אם שָׂעיר אינךָ

מוטיב האדרת ביצירת ביאליק

מוטיב האדרת נפוץ ביצירת ביאליק, לסוגֶיהָ ולתקופותיה – למן שירו-מערכונו המוקדם "יעקב ועֵשָׂו", שחוּבּר עוד בימי לימודיו של המשורר הצעיר בישיבת ווֹלוֹז'ין ועד למכתביו המאוחרים ביותר שנכתבו בערוב ימיו. מוטיב זה – שיש לו ביצירת ביאליק פן אישי ופן לאומי – מתגלה בשלושה וריאנטים עיקריים:

• סיפור יעקב ועֵשָׂו הווריאנט האחד קשור בסיפורם של התאומים הניגודיים "יעקב ועֵשָׂו", שהרי על עֵשָׂו נאמר "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" (בראשית כה, כה). ביצירת ביאליק משמש סיפור זה לתיאור יחסיו של היהודי (יעקב-ישראל) עם הגוי הרוסי המסורבל העוטה על גופו בימות הכפוֹר אדרת שֵׂער אוקראינית. סיפור יחסי היהודי-היהודי עם עֵשָׂו-הגוי וההגות שנטוותה סביב סיפור זה פִּרנסו את מיטב שיריו של ביאליק ("שירת ישראל", "על סף בית-המדרש", "אין זאת כי רבת צררתונו", "על השחיטה", "בעיר ההרֵגה", ועוד) ואת רוב סיפוריו – ה"קנוניים" והגנוזים. סיפור "יעקב ועֵשָׂו" משולב גם באחדות מאגדות "ויהי היום". למעשה, נושא זה, שהאדרת היא אך פרט אחד בתוכו, הוא אחד הנושאים הבולטים ביותר במרחבי היצירה הביאליקאית, וכמעט שאין אתר פנוי ממנו. השיר המוקדם "יעקב ועֵשָׂו" ממחיז את יחסי היהודי והגוי, שתחילתם בשיתוף פעולה ידידותי וסיומם בניסוחו של כתב-אשמה אנטישמי ובפעולת גירוש. העלילה נפתחת בתחינתו של עֵשָׂו לפני יעקב שיכניס אותו לאכסנייתו ויציל אותו מן הקור הדוקר את עצמותיו ומן החשכה המקיפה אותו מכל עֵבר. למרבה האירוניה דווקא עֵשָׂו השָּׂעיר (מרבה השֵּׂעָר) רומז שיעקב הוא "שָׂעיר" (שֵׁד). כך הולך ונטוֶוה כאן בהדרגה הטיעון האנטישמי שבמרכזו הדֶּמוניזציה של היהודי והפיכתו לשֵׁד מִשַּׁחַת: "הוֹי פִּתְחָה הַדֶּלֶת / אִם לֵב לְךָ בַּקֶּרֶב / אִם שָׂעִיר מִשַּׁחַת / וְשֵׁד שֵׁדִים אֵינֶךָ…/ כָּל עוֹד בִּי הַנֶּפֶשׁ / עוֹד רֶגַע וָמַתִּי… / כָּל גֵּוִי בַּשֶּׁלֶג / מְסֻרְבָּל כַּדֹּב…". אמנם תכונת השעירות של עֵשָׂו, שנולד כאמור במקרא "כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר", אינה נזכרת כאן במפורש, אך היא עולה בעקיפין מן השימוש במילים "מְסֻרְבָּל כַּדֹּב". ברקע מהדהדים דברי חז"ל על הגויים "שאוכלין ושותין כדוב ומגדלין שֵׂעָר כדוב ומסורבלין כדוב" (קידושין עב ע"א; וראו "התלמוד המבואר" של הרב עדין שטיינזלץ). ואכן, כשביקש ביאליק לתאר צעיר יהודי, המתנער מסממני ההופעה האחידה של יהודי בית-המדרש, ומתחיל לצאת מבֵּיתו לבוש בבגדי נָכרים, הוא תיאר