אַך נִשְׁמָתָם, אַחַי, לֻקְּחָה מִן הַסְּפָרִים
לציוּן ה-28 באוקטובר, יום ההנפשה הבין-לאומי
הספרות העברית והסרט המצויר
היו זמנים שבהם אדם המכבד את עצמו השתדל שלא להודות שהוא צפה בגרסתו הקולנועית של ספר חשוב (כדוגמת "תמונתו של דוריאן גריי", למשל, שזכה לשמונה גירסאות קולנועיות), אך לא טרח לקרוא את הספר. מבקרי הקולנוע נהגו לכתוב על אותם סרטים שנעשו על בסיס ספרים גדולים שאין הם מגיעים לקרסוליו של הספר ששימש להם מקור, ובדרך-כלל לא הייתה זו מליצה בעלמא.
אכן, הספרות במיטבה העניקה, ועדיין מעניקה, לקוראיה טקסטים מורכבים ורבי-הֶבּטים, הגדושים בפרדוקסים ובסתירות פנימיות אשר פותחים פתח לאפשרויות פרשניות מתגוונות. לעומת זאת, הגרסה הקולנועית של אותם טקסטים ספרותיים עורכת בדרך-כלל רֶדוּקציה של האפשרויות המרובות הטמונות בהם, וצובעת את המכלול בספֶּקטרוּם מצומצם שאינו משאיר מקום רב לדמיון ולהפעלת כישוריו האנליטיים של הצופה.
בראשית דרכו היה אפוא הקולנוע מזוהה עם אותן חטיבות בתרבות העממית שאינן עמוקות או מעודנות במיוחד. הניסיון לקשר אותו עם הספרות והתאטרון היה אמצעי ביד המפיקים להעלות את קרנו של הקולנוע בעיני קהל הצופים ובעיניהם של מבקרי הקולנוע "גבוהי המצח", שבאותה עת חרצו את גורלו של כל סרט. "כלבם של בני בסקרוויל" מאת קונן דויל זכה לשש גירסאות קולנועיות, "אמה" של ג'יין אוסטין זכה לחמש גירסאות קולנועיות וטלוויזיוניות ו"גאווה ודעה קדומה" לשש גירסאות, "רבקה" של דפנה דה מוריאה לארבע גירסאות קולנועיות. על כולם עלו ספרי צ'רלס דיקנס: ספרו "דיוויד קופרפילד" עובד לעשרה סרטים, וכל אחד מספריו "אוליבר סוויסט" ו"תקוות גדולות" זכה לתריסר גירסאות קולנועיות וטלוויזיוניות .
ואולם, ביובל השנים האחרון עשה הקולנוע כִּברת דרך גדולה, ונעשה ענף יצירה עצמאי שגרם לשינוי משמעותי ביחסי הכוחות של המֶדיה. כיום בכוחם של הסרטים בכלל, ובכוחם של הסרטים המצוירים בפרט, לתת לאֳמנים ולקהל פרספקטיבות חדשות שהדורות הקודמים לא ידעום, לרבות אפשרויות שהספר אינו מסוגל לספּקָן. סופרים גדולים הבינו זאת בחושיהם המחודדים, והתחילו לחקות ביצירתם את צייני-הסגנון שרק בכוחו של סרט להציע.
מתוך שלל העניינים שחִלחֲלוּ מן הקולנוע אל הספרות נתבונן כאן בשלושה עניינים האופייניים לסרטי אנימציה מצוירים, ושלושתם כרוכים בהבלעת הגבולות שבין הקונבנציונלי לחדש. העניין האחד נעוץ ביכולת הבלתי-מוגבלת של הסרט המצויר להציג לפני צופיו "עולם הפוך", ובו ריבוי של יסודות סוּרֵאליסטיים ופנטסטיים, שהאנימטור בורא בדמיונו. אנשי קולנוע למדו לשוטט באופן כמו-נונשלנטי בין הקולנוע המסורתי לבין קטעי הבדיון המצולמים, ולהבליע את גבולותיהם. כך, למשל, הסרט "מלון בודפסט הגדול" (סרט המתכתב עם ספרו של סטפן צווייג "העולם של אתמול", שראה אור ב-1942 לאחר התאבדותם של הסופר ואשתו) עובר במעברים לא-מאולצים מרֵאליזם מסוגנן לסרט מצויר. הקטעים המונפשים מתארים – כבאגדת ילדים מזוויעה – את האכזריות הפאשיסטית במירעה. אילו היו הקטעים המונפשים קטעים מצולמים, קשה היה לצופים להתמודד אִתם כנתינתם. העתקת המזוויע לקטעי הנפשה סוראליסטיים הופכת את חוויית הצְפייה לנסבלת.
