א"ב יהושע – אחרון "הצעירים הזועמים" של שנות החמישים

על כתיבתו של גדול מסַפּרי ישראל בדורו

הידיעה הבוקר הלמה כפטיש כבד, הגם שא"ב יהושע ("בּוּלי" בפי ידידיו) הִרבּה לדבר על מותו הקרב. א"ב ויצירתו היו חלק בלתי-נפרד מחיי: בפעם הראשונה נפגשתי בסיפור שלו ("שלושה ימים וילד") כשעבדתי בתרגום של חומר מדעי במשרדו של דוד רוקח – מהנדס חשמל שהיה גם משורר וצייר. הרגשתי ש"מנהג חדש בא לעולם", אם לצטט בשינוי קל את כותרתו של ביאליק. כתיבתי על א"ב יהושע נפתחה ברשימת ביקורת קטנה – "ארבע כניסות לפרדס" – על רומן הביכורים שלו "המאהב", שהייתה גם הביקורת הראשונה שפרסמתי אי-פעם על ספר כלשהו במדורי הספרות של העיתונות היומית.

לא ארכו הימים, ומובאה מתוכהּ התפרסמה על העטיפה של מהדורה חדשה של הרומן שיצאה בהוצאת שוקן, ונמכרה ברבבות עותקים. היו אלה ימים אחרים שבהם למדו כראוי ספרות עברית בחינוך העל-יסודי (עדיין לא פעלה באותם ימים שָׂרַת חינוך הקוראת למקצועות כמו ספרות והיסטוריה בשם "מקצועות רבי מֶלֶל"), ואפילו הרשימה האקראית שלי הפכה עד מהרה לחלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים. כאמור, מצבהּ של הספרות העברית היה אז שונה תכלית שינוי מִזה שבימינו, ולפעמים קו-אור אחד מן הזוהַר הגדול שהקיף אותה באותה עת נָשַׁר גם אל חיקם של המבקרים, הפרשנים וחוקרי הספרות. את המעבר מאותה תקופה אל הבִּיצה הספרותית הנרפשת של ימינו היטיבה לתאר שולמית לפיד בנובֶלה הסָטירית שלה "חיבוק דב" (2002).

קדם לרשימה ראשונה זו מאמר קצר על הנובֶלה של א"ב יהושע "יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו ובִתו", שנתקבל לפרסום ב"עכשיו", אך מאמר זה לא נתפרסם שָׁם מעולם בגלל "חתול שחור" שעבר באותה עת בין א"ב יהושע לבין עורכי כתב-העת "עכשיו". לאחר שהמאמר עבר תיקוני עריכה והגהה, החליטו העורכים שאין זו השעה להפנות זרקור לעֵבר יצירתו של יריבם-לשעה-קלה, והחזירוהו לידיי. הייתה זו הפעם הראשונה שבה פגשתי – מופתעת ונכלמת – בגילוייה של אותה חשבונאות אישית-רגשית, וכחנית וכוחנית, המחלחלת במחילותיה של הספרות העברית.

עברו שנה-שנתיים, החתול השחור חלף-עבר לו, והוזמנתי להשיב למערכת עכשיו את מאמרי הדחוי על א"ב יהושע לשם הדפסתו בכתב-העת האוונגרדי. עכשיו הסירוב בא מצִדי, ולא בגלל טינה שאגרתי בלִבּי על התנהגות עורכיו, אלא משום שבינתיים חזרתי אל המאמר הגנוז וגיליתי בו אותות של השפעה שחִלחֲלה מבלי דעת למאמרי ממאמר אחר על סיפורו של א"ב יהושע "בתחילת קיץ 1970" שפִּרסם מרדכי שלו בעיתון "הארץ". במאמר זה חשף המבקר את התשתית הנוצרית של סיפורי א"ב יהושע ואת הסתמכותם על גירסאותיהם השונות של האוונגליונים הסינאוֹפּטיים.

בינתיים המשכתי לעסוק ביצירת א"ב יהושע: לימדתי את סיפוריו ואת הרומנים שלו באוניברסיטת תל-אביב, וכתבתי עליו (ועל בני דורו) את ספרי "סיפור לא פשוט" (הקבה"מ, תל-אביב 2013). ילדיי ידעו בעל-פה הומורסקה שלו על החוג לספרות שהתפרסמה בביבליוגרפיה של יוסף ירושלמי, ובולי ואיקה (רבקה) ביקרו בביתנו לאחר שנתברר שאישי, אליעזר (אלי) שמיר, מהנדס גשרים ומנהרות, למד עם איקה מגן-הילדים ועד סוף כיתה י"ב. לימים, סייע אלי לבולי לנכש מתוך טיוטת ספרו "המנהרה" טעויות הכרוכות בהיגיון ההנדסי של העלילה ולחזק את אמינותו ואת סבירותו של הטקסט. רק לפני שבועיים-שלושה, לאחר שקרא בולי את מאמריי על שתי הנובלות האחרונות שלו, הוא כתב אליי שהוא מצטרף לדעתו של פרופ' אבידב ליפסקר שאלה הם המאמרים המעמיקים ביותר שנכתבו על יצירתו המאוחרת. עודדתי אותו במכתב התשובה, וביקשתי שיכתוב נובלה שלישית – אחות צעירה ל"הבת היחידה" ו"המקדש השלישי", אך קולו הסגיר את האמת: בולי עמד על קו הקץ, והשקיף על הכול במבט חד ובהיר, ללא מורא וללא משוא פנים. חבל על דאבדין. א"ב יהושע (בולי) הוא גדול הסופרים שקם לנו ביובל השנים האחרון.

