אל עבר האתגר הבא שמעבר לאופק

על דמות ה-overreacher בספרות ובחיים הספרותיים

הרהורים במלאת 30 למותו של מאיר שלו.

פטירתו בטרם עת של הסופר מאיר שלֵו גרמה לי לשגות בהרהורים על צניעותו היחסית של סופר זה, שהצטיין בכל תחום שבּוֹ בחר לעסוק (בכתיבתם של רומנים מקוריים, בספרי ילדים, בחיבור פילייטונים וסָטירות מענייני דיומא, בהרצאות, בהנחייה טלוויזיונית).

ואולם, לִבּוֹ לא גָּבַהּ והוא תמיד ידע במה להתמקד. הוא גם היטיב להחליט את מה להניח בצד כדי להתמקד בעיקר. את כל עשייתו הספרותית והחוץ-ספרותית ביצע במין נון-שלנטיות – חלקה מתוכננת, אך חלקה בהחלט אמִתית ולא מעושה. ה"אגביות" הזאת הוסיפה תמיד לדבריו לוויית חן מיוחדת, שאינה ניתנת לחיקוי או לשכפול.

כתיבו הלמדנית של מאיר שלֵו הצטיינה גם בצִדהּ ה"עממי", אך מעולם לא ירדה אל העם אלא לכאורה. היא נועדה בו-בזמן לשני קהלי יעד: ליודעי ח"ן ולקוראים "פשוטים", ואיש מבֵּין קוראיו לא קופח, גם מי שלא הבחין כלל ברמזים הדקים השזורים בין שיטי הטקסט מבלי להכריז על עצמם ולמשוך תשומת-לב. דבריו משכו את מימיהם הן מבארות עתיקים הן מלשון הרחוב, וכך נוצר בספריו סגנון אוקסימורוני שבּוֹ נפער פער עמוק בין הדברים שמשמיע המחבר המובלע לבין הדברים שמושמים בפי הגיבורים, יצירי רוחו. ההומור המקורי, שהוא מנת חלקם של מעטים, גישר על פני כל הפערים.

מאיר שלֵו עולם לא הצטופף במקומות שבהם מחלקים כיבודים, ועל כן זכה בהם במשורה, ואף פעם לא בעקבות פעלולים של יחסי-ציבור נמרצים. אלמלא הפכה המילה "אֶליטיסטי" בארצנו למילת גנאי, ניתן היה לומר שבאישיותו ובכתיבתו היו מאפיינים אליטיסטיים שבָּזוּ להתמרפקות. מותו, בטרם זיכוהו ב"פרס ישראל" שהגיע לו ללא כל ספק, גרם לי כאמור להרהר בתכונותיו אלה, שאינן אופיינית לרוב הסופרים נטויי הצוואר של ימינו.

וכך, בדרכי עקיפין, התחלתי להרהר בתכונת ההִיבּריס ( hybris ) המוטבעת באותם אנשים שאפתניים ויהירים, בהם אנשי רוח רבים, הנוטים להפריז בערך עצמם והבטוחים שבכוחם לדלג מעל כל המשוכות והמכשולים בדרך להשגת היעד. על תכונה זו מלמדת, למשל, האגדה על האָמָּן והממציא האגדי דֶדָלוּס שהמריא ביחד עם אִיקָרוּס בנוֹ לגובהי השמים בעזרת כנפיים מצופות בדונג – הרפתקה שעלתה במחיר נפילתו הפטלית של איקרוס, הנועז והפזיז מִבֵּין השניים, לאחר שהדונג שעל כנפיו התמוסס וגופו נחרך בחום השמש.

ההיבּריס המונח בבסיס אישיותו של ה-overreacher תואר למשל במאה העשרים ברומן רב-המכֶר של הסופרת אַיין רַאנד (Ayn Rand) "כמעיין המתגבר" (The Fountainhead), ובו סיפור נכונותו של האדריכל המוכשר והנוֹן-קונפורמיסטי הווארד רוארק (Roark) לשלם מחיר כבד בעבור סירובו להתפשר עם תביעותיהם השמרניות של אנשים צרי-אופק ובינוניים (וראו גם בספרה הדיסטוֹפִּי של איין ראנד "מרד הנפילים" המסתיים בהתמוטטתה של ארצות-הברית).

ספרו האקזמפלרי של המבקר היהודי-אמריקני הארי לוין The Overreacher (1952), העוסק ב"דוקטור פאוסטוס" של כריסטופר מרלו, מלמדנו שתכונה אנושית זו של הגיבור היהיר והשאפתן – לאתגֵר את עצמו ללא-הרף ולהגיע אל הֶשֵּׂגים שמעל ומעֵבר לכוחו וליכולתו– מתגלה בכל דור ודור.