העניין השני הוא היכולת של הסרט המצויר הבתר-מודרניסטי לִפנות לכמה קהלים בו-זמנית. הסדרה הטלוויזיונית המצוירת "משפחת סימפסון", למשל, היא דוגמה לסרט אנימציה שנועד למבוגרים, ולא לילדים. לפנינו "עולם הפוך". ילדים ובני-נוער, השולטים בכל החידושים הטכנולוגיים, נחשפים (באקראי או מתוך בחירה) לסרטי פורנוגרפיה, ואילו הוריהם צופים בסרטים מצוירים שבאופן מסורתי נועדו לילדים בלבד.
העניין השלישי היא היכולת להבליע במסווה של סרט המיועד כביכול לצופה הצעיר מסרים ביקורתיים וחתרניים, שלא קל להכניסם ליצירה המיועדת אך ורק לקהל הבוגר. סוגיות הפוליטיקה המשולבות בסרט המצויר "הכינה נחמה" שעל-בסיס ספרו של מאיר שלֵו ובסרט המצויר "מעלה קרחות" שעל-בסיס ספרו של אפרים סידון מדגימות את המגמה החדשה הזאת. הבלעת הגבולות בין קהלי היעד של סרטי הקולנוע והטלוויזיה מעודדת את יוצרי הסרטים לכלול בסרטיהם מסרים כפולים – האחד לצופה הילד, והשני – להוריו.
■
את הדוגמה הראשונה נביא מתוך שירי אלתרמן, שראו אור בסוף שנות השלושים, ב"תור הזהב" של אולפני דיסני. כידוע, בין השנים 1928 – 1934 הפיקו אולפנים אלה את סרטי "מיקי מאוס" שהיו "עליית מדרגה" בתולדות הז'אנר הקולנועי של האנימציה, ובשנת 1937 את "שלגייה ושבעת הגמדים" שהיה סרט האנימציה הראשון באורך מלא. מאז ואז היום, "שלגייה ושבעת הגמדים" הוא הסרט המצויר הנצפה ביותר בתולדות הקולנוע. ב-1938 הוציא נתן אלתרמן את בכור ספריו "כוכבים בחוץ", ובו ניתן להבחין בקווי הֶכֵּר שנלקחו מעולם האנימציה.
כך, למשל, בשירי אלתרמן הגיבורים יוצאים מן הספרים, קורמים עור וגידים ומְהַלכים בכוחות עצמם בדרך הגדולה. רעיון כזה עמד בבסיס סרטי ילדים של אולפני דיסני, שבהם נפתח לעיני הצופה ספר אגדות עתיק יומין, ומתוכו יצאו גיבורי האגדה והתחילו את דרכם במרחבי העולם. אפשר לראות בכך כעין המחשה של הצירוף הכבול הנאמר תכופות על גיבורי האמנות – שהם "כמו חיים". אלתרמן הבליע ביצירתו תכופות את הגבולות המקובלים בין art לבין nature, הניח לגיבורים הספרותיים לחרוג מבין הדפים, לאהוב "עד מוות" על מדפי הספרייה, או לצאת לשׂוּח בין משעולי היער.
תחבולה כזאת אופיינית כאמור לסרטי אָנימציה מצוירים שהחלו להתאזרח בבתי-הקולנוע של סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים (הקשר שבין אמני המודרנה לבין "האמנות השביעית" – אמנות הקולנוע – הוא עניין הראוי לבחינה מחקרית מעמיקה, ועל כך כתב אלתרמן הצעיר בקצרה ברשימתו "העשירי למניין" הכלול בקובץ מאמריו במעגל). מכִּיווּן אחר אפשר לראות בתחבולה זו גם מימוש והמחשה של הרעיון שעמד בבסיס שירתו של אלתרמן: רוב שיריו הופכים את כל הפָּרָמֶטרים של המציאוּת המוּכּרת: הסטטי הופך בהם לדינמי, ולהפך; השמים יורדים אל הארץ, ולהפך; התום מכיל בתוכו את זרעי השחיתות, ולהפך. שירים אלה מראים שהאמנות קדמה לבריאת הטבע; שהטבע לומד מן האמנות, יונק ממנה את לשדהּ ואינו יכול להתקיים בלעדיה.