​לקטגוריית מאמרים על א"ב יהושע באתר מב"ע (מחקרים בספרות עברית)

ומן ההערה האישית אעבור לסקירה מקיפה:

א"ב יהושע, עמוס עוז, יהושע קנז, יעקב שבתאי, ואחרים – נולדו בארץ-ישראל של שנות השלושים, וילדוּתם עברה עליהם בשנות מלחמת העולם השנייה וקרבות מלחמת העצמאות. נעוריהם וראשית עלומיהם עברו עליהם בעשׂור הראשון של המדינה – הלוא הוא העשׂור של העלייה המואצת והמעבָּרות, המסתננים ופעולות התגמול; שנות אכיפת חוקי המִמשל הצבאי על ערביי ישראל, החתימה על הסכם השילומים עם גרמניה, שִׁלטונה הבלתי-מעורער של מפא"י.

שנותיה הראשונות של המדינה היו לכאורה גם שעתם היפה של "הצַבָּר המיתולוגי" ושל לוחמי יחידת 101 האפופה אגדות גבורה. היו אלה לכאורה שנותיהם היפות של הקיבוצים, גרעיני ההכשרה ותנועות הנוער; שנות האידֵאולוגיה של דויד בן-גוריון, שהעדיף את הנגב הטַרשי על פרדסי השרון ועל בוסתני הגליל, ששלל את הגלוּתיוּת ואת שפת יִידיש, דיבר בזכות "קיבוץ גלוּיות" ו"הפרחת השממה", ושאף ליצור בארץ אדם חדש שאינו דומה באורחות חייו ובמראהו לאבותיו. שליחי המדינה ונציגיה בחו"ל – קציני צה"ל, אנשי משרד החוץ, ואפילו מלכות יופי – נתבקשו להמיר את שמם הגלותי בשם עִברי מקורי. "משכּית" ניסתה ליצור אָפנה ישראלית מקורית, שאינה דומה לזו השלטת מעֵבר לים. להקת "ענבל" ניסתה ליצור ריקוד עברי מקורי, ו"שירי רועים" נשמעו מעל גלי האֵתר. ה"ירידה" מהארץ, או אפילו עזיבת הקיבוץ, או עזיבת תנועת הנוער והצטרפות ל"חֶברה סָלונית", גוּנוּ כעריקה וכבגידה.

הוספתי כאן פעמיים את המילה "לכאורה", כי כבר בסיפוריהם הראשונים של סופרי "דור המדינה" שהתפרסמו בשנות החמישים החלו להסתמן אותות הדֶה-מיתיזציה של הצַבָּר "זְקוּף הקומה והגֵו", גיבורם של בני הדור שנאבק על עצמאות ישראל. סופרי "דור המדינה" היו הראשונים שראו את קלקלות המציאוּת החדשה שנוצרה בארץ לאחר הקמת המדינה, וחשפו אותן לעין קוראיהם בשיריהם, בסיפוריהם ובכתבותיהם.

סופרי "דור המדינה" היו עדיין באותה עת סטודנטים תאבי דעת, שעדיין לא הבקיעו דרך לתודעת קהל הקוראים. הם התבוננו סביבם וראו איך סופרי "דור תש"ח" זוכים באהדת הקוראים וכן במִשָרות נאות בעיתונות ובמשרדי הממשלה, ופירשו זאת כסימן של קונפורמיזם ושל כניעה לערכים ממסדיים ובורגניים. כדי להמיר את הרֵאליזם הלוֹקָלי של קודמיהם בסגנון חדש, מרדני ונון-קונפורמיסטי, הוקיעו בני "דור המדינה" את יצירתם של קודמיהם. מלחמתם ב"יָשָׁן" השיגה את מטרתה: לראשונה ניצח האינטלקטואל גבה-המצח שחבש את ספסלי האוניברסיטה העברית ושלל את רעיון שלילת הגלוּת (אשר שלט בכיפה למִן מ"י בִּן-גָּריון-ברדיצ'בסקי ועד דויד בן-גוריון) את אורי ה"צַבָּר", יְפֵה הבלורית והתואר.