בָּבוּאתהּ היהודית של דמות זו משתקפת בספרות העברית בפואמה "שני יוסף בן שמעון" של יל"ג ובפואמה "המתמיד" של ביאליק, שגיבוריהן שוגים בחלומות גדוּלה, מבקשים להשיג הֶשֵּׂגים מרקיעי שחקים – להגיע אל פסגת הבקיאות והידע – אך נופלים באמצע החלום ממרומי הפָּתוס (pathos) אל תהומות הבָּתוס (bathos). ניתן להבחין בתכונה זו לא רק מתוך התבוננות בגיבורי ספרות, אלא גם בחייהם ובמהלך הקריירה של בוראיהם.

כשאנו מתבוננים בחייהם של גדולי הספרות שלנו ניכָּרות לא אחת שאיפותיהם להמריא מעלה-מעלה, לפרוץ את כל המחסומים בדרך להשגת הֶשֵּׂגים מרשימים, אך דווקא באותם תחומים שהיו מעל ומעֵבר ליכולתם הטבעית. היום ידוע דפוס התנהגות זה בשם "אֶפקט דאנינג-קרוגר" (Dunning-Kruger) שבּוֹ לוקים אנשים שאינם מעריכים נכונה את יכולותיהם ואת מגבלותיהם, לוקים בהערכה עצמית מופרזת ומשוכנעים שיוכלו לדלג מעל כל משׂוּכה בדרך להשגת מטרתם.

למיטב הערכתי, רק ח"נ ביאליק – מכל סופרי הדורות האחרונים – התנסה בכל תחום מתחומי היצירה, והצטיין בכל אחד מהתחומים שבּהם שלח את ידו: בשירה, בפרוזה, בפזמונאות, בשירת ילדים, בעריכה, בההדרה, בתרגום (ומעבר לכשרונותיו בתחומי היצירה הוא הצטיין אפילו בתחומי העסקנות הציבורית ובתחום הכלכלי-החומרי). ודווקא הוא, שיכולותיו היו מעל ומעֵבר לאלה של כל בני דורו ושל בני הדורות הבאים, נטה להפחית בערכן של יכולות אלה, ראה בהן עניין של מה בכך.

הוא התבונן באוטו-אירוניה בגילויי הכבוד שהועתרו עליו. לאשתו כתב במכתב ששיגר אליה מביקורו הראשון בארץ-ישראל שכולם מתבוננים בו בהערצה, בעוד שהוא יודע שהוא "אפס". כאשר העתירו עליו סובביו כינויי תהילה נמלצים, הוא ביטא את תחושת אי-הנחת שלו בפתח שירו "שחה נפשי לעפר": "שָׁחָה נַפְשִׁי לֶעָפָר / תַּחַת מַשָּׂא אַהֲבַתְכֶם [...] חוֹטֵב עֵצִים אָנֹכִי". כאשר קרא מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל-אביב, רחוב על שמו בעודו בחיים, התבדח ביאליק על יוזמה זו, ואמר עליה באירוניה שעד עכשיו חירפו אותו אנשים בפיהם, ועכשיו גם ידרכו עליו ברגליהם. על מצבתו ביקש שייחרתו רק שמו ותאריכי הולדתו ומותו. בעקבות ביאליק נחקק לימים כיתוב צנוע כזה גם על מצבותיהם של שלונסקי ואלתרמן (כזה הוא גם הכיתוב על מצבת עגנון, בתוספת שם אבי הסופר).

לעומת זאת, רבים מן הסופרים הגדולים שקמו בתרבות העברית למן דור ביאליק ועד ימינו – לאחר שזכו בהכרה ובהוקרה על אותם הֶשֵּׂגים שאליהם הגיעו "בקלות" בזכות כשרונם הטבעי, ראו לא פעם בהצלחתם עניין של מה בכך והתחילו לחתור אל תחום אחר, קשה יותר להשגה, שאינו מצוי בתחומי ה"מגרש הביתי" שלהם. לא פעם התחילו הסופרים הללו להציב לעצמם מטרות עם משׂוּכות הגבוהות מכפי יכולתם, ושאפו להשיגן בכל מחיר. כך הוציאו לא פעם זמן רב לבטלה וגרמו לעצמם תסכולים כבדים בעטיים של כישלונות חוזרים להגיע אל ההֶשֵּׂג המאוּוה, שלא היה בר-השגה.

