איך כדאי לתכנן את החיים?

עיון בשיר First Things First של ויסטן יו אודן (Auden)

שירו של ו"י אודן "First Things First" נכתב בשנת 1956, ולמן פרסומו הפכה כותרתו לאָפוריזם המשמש כותרת לספרים, לתכנית אירוח (talk show) אמריקנית, לאלבומי-שירים מולחנים וכן לגילויי-דעת ומִנשרים. השיר מסתיים בשורה שהייתה למימרה: "Thousands have lived without love, not one without water" ("בְּלִי אַהֲבָה אִישׁ לֹא גָּוַע, אַךְ אִישׁ עֲדַיִן לֹא שָׂרַד בְּלִי מַיִם"). השיר נפתח בתיאור שאגת הסערה בחוצות העיר, המקבילה לסערת רגשותיו של הדובר לאהובו שהסערה העניקה לו שֵׁם מממלכת האגדות ("פֶּלְאִי, בְּנָם שֶׁל יָרֵחַ וְשֶׁל רוּחַ-יָם"). השיר מסתיים, למרבה האכזבה, באמתות רֵאליסטיות, אנטי-רומנטיות, הקובעות שאפשר לחיות גם בלי אהבה. יש צרכים אנושיים שקודמים לה.

השיר משתלב בהגותו של אודן, הקובעת שאדם צריך לדעת לתכנן את חייו לא לפי השעון, אלא לפי המחוגה. תכנון חיים "לפי השעון" פירושו שאדם מכין לעצמו לוח זמנים, הכופה עליו חיים לחוצים לפי תאריכי-יעד רבים, שנקבעו מראש, מבלי שיהיה לו יעד כולל שאינו כפוף לשעון וללוח. תכנון החיים "לפי המחוגה" פירושו שאדם מקיף את עצמו במעגלותיו ומכין לעצמו יעד ראשי שאליו הוא חותר, מבלי להתכחש לאפשרות שקביעת היעד עתידה לעבור שינויים ותמורות. אדם המתכנן את חייו "לפי המחוגה" חי חיים של תהליך מתמשך, ויודע תמיד להבחין בין עיקר לטפל. חיים "לפי המחוגה" מחייבים את האדם להעמיד בראש את הדברים הראשוניים, החשובים לו באמת, ושלא לכוף ראשו ולהיכנע לצַו השעון והלוח.

First Things First

Woken, I lay in the arms of my own warmth and listened

To a storm enjoying its storminess in the winter dark

Till my ear, as it can when half-asleep or half-sober,

Set to work to unscramble that interjectory uproar,

Construing its airy vowels and watery consonants

Into a love-speech indicative of a Proper Name.

Scarcely the tongue I should have chosen, yet, as well

As harshness and clumsiness would allow, it spoke in your praise,

Kenning you a god-child of the Moon and the West Wind

With power to tame both real and imaginary monsters,

Likening your poise of being to an upland county,

Here green on purpose, there pure blue for luck.

Loud though it was, alone as it certainly found me,

It reconstructed a day of peculiar silence

When a sneeze could be heard a mile off, and had me walking

On a headland of lava beside you, the occasion as ageless

As the stare of any rose, your presence exactly

So once, so valuable, so very now.

This, moreover, at an hour when only too often

A smirking devil annoys me in beautiful English,

Predicting a world where every sacred location

Is a sand-buried site all cultured Texans do,

Misinformed and thoroughly fleeced by their guides,

And gentle hearts are extinct like Hegelian Bishops.

Grateful, I slept till a morning that would not say

How much it believed of what I said the storm had said

But quetly drew my attention to what had been done

—So many cubic metres the more in my cistern

Against a leonine summer—, putting first things first:

Thousands have lived without love, not one without water.

זכות ראשונים לראשוני

הֵקַצְתִּי, נָח בְּחֹם גּוּפִי, כֻּלִּי קָשׁוּב

לְקוֹל סוּפָה הַמִּתְעַנֶּגֶת עַל אָפְיָהּ הַמְסֹעָר בְּאֹפֶל-חֹרֶף,

עַד שֶׁנִּתְחַדְּדוּ אָזְנַי, בְּהִתְפַּכְּחָם מֵרֶדֶם,

וּלְפִתְרוֹן סוֹד הַסְּעָרָה קְטוּעַת-הַשַּׁאַג הִתְפַּנְּתָה:

אֵיךְ לְתַרְגֵּם אֶת הַתְּנוּעוֹת שֶׁל הָאֲוִיר, הָעִצּוּרִים שֶׁל הַגְּשָׁמִים,

לַאֲמִירַת-אוֹהֵב הַמְצַיֶּנֶת שֵׁם-פְּרָטִי.

