אב ובִתּוֹ

תעלומה: האם תרצה אתר כתבה לבדה את השיר-הפזמון "הנערות כולן קלות רגליים"

א. מה מספרות תמונותיו המצולמות של אלתרמן?

כידוע, לא התראיין נתן אלתרמן בעיתונות הכתובה והמשודרת, והוא אף לא הִרבּה להצטלם. לפיכך, מִספר התמונות האישיות ששרדו בארכיונו מועט באופן יחסי. רק כאשר התבקש להתלווֹת אל קברניטי המדינה ואל צמרת הפיקוד הצבאי צילמוהו צלמי העיתונות – האזרחית והצבאית –בכל מקום שאליו הוזמן. יחסו האירוני כלפי הצלמים המתעדים את האנשים המפורסמים, מתרמז במעשייה המחורזת שלו "מעשה בחיריק קטן".

גיבורהּ של מעשייה זו הוא יצור קטן וחסר-ערך שהצליח להעפיל אל הפסגה בזכות השקעת מאמצים אדירים לשֵׁם השגת הישגים הֶרואיים. והנה, דווקא כאשר הוא כובש במאמצים על-אנושיים את הפסגה, וכולם מתחנפים אליו ומפצירים בו להישאר למעלה – מול אור הזרקורים וקול "טקטוק המצלמות" – הוא מואס בהישג הנכבד שהושג בעמל רב, ומתחיל אט-אט, אך בנחישות, לרדת אל המישור. הוא נרתע מן המצלמות הרודפות אחריו ורוצה לשוב אל חדרו הפשוט ואל עמלו הפשוט: "כָּךְ עָמַד הוּא גָּבֹהַּ וְכָל אוֹתִיּוֹת /מִקְּצֵה דַף עַד קָצֵהוּ, גָּדְלוֹ מַבִּיעוֹת, / מְסַפְּרוֹת בְּשִׁבְחוֹ, נִדְחָקוֹת מִכָּל צַד / לְבָרְכֵהוּ! וְלֹא אוֹתִיּוֹת בִּלְבָד – / גַּם מִלִּים! כֵּן, אֲפִלּוּ מִלִּים שְׁלֵמוֹת / הִקִּיפוּהוּ סָבִיב / בְּטִקְטוּק מַצְלֵמוֹת!"

אלתרמן בז לתופעת ה"סלבריטאיוּת" שהתחילה להתפתח בסוף ימיו, כתוצאה מתהליכי אמריקניזציה שעברו אז על החברה הישראלית, ומיעט להשתתף במסיבות מתוקשרות. ואף-על-פי שהתרחק מן הצלמים, יש באלבומו גם כמה וכמה תמונות אישיות, ולא רק ממלכתיות. סדרת תמונות משנות השישים מגלה את המשורר המבוגר, שכבר זרקה בו שֵׂיבָה, מטייל בשדרה תל-אביבית עם נכדתו יעל. אין זאת כי ביקש לסייע לבתו היחידה תרצה לשאת בעול גידולה של הבת-התינוקת ולאפשר לה שעת מנוחה ממטלות היום הקשות.

ב. צִדו הצעיר של הפזמון

תרצה אתר צילום:דויד אולמר

תרצה אכן עבדה בביתה יום-יום ללא הפוגה, משעת בוקר מוקדמת ועד חצות הליל: היא ניהלה את ביתה למופת, טיפלה בבִתהּ התינוקת (בנה נולד לאחר פטירת אביה), הופיעה על הבמה וחיברה יצירות רבות בכל התחומים: שירי מקור, פזמונים, תרגומי מחזות ועוד. כשלושים מחזות תרגמה בחייה הקצרים, ובהם מחזות נודעים כדוגמת "העלמה יוליה", "מי מפחד מווירג'יניה וולף", "חתולה על גג פח לוהט", "ביבר הזכוכית" ו"מותו של סוכן". ספק אם יש עוד סופר במקומותינו שקולמוסו הפיק מספר רב כל כך של מחזות מתורגמים, גם אם האריך ימים ופעל ברציפות לאורך כל שנות יצירתו.

