"אהובתי, אַיֵּךְ, שלחי לי אות"

על - טלי אשר / "החיים שלנו סוף" (שירים), עורכת: אורית מיטל; ע.אחראית: לי ממן, פרדס הוצאה לאור, חיפה 2022

הגיע לידיי ספר שירים בשם "החיים שלנו סוף" מאת ד"ר טלי אשר. על העטיפה מוצגת המחַבּרת כ"כותבת וחוקרת ספרות". אהבתי את ההגדרה הצנועה "כותבת". כיום רבים מדיי מגדירים את עצמם "סופר/ת" או "משורר/ת", הרבה לפני שסמכות כלשהי מחליטה להעניק להם את התואר הזה. אִם לפני מאה שנה אפשר היה לאסוף את כל המשוררים העברים באולם-ישיבות לא גדול, הרי שבימינו יש לנו אלפי משוררים ומשוררות, אם לא למעלה מזה (מספר המשוררים רב בהרבה ממספר קוראיהם). לפעמים נדמה לי שכּוֹתבי שירים, כמו טבחים וספָּרים, ממהרים יתר על המידה להתהדר בתארים-מטעם-עצמם, כגון "משורר", "שֶׁף" או "מעצב".

אך טלי אשר אינה רק "כותבת וחוקרת ספרות". היא גם מרצה במכללה הגדולה ("מכללת סמינר הקיבוצים") ומנחה סדנאות כתיבה, אף עוסקת בריפוי באמצעות המילה הכתובה. על ספרהּ הצנום, אך המלא והגדוש בכשרון ובחָכמת חיים, מתנוססת היצירה הנפלאה "פרגמנטים" מאת האמנית היפנית קומי יאמאשיטה (ילידת 1968), ועליה ריבועים של שָׂרף מלאכותי צבועים בשלל צבעים "מתוקים", כמו סוכריות טופי מפתות. ואולם, מכל אחד מהריבועים מציץ חלק מפרופיל אנושי בצבע אפור, האחד שונה מחברו, כמין צללית כהה המציצה מצִדו האחד. לפתע מתברר שהריבועים אינם ריבועיים, ושיש חיים הרוחשים בעולם ש"מחוץ לקופסה", כשם שיש עולם של צללים הרוחש מתחת לעטיפה הבוהקת של החיים הטובים והיפים.

רק על התואַם שבין העטיפה לספר ולתכניו הייתי יכולה לדבר שעה שלמה. אומר בסגנון טלגרפי שהספר תוכו כברו: גם העטיפה וגם השירים עוסקים באורצל: בחיים הטובים והמוארים ובחיים העומדים בצל המוות. כאן וכאן יש שימוש מרהיב בחומרים "פשוטים" (באמצעות השָׂרף המלאכותי הפשוט שממנו מייצרים פסלים, תכשיטים, חפצי נוי, וכו') הגיעה האָמָּנית היפנית לתוצאות מרהיבות, וטלי אשר גם היא – באמצעות חומרי מציאוּת יום-יומיים "פשוטים" (מכונית פיאט שש מאות קטנה, כיסא נוח, קערת סלט, לחם שיפון, חלב עמיד, וכד') מגיעה עד לשפריר עליון.

יש בספר שירים קצרים, שחלקם עמוסים יתר על המידה במשחקי מילים, וחלקם יפים ו"פרומים", כגון השיר הבא המסתיים ללא נקודה בסופו:

לֹא עִם כָּל יַעֲקֹב

חַיָּב לָבוֹא עֵשָׂו.

אִם לֹא הָיִיתִי קַדְמוֹנִית

כְּבָר לֹא אֶהְיֶה עַכְשָׁו,

אִמִּי בִּקְּשָָׁה לְהוֹרִיק

הֵד שַׁלָּכוֹת בַּסְּתָו

וַאֲנִי חֲרוּטָה בַּדָּף

וְיוֹצֵאת מִשּׁוּלָיו

את השורות האֶניגמטיות האלה אי אפשר לפָרש בבידוד מן המחזור שבּוֹ השיר נתון ומן הספר כולו, שרבים משיריו עוסקים ביחסי בת ואמהּ. זוהי אבן יפה אחת, או פרגמנט אחד, מתוך הפסיפס העוטר את הספר.

את עיקר כוחו שואב ספר זה דווקא מן השירים הארוכים ורחבי השורות, שבהן מסופרים סיפורי חיים, שטיבם אינו מתפענח בנקל, אך הקורא נוטה לפרשם כסיפורים אישיים של אֵם שנותקה מבִּתה שנעלמה מחייה והפליגה למחוזות נעלמים – בעולם הזה או בעולמות אחרים שטיבם סמוי מן העין, כמו השיר מכמיר הלב "אל"ף-בי"ת" שבפתח הספר:

אֵיךְ מְאַיְּתִים שֶׁעוֹמְדִים בֵּינֵינוּ תְּרֵיסַר רִבּוֹא קִילוֹמֶטְרִים וְאִי אֶפְשָׁר

לָגַעַת. לְהוֹשִׁיט יָד, לַחֲפֹן בְּלֹא אֹמֶר, אֵיךְ מְאַיְּתִים שֶׁמַּפְרִיד בֵּינֵינוּ

אוֹקְיָנוּס עָמֹק מִכָּל הַמְּצוּלוֹת, אַךְ לֹא עָמֹק מִכְּמִיהָתֵנוּ לֶאֱחֹז בָּךְ,

לִטְמֹן לָךְ פָּז לְהַצִּילֵךְ.