ש"י עגנון, למשל, שיצאו לו מוניטין בזכות סיפוריו המורכבים, המעמיקים בהבנת נפש האדם, שבזכותם זכה לאהדת הקוראים ולתשואות המבקרים, ערך משום-מה מאמצים חוזרים ונִשנים, חסרי-תוחלת, לכתוב פזמונים ושירי ילדים. פזמונו "השואבות" וספר שיריו לילדים "ספר האותיות" מעידים על חוסר כשרונו בתחומי השירה הקלה, אך לא שת לִבּוֹ לאזהרות חבריו שלא על הדרך הזו תהא תפארתו. לשון אחר, הוא שאף להוכיח את יכולתו ולצבור מוניטין דווקא בתחומים שבהם לא הצליח אפילו להגיע להֶשֵּׂגים הראויים לפרסום.

אלתרמן ששירתו זכתה בפרק הזמן שבֵּין "כוכבים בחוץ" ל"עיר היונה" לאהדה גורפת וחסרת סייגים, לא ראה בכך רבותא ושאף דווקא להיות מחזאי והקדיש לא מעט מזמנו לתחום שבּוֹ נחל מספר כישלונות צורבים שגרמו לתאטרון "הקאמרי" הפסדים כבדים. לאחר ההצלחה האדירה של המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שאותו תִּרגם המשורר מגרמנית והוסיף לו פזמונים מקוריים שהפכוהו ממחזה בינוני ל"להיט", ראה המשורר את הפוטנציאל הכלכלי האדיר של אורות הבמה. כישלונותיו בתחום המחזאות הוליכו אותו בעשור האחרון של חייו מדחי אל דחי.

שלונסקי, שחיבר את המאמרים הז'ורנליסטיים הטובים ביותר שכָּתב מישהו בעברית לפניו, לא טרח אפילו לאָספם בספר (הם נאספו אחרי מותו ב-2011 בספר "מסות ומאמרים – העשור הראשון" (בעריכת חגית הלפרין ואחרים), ובמקום שיקדיש להם את מיטב זמנו ומרצו, הוא התמקד בתחומי השירה, שדווקא בהם הלך מעמדו ונחלש משנה לשנה. מבקריו טענו שחסרו בשירתו הכֵּנות והרגש שבכוחם לעשותה לשירה גדולה העומדת במבחן הדורות, ואכן – בעוד שתחדישיו ומטבעות הלשון השנונים שלו עדיין נישאים עד היום בפי כול – שירתו לא נקלטה למרבה הצער, ולא נעשתה חלק אינטגרלי מאוצר התרבות הלאומי.

בת-דורו לאה גולדברג ניסתה להחניק להסווֹת את בליל רגשותיה (רגשי האשם בגין עלייתה עם אִמהּ ארצה ערב מלחמת העולם השנייה תוך נטישת האב לגורלו, קשיי הקיום, בדידותה ואכזבותיה הרבות בתחום הרומנטי). אף-על-פי-כן הפיקה כמה וכמה שירים מלאי רגש ובלתי-מתיישנים כמו "ימים לבנים", "סליחות" ו"האוּמנם?", שהִקנו לה מעריצים רבים היודעים את שיריה על-פה. והנה, חרף הצלחתה המרשימה בתחומי השירה ושירת הילדים (לכל הפחות עד למתקפה הבוטה בשנות השישים של נתן זך וחבריו, שפגעו לזמן-מה ביוקרתה), היא שאפה דווקא להיות מבקרת וחוקרת ספרות, ומשום-כך הקדישה זמן רב מחייה הקצרים לתחומים שבהם לא הצטיינה במיוחד. כך, למשל, כשנתמנתה ב-1963 לפרופסור לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, בשנתיים הראשונות למינויה היא לא חיברה אלא שיר ילדים אחד בלבד (וכך יצא בהפסדו דווקא אחד מתחומי היצירה המרכזיים שלה שהקנו לה, ועדיין מקנים לה, חיי נצח).

דוגמאות אלה ודומות לאלה מוכיחות שאדם נוטה כנראה לקבל את כשרונותיו הטבעיים – את ההֶשֵּׂגים שאליהם הוא מגיע בלי מאמצי טנטלוס שמעבר להֶשֵּׂג ידו – כדבר המובן מאליו, ושואף לא אחת להרקיע ולהגיע דווקא אל אותו הֶשֵּׂג הקשה להשגה – זה המצוי באופק, מעֵבר לקשת שבענן. משמו של טנטלוס המיתולוגי נולד כידוע באנגלית הפועל "to tantalise" שעניינו ההתגרות המתבטאת בפיתוחן של תקוות שווא.

