אוקסימורון מהלך

על ספרו של אורי הייטנר "יהודה הראל: ביוגרפיה", הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, ראשון-לציון 2019, 351 עמ'.

פורסם: חדשות בן עזר ,גליון 1832, 23/3/2023

בזמן שקיבלתי לידי את הספר הביוגרפי שחיבּר אורי הייטנר על יהודה הראל, מנהיג ההתיישבות בגולן, הייתי שקועה ב"ים" של התחייבויות מעיקות, ולא הזדרזתי לקָראו ולהתעמק בו. לכאורה, אך טבעי היה אילו עטתי עליו מרוב סקרנות, כי הִכּרתי את אביו של גיבור הספר – הפרופסור אריה הראל, מנהל בית-החולים איכילוב, שהיה לי הכבוד להשתתף אִתו לפני שלושים שנה ויותר בישיבות ההנהלה של בית-שלום עליכם.

אריה הראל, שהיה שגריר ישראל בברית-המועצות בדימוס וניהל באותה עת מרכז רפואי כה גדול ומורכב, היה אדם חייכן, עם סבר-פנים ביישני, שלא אחת נכנס לחדר-הישיבות בחשאי בעיצומו של הדיון, רגעים לאחר שעלה בידו לפשוט את חלוק הרופא ולחצות את רחוב ויצמן המפריד בין בית-החולים למקום כינוסה של הישיבה. בדיונים מעולם לא ניסה לכפות את דעתו על חבריו, אף שכולם ידעו היטב את טיבהּ ואת משקלהּ של כל אמירה ואמירה שיצאה מפיו.

חֲכָמָה, חייכנית ומאירת-פנים, הייתה גם בִּתו של אריה הראל, מרים יעבץ, אחותו של יהודה הראל, שקיר דק הפריד בין חדרה לחדרי בבניין קרטר של אוניברסיטת תל-אביב, ושום מחיצה לא הפרידה בינינו בשיחותינו בענייני דיומא. כולם חיבבוה והעריכוהּ בזכות מידותיה הנאות וטיב יחסיה עם הזולת, שלא היו חזון נפרץ במקומותינו. ניכּר היה לאלתר שהיא קורצה מחומר אחר מן המצוי.

שיערתי שגם גיבור ספרו של אורי הייטנר – יהודה הראל – ניחן בתכונות התרומיות והמשובחות של בני משפחתו. וכאן נכונה לי הפתעה: יהודה הראל אכן ניחן בכל התכונות הללו, אך גם אָצַר ועודו אוצֵר בתוכו את ניגודיהן ואת ההתנגדות להן. מתרוצצים בקִרבּוֹ לא מעט קצווֹת וניגודים בלתי מתפשרים, כגון: שמאלנוּת וימניוּת, סוציאליזם וקפיטליזם, כיבוד הדת בצד ניהול אורַח חיים אָתֵאיסטי והתנגדות לכל כפייה דתית, תכנון וספונטניוּת, רצינוּת והוּמוֹר, בנייה וסתירה. לאורך השנים התגלו בו לא פעם, לפי המסופר בספרו של אורי הייטנר, גם מידות של שובבות, הרפתקנות ותעוזה, של הומור ושל חשיבה "מחוץ לקופסה". למעשה, יהודה הראל הוא בבחינת "אוקסימורון מְהַלֵּךְ" במַהֲלָךְ חייו ובאידֵאולוגיה שהנחתה אותו. ניתן גם להגדירו כ"איש חינוך מרדן" (אוקסימורון בפני עצמו). הוא ניחן גם במידה מרנינה של אוטו-אירוניה, מן הסוג שרק אנשים שניחנו בביטחון עצמי רב, אך גם בטמפרמנט ספקני ו"לא מרובע", מסוגלים להציג ברבים.

ואולם, בניגוד לאנשי-קצווֹת שעברו במפתיע מקצה לקצה, משום שהם היו מסוגלים להיות אך ורק בקצווֹת (אנשים כמו אורי אבנרי, כמו נתן ילין-מור, או כמו רטוש שעבר בִּן-לילה מסגנון "כנעני" כמו-קמאי מלוטש לסגנון אמריקני פרום, פרוזאי ויום-יומי, נוסח ויליאם קרלוס ויליאמס), אצל יהודה מדובר בתהליך איטי של ארבעים שנה שברובו הוא היה שרוי באמצע, ולא בקצווֹת. ספרו "הקיבוץ החדש", למשל, הוא ניסיון לשמור על הקיבוץ השיתופי. הוא אף הקים כידוע את "הדרך השלישית", מתוך חיפוש "שביל הזהב" שבין הקצווֹת. לכן, לדעתי ראוי לקחת בחשבון גם את התהליך האִטי והמורכב שעבר יהודה הראל במעבר מקצה לקצה.

•

אדגים את ההכללות הללו לפי פרק אחד, שהוא הפרק הממוקם לקראת סוף ספרו של אורי הייטנר, וכותרתו היא "להפריט", כשם ספרו השנוי במחלוקת של יהודה הראל. מתברר שאותו יהודה הראל, שסגד בעלומיו ל"שמש העמים" והקים את קיבוץ מרום גולן, נתפס כיום כמי שגרם להתרופפותה של האידֵאולוגיה הקיבוצית, להפרטת שירותים שיתופיים (חדר אוכל, מכבסה, מחסן בגדים, וכו'), לליבֶּרליזציה של הקיבוץ ולהפיכתו ליישוב קהילתי משגשג. יתר על כן, יהודה הראל דוגל בליבֶּרטריאניזם – בהשקפת עולם התומכת בצמצום סמכויות הממשלה ובהעצמת ריבונותו של הפרט וחירותו להתאגד, לסחור, לקנות השכלה ודעת, להגשים את מטרותיו וכו' (כל עוד התנהגותו של הפרט אינה מסַכּנת את זולתו).