ברחבי העולם היו שנות החמישים של המאה הקודמת שנות ההתאוששות ממלחמת העולם – התאוששות ונורמַליזציה שהתבטאו בייסוּדוֹ של השוק האירופי המשותף ובחשיפת פשעי סטלין בידי חרושצ'וב. בתחומים הסוציו-תרבותיים היו אלה שנותיו של "מרד הנעורים" – על שם סרט בכיכּוּבו של ג'יימס דִין שנשא שם זה, אשר הביע את המיאוס של בני הדור הצעיר מעולמם המאכזב של הוריהם. צעירים ברחבי העולם הושפעו מתורתו האקזיסטנציאליסטית של ז'ן פול סַרטר, מִזה, ושל אלבּר קאמי בספרו האדם המורד (1951), מִזה, והביעו את התיעוב שלהם מן ההליכה בתלם ומן ההשלמָה עם הקיים. הם התבוננו בהוריהם ובאורחות חייהם, והתקוממו נגד הגורל הצפוי להם. מרדנותם לבשה צורות שונות שהלכו והתגוונו ככל שנקף הזמן: פָּציפיזם, התרחקות מבית ההורים ומחומרנוּתם של בני דור ההורים, ניהול אורַח חיים מתירני של בוהמיאנים ארוכי שֵׂער, תוך הצטרפות לתנועות מחאה שעיקר כוחן בניתוץ הקיים, ולא בהצעת פתרונות חלופיים. אחת מִצורותיה התבטאה בשירתו נטולת הרסן של "דור הבִּיט" בכלל, ושל אלן גינסברג בפרט, שהשפיעה השפעה עמוקה על נתן זך ועל חבריו, סופרי כתב-העת הירושלמי "לקראת".

גם המסַפּרים הצעירים בני "דור המדינה", סטודנטים בתחילת דרכם כדוגמת אברהם ב' יהושע, מרדו כידוע בדור תש"ח, שאותו תיארו כְּדורם של אנשים אוּניפוֹרמיים, צייתניים והולכי בתלם המוכנים להעלים עין מפִּגעי המציאוּת ולהשלים עם הקיים. מהתבטאויותיהם של בני "דור המדינה" ניכּרה שאיפתם להוריד מעל במת ההיסטוריה את בני הדור החולף שלא מרדו באבותיהם הרוחניים – את משה שמיר, יגאל מוסנזון, אהרן מגד, נתן שחם, בנימין תמוז, חנוך ברטוב ואחרים – בשמם של ערכים אֶתיים ואֶסתטיים חדשים ועדכניים, שלא בחלו בשבירת איסורי טאבו. סופרים ואמנים בני "דור המדינה", רבים מהם בעלי השקפה "שמאלית", מתונה או רדיקלית, הושפעו במישרין או בעקיפין מתורתו האֶקזיסטנציאלית של ז'ן פול סַרטר ממייסדי קבוצת ההתנגדות הסוציאליסטית "סוציאליזם וחֵרוּת", שגרס כי "סופר חייב לסרב להשתייך למִמסד" וש"אינטלקטואל הוא מי שנאמן לחברה, אך אינו חדל לִמחוֹת נגדה".

א"ב יהושע לא מרד בגלוי בבן-גוריון ובמִמסד הפוליטי כשם שמרדו בו עמוס עוז וצעירי "מן היסוד". הוא ניהל את בית הספר הישראלי בפריז בשנת 1964. ובמשך שלוש שנים (עד 1967) שימש בפריז מזכיר כללי של התאחדות הסטודנטים היהודית העולמית. חבריו, בני דורו, היו מרדניים יותר. היה זה מרד של צעירים חסרי-מנוח, שלמדו מן האֶקזיסטציאליזם הצרפתי והאנגלו-אמריקני את חשיבותה של המחאה האנטי-מִמסדית. כאן וכאן יצאו צעירים איכפתיים וחדורי אמונה נגד סמכותו הבלתי מעורערת של המנהיג במגמה ברורה לחתור לאַקט של dethronement; קרי, להדחת ה"מלך" מכיסאו ולהסרת כתרו מעל ראשו. במובנים אחדים היה המרד בבן-גוריון ובאלתרמן כעין גירסה לוֹקָלית-ישראלית לפעולות "מרד הנעורים" בארצות המערב שאותן יזמו האינטלקטואלים שבקרב צעירי הדור מתוך זעם הולך וגובר נגד ההנהגה.

באנגליה אף התארגנה באותה עת תנועת מחאה שנשאה את השם "הצעירים הזועמים" ("Angry young men"), שחֲבריהָ היו מחזאים ומסַפּרים צעירים ומרדניים כדוגמת ג'ון אוסבורן, מחבר המחזה "הַבֵּט אחורה בזעם" משנת 1956, הֶרוֹלד פינטר, מחבר המחזה "מסיבת יום הולדת" משנת 1957, ואלן סיליטו (Sillitoe), מחבר קובץ הסיפורים בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים משנת 1959.