גם פזמוניה ושיריה המולחנים זכו להצלחה מרובה, ואחרים מהם זכו לפרסים יוקרתיים, בארץ ובעולם הרחב. כך, למשל, זכה שירה-פזמונה "אהבתיה" בפרס ראשון בפסטיבל הזֶמר והפזמון 1970, והביא לפרסומו של שלמה ארצי, שהיה עד אז זמר אלמוני למדיי. שירהּ-פזמונה "אני אוהב את נעמי" בביצוע חדווה ודויד זכה בפסטיבל טוקיו במקום הראשון, ונמכר ברבבות עותקים. היא הייתה מיודדת עם הזמרת חווה אלברשטיין, וכתבה לה שירים רבים למען תוכניית-היחיד שלה (ובהם שירהּ הידוע "הלילה").

אפשר שאביה, שביקר אותה בקביעות, פקח עין גם על ילדי-רוחהּ. מחשבה כזאת עלתה בי למקרא השיר-הפזמון "הנערות כולן קלות רגליים", שבסופו מתגלה שהדובר בו הוא איש זקן המתגעגע לימי נעוריו. האם הזדהתה תרצה עם אביה בשנותיו האחרונות עד כי שמה את הטקסט שחיברה בפיו? שמא השיר הוא קוֹלָבּוֹרציה של האב ובתו? נתבונן תחילה בשיר היפה הזה, הממזג בתוכו תמונות של הדוד והרעיה משיר השירים ונימה העולה כאילו מתוך שיריו של פרדריקו גרסיה לורקה:

​​הַנְּעָרוֹת כֻּלָּן קַלּוֹת רַגְלַיִם כַּצְּבִיּוֹת שֶׁבֶּהָרִים, כֻּלָּן קַלּוֹת רַגְלַיִם וְהַנְּעָרִים כַּצְּבִי. וְלוּ הָיִיתִי נַעַר קַל רַגְלַיִם גַּם אֲנִי, רַצְתִּי שָׁמָּה, גַּם אֲנִי. לֶהָרִים, לֶהָרִים, אָז רַצְתִּי לֶהָרִים… הַנְּעָרוֹת כֻּלָּן צְחֹרוֹת כְּנָפַיִם חֲסִידוֹת עַל הַחוֹפִים, כֻּלָּן צְחֹרוֹת כְּנָפַיִם וְהַנְּעָרִים עוֹרְבִים.

וְלוּ הָיִיתִי נַעַר צְחֹר כְּנָפַיִם גַּם אֲנִי, עַפְתִּי שָׁמָּה, גַּם אֲנִי. אֶל הַחוֹף, אֶל הַחוֹף, אָז עַפְתִּי אֶל הַחוֹף… הַנְּעָרוֹת כֻּלָּן יָרְדוּ לַמַּיִם, כּוֹכָבִים שׁוֹקְטִים רוֹאִים כֻּלָּן לִבְנוֹת כְּתֵפַיִם וְהַנְּעָרִים בָּאִים. וְלוּ הָיִיתִי נַעַר רַצְתִּי שָׁמָּה גַּם אֲנִי – הָיִיתִי נַעַר …אַךְ זָקֵן, זָקֵן אֲנִי…

מהי התרומה הוודאית של משוררת ופזמונאית צעירה כמו תרצה אתר לפזמון שלפנינו? בראש ובראשונה, עולה ובוקעת לאורך השיר תחושה שלפנינו מונולוג של אדם צעיר, שכולם מסביבו נהנים מכל הנאות החיים ורק הוא שרוי לבדו, מבכה את מר גורלו. תחושה כזאת עולה למקרא תחילת שירו של ביאליק "לבדי": "כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר, / שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה; / וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב / תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה".

לאורך השיר "הנערות כולן קלות רגליים" (1965) עולה תחושה דומה. מצטיירת תמונה שלפיה כולם בוחרים ליהנות מחייהם ונהנים בחברותא, ורק הדובר שרוי לבדו בבדידות שאינה מזהרת כלל וכלל: "הַנְּעָרוֹת כֻּלָּן קַלּוֹת רַגְלַיִם / כַּצְּבִיּוֹת שֶׁבֶּהָרִים, / כֻּלָּן קַלּוֹת רַגְלַיִם / וְהַנְּעָרִים כַּצְּבִי. // וְלוּ הָיִיתִי נַעַר / קַל רַגְלַיִם גַּם אֲנִי, / רַצְתִּי שָׁמָּה, גַּם אֲנִי".