בשירו "בוקר בהיר" ("כוכבים בחוץ") כתב אלתרמן: "לָךְ כָּלִים מֵאֲבַק סִפְרִיּוֹת / גִּבּוֹרִים נִשְׁכָּחִים שֶׁל רוֹמָנִים", ובשירו "השירים" (מתוך המחזור "שיר עשרה אחים") כתב אלתרמן שמראות הטבע מפליאים ביופים, "אַך נִשְׁמָתָם, אַחַי, / לֻקְּחָה מִן הַסְּפָרִים". שוב ושוב הטעים אלתרמן את הרעיון של "עולם הפוך", שלפיו האמנות הולידה את הטבע. הוא טען במשתמע שהאמנות נוֹפַחַת חיים ונשמה בטבע הגולמי שבלי התודעה האנושית אין בו כלום. במשתמע להבין משיר זה שהטבע והאמנות משלימים זה את זה כאיש ואישה, שהרי המילים "נִשְׁמָתָם [...] לֻקְּחָה מִן הַסְּפָרִים" רומזים לפסוק המתאר את בריאת האישה ("לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה-זֹּאת", בראשית ב, כג). הרמיזה לבריאת האנושות נועדה לחזק את הרעיון בדבר חלקה של האמנות (ובכללה "הספרים") בבריאת הטבע.
בשירים אלה שולט אפוא הרעיון שהאמנות קודמת למציאוּת ושולטת בה, שאותו שיקף ביצירתו לסוגֶיהָ ולתקופותיה. ניתן לאתרו אפילו בשירים מוקדמים כדוגמת שירי "סקיצות תל אביביות", שאותם פרסם המשורר הצעיר בעיתון "דבר" בתחילת שנות השלושים, שבהם כלולות שורות כגון: "וּבְקֶרֶן זָוִית בַּת הַשִּׁיר הַנִּשְׁכַּחַת / רוֹעֶדֶת מִכְּאֵב כְּפִילֶגֶשׁ [...] פַּיְּטָנִים מֵעוֹלָם לֹא לָמְדוּ מִן הַמּוּזוֹת, / הַפַּיְּטָנִים תָּמִיד לִמְּדוּ אוֹתָן" (ראו בשירו של אלתרמן "שירה אמתית"). בשירה הקלסית, מקובל לתאר את המשורר כמי שמקבל את שירו מן המוּזות לאחר שהוא מעורר אותן בסיוע שיר-עוררוּת (invocation) המקיץ אותן מתרדמתן; ואילו אצל אלתרמן המשורר מלמד את המוּזוֹת לשיר (כלומר, האמנות מאלפת את הטבע כשם שהלוליין בשירו "קפיצת הלוליין" מלמד את החרגולים לקפוץ). כאן וכאן, האָמָּנוּת קודמת לטבעf ומאלפת אותו בינה. במילים אחרות, אצל אלתרמן "עץ הדעת" קודם לכול, ובלעדיו אין ל"עץ החיים" קיום.