החוקר ויליאם ון או'קונור (O'Connor), שפִּרסם בשנת 1963 מחקר על צעירי הסופרים זעומי-העפעפיים הללו, שהחלו את דרכם בשנות החמישים, הִפנה את תשומת הלב לניגוד הבולט שבֵּין רקעם המשפחתי (צעירים אלה הגיעו תכופות מרקע חברתי כלל לא מזהיר: מִבָּתים שהשתייכו למעמד העמלים ולמעמד-הביניים הנמוך) לבין חינוכם האקדמי האֶליטיסטי. פער זה הוא שגרם לחוקר להעניק להם את הכינוי האירוני "The New University Wits" ("חכמי האוניברסיטה החדשים"), המצביע על המַעֲטֶה האינטלקטואלי הדק שעָטו על עצמם שעה שהגיעו לאוניברסיטה כדי להפנות עורף לאבותיהם הביולוגיים והרוחניים, לשפֵּר בִּן-לילה את מעמדם החברתי-כלכלי ולבסס את מעמדם הספרותי. גם במציאוּת הישראלית של סוף שנות החמישים וראשית שנות השישים קמה קבוצה של סופרים צעירים מתוחכמים – סטודנטים באוניברסיטה העברית או בעלי הכשרה אקדמית פְּרֶלימינרית שנרכשה בחו"ל – שביקשו לתפוס בִּן-לילה את הגה ההנהגה התרבותית ולרשת מקומו של הסופר הלוחם והחולם בן "דור תש"ח" – איש המאבק על עצמאות ישראל שלא חבש בעלומיו את ספסלי האוניברסיטה. סופרים צעירים אלה, ילידי שנות השלושים, ביקשו לראות ב"אחיהם הבוגרים", ילידי שנות העשרים, פלמ"חניקים המחפשים את האתמול וקיבוצניקים פרובינציאלים חסרי הבנה ותבונה, המקבלים ללא אומֶר ודברים את דינו של המִמסד, כי אין בהם תעוזה להניף את נס המרד נגד רודנותו של דור האבות.

הרוצה לדון את בני "דור המדינה" לכף חובה יאמר שצעירי "דור תש"ח" נטלו חלק בהקמת המדינה ויצקו דפוסים חדשים בכל תחומי החיים, בעוד שא"ב יהושע וצעירי "דור המדינה" ביקשו בעיקר למרוד – לנתץ את הקיים ולהשליך את הדפוסים החדשים שזה אך נוצקוּ ל"פח האשפה" של ההיסטוריה. צעירי "דור המדינה", שהחלו לפרסם את ביכורי יצירתם בשנות החמישים, היטיבו לדעת מה אינם רוצים ומה הם רוצים להרוס, אך מיעטו להציע חלופות ופתרונות קונסטרוקטיביים של ממש, חוץ מאשר בהתבטאויותיהם הפוליטיות מסוף שנות השבעים ואילך (לא במקרה עסקו סיפוריו הראשונים של א"ב יהושע בשריפת יערות ובהטיית רכבת ממסלולה).

אף-על-פי-כן, דרכם של צעירי "דור המדינה" צלחה: יצירתם זכתה לקשב רב אצל קוראיה ומבקריה, והקנתה להם תהילה, בסיועו של פרופסור גרשון שקד, שלימד אותם באוניברסיטה העברית ואף כתב עליהם מתוך אהדה רבה במאמריו ובספריו. בשעתן הגדולה של האוניברסיטאות בשנות השישים, בהגיע רבבות צעירים שנולדו אחרי מלחמת העולם לרכוש את השכלתם, הופנו כל זרקורי הביקורת והמחקר אל יצירותיהם של סופרי "דור המדינה", ואילו יצירותיהם של בני "דור תש"ח" הונחו בקרן זווית וכוסוּ באבק השִׁכחה.

*

אחדים מהסופרים הצעירים בני "דור המדינה" היו תלמידיו של גרשון שקד בחוג לספרות של האוניברסיטה העברית, והוא שהעמידם על "מפת הספרות", אף סייע לביסוסה של הדעה שנשתגרה בקריית ספר העברית ובחוגים לספרות של האוניברסיטאות והמכללות, שלפיה כָּשרה השעה והגיעה העת למהלָך חדש בסיפורת העברית (גבריאל מוקד ודן מירון, עורכי כתב-העת האוונגרדי עכשיו, סייעו אמנם בעִרעור מעמדו של "דור תש"ח", אך בראשית דרכם הם כלל לא קיבלו בברכה את סופרי "סור המדינה" – את א"ב יהושע, עמוס עוז וחבריהם, ואפילו קרע של ממש נבעה ביניהם).

את המהלך החדש הזה ביקשו סופרי "דור המדינה" לקַדם בסיפוריהם בעזרת מורם, החוקר והמבקר גרשון שקד, וכן כוחות עצמם, תוך ניסיון להתנער מן הצבַע הלוֹקָלי (couleur locale) של בני הדור הקודם ולהציג מציאוּת של אָ-טוֹפּוֹס ("ללא מקום") ואָ-כרונוס ("ללא זמן"), או, לחלופין, לתאר את המציאוּת הלוֹקָלית והאקטואלית בטכניקות תיאור חדשות של "הֲזָרָה" (estrangement) השאובות מן האוונגרד האירופי.