יהודה הראל המאוחר התחיל אפוא לדגול בליבֶּרטריאניזם, מתוך אמונה כי שיטה זו מביאה להגשמה עצמית ולשגשוג, ובכך הוא מועילה למרבה הפרדוקס גם לציבור, ולא רק לפְּרט. הוא האמין שפלישתו של המִמסד לחיי הפְּרט מזיקה יותר משהיא מועילה או מוצדקת. האיש שהתחנך וחינך לשותפות ולשיוויון התחיל להאמין בעידוד היזמות הפרטית, בעקרון "הברירה הטבעית" של תורת האֶבוֹלוציה הדרוויניסטית (survival of the fittest), לרבות מתן תגמול דיפרנציאלי לעבודה לפי ערך השוק של העבודה, וכדברי אורי הייטנר:

לאחר שנים ארוכות של פעילות מדעת במסגרת קולקטיבית יוצא יהודה הראל בספרו ["להפריט"] נגד האתיקה הקולקטיביסטית הרואה באינדיבידואליזם ובדאגת הפרט לאינטרס הפרטי שלו אגואיזם וחוסר מוסר. בהשפעתו של הפילוסוף קרל פופר שולל יהודה הראל את הנחות היסוד של חייו הקודמים. [...] לכן, "יכול להיות אינדיבידואליסט אלטרואיסטי כשם שקיים קולקטיביסט אגואיסטי".

לדעת אורי הייטנר, וקשה שלא להסכים אִתו, חולשתה העיקרית של האידֵאולוגיה החדשה של יהודה הראל הייתה ועודנה הסימאון שלה לפגמיו של השוק החופשי. דבריו הולידו אוּטוֹפיה בדבר חברה אנושית שבָּהּ לכל פְּרט יש זכויות ולאורָן הוא מממש את מאווייו. אין בהם סימן לחשש מפני תחרות פרועה וחסרת הגינות בין אדם לחברו. אין בהם חשש מפני הרס הסביבה לטובת האינטרסים של בעלי הון חסרי מצפון. אין בהם חשש מפני הקמת מונופולים וקרטלים שיחניקו את הפרט לא פחות מהמדינה. יהודה הראל הגיע למסקנה שביטולה של המערכת הקיבוצית הוא תנאי הכרחי להמשך קיומו ושגשוגו של היישוב ולאושרם של חבריו.

אורי הייטנר מסיים את הפרק הזה באִזכּור מאמר ביקורת נוקב שכָּתב יהודה הראל על ספרו, שעליו חתם בראשי-התיבות א"ה. לפי מאמר זה, א"ה המכיר את יהודה הראל ואת תולדותיו, מאוכזב מן המטמורפוזה שחלה בו למן ימיו כמרקסיסט קנאי ועד לאמונתו באולטרא-קפיטליזם בפאזה הליברטריאניסטית של חייו. אורי הייטנר רואה בדברים אלה מין המצאה של אלטֶר-אֶגוֹ, המטיל ספק במסקנותיו של יהודה הראל שלפי עדותו ברא את א"ה בדמותו וברוחו של אביו אריה הראל, שמוכיח אותו על פרידתו מן הסוציאליזם. המחבר מעלה גם אפשרות שמדובר בחתימה (בראשי תיבות) של מאמרי המערכת של יהודה הראל על עיתון "ארץ הגולן" שאותו ערך בימים שבהם התמסר להגשמת דרכה של הציונות הסוציאליסטית בפיתוח ההתיישבות בגולן. והייתי מוסיפה השערה נוספת – ראשי התיבות א"ה הם גם ראשי התיבות של מחבר הביוגרפיה אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל וחבר מרכזי בפורום תושבי רמת הגולן, שאִתו היה ליהודה הראל דיאלוג מתמשך שבּוֹ שימשו בערבוביה הערכה גדולה ואי הסכמה גדולה.

המטמורפוזה שחלה אצל יהודה הראל מעידה (לדעתי עכ"פ) על כך שאנשים הנמשכים אל הקצווֹת והקטבים יכולים לנוע מקוטב לקוטב בגמישות רבה יותר מן האדם הנורמטיבי הרגיל. אם נתאר את המפה הפוליטית, או האידֵאולוגית, לא בצורה לינארית, אלא בצורת עיגול, הרי שרק שנָתות אחדות מפרידות בין קוטב לקוטב. יהודה הראל חצה את השנָתות האלה שבין הקטבים הרחוקים והקרובים כאחד, אך לא בקלות יתֵרה ולא לפני שהשקיע מחשבה מעמיקה בסיבות ובתוצאות של המטמורפוזה שהוא היה אחד ממחולליה. אם חיפשתי מעט "רכילות" על ידידיי מלפני ארבעים שנה – על פרופ' אריה הראל ועל בתו מרים יעבץ – לא מצאתי אותם בספר שחיבר אורי הייטנר, אך מצאתי ביוגרפיה גדושה בידע ובחָכמה, מנוסחת היטב, ומעוררת מחשבות רבות על חיינו הפוליטיים הסבוכים במדינה הקטנה והשסועה שאבותינו הִכּוּ בה שורש כדי שצאצאיהם יוכלו להשקיף עליה ממרומי נופו של העץ שנטעו.