אלתרמן ניסה בעזרת הטכניקה "הקולנועית" הזאת להעביר לקוראיו מסרים חתרניים: בשיר "כיפה אדומה", למשל, גיבוריה של ספרות הילדים – גיבורים אנושיים ובעלי-חיים שעברו תהליכי האנשה – מסתדרים בשורה כחיות בסרט מצויר היוצאים מבין דפיו של ספר אגדות: "עֵת יוֹמֵנוּ הַפֶּרֶא נִמְחֶה כְּדִמְעָה / מֵעָרִים וִיעָרוֹת, מִשָּׁנָה וָחֹדֶשׁ / הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ כִּפָּה אֲדֻמָּה / לִלְקֹט פֶּרַח-בָּר בַּחֹרֶשׁ.// וְיוֹצְאִים אַחֲרֶיהָ פָּרָה וְאַוָּז / וְחָתוּל מְדַדֶּה עַל מִשְׁעֶנֶת – – / כְּסִפּוּר שֶׁאָבַד, כְּנִגּוּן מִנִּי אָז, / כְּבַת שְׂחוֹק נִשְׁכָּחָה וְנוֹשֶׁנֶת". לכאורה השיר מציג תמונה תמימה, צבעונית ומשובבת נפש, אך מִבּין השיטין נרמז שהתמונה האִידִילית מהוויי גן-הילדים אינה אלא אשליה, ולמעשה לפנינו תמונה מאיימת של אִידִילִיַת כזב. ממילות הסיום של השיר "כיפה אדומה" ("וּלְפֶתַע נַבִּיט / וְהִנֵּה כְּבָר חָשְׁכָה הַצַּמֶּרֶת") ניתן להבין כי הצמרת החשוכה של יערות-הפרא עומדת להקדיר את חייה של האנושות, כבימים הראשונים של טרם היות האדם. בשירי רגעים, שנכתבו במקביל לשירי "כוכבים בחוץ", השתמש אלתרמן באותם מוטיבים מאגדות האחים גרים, השזורים בין דפי קובץ הבכורה שלו. שירו הז'ורנליסטי "אגדה על ילדים שנדדו ביערות" (1938) שנכתב בד בבד עם "כיפה אדומה" פותח במילים: "אַגָּדָה גֶרְמָנִית מִסִּפְרֵי אַחִים גְּרִים, / עַל אוֹדוֹת בֵּן וּבַת שֶׁתָּעוּ בַּיַּעַר, / עַל דְּבַר הֶנְזְל וּגְרֶטְל, עַל שְׁנֵי מְהַגְּרִים, / שֶׁגֵּרְשׁוּם אֶל הַיַּעַר לִלְקֹט גַּרְגְּרִים / בַּלַּיְלָה, בַּפַּחַד, בַּסַּעַר". בעזרת סיפורי האחים גרים הצליח ביקש אלתרמן להעביר לקוראיו את הפחד מפני ה-Furor Teutonicus (האימה הטבטונית שנתנה אז את אותותיה, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939).
גם מן השיר ה"קנוני" וגם מן השיר ה"קל" עולה הרעיון שלפיו ב"זמנים מודרניים" של סוף שנות השלושים, בשעה שרוחות מלחמה מנשבות בכל עוז, כבר אי אפשר לברוח מן המציאוּת הקשה אל אגדות הילדים התמימות והמרגיעות. אף אין לשכוח שאגדות כמו "כיפה אדומה" ו"הנזל וגרטל" הן פרי הדמיון הטבטוני, ומתוֹכָן אפשר ללמוד על הצפוי לעם ולעולם מידיהם של הפָּגָנים המודרניים שרעיונותיהם האָטָוויסטיים מחזירים את האנושות אל חשכת היער.
■
את הכפילות של קהל-היעד נדגים בעזרת ספר הילדים "הכִּינה נחמה" מאת מאיר שלֵו, שזכה גם לגירסת אנימציה עם ציוריו המקסימים והמחוכמים של יוסי אבולעפיה. הסרט מכיל מסרים פרובוקטיביים לא מעטים – חברתיים ופוליטיים – אך דומה שהילדים, ולפעמים אפילו הוריהם אינם קולטים אותם בנקל בשל איכותם החמקמקה ודקותם. במסווה של ספר ילדים ושל סרט אנימציה המתמודדים עם בעיית ההידבקות בכינים ועם קשיי הטיפול בהן הצליח מאיר שלֵו לשרבב לתוך יצירתו חִצי ביקורת שנונים על החברה הישראלית הנתונה לסחטנותם של חוגים טפיליים, כמו נבחרינו ושרינו, וכמו ה"חרדים" שיָצרו לעצמם ממשלה בתוך ממשלה.
בתקופתנו הבתר מודרנית זה מכבר נבלעו הגבולות בין עולם הילדים לעולם המבוגרים, וטשטוש הגבולות מתבטא בהרגלי הצריכה של הלבוש, האוכל והתרבות. בעבר הלבישו ילדים בצבעי פסטל ילדותיים, ואילו כיום בולט הצבע השחור בין מבחר הצבעים המשמשים את מעצביה של אופנת הילדים; ולעומת זאת, סבא בן שבעים לובש לא פעם ג'ינס ונועל נעלי ספורט כשל נער בגיל נכדיו. בסניפי המזון המהיר מגישים לִבני כל הגילים המבורגר בלחמניה רכה העטופה במפיות-נייר, כאילו היו כולם ילדים קטנים שאינם יודעים ללעוס ולאחוז בסכין ומזלג. וכאמור, גם בעולם הבידור והתרבות נבלעים הגבולות: בעוד שילדים משוטטים ב"רשת", ומגלים את סודות הסרטים הפורנוגרפיים, הוריהם מקבלים סדרות של סרטים מצוירים כדוגמת "משפחת סימפסון", שנראים כמו סרטים לילדים קטנים אך כלל לא נועדו לילדים ושום ילד לא יבין את הרעיונות ואת הרמזים הבין-טקסטואליים הטמונים בהם.