[...] אֵיךְ מְאַיְּתִים שֶׁאֲנִי אִתָּךְ וְאֵינֵך לִי. שֶׁאֲנִי מְשַׁנֶּנֶת אוֹתָךְ וּמְדַבֶּרֶת בָּךְ

וְאַתְּ, מִי אַתְּ, רְסִיסִים יָפִים, הֵדִים רַכִּים, אֵיךְ מְאַיְּתִים אוֹתָךְ בִּתִּי,

בֵּיתִי, אֲהוּבָתִי, אַיֵּךְ, שִׁלְחִי לִי אוֹת.

כמה רגשות כאב מתפרצים כאן, ובה בעת, כמה רגשות כאב מוכמנים כאן, כדי להסתיר את המצוקה ולהמשיך בחיים בלי דמעה על לחי?! ובשיר "רק שאלה", שגם הוא מסתיים בלי נקודה בסופו, עוקבת האֵם אחר זכר בִּתה שהתאיינה מול עיניה הרואות והייתה למסכת מתעתעת של שברי קולות ומראות:

הַאִם יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא הָיִית כָּאן מֵעוֹלָם [...]

הַאִם יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁחָלַמְתִּי אֶת הֱיוֹתֵךְ

הַאם הַקִּיּוּם הַמְפַרְפֵּר הַזֶּה שֶׁלָךְ, דְּמוּתֵךְ שֶׁהָיְתָה לִמְחֹרֶצֶת, הַאִם יֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי

לִמְחֹץ אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁהָיוּ כָּאן מִשְׁפָּחָה, תִּבְשִׁיל תַּפּוּחֵי אֲדָמָה וְאַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת

הַחוֹבֵק כְּפָפוֹת רִאשׁוֹנוֹת, סוּס שֶׁלִּטַּפְתְּ בְּיַד תַּמָּה וּזְרוֹעוֹת שֶׁהָפְכוּ לִכְאֵבַיִךְ

הספר "החיים שלנו סוף" מעמיד במרכזו שלושה דורות של נשים: "הכותבת", אִמהּ ובִתהּ. חרף הכאבים והאָבדן חבוי כאן מסר של "ובחרת בחיים" ושל "יהיה טוב". גם רגעי הגיהנום מומתקים לפעמים בהנאות חיים אֶפֶמריות, כבשיר "בינתיים": "הַקַּרְקַע הָלְכָה וְרָפְתָה, הָיִיתִי אֵלַיִךְ נִשְׁמֶטֶת [...] בֵּינְתַיִם צָפִינוּ בְּסֶרֶט, אָפִינוּ פַּאי וְלִימוֹן, / קְצִיפַת הַזָּהָב הֵמֵסָה כַּמָּה דַּקּוֹת גֵּיהִנּוֹם".

המטפוריקה בספר השירים "החיים שלנו סוף" לקוחה תכופות מתחום המילים, ההגאים, ההגהות, הדפוס. מילון אבן-שושן הוא אחד מגיבורי הספר, וגם זו אחת ממעלותיו: אהבת המילים המקבלת כאן ביטוי מוחשי בלישה אין-סופית של המילים מהמילון, תוך הוספת צימוקים שאף הם לקוחים מן המילון. והרי לישת המילים שבמילון היא מאבות המלאכה שכל משורר ראוי לשמו חייב לעשות.

טלי אשר עוסקת גם בריפוי באמצעות המילה הכתובה. עליי להודות ולהתוודות שלפני שנים, מתוך הִיבְּרִיס של אדם צעיר הבטוח באמִתותיו, התבוננתי בחשדנות ואפילו בזלזול-מה בתחום הקרוי "ביבליותרפיה". ראיתי בתחום חדשני זה מין פטרייה שהתיישבה על צמח פונדקי (חקר הספרות) כדי לינוק ממנו את לשדו, מבלי להוסיף תוספת משמעותית כלשהי למאגר הידע שנצבר.

לימים ראיתי שלא הבנתי את מהות התחום ואף לא הבנתי את ערכו: בזמן שתרגמתי את כל סונטות שייקספיר בתקופה לא קלה של חיי חשתי שלמילים ולמשמעותן היה כוח תרפויטי רב, ולהפתעתי עם צאת הספר כתבה המשוררת מלכה נתנזון מאמר ב"מאזנים", שבּוֹ סיפרה איך קראה לפני בעלה הלום-הקרב את השירים המתורגמים על רקע מוזיקה אליזבתנית מרגיעה, ולפתע הוא, שנָצַר את הזיכרונות שנים על גבי שנים, פתח את סגור לִבּוֹ והתחיל לגולל לפניהָ את המראות שביעתו אותו.

להרגשתי, לשירים בספרה של טלי אשר יש כוח תרפויטי, וחרף תכניהם הקשים יש בהם יסוד מרגיע ומנחם. שירי אֵבֶל כמו "ואַתְּ ליָדנו", "יהיה טוב", "כרונולוגיה של כאב" מאפשרים לקורא להטות אוזן לרובדי נפש חבויים, לקבלם ולהוציאם לאור כמוֹת שהם, בטרם עברו תהליכים של הכחשה והדחקה. הספר גם מצליח לשכנע אותנו שלמילים יש כוח עצום. בל נשכח שאפילו עמיחי שאמר: "אני שמשתמש רק בחלק קטן מן המילים במילון" (בשירו "אל מלא רחמים") הן אמר זאת במילים מן המילון. בל נשכח שאפילו אדם המגיע לביקור אבלים ואומר "אין מילים בפי" אומר זאת במילים.