אל קוראי הסידרה "אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש"
עודכן: 28 באוק׳ 2022
הסידרה "אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש" פורסמה מדי שבוע ב-חדשות בן עזר ובמקביל באתר זה
למן ינואר ש"ז ועד עצם היום הזה פרסמתי באתר האישי שלפניכם יותר משבעים מאמרים על אלתרמן – בהם כחמישים על פזמוניו. חטיבת יצירה חשובה זו ניסוטה משום-מה אל השוליים של חקר אלתרמן, ונשארה ברוּבּה בבחינת terra incognita מן הבחינה המחקרית, אף-על-פי שאלתרמן הוא גדול הפזמונאים העברים בכל הדורות.
אמנם פזמונים אלה משכו אליהם כמובן מומחים גדולים בתחומי הזֶמר העברי, כמו אליהו הכהן, וכן חוקרי תאטרון שעסקו בפזמונים אגב מחקריהם על תרומתו של המשורר לבמה העברית. עם זאת, עד כה לא נכתב ספר שיתמקד בפזמון האלתרמני שהיה ועודנו ה"פסקול" של חיינו. את החסר הזה אני מקווה למלא בספר בן כשש-מאות עמודים שיראה אור בקרוב. אני מודה לקוראי האתר על התגובות שקיבלתי מהם, שלימדוני רבות. כל משוב שקיבלתי היה בעבורי משב-רוח מרענן.
בינתיים ניתן לראות מתוך עיון ב"אתר נתן אלתרמן" שבעריכת דוד גוטרזון שספרים חדשים הולכים ומצטברים בחודשים האחרונים על מדף הספרים האלתרמני. מתברר ש"לא אלמן ישראל" ולא ננעלו שערי פרשנות. יצירתו הענפה של אלתרמן ממשיכה להיות אבן שואבת לעוסקים בחקר השירה העברית, למרות שבסוף ימיו רמז אלתרמן לפעמים שהצעירים סותמים את הגולל על מפעל חייו, אף הביע בעקיפין את חששו שלא תהיה לו תקומה.
הנה, למשל, מונח על שולחני ספר, גם בו כשש - מאות עמודים, בשם "הגיגים אלתרמניים", פרי עטו של אקי להב, בן אחותו של אלתרמן, שגדל והתחנך בקיבוץ ניר דויד (לשעבר "תל עמל", שאת הימנונו חיבר דודו המפורסם בימי "חומה ומגדל"). אקי להב איננו חוקר ספרות אקדמי. לפי עיסוקו הוא יזם בתחומי התוכנה, אך מתוך ספרו בעל השם הרב-משמעי "הגיגים אלתרמניים" יכולים ללמוד חוקרי ספרות מובהקים, המשוכנעים שהם כבר קראו הכול, כתבו הכול ויודעים הכול.
מדובר בספר שכל פינה בתוכו מדיפה ניחוח רענן של אהבת אלתרמן והתבוננות בלתי אמצעית ביצירתו, למן העטיפה היפיפייה המגלה הֵלך עם תרמיל הנודד בשדה זרוע מול שמים זרועים בכוכבים (כיאה לשירי "כוכבים בחוץ"). תמונת ההֵלך הנווד על רקע השמים המחווירים לעת שחר מזכירה גם את השורות "לוּ רַק רָאִיתָ אֵיךְ בֵּין לַיְלָה וּבֵין שַׁחַר / הִתְחַנְּנוּ יָדַי עַל דַּלְתְּךָ – לָשׁוּב!" (מן השיר "איגרת", שיר מרכזי ב"כוכבים בחוץ", שאקי להב מעמידו במרכז ספרו).
המחבר אמנם מעמיק חקור בשירים ה"קנוניים" והגנוזים, ומביא אגב ניתוח ראָיות מתחומי חקר רבים, חלקם בלתי צפויים בעליל, אך את עיקר חִנו שואב ספר זה מן ההנאה הבלתי-מסותרת של מחבּרוֹ משירי אלתרמן שאליה הוא מצרף בשמחה את קוראיו. למקרא פרקים מפרקי הספר עלתה בדעתי לא פעם השורה האלתרמנית הידועה מן השיר "איגרת", העומד במרכז כאמור הספר "הרהורים אלתרמניים", ולפיה המשורר מתבונן במציאוּת מתוך הפתעה והפלאה: "לְךָ עֵינַי הַיּוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאֹמַיִם" ("איגרת"). אקי להב אכן פוקח את עיניו ואת נפשו "כְּפִתְאֹמַיִם" לנוכח שיריו המופלאים של דודו המפורסם. הקוראים יוצאים נשכרים מניתוחים לא שגרתיים, שנכתבו לא כדי לעלות דרגה באוניברסיטה, אלא מתוך הערכה, אהבה והתעמקות אין-סופית בשירים שממדיהם הם מכפלה של שטחם הנגלה ושל מעמקיהם הסמויים מן העין.
