיר רַנבּוֹ") כל החושים מתערבלים אלה באלה, והופכים ליישות אחת (בשיר "התנועות" מ-1871, ההברות אַ, אֶ, אִי, אוּ, אוֹ מבַטאות את מראות הטבע בכל צבעוניותם; כלומר, הגבול בין האקוסטי לבין החזותי מיטשטש לגמרי). דווקא התנועות, ולא צלילי העיצורים, מבטאות את צבעי היסוד שמהם מורכב כל הספקטרום. אזכורם של האומגה והצבע הסגול בבית האחרון נועד לבטא את תחושת הקץ: האומגה היא האות האחרונה של האלפבית היווני, והצבע הסגול הוא הצבע האחרון בספקטרום הצבעים של הקשת. יש בבית אחרון זה תחושה אפוקליפטית – של סוף החיים ושל סוף העולם. מותר כמדומה להניח, שמשום כך הפך רמבו את סדר התנועות המקובל, ומיקם את ה-O (שמזכיר לו בצלילו את הצליל שבו פותחת המילה "אומגה") בסוף השיר, ולא במקומו הטבעי בסדר הרגיל של האלפבית הצרפתי.

יש אומרים שבתי השיר משוטטים על פני איבריו של הגוף, גוף האישה בפרט, למן פלג הגוף התחתון ועד לראש – למצח ולעיניים. הפקעת השעירה (המילה הצרפתית היא 'corset', כלומר: 'מחוך') הרוחשת זבובים והנעה כבמחול סביב הביבים מרמזת, לפי קו פרשנות זה, לשיער הערווה ולנקבי הגוף (בדומה לסונט הידוע של ארתור רמבו על חור פי הטבעת). תיאור האדים הלבנים והקרחונים הלבנים הגאים מזכיר את השדיים וחלבם. אחר-כך בא תיאור השפתיים האדומות, ולאחר מכן תיאור המצח, ולבסוף – השיר מפליג לו אל מעֵבר לגוף האנושי ואל מעֵבר לחיים: אל עיני השרפים והמלאכים ואל אורם הסגול.