4 בנוב׳ 2022

אין זאת כי טרוף טורף.... (2022)

על "האפרוח העשירי" – מעשייה טרגי-קומית לילדים מאת נתן אלתרמן

( מאמר בגירסה מחודשת לשנת 2022 )

פורסם לראשונה : עתון 77 , גליון 300, 2005 (גירסה זו מופיעה בהמשך הדף)

"ואני, גוזל רך, נשתכחתי מלב" – שיר הילד הנטוש

המעשייה המחורזת האפרוח העשירי, יצירתו הראשונה של אלתרמן לילדים שראתה אור בספר, יצאה לראשונה ב-1943 בחוברת צנומה, בלוויית איורי חֶרֶט בשחור-לבן מאת אריה נבון (ב-2005, נדפסה מעשייה מחורזת זו שוב בלִוויית איורי צבע מרהיבי עין מאת דני קרמן). החוברת מ-1943 הייתה למעשה גרסה מחודשת ומעודכנת של מעשייה מחורזת אחרת – "בין תרצ"ג ובין תרצ"ד בא גד" – שראתה אור כעשור קודם לכן במוסף לילדים של עיתון דבר, בעת הימלטותה של יהדות גרמניה ארצה. זו חודשה בהתאם לנסיבות החדשות ולהידרדרות המצב בארץ ובעולם. הנוסח המוקדם של "בין תרצ"ג ובין תרצ"ד בא גד" הסתיים באפילוג, שהושמט מן הנוסח המאוחר:

זֶה הַסּוֹף. בּסּוֹף יֻגַּד

שֶׁלַּבֵּן קֹרָא שֵׁם – גָּד.

לָמָּה? יַעַן כִּי נוֹלַד

בֵּין תַּרְצַ"ג וּבֵין תַּרְצַ"ד.

לפנינו סיפורה הבהול והמבוהל של "ביצה שלא נולדה", או ליתר דיוק, של ביצה שביקשה את עזרתו של האב הביולוגי, או את עזרת האב שבשמים, כדי שתוכל לצאת סוף-סוף אל אוויר העולם ואל אורו. גיבורהּ האנטי הֶרואי הוא אפרוח קט, המקופל בקליפתו, וחש – ולא בלי צידוק – שהוריו-מולידיו שכחוהו בקרן חשכה. בבהלה ובבהילות, הגובלות בהיסטֶריה, הוא מבקש בכל כוחו להעיר ולעורר, לפרוץ החוצה, להיחלץ מן הבֵּיצה ולהצטרף אל אחיו ואל בני דודיו האפרוחים, המשתתפים בהכנות לקראת ראש השנה.

אף-על-פי שהוא מכה במקור וחובט בכנפיו בכל עוז, הוא אינו מצליח להבקיע דרך ולהחיש את קץ הבלהות. לבסוף באה לו הישועה, והוא מצליח לצאת מן המֵצרים במועד (תרתי משמע: הוא יוצא אל אוויר העולם ואל אורו בזמן, רגע לפני כניסת החג). יציאתו מתאפשרת ספק תודות לאביו הביולוגי, ספק תודת לעזרה ממרומים. ברקע מהבהבת אפשרות נוספת, שגם אותה אין אלתרמן האגרונום פוסל על הסף: אפשר שהאפרוח העשירי בוקע מן הביצה משום שפשוט הגיע סוף-סוף תורו. ללא כל סיוע חיצוני, הגיעה תקופת הדגירה לסיומה הטבעי, וכָשרה השעה לצאת החוצה, אל אוויר העולם.1

המעשייה שעיקרה מאבק איתנים, המתחולל בנפשו של "עוּבּר" חסר תודעה כביכול, מתחילה ab ovo (= מן הביצה): "בַּבֵּיצָה יוֹשֵׁב אֶפְרֹחַ / קְטַן-מַקּוֹר וּצְהוּב-נוֹצָה, / הוּא מַכֶּה בְּמַקּוֹרוֹ, אַךְ / אֵין מִפְלָט לוֹ וּמוֹצָא". גוֹזָל גזוּל ואומלל זה, הכלוא בין הקירות, מבכה את מר גורלו ("רַע לִי, רַע, / הַדִּירָה / אֲפֵלָה הִיא וְצָרָה"); הוא חובט את ראשו בקיר, ומשתגע ממצוקת המחנק ומן החשש המנקר בו שמא לא יצליח לצאת מִכּלאו בזמן. הוא בטוח שהבֵּיצה שבתוכה הוא נתון היא בֵּיצה מיוחדת במינה, שלעולם לא תיבָּקע והוא יישאר בה לנצח נצחים.

האפרוח חושש פן ייוותר נֵפל, שלא יראה אור יום ולא יִזכּה ליום הולדת, תרתי משמע ("הָאֶפְרֹחַ מִשְׁתַּגֵּעַ / אֶת רֹאשׁוֹ בַּקִּיר חוֹבֵט... / אִי אֶפְשָׁר לְהִתְבַּקֵּעַ / אִי אֶפְשָׁר לְהִוָּלֵד! [...] אִם אֶהְיֶה פֹּה לְעוֹלָם / לֹא יִהְיֶה לִי יוֹם הֻלֶּדֶת!..."). אף שטרם בקע מן הבֵּיצה, הוא מרחיק ראות, ומתגלה כבעל ידע ומודעוּת מפותחים: ידוע לו שהעולם גדול, לכולם יש בו מרחב מִחיה ורק הוא לבדו כלוא באין מושיע. הוא שומע את הנעשה מחוץ לכותלי הבֵּיצה, ואף רואה (בדמיונו? מתוך האזנה לשמועות המגיעות אליו מבעד לקליפה?) כיצד בת דודו מתייפה מול האספקלריה לקראת החג הקרֵב. הוא אף יודע שהוא האחרון למניין, וקובל על כך שלא רק בני משפחתו, אלא אפילו אִמו-יולדתו ואביו-מולידו, שכחו את בן הזקונים שלהם "בְּבוֹר צַלְמָוֶת".