אכן, הסופרים הנון-קונפורמיסטיים של "דור המדינה" פתחו מהלך חדש בספרות העברית. הם פנו לכתיבת סיפורת אינטלקטואלית – חתרנית ואָנַרכיסטית למדיי בתכנֶיהָ המוּצפּנים, אשר הִפנתה עורף לקולקטיביזם הרעיוני ולרוח ההתנדבות האידֵאליסטי, הקיבוצי, שאִפיינו את קודמיהם בחייהם ובכתיבתם. סופרי הדור הצעיר ביכּרו יצירה אוּרבּנית, קָמֶרית, אינדיווידואליסטית – כזו שאינה מסתפקת בעלילה החיצונית ובסיפור הליטֶרלי (ה"פשוט"). סופרים צעירים אלה לא חיבבו את הסיפורת של קודמיהם המתרחשת לרוב בצבא או בהתיישבות העובדת, וביקשו להפליג ממנה העירה, וכן אל המרחקים והמרחבים הלא-מסומננים (unmarked) של הסיפור המֶטָרֵאליסטי. גם כאשר הֶעמידו במרכז יצירתם מציאוּת לוקָלית (כגון כְּפר במבואות ירושלים או קיבוץ ותיק בשפֵלת החוף) לא הייתה מציאוּת זו אלא משל: תירוץ לצלול אל נבכי הנפש ולהעלות מתוכם את החומר ההיוּלי ממעמקים. על כך העיד א"ב יהושע בגלוי בראיון שערכו עִמו עורכי סימן קריאה:

הייתה התמכרות למחיקת הלוקָלי שלדעתי העיק כל כך על הספרות שמצאתי לפניי. יוצא הדופן, החריג, המוציא אותך מן המציאוּת הישראלית הוא שעניין אותי. ואם תיארתי קיבוץ ישראלי בסיפור כמו "חתונתה של גליה", היה זה מתוך אווירה קפקאית, גרוטסקית: אוטובוס ריק כמעט לגמרי, נהוג על-ידי נהג סורֵאליסטי המוביל ארבעה מאהבים שהולכים לעשות שפטים בחתן של אהובתם

(ראו בספר מסותיו של א"ב יהושע הקיר וההר, עמ' 93).

התנגדותם של סופרי "דור המדינה" למֶלֶל הציוני החבוט שנשמע באותה עת מעל כל במה מפי עסקנים "ירחמיאליים" (כך כינה אז יונתן רטוש את עסקני מפא"י), גרם לסופרים הצעירים לחפש ולמצוא עֲמָדוֹת בתר-ציוניות, המתנגחות בפְרַזֶאולוגיה הציונית המשומשת-עד-לזרא, מזה, והמתלכדות עם עֲמָדות כלל-אנושיות, מזה. לא פעם הפך המרד המוצדק נגד המִמסד העסקני הצבוע והמתחסד של המפלגה השלטת למרד גורף נגד המדינה כולה, ופה ושם גם להטלת ספק בצידוקו של הרעיון הציוני (יוצא מכלל זה הוא א"ב יהושע שמתחילת דרכו אחז בקנאות ברעיון הציוני, אולי בעקבות תפקידו כשליח עלייה בפריז בראשית שנות השישים). ואולם, בעקבות מחקריו של יהושע פראוור על הצלבנים ובהשראת סִדרת מאמרים פופולריים שפרסם אורי אבנרי בעיתונו העולם הזה, שבָּהּ הוצגה הציונות כנטע זר במזרח התיכון שלא יחזיק מעמד יותר ממלכת הצלבנים, נכתבו סיפורים אחוזי חרדה כמו "מול היערות" של א"ב יהושע ו"עד מוות" של עמוס עוז, המציבים סימני שאלה לגבי אפשרות הישרדותנו וקיומנו במרחב השֵׁמי.

הסיפורת של "דור המדינה" נולדה אפוא בשולי החברה הישראלית, ולא במרכזה, ומתוך רֵאקציה לסיפורת המוּארת "באור התכלת העַזה" של סופרי "דור תש"ח", שיצירותיהם בראשית דרכם הצטיינו בישירותן, בסגנונן הרֵאליסטי, באמונה בצִדקת הדרך ובדבֵקות חסרת ספקות ברעיון הציוני. סופרי "דור המדינה" בחרו להתנתק מסופרי "דור תש"ח" ולהשמיע נגדם דברים קשים באופן גלוי ומפורש, אף-על-פי שסופרי דור תש"ח ערכו בשנות החמישים והשישים מוספי ספרות וביטאונים נחשבים ונשאו מִשׂרות של נספחי תרבות ברחבי העולם. משוררי הדור הצעיר בחרו שלא להציג מצג-שווא של שלשלת דורות רצופה שבּהּ "דור לדור יביע אומֶר", כי אם למרוד בסופרי דור תש"ח ובמודלים שלאורם הלכו (ובאופן מיוחד באלתרמן ובשירתו – מושאי ההערצה של בני "דור תש"ח"). לעומת זאת, המסַפּרים בני "דור המדינה"– וראשון להם א"ב יהושע – כלל לא זִלזלו באלתרמן, ו"התכתבו" אתו של בין השורות.