למלחינו מרדכי זעירא, שחגג 25 שנות יצירה, כתב אלתרמן ביום ביום ד' סיון תשי"ב, לרגל האירוע החגיגי: "ניגונך [...] עם היותו לנחלת הכלל הגדול היה בו גם פורקן להֲמִית נפשו ולרינת נפשו של היחיד, וכל המרנין נפש אחת כאילו הרנין עולם מלא. גדולה זכותך שהייתה פֶּה ומֵיתָר לבונה ולאוהב, לרבים ולבודד, ליחיד בהתעטף נפשו ולציבור בעמדו בשער. [...] לך בכוחך זה ויוסיף שירך לשאת קולו". לאמִתו של דבר בלי משֹים תיאר כאן אלתרמן גם את עצמו ואת שיריו. הוא כתב לציבור (ולכל פרט בציבור), בשעותיו הקשות וברגעי הפורקן והאושר שלו. הוא ליווה בשיריו פעולות קונסטרוקטיביות כבניין העם ותרבותו ורחשי-לב נסתרים המבטאים אהבה נסתרת. הוא העניק לציבור מלוא חופניים, והציבור גמל לו כגמולו.
האם גם כיום גומל הציבור לאלתרמן כגמולו? כן ולא. כן, משום שעדיין שיריו עומדים במרכזם של ערבי זֶמר ומחקרים רבים נכתבים עליהם. כן, משום שבחלוף השפעתם של סופרי "דור המדינה" עלתה שוב קרנו של אלתרמן, ובשנת 2020, כשציינו יובל שנים לפטירתו, נערכו לכבודו ברחבי הארץ עשרות אירועי זֶמר, ימי עיון וכנסים. חלק מפזמוניו עדיין מושר ומשודר. לאף משום ששיריו אינם מושרים באותה מידה של תכיפות שבָּהּ נהגו לשיר את פזמונם ולשדרם בעבר. אלתרמן בעל המזג ההיסטוריוסופי חזה כאמור את התופעה, כאשר כתב ביצירתו האחרונה, "המסכה האחרונה", מתוך אוטו-אירוניה את השורות הטרגי-קומיות הבאות:
כָּל יוֹם שֶׁעוֹבֵר הוּא נִמּוּק סָבִיר
לִזְכוּתֵנוּ וְלֹא לְחוֹבָתֵנוּ
לַיְלָה יוֹרֵד, שַׁחַר מֵאִיר,
הַזְּמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ.
אֲסַפְסוּף־בְּנֵי־תִּשְׁחֹרֶת חוֹתֵר
בְּתֹקֶף־יִצְרֵי־קַרְיֶרָה
אַךְ מִתְעַיֵּף הוּא יוֹתֵר וְיוֹתֵר
בְּעָמְלוֹ לְהַבְקִיעַ הֶרָה.
אִם מַצַּב־הַדְּבָרִים יִמָּשֵׁךְ
תֶּחְדַּל חֲתִירָה תַּחְתֵּינוּ
וְיִשְׁכַּח הַצִּבּוּר אֵי וְאֵיךְ
וְכֵיצַד יִתָּכֵן שֶׁדְּבַר מָה יִתְהַפֵּךְ…
הַזְּמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ.
אף שלפעמים התרשם אלתרמן שצעירי "דור המדינה" מצליחים לקעקע את חומות יצירתו ולפלוש לתוך ממלכתו כדי להחריבה עד היסוד, הוא הבין אל נכון שמרד הנעורים הנערך נגדו בהנהגת סופרי "לקראת" יגיע יום אחד לסיומו מבלי שמעמדו יינזק יתר על המידה ומבלי שהמורדים יגיעו לגדוֹלוֹת ויירשו את כתרו. ואכן, גדיים נעשו תיישים: זך וחבריו התעייפו מן המרד, וגם כשרונם לא עמד להם להפיק מפעל חיים שבכוחו להדיח משורר ענק כדוגמת אלתרמן ממעמדו כגדול המשוררים של תקופת המאבק על עצמאות ישראל ושנות המדינה.