מבעד למסך הקליפה, החוצץ בינו לבין העולם החיצון, הוא מבין כי התכונה לחג בעיצומה. הוא שומע כיצד אביו מזרז את בניו להכין לו את כל האבזרים הדרושים לקראת היציאה לדרך. אב נרגן זה – יהודי גלותי מן הנוסח הישן שעליו ועל דומיו הלעיגו סופרי ההשכלה שוללי הגלות2 – משמיע גערות וטרוניות לכל עבר על הערבוביה השוררת בבית משפחתו, ברוכת האפרוחים, בשל עצלנותה של אשתו הוולדנית (גם האיור שעל כריכת הספר מגלה דמות של יהודי גלותי).

אגב אורחא, בקטע קומי המתאים להפליא לצורכי הַמְחזת המעשייה בגן או בבית הספר, התרנגול, אבי המשפחה, מגלה ברגע האחרון שכתונת החג שלו קרועה, שבמכנסיו אין כפתורים, חזייתה (vest) של חליפת החג שלו נעלמה, ובכל זאת הוא מוצא בתוך ההמולה רגעי פנאי אחדים כדי לאַמן עצמו בחיפזון בקריאה בשופר לקראת היום הגדול. את כל האשם לאי הסדרים הוא מפיל כאמור על זוגתו "העצֵלה", שכל תפקידהּ מסתכם לדבריו בהטלת ביצים ובגידול עדת אפרוחים. המחבר רומז לקוראיו הצעירים, בלי לומר זאת מפורשות, כי גם לגבר, תרתי משמע, יש כנף ורגל באנדרלמוסיה השוררת בכל פינות הבית וכי "האישה" היהודייה "הבטלנית" עובדת פי כמה וכמה מבעלה הנרגן.

רגעים אחדים לפני היציאה לבית הכנסת, התרנגול-האב מציב את כל ילדיו בשורה כדי לברכם בברכת "שנה טובה", ובעודם עומדים לפניו לפי הסדר כדי לזכות בברכה, אֵם הבנים מגלה לחרדתה כי האפרוח העשירי למניין איננו. למשמע הצווחה הנוראה שהיא משמיעה והשקט המשתרר בעקבותיה, מתחילים כל בני המשפחה לבקש את הבן האובד ("אַךְ לַשָּׁוְא, רַק לַשָּׁוְא, / הוּא אֵינֶנּוּ, הוּא לֹא שָׁב, / וַיִּבְכּוּ עָלָיו הוֹרָיו / – אֵין זֹאת כִּי טָרֹף טֹרָף..."); אלא שאז הם נזכרים לשמחתם בבֵּיצה שטרם נבקעה, המונחת לה בשקט בפינה. האב מכה במקורו בקליפה המחשבת להתבקע, וקורא לבנו בקול נרגש: "רְאֵה, אָבִיךָ אָנֹכִי!". האפרוח, שנאלץ לשֹרות עם כוחות אדירים, גם אם אלה הם בעיקרם כוחות נפש, יוצא סוף סוף אל אוויר העולם – "וַיְהִי אוֹר!".

שיר אוניברסלי או שיר לאומי?

לכאורה, לפנינו סיפור על-זמני ואוניברסלי על בן זקונים, המבקש לצַמח נוצה, להיחלץ מן הקליפה ולהבקיע דרך אל אורו של עולם – להגיע לאינדיווידואציה ולהכרה, תוך מאבק איתנים עם עצמו ומאבק אדיפלי סוער עם הוריו. אלה כה טרודים בענייניהם שלהם, עד שדבר קיומו נשכח מהם כליל. כל הסיפור כולו, עד לשורת הסיום שלו, מתרחש בד' אמות, בין כותלי הסוהר הסוגרים על הגיבור, כבמחזה אבסורד אקזיסטנציאליסטי, שבּו הגיבור הראשי שרוי, למן המערכה הראשונה ועד לרדת המסך, בין כתליו של חדר אחד ויחיד. ואכן, בראשית שנות השלושים, כעשור ויותר לפני כתיבתה של המעשייה המחורזת לילדים שלפנינו – בעודו שוליית אמן ב"אסכולת שלונסקי" בעלת המגמה הכלל אנושית, שהתרחקה מן הכיווּן הלאומי הבולט של ביאליק ובני דורו – כתב אלתרמן יצירות בעלות אופי אוניברסלי מובהק, העוסקות במצבו האנושי (condition humaine) של האדם המודרני בכרך המערבי השוקע.