אותו ב"משירי החורף" (תרס"ד) בדמותו של צעיר יהודי מצוחצח המתהדר באדרת. כך יצק ביאליק לתוך תיאורו של היהודי בעל האדרת גם מאפיינים של ה"צעירים", אוהדי הרצל, שעל מלבושיהם האירופיים הלעיג בשירו הגנוז "אשריךָ צעיר רודם", אך גם מאפיינים אוטו-אירוניים. מתברר שבעת שהתיישב באודסה והצטרף לחבורת הסופרים שהסתופפה בבתיהם של מנדלי מוכר-ספרים ואחד-העם, גם הוא התהדר בפֶּלֶרינה של אמנים ובמקל הליכה מטורזן בנוסח יבגני אונייגין של פושקין. את היהודי הממזג בהופעתו תכונות של "יעקב" ותכונות של "עֵשָׂו" הוא תיאר כצעיר המתהלך בטבע המבוּית של הפארקים במין שוטטות חסרת-מטרה וחסרת-מעש (flânerie) של בני המעמדות העליונים שדאגות הפרנסה מהם והלאה: "לְפִי שָׁעָה, תְּנוּ לִי מַקֵּל, / אַף אֶתְעַטֵּף בָּאַדָּרֶת, / וְאֵצֵא לְטַיֵּל וּלְהִסְתַּכֵּל / שָׁם עַל-גַּפֵּי מְרוֹמֵי קָרֶת". סיפור יעקב ועֵשָׂו עולה משיר זה באמצעות תיאורו של צפריר (רוח, שֵׁד, צפיר שָׂעיר ובעל קרניים) המפרכס לצאת כמסופר במדרש על יעקב ועֵשָׂו: "צַפְרִיר פּוֹחֵז בֶּן-פְּזִיזָא / נֶאֱחַז שָׁם בַּסְּבַךְ בִּקְרָנָיו, / וּבְצִיצִיּוֹת זָהֳרוֹ נִתְלָה / שָׁם בָּאִילָן עַל הֶעָנָף.[...] מְפַרְכֵּס לָצֵאת וְאֵינוֹ יָכוֹל". את התרוצצותם של יעקב ועֵשָׂו בקרב אִמם (בראשית כה, כב) ביאר רש"י כלהלן: "כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שֵׁם ועֵבר יעקב רץ ומפרכס לצאת,עוברת על פתחי עבודה זרה עֵשָׂו מפרכס לצאת." (וראו מדרש בראשית רבה סג). וכאן תכונותיהם של יעקב ועֵשָׂו מתרוצצים ומתגוששים בתוך נפש אחת – נפשו של היהודי שנטש את בית-המדרש ורוצה לציית לכלל היל"גי הגורס: "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ", ולשלב אמונה ואורח חיים יהודי, מזה, והופעה חיצונית פַּן-אירופית, מזה. קריקטורה של האידֵאל היל"גי הזה מצוי בסיפור "החצוצרה נתביישה" בתיאור פסח-איצי החלבן, היוצא בשבת לתפילה מכפרו, לא מקפיד במיוחד על תחום שבת, ומתחת לסרבל שלו הוא מעוטף בטלית. בסיפוריו רמז ביאליק שוב ושוב שישיבה ממושכת בין הגויים גורמת לבני-ישראל שיידמו לגויים (בעוד שהגויים נמשכים למאכלים היהודיים ואפילו יודעים לפזם במסורס את פיוטי התפילה היהודיים). יוצא אפוא שבאמצעות המוטיב של האדרת הצליח ביאליק ללכוד הן את תכונותיו של עֵשָׂו שנולד שָׂעיר כאדרת, הן את תכונותיו של יעקב המנסה – בעקבות תקופת הנאורות שעברה על עמו – להידמות לעֵשָׂו ולהיראות כמוהו – לעטות על גופם אדרת שֵׂער הדורה ולצאת אל חוצות העיר כאנשים אירופיים לכל דבר.
  