בתיאור הצעירים הרודפים אחר הצעירות קלות הרגליים ולבנות הכתף והכנפיים עולות כאן תמונות של מרדף אוהבים בנוסח שיר-השירים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.  קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל-הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל-הַגְּבָעוֹת" (שיה"ש ב,ז-ח); "סֹב דְּמֵה-לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל-הָרֵי בָתֶר" (שם, ב,יז), ועוד.

ואולם, בצד ההסתמכות על "ארון הספרים" של מקורות עם ישראל יש כאן גם הסתמכות על מיטב הישגיו של השאנסון הצרפתי הפופולרי (שהשפעתו על הפזמונאות העברית ניכּרה עד מאוד באותה עת). בשנת 1962, כשלוש שנים לפני כתיבת השיר-הפזמון "הנערות כולן קלות רגליים" התפרסם הלהיט הצרפתי הנודע של הפזמונאית והזמרת פרנסוּאַז מדלן ארדי (Françoise Madeleine Hardy) "כל הנערים והנערות בגילי" ("de mon âge filles Tous les garçons et les "), שמילותיו וצליליו נישאו אז ללא-הרף מעל גלי האתר.

גם הפזמון הצרפתי נישא בפי צעיר/ה בודד/ה שכל בני גילו/ה נהנים ממנעמי האהבה ורק הוא/היא שרוי/ה לבדו/ה ללא בן/בת זוג וללא אהבה:

Tous les garçons et les filles de mon âge

Se promènent dans la rue deux par deux

Tous les garçons et les filles de mon âge

Savent bien ce que c'est qu'être heureux

Et les yeux dans les yeux

Et la main dans la main

Ils s'en vont amoureux

Sans peur du lendemain

Oui mais moi, je vais seule - - -

להלן עיבודו החופשי למדיי, אך המחורז, של צבי קרני (את הנוסח העברי של הפזמון הצרפתי שרה הזמרת יסמין אבן):

​כָּל הַבָּנִים וְכָל הַבָּנוֹת סוֹבְבִים בְּזוּגוֹת בָּרְחוֹב, וּמִסָּבִיב זֶה כְּבָר זְמַן הָאָבִיב . הֵם יוֹדְעִים לֶאֱהֹב בְּלִי לִכְאֹב. הֵם הוֹלְכִים יָד בְּיָד. בּוֹא נֹאהַב , לֹא נִפְחַד, וְזוֹהֵר הַמַּבָּט.

​הֵם יֵלְכוּ כָּךְ לָעַד. הֵם הוֹלְכִים יָד בְּיָד לָאָבִיב לֹא אִכְפַּת כִּשֶׁכֻּלָּם יָד בְּיָד וַאֲנִי לְבָד....

(מקור - המולטי יקום של אלי אשד)

גם הפזמון הצרפתי מציג עמדה של "כולם" מול האחד הבודד, הסובל מביישנות ומחוסר ביטחון, אף אינו מקובל על חבריו. גם למשמע המונולוג המלנכולי שנושא כאן ה"אני" הבודד מתעורר הרושם שכולם נהנים מן הזוגיות ומן האהבה, ואילו הוא הצעיר היחיד הסובל לבדו מן מבדידות ומחוסר תשומת-לב.

ג. הצד האלתרמני של הפזמון

יש בשיר-הפזמון שלפנינו, המפגיש את העלומים עם הזִקנה, יסודות אחדים המתאימים להשערה שלפנינו קולַבּוֹרציה – שיתוף פעולה של שני משוררים – אב ובתו – שכל אחד מהם תרם את חלקו לתמהיל האוקסימורוני שנוצר בו. לפעמים יש בכתיבתה של תרצה אתר הדים ברורים למדיי של יצירת אלתרמן. כך, למשל, בדומה לחרוז האלתרמני הנודע "שְׁתֹק, טִפֵּשׁ, אָמַרְתָּ שְׁטוּת,/ בְּעַצְמְךָ אַתָּה סְמַרְטוּט!", כתבה תרצה אתר ב"אריה שאהב תות" את החרוז "אֲבָל הָאַרְיֵה בָּכָה וְרָצָה רַק תּוּת / וְאֶת עֵינָיו נִגֵּב וְנִגֵּב כָּל הַזְּמַן בִּסְמַרְטוּט", ובדומה לאמירה ה"צַבָּרית" המתיילדת של אלתרמן "לַיְלָה, כַּמָּה לַיְלָה" בשירו "ליל קיץ" כתבה תרצה אתר בשירהּ-פזמונהּ "שבת בבוקר" את האמירה ה"צַבָּרית" המתיילדת "אַבָּא קוֹרֵא הֲמוֹן עִתּוֹן".