סופרי "דור המדינה", וא"ב בראשם, הקדישו כאמור זמן רב ומאמצים לא מעטים להוראת ספרות עברית באוניברסיטאות בישראל, וזכו לתואר פרופסור לספרות בזכות ולא בחסד; לא רק כישוריהם וכשרונותיהם בתחומי הכּתיבה הבֶּלֶטריסטית נלקחו בחשבון, אלא גם ספרי עיון אקדמיים שחיבר כל אחד מהם, ספרים שהרימו תרומה חשובה לחקר הספרות העברית ומשמשים את לומדיה וחוקריה. התואר "פרופסור לספרות עברית" לא ניתן להם אפוא כמחווה חוץ-אקדמית המוענקת לעִתים מטעמם של החוגים לספרות באוניברסיטאות הגדולות כדי לאַפשֵׁר לסופר זה אחר, שהמִמסד האוניברסיטאי חָפץ ביקרוֹ, לנהל סדנת יצירה חוץ-קוּריקוּלרית ולהתפנות לחיי יצירה. ככלל, יצירותיהם של בני "דור המדינה" מכילות בתוכָן רעיונות אַרְס פואטיים מורכבים, והן "מתכּתבות" לעִתים מזומנות עם הספרות העברית ועם פסגותיה של ספרות העולם. רבות מהן נכתבו ב"זרם התודעה", בטכניקה של רשוֹמוֹן, המביא – זו בצד זו – אמִתות שונות ומצטלבות, מִבּלי לקבוע איזו מהן תקֵפה ומחייבת. גם הכתיבה הפּּוֹֹליפונית (רבת הקולות), המאפיינת את בני "דור המדינה" מבדילה אותם מִבּני "דור תש"ח", שבראשית דרכם כתבו בדרך-כלל סיפורים וספרים רֵאליסטים וישירים, ללא ריבוי קולות. א"ב יהושע היה הראשון שביסס את הטכניקה של הרשוֹמוֹן ברומן הראשון שלו – המאהב (1977).

רבות מיצירותיהם של בני "דור המדינה" מתרחשות בין ארבעת כותלי החדר (כב"תאטרון האבּסוּרד" המגלה כידוע משיכה אל הנושאים האֶקזיסטֶנציאליסטיים הגדולים והנצחיים), וזאת בניגוד לִבני "דור תש"ח" שיצאו מן החדר והלכו בשדות. רבות מיצירותיהם החזירו את הסצֵנה המשפחתית המתרחשת בין ארבעה כתלים אל מרכז הזירה, בעוד שסופרי "דור תש"ח" העדיפו לכתוב על קבוצת הרֵעים – אחים לנשק ולרעיון. לימים החליפו סופרי "דור תש"ח" את נושאי הכתיבה שלהם ואת סגנונם, וההבדלים בין הדורות הלך והיטשטש. אף-על-פי-כן המשיכו סופרי "דור בארץ" לתאר את ההבדל בינם לבין קודמיהם כהבדל שבין כתיבה אינדיווידוּאליסטית ומתוחכמת התובעת מהקורא מאמצי פִּענוח לבין כתיבה קולֶקטיביסטית נאיבית ושקופה המתיימרת לשקף את המציאוּת הארץ-ישראלית "כמוֹת שהיא".

מרידתם של סופרי "דור המדינה" המֶטָרֵאליסטיים ברֵאליזם הכֵּן והישיר של קודמיהם, שכּוּנה בפיהם "ספרות בלי סוד", הולידה אצלם רֵאקציה לשקיפוּת המימֶטית בדמות סיפורת "מוזרה" וחידתית, שאינה מוליכה את הקורא בקו ישר לקראת סוף שיש בו מתחושת הסיגור (closure) או לקראת מסקנה אידֵאולוגית ברורה ונחרצת (אף-על-פי שבהתבטאויותיהם החוץ-ספרותיות הם משמיעים לא אחת מסקנות כאלה). הם פנו אל עֵבר הסיפור המֶטָא-ראליסטי, והִרבּו בתיאורם – הגלוי או המרומז – של סטיות ואל מעשים אנרכיים ושוברי טאבו (סָדיזם, חטיפת ילדים, גילוי עריות, פֶּדופיליה, נֶקרופיליה, פִּירוֹמניה ועוד). גרשון שקד, שעודד כאמור את סופרי הדור וליווה את ספריהם בדברי מחקר וביקורת, אף תיאר את הסיפורת של "דור המדינה" כסיפורת החושפת את "צד הצל" של חיינו, ובתיאוריו אלה הִפנה זרקור רב-עָצמה כלפי א"ב יהושע ועמוס עוז, והרים תרומה מכרעת לחיזוק מעמדם ולדחיקת רגליהם של סופרי דור תש"ח ממרכז המפה.