• אדרת המלך ואדרת הקבצן הווריאנט השני של מוטיב האדרת קשור בניגוד "מֶלך והֵלך", או "עשירים ומרוששים", שגם לו מקום נכבד ביצירת ביאליק. "אדרת" היא בדרך-כלל בגד יקר ומהודר. מילה זו מקורה בשומרית ובאכדית כשם תואר למלבוש מרהיב ואיכותי. לא אחת האדרת נקשרת למלבושיהם של מלכים כמסופר על מלך נינווה המסיר את אדרתו ומתכסה בשׂק לאוֹת אֵבל: "וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל-הָאֵפֶר " (יונה ג, ו). על עכן, שמעל ולקח לעצמו מן השלל, מסופר כי חמד מתוך כל השלל הרב "אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ" (יהושע ז, כא). ב"מגילת האש", כשראה ביאליק ב-1905 את מהפכת הנפל שתכליתה הייתה למגר את שלטון הצאר, ולהמיר את המלוכה בשלטון עממי אנטי-מלוכני, הוא הציג בפתח ה"מגילה" תמונה של מלך האדיר יושב על הכס ומסביבו קרעי הפרפוריה – אדרת הארגמן של המלכות. וכך גם בשיר "הקיץ גוֹוע" שנכתב באותה שנה על רקע אותם מראות של השלטון הצארי המפואר ההולך לבית עולמו. לא במקרה תיאַר כאן ביאליק את הקיץ הגוֹֹֹוע, עם עלי השלכת הזהובים-אדומים שלו, בצבעי הכתר ואדרת המלכות הארגמנית של מלך הנופל על חרבו, כבמערכה החמישית של טרגדיה קלסית או קלסיציסטית מפוארת. תיאור השלכת ההדורה, מזה, ותיאור ההכנות הפשוטות והפרוזאיות לימי הסגריר הקרבים, מזה, אינם בבחינת פשט בלבד. יש בהם ביטוי לתחושת הלב המתייתם ממראות שלהי קיץ אריסטוקרטיים, בצבעי זהב וארגמן, והמתכונן בדאגה לקראת החורף הדל והאפור – בחיים כבאמנות. לא במקרה מתרחש הבית השני בפרדס, בפארק (אודסה שנבנתה במתכונת פריזאית הייתה משופעת בגנים), שבו מהלכים טיילים בני המעמד הגבוה הנושאים עין נוהה אחר מעוף החסידות. מנמל אודסה יצאו אז הספינות הלבנות בדרכן ימה או קֵדמה כעדת חסידות השמה פעמיה מזרחה. פריטים עממיים טיפוסיים, כגון נעליים וַאדרת מטולאת, או מצבור של תפוחי אדמה לימי החורף הקשים, מאכלם של עניים, מתלווים כאן בסוף השיר להרהורים על הסתלקות ההדר הקיסרי וּלעליית כוחו של מעמד העמלים. השינויים ניכרים גם באמנות, ראי החיים: במאה העשרים ירשה הספרות האפרורית והאנטי-הֶרואית את מקומה של הספרות ההֶרואית והאריסטוקרטית בת הֶעבר. אם הבית הראשון צבוע בצבעי אדרת המלכות הארגמנית וזהב הכתר, הרי שבהמשך מִשתנים הגוונים המלכותיים, הכבדים וההדורים, והופכים לתמונה שבצבעי פסטל אימפרסיוניסטיים: תמונה ובה טיילים וטיילות מבּני הבורגנות הגבוהה, שהופעתם הנוּגה והענוגה מַשרה על התיאור מין לאוּת דקדנטית ושיממון עגמומי של חוסר מעשׂ, אווירת fin de siècle של spleen, או של ennui. סופו של השיר בתמונה קודרת ומדכאת, ווּלגרית וצעקנית, שצבועה בצבעי חום-אפור-שחור: תמונה מחיי הפרולטריון, שמטליא בגד ישן ואוגר תפוחי אדמה לקראת החורף. מבית לבית משתנים צבעי התמונה וגובהה, ומענני הארגמן של השקיעה שבמרומים התמונה יורדת אל אפלת המרתף. אדרת המלכות הארגמנית הופכת בבית האחרון לאדרת טלאים של קבצנים. שורת המחץ הקומית למדיי, החותמת את השיר ("צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה") מלמדת לא רק על הירידה הגדולה בתחומי החברה המעמדית עם הניסיון למגר את הצארוּת הרוסית במהפכת הנפל של שנת 1905. היא מלמדת גם על תהליך הפיחות שהתחולל בתרבות העברית ובתחומי השפה העברית, תהליך שהפך את הבולבוס המצוי בשפות אירופיות אחדות ל"תפוח-אדמה" שהוא תרגום-שאילה פשוט ורדוד. ועל הכול, אדרת המלכות הארגמנית וההדורה מן הבית הראשון הופכת לאדרת הקבצן האפורה והמטולאת מן הבית האחרון ואכן, למילה "אדרת", המציינת בדרך-כלל מלבוש עשיר ומהודר, יש גם משמעות ניטרלית של "מעיל" – מהודר או פשוט, ואפילו מעיל בלואים. את האדרת המלכותית ארגמנית שהייתה לאדרת טלאים של איש עני ניתן לפגוש ב"האדרת" של גוגול (תרגם מרוסית: אברהם שלונסקי), שבו הגיבור אקאקי אקאקייביץ' מתווכח עם היועץ הממלכתי, הגנרל גרומוטרובוב.