תכונה אנושית זו הקשורה בשאיפה אל האתגר שאינו ניתן למימוש התבטאה אפילו אצל סופר ומחזאי רב כשרונות כמו א"ב יהושע, שעשרות ספריו הבֶּלֶטריסטיים תורגמו לכשלושים שפות וזיכוהו בעשרות פרסים ועיטורים, אך הוא התאווה לראות את עיקר תפקידו דווקא כפוּבּליציסט המטיף בשער, המשמש לעמו מצפן וכוכב צפון. א"ב יהושע הוציא ארבעה ספרים של מסות ומאמרים, שכל מי שיקרא בהם בעיון (אף יַשווה אותם לנוסח המקורי של המאמרים כפי שהתפרסמו בטרם עריכה) יגלה שרוב הפרוגנוזות שהושמעו בהם בתרועה רמה התבדו, נגוזו ונגנזו בקול ענות חלושה. האם לא די היה לו בספריו שעוּבּדו לקולנוע ולאופרה? הרי בסיפוריו וברומנים שלו אצורים כל עקרונות הגותו הפוליטית בדרך סוּבּטילית ומורכבת יותר משניתן היה להעלותה במאמר כלשהו. הוא הדין ברעהו-מתחרהו עמוס עוז, שחיבּר עשרות ספרים (קובצי סיפורים, רומנים, ספרי ילדים) שניתרגמו ל-45 שפות, אך ביקש לראות את עיקר תפקידו כאינטלקטואל המטיף בשער.

על רקע כל הדוגמאות הללו בלט מאיר שלֵו כסופר רב-תחומי שידע להתמקד בכשרונותיו הטבעיים, אף ידע שלא לפזר אותם על פני שִׁבעת ימים. כך, למשל, הוא לא ניסה את כוחו בשירה, ספק משום שהשירה לא הייתה בין כשרונותיו הטבעיים, ספק משום שלא רצה להיכנס לתחום שבּוֹ הצטיין אביו, הסופר והמשורר יצחק שלֵו. דוגמה נדירה של תרגום שיר שנתן בסוף ספרו "יונה ונער" לאֶפִּיטף הידוע של רוברט לואיס סטיבנסון מלמדת שהוא ידע היטב להבחין בין התחומים שבהם הצטיין לבין התחומים שבהם ניכּרו מגבלותיו. הוא בחר להתמקד בתחומים שבהם ניכְּרו כשרונותיו לאלתר.

בכך נִפְלָה מאיר שלֵו לטובה מסופרים אחרים בני דורו, הלוקחים את עצמם ברצינות יתֵרה, ללא סימן של ביקורת עצמית ואירוניה עצמית. הם אף רואים את ההצלחה שנפלה בחלקם – ולא תמיד רק בזכות כשרונותיהם התרומיים – כעניין מובן מאליו. הללו שואפים להטביע את חותמם בתחומים לא-להם, בעוד שמאיר שלֵו לא שאף אל הֶשֵּׂגים שמעֵבר לאופק. הוא "הסתפק" באלה שניתנו לו "בחסד עליון", ולא בחסדי המִמסד.

אולי משום כך, מאיר שלֵו שהיה אולי הידען והמוכשר שבין סופרי דורו, הוא מהיחידים שלא קיבל משרת פרופסור באחת האוניברסיטאות והמכללות, הגם שהוא יכול היה לתרום לאקדמיה ללשון העברית וכן למוסדות להשכלה גבוהה ולתלמידיהם יותר מרבים אחרים.

בידע הרב והנדיר שהיה לו בתחומים רבים (לרבות הבנתו המופלאה במשלביה של העברית – מהתנ"ך ועד לשון הרחוב והשוּק, באנטימולוגיה , בבישול ועוד ועוד ) הוא שלט בווירטואוזיות, אך לא באותה שביעות רצון עצמית המאותתת לקוראים איתותי "אין כמוני". תכונת ההסתפקות במה שהעתירו עליו קוראיו הרבים ואי-נכונותו להתחנף לקובעי הטעמים ב"רֶפּוּבּליקה הספרותית" שלנו היו אולי בעוכריו.

האוּמנם? ימים יגידו. אני מוכנה להסתכן בנבואה שספריו בכלל, וספרי הילדים שלו בפרט, יהיו חלק אינטגרלי מ"מחזור הדם" של התרבות העברית גם לאחר שרבים מספריהם של בני דורו יאַבּדו את לֵחם, יונחו בקרן זווית ויישכחו.