מנינו אפוא את הסיבות לדחיקתם של סופרי "דור תש"ח" לקרן זווית, בעוד יורשיהם מוצבים באור הזרקורים, לעִתים עד כדי סימוא עיניהם מרוב תשומת הלב של הביקורת. אחת הסיבות היא ללא ספק האקדמיזציה של הביקורת שחיפשה לצרכיה יצירות סבוכות וצֶנטריפֶּטַליות, שאפשר לנקר בהן בכלים חדים: לפָרש, לנתח, לחשוף ולפענח. היצירות החידתיות, שההתמודדוּת אִתן מצריכה הצטיידות באִזמלי ביקורת משוכללים נמצאו להם למבקרים ב"דור המדינה", שגרשון שקד כינהו בשם "גל חדש", שנציגיו הבולטים הם בוגרי החוגים לספרות במכללות ובאוניברסיטאות, שנתחנכו על ברכי סיפוריו האֶניגמטיים של עגנון מזה ועל הסיפורת המודרנית האֶזוטרית, האירופית והאמריקנית, מזה. סיפוריהם הרֵאליסטיים והמוּבָנים של סופרי "דור תש"ח", אשר היו ברוּבּם – לפחות בראשית דרכם – יוצרים אוֹטוֹדידקטיים, אשר כיוְונוּ את כתיבתם כלפי קהל הקוראים הרחב – ולא כלפי קומץ יודעי ח"ן – סר חִנם ונתמעט ערכָּם. את הדעה הרוֹוחת שספרות "דור תש"ח", שיקפה את המציאוּת באופן גלוי ומפורש, ולא מאחורי "שבעה צעיפים" התובעים חישוף ופִענוח, ביטא א"ב יהושע – מנציגיה המובהקים של המשמרת הצעירה יותר – שעה שכִּינה את יצירותיהם של קודמיו בשם ספרות ללא "תחתית כפולה".

א"ב יהושע לא היה הסופר היחיד שלא קיבל על עצמו את סמכות הדור שקדם לו. גם עמוס עוז ועמליה כהנא-כרמון וגם סופרים אחרים מִבּני המשמרת הצעירה, לא חָלקוּ כבוד לקודמיהם, והשמיעו דברים בִּגנות דרכי כתיבתם. הם הוסיפו נופך משלהם על הדעה שהתבססה בינתיים בביקורת (למן סִדרת מאמריו של ברוך קורצוייל ב"הארץ" מראשית שנות החמישים על מגבלותיה של הסיפורת הארץ-ישראלית של הסופרים הארץ-ישראליים הראשונים ועד לדבריו הנוקבים של גבריאל מוקד בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים בכתב-העת "עכשיו" ולסדרת מאמרים של דן מירון ב"ידיעות אחרונות" בשנות השבעים נגד הרומנים החדשים של אותם ימים). מעניין להיווכח כי סופרי "דור תש"ח", שלא מרדו בסמכותו של הדור הקודם להם, וכתיבתם העידה, אם בסגנון ואם באֶתוס, על קבלת הנורמות של "אבותיהם" – ברנר, הזז, שלונסקי, אלתרמן – לא זכו ביחס דומה מצד הבאים אחריהם. נשתנו הזמנים, שלשלת הדורות פקעה וחוליותיה נתפזרו לכל רוח.

לא אחת נקבעות קבוצות של יוצרים בתורת "דור" או "מִשמרת" לא בזכות היסודות המשותפים המצויים ביצירותיהם אלא בזכות היסודות המשותפים שהורחקו מיצירותיהם. האָיִן, או ההעדר, לעִתים חשוב לא פחות מן היש. האָין ביצירות "דור תש"ח" הוא מה שנהגו בדורות עברו לכנות בדרך הַמליצה בשם "עֲקַת הגלות". אין בסיפורים הללו של בני "דור תש"ח" כמעט זֵכר למורשת היהודית הכּבֵדה שהעיקה על אותם סופרים שהגיעו בעליות הראשונות והתקשו להשיל את חטוטרת הגולה – לא בתמטיקה ולא בלשון. גם אין בהם עדות לתכנון מוקפד ולאמירה אינטלקטואלית עקיבה.

לא היה בכוחם של סיפורי דור תש"ח להתחרות בתבונה ובעָרמה של סיפורי עגנון. יצירתם של סופרי "דור המדינה", לעומת זאת, נראית לעִתים קרובות כפרי תכנון אינטלקטואלי מוקפד ומוּדע לעצמו .את הדברים הקשים והבוטים ביותר על הסופרים בני "דור תש"ח" כתב המבקר והעורך גבריאל מוקד, בן "דור המדינה", שחיבר בעצמו "וריאציות" מֶטָא-רֵאליסטיות "קפקאיות", אף חיבר ספרים פורצי דרך על סיפוריהם המוּזרים של קפקא ושל עגנון. מוקד התבטא באופן בוטה ונחרץ נגד הרֵאליזם של בני "דור תש"ח", ובכתב-העת שלו "עכשיו", תיאר שלא בצדק את כתיבתם כספרות מגויסת, אף הביע את התנגדותו לכל גילוי של אינדוֹקטרינציה "מִטעם". לדבריו, סופרי דור תש"ח "מסוגלים ברובם רק לכתיבת עלילות בסגנון המִשְׁנָה בשביל תלמידי תיכון ועליית הנוער או לחיבור זכרונות נעורים קריאים [...] רבים מהם מתאימים מעצם טיבם להיות מדריכי תנועות נוער, עובדים בכירים של 'קול ישראל', דוברי משרד החינוך". הוא קרא לחבריו, בני דורו, להתנער מן ה"אָנַכרוניסטיזם" וה"פרובינציאליות" של קודמיהם ולהחזיר לספרות אווירה אינטלקטואלית-אוניברסלית.