ביצירות מוקדמות אלה, שראו אור בעיתונות היומית ובכתבי העת אך לא כונסו בספר, ניתן למצוא גילויים מוקדמים של שלל המוטיבים המופיעים במעשיית האפרוח העשירי, צבועים בגוונים אוניברסליים וכלל אנושיים למהדרין. כך, למשל, בשיר המוקדם "יתד",3 מתואר מאבק אדיפלי בין צעיר יחיד ומיוחד, איש חלומות שאפתן, לבין זִקני השבט, הבזים לו ולחלומותיו. בשיר הגנוז "בעת שופר – לאם",4 מוצג איש הכרך המודרני והגיגיו "כַּעֲדַת אֶפְרוֹחַ מְבֹעֶתֶת", והשופר בשיר מוקדם זה הוא שופר החג ושופר המלחמה (כמו השופר ב"אל הפילים" מתוך הקובץ כוכבים בחוץ). בשיר המוקדם "ליל קרנבל",5 איש הכרך המודרני מציג את עצמו, כמו האפרוח, גיבור האפרוח העשירי, כבן זקונים להורים חדלי אונים שכבר בָּלו מזוקן – לאמא-אדמה ולאב שבשמים ("בֶּן זְקוּנִים אֲנִי הָאִישׁ, / לַתֵּבֵל אֲשֶׁר הִזְקִינָה / לָרָקִיעַ שֶׁהוֹבִישׁ"), וגם הוא – כמו להקת התרנגולים שלפנינו – שרוי באווירה של ערב חג, ובמונחים אוניברסליים: באווירה של ליל קרנבל. בשירו המוקדם "ערב חג",6 תיאר אלתרמן תיאור דומה לזה הכלול בשורות 35-43 של האפרוח העשירי: "כָּל אָדָם חָשַׁב: אֲנִי הַיּוֹם יָפֶה, / הַיּוֹם אוֹרְחִים אֵלַי יָבוֹאוּ [...] אֶרְאֶה נָשִׁים צוֹבְעוֹת / פִּי חֵן-חֵן כְּחֲתַלְתֹּלֶת מִתְלַקֶּקֶת. במאמרו המוקדם "העשירי במניין",7 הציג אלתרמן הצעיר בניסוח אוקסימורוני את המוזה המודרנית ביותר, את אמנות הקולנוע, כ"אב השעשועים וילד הטומאה של העיר", כמין היבּריד, יציר כלאיים של אב חסר אחריות ושל בן זקונים בלתי רצוי – ממזר פרוע, שהצטרף אל אחיותיו הגדולות, תשע המוזות, אשר פרצו בצווחות בהלה למראהו. רבים מהמוטיבים של האפרוח העשירי טמונים היו אפוא בערוגות שירתו של אלתרמן למן ראשית יצירתו, גם אם הם לבשו בהן גוונים אירופאיים, מסוגננים, שהִקנו להם חזוּת שונה בתכלית מזו שיש להם במעשייה.

במהלך תריסר השנים, שחלפו למן פרסום שירו הראשון של אלתרמן שבא בדפוס ("בשטף עיר", 1931) ועד לפרסום האפרוח העשירי, חלו כידוע תמורות מרחיקות לכת בתולדות האנושות ובתולדות עם ישראל. בשנות המלחמה והשואה הבין אלתרמן כי האסתטיקה המלוטשת של שלונסקי וחבריו, המתגדרים במִגדל השן של האמנות הצרופה, שהתבטאה בחזותם החיצונית של שיריו האוּרבּניים, לרבות שירי כוכבים בחוץ, כבר אינו מתאים לשירים הנכתבים על רקע אירועי המלחמה. הוא אף הבין כי הערכים הקוסמופוליטיים של האסכולה, הדוחים הזדהות עם צרת העם, מתנפצים במפגש עם קרקע המציאוּת. בשעה שבּה "דַּק הַתָּג שֶׁבֵּין טֶרֶם-שׁוֹאָה וְעֶרֶב-חָג", כניסוחו ביצירתו שמחת עניים (1941), אין המשורר יכול לשבת בנחת וללטש את שיריו עד דק. באותם ימים קשים ואפורים כשק החליף אלתרמן, ביודעין ובמתכוון, את מגבעת הפָּנָמָה הפריזאית של שירתו הטרקלינית המוקדמת, שנכתבה בשנות השלושים העליזות, בכובע הגרב המאובק של ימי המלחמה והמאבק על עצמאות ישראל. בימים שבהם לא ידע היישוב אל נכון אם יצליח לשרוד אם לאו, העלה המשורר את ערכם של ערכים נצחיים ובסיסיים כאהבת הורים לילדיהם. אלה הם לדידו הערכים האוניברסליים שישרדו בעולם ככלות הכול, גם ברעום התותחים וגם לכשיִדם קולם.

בהאפרוח העשירי מתואר גוזל רך ממשפחה יהודית-גלותית, ולא דמות כללית ומוכללת, של "כָּלאָדָם" (Everyman). גוזל יהודי זה נשתכח מלב, ואפילו אביו מולידו המזקין, שביקש להשלים את מניין צאצאיו בבן שעשועים אהוב, שכחהו למרבה החרפה בתוך הבֵּיצה. גם אחיו לא הקיפוהו בדאגה ובאחווה, ומכאן דימויו ליוסף, בן יעקב – ישראל, הבן הרצוי והאח הדחוי, שהושלך ללא עוול בכפו לבור, ולימים הושלך אל בית האסורים, שגם ממנו הצליח להיחלץ, עד שיצאו מוניטין לכשרונותיו בתחומי הרוח והחומר, והוא עלה לגדוּלה. בשיא גדולתו נתוודע לבני משפחתו שהיו בטוחים כי "טרוֹף טוֹרף". בן הזקונים במעשייה המחורזת של אלתרמן מתלונן כי שכחוהו "בְּבוֹר צַלְמָוֶת", הוריו מקוננים וחוששים שכיוסף הנער "אֵין זֹאת כִּי טָרֹף טֹרָף..." ונזכרת גם הכתונת הקרועה (שכאן היא אמנם כתונתו של האב המרושל). לפנינו אפרוח כישרוני ובעל חזון, מין "צפנת פענח", היודע והמבין את המתרחש מחוץ לכותלי הביצה, והמתייסר בכלאו ממש כמו בעל החלומות ופותר החלומות, שעמד בניסיונות כבדים מנשוא.