לתוך סדרה כזאת הוכנסו כל נושאי הביקורת על המציאוּת האמריקנית המשובשת של מִפנה האלף השלישי: טמטום, עצלות, גזענות, חוסר אחריות, הזנחה, חינוך לקוי, זלזול באיכות הסביבה, תקשורת שאינה ממלאת את תפקידהּ ומספקת בידור זול (Mainstream Trash), ניצול של מעבידים את עובדיהם ברוח הקפיטליזם החזירי, נהייה אחרי junk food מזיק, המקצר את תוחלת החיים (זו מתבטאת בלהיטותו הרבה של הומר סימפסון אחר סופגניות מצופות הזרועות בסוכריות), ועוד ועוד.
בקצרה, כל הרעות החולות של החברה האמריקנית, המדרדרות את המעצמה מס' 1 של עולמנו אל תהומות האבדון, מוצגות בסִדרת האנימציה "משפחת סימפסון", המתחפשת לסִדרה קלה ומשעשעת. כזה הוא גם ספר הילדים של מאיר שלֵו והסרט המצויר שנוצר בעקבותיו. כינה קטנה שבקעה מביצה קטנטונת ומפלסת לעצמה דרך ביערות הקרקפת, עוברת מראש לראש, מצטרפת לקבוצת כינים ססגונית ומגוּונת, וכך חושפת כמעט ללא מילים את כל חולייה של החברה הישראלית. ואם לא הבחנו בעצמנו בדמיון שבין תפקידיו של הסרט על "הכִּינה נחמה" לבין תפקידיה של הסדרה "משפחת סימפסון", שהרי בין הכינים היושבות על הראש יש אחת שאינה אלא מֶגי סימפסון, אחותו הקטנה של ברט סימפסון הקונדסי, זו המחזיקה בפיה מוצץ נצחי.
חבריה של הכִּינה נחמה מעודדים אותה וחושבים שהיא בת-מזל ש"תפסה ראש טוב", אך היא נתונה במרוץ מתמיד לשיפור גורל חייה. בראש וראשונה היא אינה מוכנה שיקראו לה "טפילה", וגם אם הכִּין החכם מנסה להרגיעה ולטעון ש"בעולם הזה כולם טפילים", ההסבר אינו מְרָצֶה אותה. במסע הדילוגים שלה מראש לראש מתגלה שאימא של יואב בוגדת עם אבא של נמרוד, ושחיזוריו הנמרצים של הדוד רפי אחרי הדיילת היפה רינה אינם עולים יפה בשל פנייתו לתכסיסי חיזור משומשים וחבוטים עד לזרא. כשהוא שואל אותה אם אפשר ללַוות אותה הביתה, היא עונה לו "חסר, יא טפיל!". מוטיב הטַפִּילות היא ציר-היצירה הזאת, העוסקת בהתנהגות הטַפִּילית מכל צדדיה והֶבֵּטיה.
ולא חסֵרה כאן גם ביקורת פוליטית רבת אנפין. הכִּינה נחמה מגלה ש"לחיילים יש ראש קטן", ושהשר "הנכבד", המבקש מהדיילת שתייה, שורק לה כפרחח, ואחר-כך מתקשה להחליט בין תה לקפה. גם להחלטה "נכבדה" ו"הרת גורל" כזאת הוא זקוק ליועץ, שיחליט בעבורו וילחש את התשובה באוזנו. אותו שר "נכבד" מתגלה בשיא פעולתו כשהוא מציץ מבין פחי הזבל ומעביר חבילת שטרות כסף לגבר מן הקהילה החרדית הממהר ותוחב את החבילה לתוך כיסו. כשמוזמן השר לתכנית ריאיונות (לאחר שעוזריו ויועציו הכינו בעבורו את התשובות לכל השאלות) מדלגת הכִּינה נחמה לראשו של המַנחֶה, וכך יוצרת לעצמה תכנית ריאיונות משל עצמה (לפנינו talk show בתוך talk show, כשם שהחרדים יצרו ממשלה בתוך ממשלה).