ואולם, בשיר-הפזמון "הנערות כולן קלות רגליים" יש כמה צייני-סגנון אלתרמניים שאינם אופייניים ליצירת תרצה אתר. כך, למשל, השיר מפגין התמצאות מעמיקה ביצירת ביאליק לסוגֶיהָ, האופיינית ליצירת אלתרמן (שעל שליטתו הרבה ביצירה הביאליקאית הרחבתי בספרי "עד קצווי העברית"). תיאור הנערים והנערות מזכירה את תיאור הבחורים והבחורות ב"מגילת האש":

מָאתַיִם בַּחוּרִים וּמָאתַיִם בַּחוּרוֹת [...]  אֲבִיהֶם – הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, וְאִמָּם – אַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה. [...] מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים אֲשֶׁר לְעֻמָּתָם, מֵעֵבֶר הַכֵּף וָהָלְאָה, הָלֹךְ וְטָפֹף, הָלֹךְ וְרַחֵף, כַּעֲדַת מַלְאֲכִים קַלִּים, שׁוּרָה יְשָׁרָה וּלְבָנָה שֶׁל-עֲלָמוֹת רַכּוֹת צַחוֹת גְּוִיָּה יוֹרֶדֶת. בְּשׁוּרָה אַחַת תֵּלַכְנָה, רַגְלֵיהֶן רֶגֶל יְשָׁרָה, יְדֵיהֶן פְּרוּשׂוֹת שָׁמַיְמָה, אֲחוּזוֹת בְּקַרְנֵי הַסַּהַר, מַחֲרֹזֶת אֲרֻכָּה שֶׁל-עֵינַיִם נִפְקָחוֹת [...] פִּתְאֹם נִצְנְצוּ רֶגַע כַּכּוֹכָבִים וַיִּכְבּוּ – וַתָּעֹפְנָה כַּעֲדַת חֲסִידוֹת לְבָנוֹת אֶל-שְׁחוֹר הַמָּיִם…

דימוים של הבחורים והבחורות לצבאים ולאיילות, תיאור ההרים והמים, ניגודי הצבעים של הלבן והשחור, תיאור הכוכבים המציצים ממרום, תיאורן של הצעירות כעדת חסידות לבנות המעופפות אל שחור המים = כל אלה מצביעים על הזיקה בין השיר הקל לבין היצירה "הקנונית" הכבדה (בפזמון הקל יש כמדומה גם כעין הד לגֶמינציוֹ [אמירה בכפל מילים] של ביאליק בפזמונו הקל "לא ביום ולא בלילה": "אַךְ לֹא זָקֵן, אַךְ לֹא זָקֵן!").

ויש גם מילים וצירופים, שאינם אופייניים ללקסיקון של אדם צעיר כמו תרצה אתר. הנה הצירוף "רַצְתִּי שָׁמָּה", שמשובץ כאן בבית השני והשביעי, הוא צירוף המופיע בספרות החסידית-קבלית, וממנה הוא הגיע גם אל סופרי ההשכלה, שנתחנכו בנעוריהם ב"ישיבה" ובבית-המדרש. אפשר למצוא אותו ב"התועה בדרכי החיים" של סמולנסקין ("אז רצתי שָׁמָּה [אל הישיבה] בשמחת לבב") והוא מצוי גם בספרו "הירושה"; בסיפורו של ברדיצ'בסקי "דין תורה" ("כל מי שאך לו פנאי מיד רץ שָׁמָּה לשמוע אחרית ה"דין-תורה"); בחיבורו של בוריס שץ "אחד מרבים" ("רצתי שָׁמָּה, ואראה והנה שכנתי בקול בוכים"; או בחיבורו של ש"ל ציטרון על הרצל "ודוד רץ שָׁמָּה, מערער וטוען". צירוף זה, המצוי כאמור בחיבורים חסידיים ובכתבי יראים, נמצא אצל אלתרמן בפזמון "אני גדליה רבע-איש" ("וְרַצְתִּי הֵנָּה שָׁמָּה"). בספרייתו הפרטית יש ספרי חסידים, שאותם ירש מאבותיו, ומצויים בה גם כל כתביהם של סופרי ההשכלה. בקיאות כה מקיפה ב"ארון הספרים העברי", שאותה שימר עוד מימי לימודיו בבית-הספר הדתי-החרדי "מגן-דוד" בקישינב, לא הייתה מנת-חלקה של בתו, שלמדה במערכת החינוך הישראלית.