בני ישראל (גם במשמעות הליטֶרלית: בניו של יעקב אבינו), אחיו הגדולים של אפרוח הזקונים בהיר העיניים הכלוא בבור צלמוות, שרויים בעיצומן של הכנות קדחתניות ובהלוך רוח מרומם של "ערב חג". ביצירת אלתרמן, מושג כגון "ערב חג" (ולחלופין, "ליל קרנבל" בשיריו "האירופאיים" המוקדמים) הוא תכופות שם-נרדף ל"משתה ערב דֶבֶר", שבּו דק התג בין חגא לחג, בין אסון לששון ובין חִיל לבין גיל. אין לשכוח כי חיזיון שבמרכזו עדת תרנגולים, המכינה עצמה לקראת חג ראש השנה, יכול לאמִתו של דבר להתפרש כחיזיון מקַבּרי של צעידה כאיש אחד לקראת המוות – של הכנות אחרונות לקראת "הכפרות", לקראת השחיטה. לפנינו יצירה אקטואלית, שיש בה צד קומי אך גם צד טראגי ומקַבּרי, ושסופה הטוב אינו אלא משאלה הזויה ("wishful thinking") של משורר צעיר, המבקש להרגיע את קוראיו הצעירים ואת עצמו, בעיצומה של המלחמה והשואה, שהכול ייגמר בטוב: שהעולם עתיד לצאת עד מהרה מתוך ההפכה אל האור ואל הדרור. ובמחשבה שנייה: שירת אלתרמן במיטבה היא שירה דואלית, האומרת דבר והיפוכו. אפשר ש"הסוף הטוב" הוא סוף חסר תקווה: ילד יראה אך ורק את צִדו הבהיר והאופטימי, שאינו בלתי אפשרי בעליל, ואילו הקורא הבוגר ייתפס להרהורי עצב, בהבינו אל נכון, שגם אם ייוותר הגוזל בתוך הביצה כנֵפל וגם אם יֵצא ממנה אל אוויר העולם, אפשר שגורלו נגזר, ולאו דווקא לחסד.8

במעשייה המחורזת האפרוח העשירי, שיצאה לאור כאמור ב-1943, שנים אחדות לאחר שיריו הראשונים של המחזור "שיר עשרה אחים" וכשנתיים לאחר שמחת עניים, האפרוח האומלל מקונן על שאביו מולידו עזב את בן זקוניו, העשירי למניין, "בְּבוֹר צַלְמָוֶת", וכי הוא לעולם לא יזכה לצאת אל האור (הוא מכריז בבהלה ובעצב: "כָּאן אֶחְיֶה וְכָאן אָמוּת", וברקע מהדהדת היפּוּכהּ של הכרזה זו – ההכרזה המַז'ורית "פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִיצוֹר" מן השיר החיבת-ציוני הנודע "פֹּה בארץ חמדת אבות").9

לפנינו מהדורה מודרנית לטורו הנודע של ביאליק ב"לבדי": "וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב", אלא שכנף השכינה אינה סוככת עליו ואיש אינו מגֵן עליו. עולה על הדעת הפסוק "וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ" (בראשית מד, כ), שבּוֹ מסבירים אחי יוסף את מצבו של בנימין אחיהם. העולם גדול כל כך, חושב האפרוח כלוא; כל האפרוחים, בני כל המינים, מהלכים בו חופשים, ורק הוא נמק בבית כלאו. אֶחיו וקרוביו מצויים בהכנות של ערב חג (כביצירתו שמחת עניים, המתרחשת "בְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ מוֹעֵד", ורקעהּ היא המציאוּת הלאומית והבין לאומית של שנות מלחמת העולם השנייה, הן שנות המאבק על עצמאות ישראל). האפרוח הכלוא מתחנן על נפשו במילים "הֵי, אַתֶּם הוֹשִׁיעוּ נָא! / אֶת בִּנְכֶם הוֹצִיאוּ נָא!" ו"חִישׁ עִזְרוּ נָא לִי לָצֵאת", המזכירות את מילות "אנא ה' הושיעה נא" מתפילת הלל שלפני סדר הושענות ואת מילות "פְּתח לנו שער" מתפילת נעילה של יום הכיפורים, הוא יום הדין. הישועה מתמהמהת לבוא, וכשהיא באה, היא מגיעה ביום גורלי מאין כמוהו. כאמור, חג ראש השנה, שבו זוכה האפרוח לצאת מן הביצה, הוא חג וחגא לגבי דידה של עדת התרנגולים: במועד זה רבים מבניהָ יובלוּ אל השחיטה. תחנוניו של האפרוח העשירי לצאת אל אוויר העולם ואל אורו עלולים אפוא להסתיים במבוי סתום. בין שתפילתו תיענה ובין שלא, אפשר שדינו נחרץ.

ברקע הדברים קיימת גם האפשרות האופטימית, שלפיה ייחלץ האפרוח מבור צלמוות, יֵצא אל אוויר העולם, ויתוודע אל אחיו, כיוסף בשעתו. התגלות האב לבנו בשלוש מילים ("רְאֵה, אָבִיךָ אָנֹכִי!"), מזכירה את ניסוחם של מעמדים פורמטיביים חשובים, כגון ברכת יצחק ליעקב: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה" (בראשית כז, כז); או התגלות אלוהים ליצחק: "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ" (בראשית כו כד); או התגלותו למשה: "הֲלֹא אָנֹכִי ה'" (שמות ד, יא). התגלות זו מקנה לאב מעמד פטריארכי, או אלוהי. מעמדו האלוהי אף הולך ומתחזק כמובן למשמע המילים "וַיְהִי אוֹר!", החותמות את הסיפור. הסיפור מסתיים אמנם ב"אקורד" חזק ואופטימי, המזכיר את סיפור בראשית, שבו נתגלתה יכולתו של האל, או האב שבשמים, בכל עוזה ותפארתה.