הרעיון הזה של תכנית ריאיונות בתוך תכנית ראיונות היא הטַפִּילות בשׂיאהּ, ותעיד גלריית הדמויות שמופיעה בתכנית "בין השערות" שבהנחיית הכִּינה נחמה: ריאיון עם כינה שחזרה בתשובה וחיה בתוך פֵּאה, ראיון עם הפשפֵּש שעלה למעלה, עם קרצייה שכָּתבה את הספר "יומנו של טפיל" ועם עלוקה "שחזרה מטיול בברזיל". כבלי משים ובחטף מופיעה בכל פעם דמות חרדית: על כבשׁ המטוס של הדיילת רינה עולה גבר חרדי, השׂר נותן כאמור חבילת שטרות לגבר חרדי, בוועדה שבָּה מעבירים את התקציב הממשלתי יושב לימינו של השר ח"כ חרדי. כשהשר הנגוע בכינים מרים ידו כדי להתגרד, וכך נחשפת לרגע קט קרחתו המכוסה בפֵאה, מונים את היד המורמת, התקציב מאושר כהרף-עין וכולם מאושרים וזורחים מנחת.
קשה להעלות על הדעת סָטירה ישראלית כה נוקבת על הטַפִּילות המפלגתית והחרדית בכנסת ישראל מאשר הסָטירה הכלולה בספר הילדים "התמים" של מאיר שלֵו "הכִּינה נחמה" ובסרט האנימציה שברא מן הספר הזה הצייר-המאייר יוסי אבולעפיה וצוות של אנימטורים מוכשרים. אף-על-פי-כן, רבים ממשיכים לקרוא את הספר הזה כספר ילדים המעודד את הילדים להיפטר ממגפת הכינים הפוקדת אותם מִפּעם לפעם, או שמא מרתיעה אותם להיפטר מן הכינים, כי הם מתחילים לאהוב את היצור הזעיר הזה שקופץ מראש לראש, ממדינה למדינה ומיבשת ליבשת, עד שהוא פורשׂ לנגד עינינו את העולם כולו בראי עקום.
ובמאמר מוסגר: גם ספר הילדים משובב-הנפש של מאיר שלִו "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני", עם ציוריו הנהדרים של יוסי אבולעפיה, זכה לגרסת אנימציה מרהיבת-עין ומשעשעת. ייתכן שגם בו ניתן לזהות רמזים פוליטיים סמויים, שהרי "האדם הקדמון", רוכן על גבי ה"מנגאל" בחצר ביתו, ומאחור נעוץ למכנסיו אקדח, וצורתו כשל אחדים מהבריונים הטרוריסטיים שהשתלטו בדור האחרון על כנסת ישראל.
■
וישנו גם ספר הילדים של אפרים סידון "מעלה קרחות" שזכה ב-2020 להיתרגם לסרט אנימציה של חברת Pitchipoy הירושלמית, שדמויותיו אינן מעוצבות בעיצוב ראליסטי, אלא בעיצוב מסוגנן, שבו הילדים הם מין humanoids הדומים במקצת לחייזרים. הגרסה התאטרונית העמידה מחזמר במתכונת "עוץ לי גוץ לי" (המבוסס על יצירתו של אברהם שלונסקי), אבל לקולנוע יש חוקים אחרים.
ההתחכמות שבשם "מעלה קרחות" עולה למִן הגירסה הספרותית של היצירה. בתנ"ך הקירח הוא דמות נלעגת, הזוכה לקריאת ההתקלסות "עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ" שהשמיעו הנערים באוזני אלישע הנביא (מל"ב ב כג). קריאת הלעג הזאת גררה בעקבותיה עונש אבסורדי בחומרתו ובאכזריותו: מותם של ארבעים ושניים נערים. בספרו של אפרים סידון לפנינו עיר שבה כולם קירחים, ואפילו צמיחתה של שערה אחת יכולה לשמש עילה להדרה ולביזוי. אם יש על מפת הארץ מקומות בשם "מעלה אדומים" או "קריית יערים", מדוע לא יהיה בה מקום ששמו "מעלה קרחות" (קרחות ראש; קרחות יער).