במאמריי על אלתרמן הכלולים באתר לא פעם הראיתי שרוב הפרוגנוזות שהשמיעו ענקי השירה העברית התממשו ככתבן וכלשונן. מתברר שגם את התופעה הזאת, המתחוללת כיום מול עינינו ידע אלתרמן לִצפּוֹת. מדף האלתרמני ההולך ומתמלא בספרים חדשים מעיד כאלף עדים שאלתרמן ויצירתו לא נשכחו. לעומת זאת, יריביו הצעירים – שמיררו את חייו וניסו ואף הצליחו לפרק זמן קצר להסיט אותו מן המרכז – כמעט שנשכחו, הם ושירתם שהייתה בשעתה חידוש גמור. מדף הספרים על יצירתם כי דליל, וזאת כדי שלא לומר "דל". למען האמת, רבים משיריהם, לאחר שברק החידוש שלהם נתעמעם, כבר אינם עוברים כיום את מפלס הסף.
הבה נתבונן בשיר הקצרצר והפרוזאי "שיר ערב" מאת נתן זך, המוּצב בפתח ספר שיריו השני של המשורר (שירים שונים, 1960, עמ' 9):
בָּעֶרֶב
כְּשֶׁאָמְרָה לִי נַעֲרָתִי
לֵךְ
יָרַדְתִּי לָרְחוֹב לְהִתְהַלֵּךְ
וְהָיִיתִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ
הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ
וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ וִּמִסְתַּבֵּךְ
כשקראתי שיר זה בפעם הראשונה, כשהתחלתי ללמד ב-1971 את הקורס "יסודות השירה" באוניברסיטת תל-אביב, הוא השאיר אותי בתדהמה. נדהמתי לנוכח העוּבדה שאמירה כה פרוזאית ובנאלית, נטולת כל סממן פיוטי, המשתרעת על פני שבע שורות קצרות, ללא סימן פיסוק אחד (אף לא בסופהּ), וכל כולה מחזיקה 16 מילים בלבד, עשויה להיחשב שיר. נתן זך כבר התחיל לקנות אז את מעמדו כמשורר מרכזי, ואני התקשיתי להבין מה אוּכל לומר על שירו הקצרצר שנכלל במקראה שליוותה את הקורס ותבע את פירושו.
לאט-לאט יגעתי ומצאתי "קצה חוט" לפתרון חידת השיר הזה, המתחפש לשיר טריוויאלי, עד שהוא נכרך סביב עצמו ומסתבך לא פחוֹת מגיבורו ה"הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ / הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ / הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ / וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ וִּמִסְתַּבֵּךְ". בקריאות חוזרות של שיר זה נפתחה לפניי קשת של רעיונות אקזיסטנציאליסטיים ושל רמזים מקראיים, ההופכים את האמירה ה"טריוויאלית" ו"הבנאלית" לאמירה מורכבת. הבנתי שהשיר הזה מתרומם מעל "מפלס הסף" ומעל "פני הים", ואינו שוקע מתחתם כמו רבים מהשירים שכָּתבו באותה עת הצעירים, אחדים מבני עתודת המשוררים שמרדו באלתרמן, ובכל זאת, אין הוא מעפיל למרומי האולימפוס.
לפנינו שיר על התרת קשר בין בני זוג שאהבתם הגיעה לקִצהּ; על הסתבכותו של האני-הדובר, הלוא הוא הגבר המגורש, הנתון בפקעת סבוכה של רגשות ומעשים, לאחר שהותרה החבילה ונתפרדו חוטיה, חבליה וכבליה. אך מה פירוש "הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ"? האם מדובר בתסבוכת נפשית? בתסבוכת כלכלית? בדפוס-התנהגות בעייתי של הגבר שפָּגם בזוגיוּת והוליכה אותה אל מבוי סתום? את זאת אין השיר הקצרצר שלפנינו מפָרט. הוא מציג לפני קוראיו "כתם רורשאך" שכל אחד מהם יוכל למלאו בתוכֶן משלוֹ. בסוף השיר הזה, חסר הסיום, שאפילו נקודה סופית אין לו, מתברר שאף-על-פי שבת-הזוג "חתכה" כביכול את הקשר עם בן-זוגהּ וגירשה אותו מעל פניה, אי-אפשר להתיר בקלות את סבך היחסים שנוצר ביניהם. הסבך )ה"פְּלוֹנטר") שנוצר בחייו של הדובר – הגבר המגורש – הולך ומעמיק, ואילו הפתרון הולך ומתרחק ממנו. מתעורר הרושם שמדובר בעניין קשה שהוא בבחינת "בבחינת "מעוּות לא יוכל לתקוֹן".