ואולם אבי המשפחה שלפנינו, שבעקבות התגלותו לבנו מתחילה "בראשית חדשה", הוא לאמִתו של דבר מין "אֵל" חלש וכושל, שכמעט ושכח את בנו בקרן חשֵׁכה – אב שלבושו קרוע ובמכנסיו אין כפתורים. נרמזת כאן הטחה כלפי שמים, מתוך חרון אין אונים וחירוק שִניים, על ש"העם הנבחר", על נשותיו וטפּוֹ, שרוי בבִיצת הגלות או סגור ומסוגר בבֵיצתו שבארץ, ואין מי שיחשוף זרוע נטויה ויחוש להצילו. המילים שמַפנה האפרוח הכלוא לאִמו ("לָמָּה זֶה שְׁכַחְתִּינִי"; שורה 20), מזכירות את התפילה, שבָּהּ מצהיר המאמין "לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה" (תהלים כז, ג), ומבקש מאלוהיו לבל יסתיר פניו ממנו ולבל יעזבנו "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַיהוָה יַאַסְפֵנִי" (ראו תהלים כז, י). מהדהדת כאן גם קריאת "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי", סמל ייסורי ישו (כידוע, מקורה של קריאה זו בתהלים כב, ב).

כשנה לפני פרסום האפרוח העשירי, פרסם אלתרמן את "טוריו" על יהודי אירופה, ובמיוחד על הילדים שלא חטאו ולא זכו לרחמי שמים. שירו "מכל העמים" פותח במילים המצמררות: "בִּבְכוֹת יְלָדֵינוּ בְּצֵל גַּרְדֻּמִּים / אֶת חֲמַת הָעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ. / כִּי אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, / אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ [...] וּבִצְעֹד יְלָדֵינוּ אֱלֵי גַּרְדֻּמִּים, / יְלָדִים יְהוּדִים, יְלָדִים חֲכָמִים / הֵם יוֹדְעִים כִּי דָּמָם לֹא נֶחְשַׁב בַּדָּמִים – / הֵם קוֹרְאִים רַק לָאֵם: אַל תַּבִּיטִי!" כן כתב את שירו "מכתב של מנחם מנדל", הפותח במילים "שֵׁינָה שִׁינְדְל שֶׁלִּי, זוּגָתִי הַיָּפָה", ובִמנותו את יהודי הגלות שהלכו אל מותם, הוא אינו שוכח לִמנות את הילדים שנמחו מתחת לשמיים על לא עוול בכפם ויישארו ילדים לנצח. ילדים אלה מתגלגלים כאן בדמויותיהם של מוטל בן פיסי החזן וטופלה טוטוריטו – גיבורי שלום עליכם – סמל לילדי הגולה שבזמן היכתב האפרוח העשירי חיכו לשווא לגאולה. בשיר "על הילד אברם", אלתרמן מנסה לעודד את עצמו ואת קוראיו, בדבר ה' אל אברם לאמור: "אַל תִּירָא, / אַל תִּירָא אַבְרָם, / כִּי גָּדוֹל וְעָצוּם אֲשִׂימֶךָ. / לֶךְ לְךָ, דֶּרֶךְ לֵיל מַאֲכֶלֶת וָדָם / אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ [...] וַיֶּחְרַד אַבְרָהָם וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו / וַיֵּצֵא מִנִּי בַיִת וָשַׁעַר / כִּי הַצַּו שֶׁרָעַם עַל אַבְרָם הָאָב / רוֹעֵם עַל אַבְרָם הַנַּעַר".

כל "הטורים" הללו התפרסמו עם היוודע ממדי הזוועה באירופה, שלא פסחה גם על אותם מקומות שבהם חי נתן אלתרמן עם בני משפחתו בילדותו ובנעוריו, ושבהם נותרו אחדים מחבריו הטובים בחוסר אונים ובחוסר ישע. ואגב, המילים "כִּי אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ" הן מופיעות במחזור התפילה לראש השנה יותר מפעם אחת.

מחול השחת של האפרוחים

כשלוש שנים לפני פרסום האפרוח העשירי, פִּרסם אלתרמן את שיריו הראשונים של המחזור "שיר עשרה אחים", שעדיין נקרא "שיר ארבעה אחים", ושירים ראשונים אלה כמו ממשיכים את אוצר סמלי-הקבע של שירי כוכבים בחוץ: הבקתה, הפונדקית, היין, הבאר, הדרכים ועוד. אל המבנה העשרוני פנה מקץ שנה לערך במחזור שירי מכות מצרים שנכתב על רקע זוועות המלחמה, ולאחר מכן במחזור השלם על עשרת האחים, שראה אור בקובץ עיר היונה. גם האפרוח העשירי הוא שיר על עשרה אחים, כמו בשיר המקאבּרי ביידיש "צען גוטע ברידער זיינען מיר געווען" ("עשרה אחים טובים היינו").10 בשיר עממי זה הולך ומתמעט מספר האחים בטור אריתמטי יורד (10, 9, 8, 7.....), עד שלא נותר מהם איש. העליצות שבפזמון החוזר היא אפוא עליצות מקַבּרית של "מחול שחת" או של "חוּפּה שחורה".11 שיר הילדים של ביאליק "מקהלת נוגנים" ("יוֹסִי בַּכִּנּוֹר, פֵּסִי בַּתֹּף") משתמש בחומריו של הפזמון החוזר של שיר העם היידי "עשרה אחים טובים היינו", המספר על שמער'ל המנגן בכינור ועל יעק'ל המנגן בבס, המנגנים ניגון באמצע הרחוב. ואכן ביאליק, בכותבו שיר זה למען הילדים, התעלם כביכול מכך שבמקור היידי מדובר ב"כליזמרים" המלַווים בנגינתם מחול שחת ((danse macabre, או חתונת מתים. אף-על-פי-כן, בשיר החתונה "מקהלת נוגנים" הזכיר ביאליק את ה"כליזמרים", את הנשים והטף, ורק את החתן הכלה לא הזכיר.12