וישנם סממנים אלתרמניים נוספים. הסיפור על "הַנְּעָרוֹת [ש] יָרְדוּ לַמַּיִם" מזכיר את הסיפור בשירו של אלתרמן "העלמה" ("וַתֵּרֵד אֶל מֵימֵי הַפֶּלֶג"). עולה כאן גם ריבוי המשמעים של הצבייה-האיילת-הכוכב, האופייני ליצירת אלתרמן. אופייני לאלתרמן גם השימוש בפיגורה הקרויה mérisme – פיגורה המקיפה את העולם המתואר "מ... עַד": מהארץ עד השמים, מהעמק עד ראש ההר וכד'. כאן הנערות רצות מראשי ההרים עד חוף הים ויורדות אל המים.

תיאור הנערים כ"עורבים" נקשר לתיאור הדוד בשיר-השירים ("קְוֻצּוֹתָיו [...] שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב", שיה"ש ה, יא), אך בולט כאן השימוש – האופייני לרבים משירי אלתרמן – בשורשים ההומופוניים אר"ב וער"ב: שערם של הנערים שחור כשל עורבים שחורי-כנף או נשרים שחורי-כנף, אף לא כשל שחפים לבני-כנף, והם גם אורבים לנערות קלות הרגליים ומבקשים ללכוד אותן בעת המרוץ. ברקע מהדהד פסוק מתפילת שחרית לראש השנה:"וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׂרֵי שָׁמַיִם וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת"

צמד-הטורים האחרון בשיר מהפך כאמור את כל הרושם שנבנה במהלכו. לאורך השיר הקורא והמאזין משערים שמדובר במונולוג של אדם צעיר, ורק צמד שורות-הסיום מגלה ש" – הָיִיתִי נַעַר / …אַךְ זָקֵן, זָקֵן אֲנִי…". שורה זו נאמרת באנחה, כדרך שאדם מֵשׂיח עם בן-שׂיחו, אך למעשה היא מבוססת על הפסוק "נַעַר הָיִיתִי גַּם־זָקַנְתִּי וְלֹא־רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ־לָחֶם" (תהלים לז, כה).

אכן, אלתרמן, שהיה בקי ב"ארון הספרים" של מקורות עם ישראל, היה "זקן" לפי האמור בפרקי אבות: "בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף [...] בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה" (אבות ה, כא). ובכלל, הפסוק ממזמור ל"ז של תהלים התאים עד מאוד למצבו של אלתרמן באתה עת: בשנת 1962 נאלץ המשורר – בתיווכו של מנחם דורמן – למכור את הזכויות על כל כתביו להוצאת הקיבוץ המאוחד, ובתמורה השיג את המשאבים שנדרשו לו כדי לנסוע לניו-יורק ולבקר את בתו שהתמודדה אז עם מצב נפשי קשה וניסיון אבדני. מצבו הכלכלי הגיע עד משבר. לעומת זאת, בזמן שהתפרסם השיר-הפזמון "הנערות כולן קלות רגליים" הצליח תרגומו-עיבודו של אלתרמן למחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (מאת סמי גרונימן) מעל למשוער, ו"שָׁבר קופות". לראשונה בחייו טעם המשורר את טעמה המשכּר של הצלחה כלכלית מסחררת.

צמד השורות החותם את פזמונה "הנערות כולן קלות רגליים" מהפך את הרושם שלפנינו מונולוג של אדם צעיר, ומציג תמונה שונה בתכלית: לא צעיר בודד לפנינו, אלא זקֵן הנזכר במנעמי העלומים, או זקן שהחמיץ אותם. האם הייתה תרצה שרויה בסימביוזה כה עמוקה עם אביה והזדהתה אתו עד כדי כך שכתבה שיר שבו האני-הדובר הוא האב? האם שלטה בכל צייני הסגנון הייחודיים שלו, עד שהיה ביכולתה לחבר "שיר אלתרמני"? שמא כתבו את השיר יחדיו? ואולי רק עבר עליו בקולמוסו? לכל אחת מהאפשרויות האלה ניתן למצוא סימוכין, ודומה שהחידה תישאר בעינה, אלא אם כן יימצא בארכיונה של תרצה אתר קצה חוט לפתרון התעלומה.