הָיִיתִי כִּמְדֻמֶּה בּוֹחֵר לָשׁוֹן אַחֶרֶת, אַךְ כְּכָל

שֶׁנֻּקְשׁוּתָהּ הַגַּמְלוֹנִית הִתִּירָה לָהּ, דָּרְשָׁה הִיא בִּשְׁבָחֶיךָ

נָתְנָה לְךָ שֵׁם אַגָּדִי: "פֶּלְאִי, בְּנָם שֶׁל יָרֵחַ וְשֶׁל רוּחַ-יָם",

יָכוֹל הוּא לְהַכְנִיעַ מִפְלָצוֹת מוּחָשִׁיּוֹֹת וּמְדֻמּוֹת.

מַשְׁוֶה אֶת מִשְׁקַלְךָ הַסְּגֻלִּי אֶל הָרָמָה,

שֶׁכָּאן עוֹטָה גָּוָן יָרֹק, וְשָׁם כָּחֹל טָהוֹר – אוֹת לְמַזָּל.

קוֹלָהּ הָיָה קוֹל רָם, אוֹתִי מָצְאָה בִּבְדִידוּתִי,

וּבְתוֹכִי יָצְרָה יוֹם-דֻּמִיָּה כָּה יִחוּדִי

אֲפִלּוּ קוֹל עִטּוּשׁ יָכוֹל הָיָה לְהִִשָּׁמַע בַּמֶּרְחַקִּים. גָּרְמָה לִי לְהַלֵּךְ

אִתְּךָ עַל כֵּף שֶׁל לַבָּה. הַמְאֹרָע הָיָה נִצְחִי

כְּמוֹ מַבָּטוֹ שֶׁל הַשּׁוֹשָׁן, נוֹכְחוּתְךָ

כֹּה מְדֻיֶּקֶת, כֹּה יְקָרָה וּבְעִתָּהּ.

וְכָל זֹאת בָּהּ-בָּעֵת שֶׁמַּטְרִידֵנִי לֹא אַחַת

שָׂטָן בְּפַרְצוּפוֹ הַמְגַחֵךְ וּבָאַנְגְּלִית הַמְצֻחְצַחַת שֶׁבְּפִיו,

חוֹזֶה עוֹלָם שֶׁבּוֹ כָּל הַמְּקוֹמוֹת הַמְקֻדָּשִׁים

הֵם אֲתָרִים הַמְּכֻסִּים עָפָר כְּשֶׁל טֶקְסָנִים בְּנֵי-תַּרְבּוּת

שֶׁבְּזָדוֹן מַטְעִים אוֹתָם וּמְרַמִּים אוֹתָם מוֹרֵי-הַדֶּרֶךְ,

וְאִלּוּ הַלְּבָבוֹת הָעֲדִינִים כְּבָר נִכְחֲדוּ כְּמוֹ הֶגְמוֹנָיו שֶׁל הֶגֶל.

כֻּלִּי תּוֹדָה. יָשַׁנְתִּי עַד הַבֹּקֶר, שֶׁסֵּרַב לוֹמַר

שֶׁהֶאֱמִין בַּמֶּה שֶׁהֶאֱמִינָה הַסּוּפָה לְפִי דְּבָרַי

אַךְ לִי הֶרְאָה בַּלָּאט אֶת מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה –

כַּמּוּת הַמַּיִם לְפִי כָּל מֶטֶר מְעֻקָּב שֶׁנִּתּוֹסֵף לִי לְאַגַּן-הָאֲגִירָה

אֶל מוּל מַרְאֵה-אַרְיֵה-הַקַּיִץ הַקָּרֵב – צָרִיךְ לָתֵת זְכוּת רִאשׁוֹנִים לָרִאשׁוֹנִי.

בְּלִי אַהֲבָה אִישׁ לֹא גָּוַע, אַךְ אִישׁ עֲדַיִן לֹא שָׂרַד בְּלִי מַיִם.

תרגום: זיוה שמיר