אלתרמן עשה אף הוא שימוש מחוכם במקור המקַבּרי ביידיש, שעליו בנה ביאליק את שירו "מקהלת נוגנים", בשלבו את מוטיב עשרת האחים ביצירתו לילדים האפרוח העשירי. ואכן, בעיצומה של המבוכה, בעוד הוריו של האפרוח מחפשים אותו בכל הבית ומגלים אותו בתוך הביצה המחַשבת להיבקע, נזכרות "לפתע" המילים "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה", הלקוחות מטקסי חתונה יהודיים, ולא מתיאורי לֵדה או ברית מילה (שהרי מדובר כאן בחתונה כדוגמת זו שבשיר הילדים הביאליקאי).

גם ביצירתו המאוחרת חגיגת קיץ שילב אלתרמן במרומז מוטיבים מהפזמון של שיר העם המָקַבּרי "עשרה אחים טובים היינו", וגם בה ניכרת אווירה דואלית של חג ושל חגא: מן הצד האחד חגיגת קיץ היא חגיגת אסיף דיוניסית, ססגונית וצוהלת, ומן הצד השני, אין היא אלא danse macabre, מחול עִוועים מבעית, המשקף את סיוטיו של אלתרמן המזדקן בעת היכתב היצירה: "שְׁלֹשָׁה כְּלֵי-זֶמֶר נִגְּנוּ בָּעִיר, / עַל כִּנּוֹר, עַל חָלִיל, עַל תֹּף / עָבַר עַל פְּנֵיהֶם אִישׁ צָעִיר, / אָמְרוּ לוֹ: מִלִּים לַנִּגּוּן הַזֶּה כְּתֹב". המחבר כותב ומוחק, מתקן ומלטש, מוסיף וגורע, ובראותו כי בא הערב, תרתי משמע, הוא מעלה אור בחדרו וממשיך במלאכה עד שהמיתר פוקע. חגיגת קיץ מתארת, בין השאר, את קוצר חיי אנוש, ועל כן היא משולבים בה מוטיבים ממחול השחת היידי "עשרה אחים טובים היינו" ומגלגולו העִברי בשיר הילדים של ביאליק "מקהלת נוגנים" ("יוֹסִי בַּכִּנּוֹר, פֵּסִי בַּתֹּף"). חבורת ה"כליזמרים" בחגיגת קיץ מבשרת את בוא "המועד", ומובילה את האדם לקול הנגינה אלי קבר ורקב. הוראתה החגיגית של המילה "מועד" והוראתה הטרגית – המציינת את יום לכתו של אדם ל"בית מועד לכל חי" – מוצמדות כאן במין עליצות מקַבּרית.

בהקשר זה עולה על הדעת גם גורלו של ולוֶלֶה, הבן העשירי של ר' שמחה מה"אידיליה" של טשרניחובסקי "כחום היום" – ילד חולמני ומנותק מן המציאוּת שמצא את מותו בערבות השלג, בדרכו לארץ-ישראל. גם ולוֶלֶה נולד להוריו "לְאַחַר יֵאוּשׁ שֶׁל בָּנִים", והשלים את המניין בבואו. משלא הצליח לרתום את עצמו לדרישותיו של עולם המעשה, עולם "התכלית" ו"התועלת", סילקוהו אחיו מדרכם, שכּן על כל דבר מִרמה של מה בכך עמד הילד ועורר רעש ומהומה ("וְהִתְחִיל הַבַּחוּר צֹוֵחַ", ממש כמו אפרוחנו הצווחני). סופו שסיים את חייו בשל מעשה ילדוּת, משביקש לממש את חלום ציון בכוחות עצמו, בלי ידיעת הוריו. גם ולוֶלֶה, כמו האפרוח שלפנינו, הוא מין "יוסף איש החלומות", הבן האהוב והזנוח כאחד, שנולד להוריו לזקונים ("וַאֲלֻמּוֹת הַשָּׂדֶה בְּעֵינָיו הֵן אֲלֻמּוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף!").

כאמור, זמן לא רב לאחר שהתפרסמה המעשייה האפרוח העשירי בספר, בהגיע השמועות על דבר גורלה של יהדות אירופה, בחר אלתרמן לקונן על הנִספים בשירי הטור השביעי בדרך מקורית משלו. בהזכירו את הילדים, גיבורי ספרות ישראל, שהצהילו את ימי ילדותם המועטים של אותם ילדים רכים שנִספו בשואה, הוא הצליח לתת ביטוי להוויה יהודית שלמה שבטלו סיכוייה ואפסה תקוותה: "אֵין אָדָם. כֻּלָּם תַּמּוּ. הָבִינִי. / טוּבְיָה מֵת / וּמֵת מוֹטְל בֶּן פֵּיסִי הַחַזָּן [...] וְעַל שֶׁלֶג נָח סְטֶמְפֶּנְיוּ, קָט וְיָחֵף [...] וְגַם טוֹפֶּלֶה נָח. ֹטוּטוּרִיטוּ הַתָּם" ("מכתב של מנחם מנדל"). גם הילד ולוֶלֶה, גיבורו המת ובן האלמוות של טשרניחובסקי, יכול להצטרף אל שורת הילדים, היוצאת מבין דפיה של ספרות ישראל שנכתבה על אדמת נֵכר. כמו אחיו הספרותיים והממשיים, שהיו ואינם עוד, גם ולוֶלֶה מצא את מותו בערבות השלג, בטרם עלה בידו לראות את הארץ המובטחת, אך בניגוד לאֶחיו שנספו בשואה לו יש לפחות מקום קבורה.