המילה "נערתי" מרמזת על קשר של אנשים צעירים ולא מנוסים, שלא ידעו לצלוח את חייהם בשלום. ואכן מתוארת כאן במשתמע תמונתו המרומזת של זוג צעיר שמערכת היחסים שלהם השתבשה לחלוטין והגיעה לסיומה העגום. פקעת הבעיות שהתחילה כנראה להיטוות עוד לפני הגירוש כבר הסתבכה ככל הנראה במידה כזו, שכבר אי-אפשר היה להתירהּ. נדרש אפוא לקטוע אותהּ בבת-אחת ולהיפרד. כך החליטה האישה (אסיה הרמתי, אשתו הראשונה של זך), החליטה וביצעה באחת.
כמו בתאטרון האבּסוּרד (כבמחזותיו האקזיסטנציאליסטיים של הרולד פינטר "החדר" ו"מנהל הבית") הדרמה מתרחשת בד' אמות, בין ארבעה כתלים, ובסופהּ מגיעים הגירוש והגירושים – גירסה מצומקת ואנטי-הֶרואית של הגירוש המיתולוגי מגן-העדן. הגבר המגורש יורד אל הרחוב ומתהלך בו. המילה "מתהלך" אכן מזכירה את סיפור גן העדן בספר בראשית ("וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן"; בראשית ג, ח). מה בדיוק קרה לזוג האוהבים שהִצדיק את הגירוש מגן העדן? את זאת אין השיר מגלה, אך ניסוחיו אינם מותירים ספק: הקשר בין בני-הזוג הגיע לסופו, ומערכת היחסים שלהם רצוצה וחסרת תקנה. ייתכן שהמילה "נַעֲרָתִי" רומזת לכך שלדובר יש עדיין רגשות אהבה כלפי בת-זוגו, אך היא כבר אינה אוהבת אותו ומגרשת אותו מעל פָּניהָ גירוש סופי, מוחלט וחסר-פשרות.
האני-הדובר בשיר יוצא ממקום אינטימי – מתוך קן קטן ומגונן-כביכול שבָּנו האוהבים לעצמם – ויורד (תרתי-משמע: יורד ירידה ממשית במדרגות הבית, אף יורד ירידה רוחנית אל מקום המוני ופשוט) אל המרחב הסואן, המנוּכּר והלא נודע שגורם לו סחרחורת ואָבדן כיווּנים. הגירוש מתרחש בערב, והערב הוא גם ערוב-יומה של מערכת היחסים שהגיעה לסיומהּ. המצלול החוזר [EX], המלַווה את הליכתו, יש בו גם מיסוד הקינה (אֵיך? אֵיכה?), אך גם מתחושת הבחילה, שאף היא אופיינית לזרם האקזיסטנציאליסטי ומשמשת כותרת של אחד מחיבוריו החשובים של ז'ן פול סארטר (La Nausée). מצלול זה, המבַטא עצב ובחילה, מלַווה כהד גם את צעדי ההליכה שבמילים "הולך", "מתהלך", "הולך ומסתבך".
ב"שיר ערב" של זך, אחרי החטא והגירוש מגיע תורָם של הנדודים: ההליכה במרחב והשוטטות חסרת-התכלית בעולם אבּסוּרדי, חסר נחמה ופשר. השורש הל"ך משולב בשיר הקצר שלפנינו בשלוש הוראות שונות: ההוראה האחת נובעת מן המילה "לֵךְ" בהוראת "הסתלק"; ההוראה השנייה נובעת מן המילה "להתהלך" בהוראת "לשוטט"; וההוראה השלישית מעוגנת במילים "הולך ומסתבך" בהוראת "שרוי בתהליך של הסתבכות". יתר על כן, מתברר שנתן זך סיבך סיבוך נוסף את השימוש בשורש הל"ך, ושמעֵבר לשלושת שימושיו של שורש זה, הוא השתמש בו גם בשני סגנונות שונים, או רבדים שונים, של הלשון העברית, כפי שלמדתי מפי חוקרת הלשון פרופ' מאיה פרוכטמן: "הולך ומסתבך" (שימוש לשון האופייני ללשון המקרא) ו"מסתבך והולך" (שימוש לשון האופייני ללשון חז"ל). כך או כך, לפנינו תיאור של פעולה ממושכת, התופסת את מחצית מילותיו של השיר ("וְהָיִיתִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ / מִסְתַּבֵּךְ וְהוֹלֵךְ / וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ וִּמִסְתַּבֵּךְ"), בעוד שהפעולה הקצרה של הגירוש מתמצית במילה אחת קצרה: "לֵךְ!".