הסיפור מתבונן באירוניה בטבע האנושי הקונפורמיסטי, ההולך בתלם ומסרב להסתגל לחידושים ולהפתעות. "מעלה קרחות" הוא שמה של עיר שכל תושביה קירחים, וכשצומחת שערה עיקשת אחת על ראש בנו של ראש-העיר, נאלץ אביו להסתירה כדי שלא ידיחו אותו התושבים מתפקידו ויגרשוהו מקרבם. ספרו של אפרים סידון על גירסותיו השונות רומז ברמז עבה שחוסר הסובלנות הגמור כלפי "האחר" (בצבעו, בצורתו, בדעותיו) הוא מסממני תקופתנו המתברכת לכאורה ביחס הוגן וסובלני כלפי "הזר" ו"האחר".
הסרט פותח בסצנה עם מנקה-רחובות ומטאטא בידו, המטהר את העיר מפתקים של תעמולת בחירות ומספר את סיפורו בסגנון ובקצב ה"ראפ". השם "מעלה קרחות" הופך ל-"Baldy Heights" בנוסח האנגלו-אמריקני, ולראש העיר קוראים Baldwin. לעומת "מעלה קרחות", "תל תלתלים" ("Curly Hill", בנוסח האנגלו-אמריקאי) היא עירם של האנשים השעירים, ובה מתגוררת לילי פילאוס בת ה 14, המנגנת בלהקה מחתרתית שמקצביה מגיעים בסמוי מארץ האויב "מעלה קרחות", שהעוינות אִתה נמשכת דורות ועידנים.
כאשר לילי, נגנית נֵבל-שֵׂער מתאהבת במתופף של הלהקה מ"מעלה קרחות" ומגלה שהוא נעלם, היא נאלצת להיכנס לארץ האויב ולחפשו. לילי משוכנעת שהיא לא תוכל לעולם לשוב לביתה. היא חייבת להתמודד עם פחדיה ולהושיט יד לכל מי שיכול לעזור לה כדי להוכיח את הסוד הגדול ולקרב את הערים היריבות באמצעות המוסיקה. מתברר שהנער האהוב אינו אלא בנו של ראש העיר "מעלה קרחות" שאביו מסתירו מהעולם החיצון. היצירה "מעלה קרחות" מלמדת שיש הרבה סיבות לשסעים ולפערים, ואם אין מדובר ב"מלחמת בני אור בבני חושך" הרי שזוהי מלחמתם של השעירים בקירחים והקירחים בשעירים. כל אחד בטוח שהוא עליון ושהוא צודק, ורק בכוחן של האהבה ושל המוזיקה לנצח, כי הן מפילות חומות.אלמלא מדובר היה בסרט הנפשה, קשה היה לברוא סצנה של הפלת חומות בין עיר לעיר. סרטי ההנפשה הופכת כל סצנה סוראליסטית, פנטסטית או אוטופית לאפשרית.
■
ולסיום נוסיף כי כל סרט מצויר כמו "מעלה קרחות" – למבוגרים, לילדים, או לשני הקהלים גם יחד – יכול לשמש אמצעי הסברה מצויין, בארץ וברחבי העולם. היום הציבור אינו קורא, ורק הציבור הקשיש נמשך עדיין לספרים (עם יוצאים מן הכלל אחדים, כמובן). אפשר לסייע לצעירים לגבש את השקפת עולמם בעזרת מסרים חתרניים, הנבלעים ככמוסה ביחד עם משקה מרענן ונטמעים במחזור הדם. היינו רוצים לראות בגירסת אנימציה מחודשת, מנוטרלת מסיגים, את ספריו של יגאל מוסינזון, את ספריו של פוצ'ו, את ספריו של אפרים תלמי, ועוד ועוד. ייתכן שבאחדים מהם מצויים כיום רעיונות וניסוחים שהתיישנו או שאינם עונים על כללי ה-PC, אך לשם כך יש מעבדים ותסריטאים צעירים שמסוגלים לערוך ניתוחים כירורגיים זעירים שיהפכו יצירה שנכתבה לזמנה ליצירה על-זמנית. למזלנו, רבים משירי הזֶמר "הקלסיים" (של ביאליק, אנדה אמיר, לוין קיפניס, פניה ברגשטיין, לאה גולדברג, ועוד) זכו לגרסת אנימציה, שבזכותה שירים אלה מוּכּרים לילדי ישראל ועדיין מוּשָׁרים בפיהם.