אין זאת כי ב האפרוח העשירי לפנינו תערובת של עליצות ושל מָקַבּריוּת, של תפילה ושל תוכחה: כאשר התקדרה חוּפּה שחורה על ראש יהדות אירופה, ובארץ שנאבקה על עצמאותה נשתררה אווירה של חג ושל חגא, הביע אלתרמן הצעיר בסמוי את תקוותו שהאפרוח הכלוא בבור צלמוות אכן יֵצא מִכִּלאו ויצטרף אל אחיו ובני דודיו, שוחרי החֵרות (האפרוח יודע שבני הדוד שרויים באווירה של ערב חג). בצד התפילה והתקווה, הוא הביע גם ביקורת נוקבת על הזנחתו של אפרוח זה בידי הוריו, ורומז שבהלתו בעת שהוא מתחנן שיושיעוהו איננה בהלת שווא. אביו של אפרוח זה אינו הנשר המרחף על גוזליו באהבה ובדאגה, ואִמו אינה השכינה המסוככת על אפרוחיה ברחמים. לפנינו הורים דלים וטרודים באלף ואחת דאגות, עד שהדאגה לפרי בִּטנם נשכחת מהם. רק ההיפקדות לקראת היציאה מן הבית (כמִפקד של טרם קרב) מזכירה להם "לפתע פתאום" את הבן האובד. אֶחיו ובני דודו של האפרוח גם הם מתעלמים ממנו, ואינם עושים דבר להצלתו (האם רומז כאן אלתרמן ליחסו של היישוב ליהדות אירופה בשנות המלחמה?).

בריאת האור, כבפרשת בראשית, אף לה כפל פנים: אפשר שאפרוחנו יוצא אל אוויר העולם ואל אורו וכל עתידו לפניו, וייתכן שמזומן לו אותו אור הזרוע לצדיק בבוא חליפתו, שהרי אין לשכוח כי הצירוף "ויהי אור" המסמן את ראשית הבריאה חותם את עלילת האפרוח העשירי ופותח סיפור חדש, שעתיד להתרחש "לאחר רדת המסך" ואחריתו מי ישורנו. האור ביצירת אלתרמן מוצג לא אחת באור אירוני, ודווקא החשכה היא המייצגת בה, על דרך הפרדוקס, את האמת והתבונה. במילים אחרות: דווקא בחשכה, במחוזות שעל סף התודעה, מתגלות אותן אמִתות שאין הפיכח והפיקח יכולים להגיע אליהן.13

ביצירת אלתרמן, לסוגיה ולתקופותיה, ההתחלה והסוף כרוכים יחדיו כבמעגל שאין לו התחלה וסוף, וגם כאן, הימים שבין כֶּסֶה לעשור, שבהם נחרץ דינו של אדם לשבט או לחסד, הם ימים נוראים, תרתי משמע, ללהקת התרנגולים. האפרוח, שזה אך בקע מבֵּיצתו ונאבק מאבק איתנים כדי להצטרף אל העדה, עושה כן מבלי שיֵדע מה צפוי לו לכשיצטרף אל אֶחיו ואל עדת התרנגולים.

ברקע מהדהדות, בין השאר, המילים הראשונות של מסכת ביצה (יום טוב), סדר מועד – מסכת שבה דנים חכמים במלאכות הנעשית לשם קיום ומחיה, ומותר לעשותן בימי חג ומועד. טחינת קמח, דרך משל, אסורה ביום טוב, אבל שחיטת בהמה ועוף מותרת. מסכת ביצה פותחת במילים: "ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים: תיאכל; ובית הלל אומרים: לא תיאכל". בהמשך נחלקים בית שמאי ובית הלל בשאלה כיצד תכוסה פסולתה של שחיטה שנערכה ביום טוב, אך אינם חולקים כמובן על היתר השחיטה בחג, המתבסס כידוע על היתר מדאורייתא: "וביום הראשון מקרא-קֹדש יהיה לכם, כל מלאכה לא-יֵעשה בהם אך אשר יֵאכל לכל נפש הוא לבדו יֵעשה לכם" (שמות יב, טז). משמע, גם בחג ומועד מותרת שחיטת עוף ובהמה, ואף מותרת לדעת אחדים אכילת ביצה שנולדה ביום טוב. אפרוחנו שנולד ביום טוב, בראש השנה, על רקע תקיעת השופר מותר לשחיטה (השופר מעלה את זכר האיל שנאחז בסבך בקרניו מפרשת העקדה). נרמז כאן ביותר מרמז דק, כי אפשר שרק רחמי שמים או יד המקרה בכוחם להציל בעשרת ימי תשובה את האפרוח העשירי, שהוכשר לשחיטה ולמאכל, מיד המאכלת.