ואם הזכרנו את המילה "לֵךְ" ואת צליליה [LEX] כדאי לשוב ולהזכיר כי המילה "לֵךְ" נזכרת בפעם הראשונה בתנ"ך בציווּי "לֶךְ-לְךָ" שמשמיע ה' באוזני אברהם (בראשית יב, א), ועל אברהם הן נאמר: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ" (בראשית יג, יז).
מתברר אפוא שלא רק סיפור על יחסי "הוא והיא" לפנינו, אלא גם סיפור מרומז ואֶליפּטי על יחסי אב ובנו – סיפור שבשיר "רגע אחד, שקט בבקשה" ובשירים מוקדמים של נתן זך נזכר במפורש ואילו בשיר "שיר ערב" פיגומיו הוסרו. ובל נשכח: אברהם גירש את אמָתו ושילח אותה אל המִדבּר, אותה ואת בנהּ שהוא גם בנו, יוצא חלציו; ואילו כאן, יש כנראה הד לאירוע טרגי וטראומטי: בת-זוגו של הדובר, שאִתהּ התגורר תחת אותה קורת-גג (עד לאָבדן ילדם המשותף), מגרשת אותו מן הבית ושולחת אותו לשוטט ברחוב. במילה אחת ויחידה היא דנה אותו לגורל של נווד, חסר קורת הגג, הנתון בתוך סבך של בעיות קיומיות – פיזיות ונפשיות.
דומה שגם מיקומו של השיר בספר שירים שונים, גם הרמיזה המשולשת הכלולה בו לסיפור ההתאכזרות של אברהם, הראשון בין אבות האומה, גם הופעתה המרומזת התכופה של מוטיב העקדה בשירת זך – כל אלה מחזקים את האפשרות שהגירוש מן התא המשפחתי הצעיר שנוצר ונהרס זמן קצר לאחר האירוע של מוֹת הילד, ילדם המשותף של נתן זך ואשתו הראשונה, הוא שהוליד את השיר הקצר הזה, שאינו פשוט כלל וכלל חרף חזותו הפשוטה והפשטנית כאמור, לפנינו שיר המתרומם כאמור מעל ל"מפלס הסף", אך כל מה שיש לומר עליו מתמצה בשניים-שלושה עמודים לכל היותר. העומק בשירי זך אינו תהומי כבשיריהם של ענקי השירה העברית.
נתן זך וחבריו ניסו לצרף למאגר הזֶמר העברי פזמונים משלהם, אך ללא הצלחה יתֵרה. לא ארכו הימים, והזֶמר העברי התגלגל לידיהם של כותבי "סתמלילים" (ואלה מושמעים כיום באוזני קהל של אלפים רבים באמפי-תאטרון של קיסריה). "שירים" עם טקסטים שנולדו תוך דקה או שתיים זוכים לפופולריוּת עצומה, חסרת תקדים, שלכמוה לא זכה שום זֶמר עברי למן שיריהם המושרים הראשונים של משוררי חיבת-ציון ועד לימינו אנו.
הצביעות של כללי התקינות הפוליטית ועריצותם של פוליטיקאים חסרי תבונה ומשוללי חזון מאפשרות לתופעה לפרוח, ומורידות מטה-מטה את הפזמון העברי מן המעמד הרם שהיה לו עד לפני שנות דור. רוב מבקרי המוזיקה הפופולרית עומדים מול המלל הריקני והקלישאי הזה באפס מעשה, ונוקטים מתוך פחדנות עֶמדה של "הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם". ומה לגבי העתיד? מותר כמדומה לשער שגם הניסיונות העכשוויים לגרור אל השוליים את הקלסיקה המודרנית שלנו בתחום הפזמונאות (ולהמירהּ בטקסטים ירודים שנכתבים בִּן-רגע) לא יפגעו פגיעה של ממש במעמדו של אלתרמן ולא יולידו במהרה משורר הראוי לרשת את מעמדו.
*
ומילים אחדות לסיום: בפעם הבאה אפרסם מאמר קצר על אמילי דיקינסון ועל תרגומי שיריה לעברית. בעבר פרסמתי באתר שלפניכם 222 משיריה בתרגום עברי חדש, אך במרוצת החודשים האחרונים הוספתי ותרגמתי 111 שירים נוספים. ב"פוסטים" הבאים יפורסמו אפוא השירים – מקור בצד תרגום. לכשתסתיים הסדרה על שירי אמילי דיקינסון, אמצא כנראה נושא ספרותי אחר להתמקד בו. הצעות הקוראים תובאנה בחשבון.