ספריו של א"ב יהושע הם אינטלקטואליים ואוניברסליים בכל היבט: הם עוסקים בנושאים אוניברסליים, גם כאשר הם מתארים מציאות לוקלית; הם מוּכּרים ברחבי העולם. הם תורגמו לשפות רבות וזיכו את בעליהם בפרסים ובעיטורי כבוד. בצד כתיבתו הבֶּלֶטריסטית, היה א"ב יהושע פרופסור לספרות עברית שהקדיש לא מעט ליצירותיהם של גדולי הספרות העברית וספרות העולם. מתוך כתביו העיוניים ניכּר שדרכיה של היצירה הספרותית היו נהירות לו, לרבות מנגנוניה הדקים והמדויקים, ומתוכם אף נלמדות העדפותיו בתחומי הסיפורת העברית: הוא גילה עניין רב בדמותו של עגנון ויצירתו בהקשרים רבים ומגוּונים, אף גילה עניין בקפקא, שהוא אחד ממקורות ההשראה של עגנון.

יצירת עגנון שימשה לו אמנם מקור השראה, אם לא למעלה מזה, אך היה לו מהם עגנון מִשלו, שונה משל רֵעיו, בני דורו. תפקידו של המבקר והחוקר הוא לזהות – דווקא באותם מקומות שבּהם ניתן לכאורה לגלות צדדים של אנלוגיה ודמיון – גם את היסוד השונה והמבדיל. ניתן אמנם לראות בשלושת הסופרים שבמרכז ספר זה "בנים" וממשיכי-דרך של עגנון, ה"מַייסטר" הגדול ביותר שהוציאה מקִרבּהּ עד כה הסיפורת העברית המודרנית, אך חשוב לציין שזיקתם אליו ניכּרת לא פעם באופן סַרקסטי ואַנטָגוֹניסטי, ולא תמיד מתוך הכרה בגדוּלתו או מתוך הוֹדאה בחוב שהם חבים לו.

מן הראוי אף לזכור ולהזכיר שזיקתם של סופרים אלה לעגנון לא תמיד נתקבלה בברכה ובאהדה: מאיר ויזלטיר ומנחם פרי, שערכו את הגיליון הראשון של כתב-העת האוונגרדי "סימן קריאה", ניסו לנער את א"ב יהושע האלגוריסטן מזיקתו לעגנון ולהטותו לאפיקים נֶאוֹ-ראליסטיים. בפתח הגיליון הראשון הצהירו ויזלטיר ופרי בגאווה שסופרים שסיפוריהם נדפסו בביטאון החדש "חופשיים מן הסד העגנוני ורחוקים מגינוניו. אין סיפוריהם מעשה-תשבץ של משמעויות, אין בהם קריצות אירוניות בעין גסה, ואין בהם מערכות רמזים עמוסות לעייפה. יש בהם הסתכלות בגופי מציאות, יש בהם נביעה נכונה מתוך האפשרויות הספרותיות של המציאוּת הישראלית, לשונם סיפורי-תכליתית, אין היא מיטגנת בשומן עַצמהּ (אפילו במקום שהיא עשירה וקשה)".

גם לאחר שא"ב יהושע הכריז על המעֲבר מעגנון לפוקנר (להערכתי בעיקר כדי להפיס את דעת עורכיו שהביעו כאמור דברים קשים נגד מגבלותיו של "הסד העגנוני"), הוא כתב רומנים כדוגמת "הכלה המשחררת" (2001), למשל, שבּוֹ כלולה מערכת רמזים גלויה למדיי, לעִתים פָּרוֹדית בטיבה, עם יצירת עגנון. עגנון המשיך ללַווֹת אותו בדרכו, במוּדע או שלא במוּדע גם להבא. אפילו ברומן המאוחר – "ניצבת" (2014) – עדיין ניכּרים עקבות השפעת יצירות עגנוניות כדוגמת "תהילה" ו"תמול שלשום" בתיאוריה של השכונה הירושלמית ה"מתחרדת" – שכונת ילדותם של נוֹגַה ושל אחיה עם בית אִמם הזקֵנה. יתר על כן, אפילו ביצירתו האחרונה – הנובלה-המחזה "המקדש השלישי" (2022) נזכר עגנון, אמנם בקריצת עין אירונית. יצירתו של א"ב יהושע הייתה ונשארה יצירה אינטלקטואלית, אלגורית, הבנויה מסיפור גלוי שאותות האקטואליה שזורים בו, ומסיפור רעיוני סמוי הבנוי על אדני המחשבה וההיגיון. כל סיפוריו מדגימים במוקטן את ההגות הכוללת המפעמת בהם ללא הרף, הלוא היא ההגות הציונית שפִּרנסה את הסיפורת של א"ב יהושע ואת ספרי מסותיו זה שישים שנה ויותר.