הערות:

האפשרות שתקופת הדגירה פשוט הגיעה לסיומה מזכירה את סיפורו של הילד באידיליה של טשרניחובסקי "ברל'ה חולה". הילד מתחיל לאכול בתיאבון לא בזכות רופאת האליל הידענית, אלא פשוט משום שגופו התגבר כבר על המחלה והחלים ממנה. אלתרמן, כמו טשרניחובסקי, השתלם גם במדעי הטבע ובמדעי החיים, ושילב ביצירותיו עובדות ונתונים מן הידע המדעי שרכש. אריה נבון צייר בשער הספר האפרוח העשירי תרנגול עם טלית ודרבנות (הדרבן הוא כידוע התקן בעל גלגל משונן הנקשר לרגל הרוכב כדי לדקור בו בצלעות הסוס לדרבנו לדהירה), ואכן התרנגול "בעל התקיעה", הממהר לבית הכנסת, מבקש שיכינו לו את הטלית ואת הדרבנות. אלתרמן, המהנדס החקלאי, ידע בוודאי כי "דָּרבּן" הוא גם שמה של הציפורן הגדולה – כעין שיפוד – שברגל התרנגול.
את היהדות הגלותית, שסופרי ההשכלה שיקפו מתוך ביקורת מלקה ומצליפה, מתאר כאן אלתרמן בשחוק ובדמע: הגבר-האב, בעל בעמיו, והאם הוולדנית והצווחנית, הוא מאותם יהודים "מחזיקי נושנות", שתיאר יל"ג בשיריו ובסיפוריו . את הפואמה הנודעת שלו "קוצו של יוד" פתח יל"ג בתיאור האישה העברייה, השבויה בשבי בעלה ומוסכמות החברה, במילים המרמזות לתיאורו של הנֵפל שלא ראה אור יום ("בַּחֹשֶךְ בָּאתְ וּבַחֹשֶךְ תֵּלֵכִי"; על יסוד תיאורו של הנפל "כִּי בַהֶבֶל בָּא וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ", קהלת ו, ד). וכאן, האפרוח הגלמוד מתייגע "להבל" וחושש פן ייוותר "נֵפל". הפואמה "אשקא דריספק" פותחת בהכנות קדחתניות לחג ובצווחה של שרה, האישה היהודייה ההמונית, שגילתה, רגע לפני כניסת החג, גרגיר שעורה במרק. כאן, נקטעות ההכנות לחג לחג בצווחה מקפיאת הדם של האם, המגלה רגע לפני היציאה לבית הכנסת כי בנה העשירי נעלם ואיננו.
כתובים, ה, ה' בסיון תרצ"א, (21.5.1931).
כתובים, ה, כ"ב באב תרצ"א, (6.8.1931).
כתובים, ו, כ"ח באדר א תרצ"ב – ט באדר ב תרצ"ב (3.3.1932-16.3.1932).
כתובים, ו, ערב ראש-השנה תרצ"ג, (30.9.1932).
כתובים, ו, י"ב באדר א תרצ"ב, (17.2.1932).
על דרך האנלוגיה הרחוקה והבלתי מחייבת, אזכיר כי למראה הילד היוצא מתוך מחנה הריכוז ומתוך ההפֵכה של ימי המלחמה, בסרטו של בֶּניני "החיים יפים", נחלק ציבור הצופים לשני מחנות. חלק מהקהל צוחק בהקלה ורואה בהופעת הילד "סוף טוב", ואילו חלק מהקהל מזיל דמעה ומזהה את הטרגיקה שבמעמד, שבו אביו של הילד אינו בין החיים וזהותו של בנו יהושע (שמו נושא משמעים אחדים, שכל אחד פותח פתח לדיון רעיוני נרחב) מעורפלת ונתונה לפירושים שונים, אפילו סותרים.
אפשר שאלתרמן מנגיד כאן את גורלה של המשפחה הגלותית חסרת האונים עם בני היישוב הארץ-ישראלי, ששרו בתקווה ובאמונה: "פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת / תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקווֹת / פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִיצוֹר / חַיֵּי זֹהַר, חַיֵּי דְּרוֹר". ואולם, גם היישוב באותה עת היה סגור ומסוגר בקליפתו, וחיכה לבאות מתוך חוסר אונים ומתוך תחושה שגורלו נגזר. בגרסה ראשונה הושר שיר זה בגולה, ופתח במילים "שָׁם בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת...", ואילו הפָּרוֹדיה על שיר זה שבדברי האפרוח מלמדת שמושגי "פֹּה" ו"שָׁם" הם מושגים יחסיים וחלופיים.
ראו באסופת הפולקלור של גינצבורג ומארק, יודישע פאָלקסלידער אין רוסלאַנד, ס"ט פטרסבורג 1901, סימן 130.
על המושג "חופה שחורה" הרחבתי בספרי להתחיל מאלף: שירת רטוש – מקוריות ומקורותיה, תל-אביב 1993, עמ' 119-120.
יש כאן דיאלוגים רבים עם קובץ שירי הילדים של ביאליק, שתקצר היריעה מלפרטם, למן שיר הילדים "קן ציפור", הפותח את הקבץ שירים ופזמונות לילדים, וממליץ לקוראיו – בניגוד לגישתו של האפרוח, גיבור המעשייה שלפנינו – שלא להחיש את הקץ ("הַס פֶּן תָּעִיר", על משקל "אל תעירו ואל תעוררו"), ועד לשירים המאוחרים "הנער ביער" ("אַךְ לַשָּׁוְא, רַק לַשָּׁוְא, / הוּא אֵינֶנּוּ, הוּא לֹא שָׁב, / וַיִּבְכּוּ עָלָיו הוֹרָיו") ו"המכונית" ("וְקוֹרֵא בְּקוֹל פּוֹלֵחַ [...] תְּרוּ...עָה וּשְׁבָרִים").
ראו מאמרי "בסוד המרכאות הכפולות: יחסו הדו-ערכי של אלתרמן לשירי ארץ-ישראל", בתוך: ממרכזים למרכז: ספר נורית גוברין, תל-אביב תשס"ה, עמ' 338-361.

הגירסה המקורית למאמר זה (2005) :