אקאקי אקאקייביץ': ואתה מנין לך, מה עדיף ומה חשוב בעיני האלהים: מנגנון-האדירים שלך, או היגון הקטן שלי? אדרת-המלכות, או אדרתי העלובה? מנין לך, אני שואל, אדוני הגיניראל, מה חשוב יותר? גרומוטרובוב: עלי אדמות אדרת-המלכות. אצלכם, שם, אולי, בלואי-הסחבות של העניים. בעצם, על איזה אלהים אתה מדבר. הרי כל יום-ראשון אנו מתפללים בכנסיה לקדושת האמונה, לשלום המלכות והמולדת.

האדרת יכולה אפוא להיות גם כל אדרתו הבלויה של פקיד זוטר כמו אקאקי אקאקייביץ', ולאו דווקא אדרת מלכות אדירה ומהודרת, ואכן בסיפור "יום שישי הקצר" עוטה הרב אדרת שֵׂער רגילה.

• אדרת הנביא הווריאנט השלישי של מוטיב האדרת מיוצג בדמותו המקראית הסעורה של הנביא, או של החוזה, שנהג לעטות על גופו אדרת והתבדל מבני האדם הרגילים שהקיפוהו, שלא התהדרו באדרת. רוב פסוקי התנ"ך המתארים אדרת נביא קשורים לאליהו הנביא שנודע כבעל אדרת שֵׂער ואיזור עור למתניו (מל"ב א, ח). אדרתו של אליהו הנביא הצטיינה בכוחות מאגיים, ובאמצעותה יכול היה אליהו לחצות את מי הירדן ולעבור בחָרָבָה. השלכת האדרת על אלישע, במין טקס משיחה לתפקיד הנביא, אפשרה לאלישע לעשות נפלאות כרבו. גם ביצירת ביאליק ניתן למצוא את אדרת נביאים, וכך ב"מגילת האש", מול אדרת הארגמן (הפרפוריה) המלכותית נזכר גם איש השֵּׂבה מיהודה העוטה אדרת נביאים. כותרת המשנה של "מגילת האש" היא "מאגדות החורבן", ואכן אגדותיו של ביאליק הן מאגר בלתי נדלה של לייטמוטיבים ושל מוטיבים על כל הווריאנטים שלהם. בסיפורו הגנוז של ביאליק "בבית אבא" מתואר הגיבור הראשי שמואליק, המזוהה פחות או יותר עם דמותו החוץ-ספרותית של ביאליק, והוא נעשה בדמיונו "מטיף, מטיף לאומי ממש, בעל שׂער ובעל אדרת כנהוג, עובר בכל תפוצות ישראל, חוצב להבות באמרי פי ומקים את כל העם כאיש אחד". המטיף הלאומי עוטה האדרת, שפיו חוצב להבות, הוא גלגולו המודרני של הנביא המקראי, הנושא אדרת על שכמו.

•

במקורות עם ישראל נזכרה האדרת בדרך-כלל בהקשר של בגד יקר המציאוּת. ואכן, באגדותיו המעובדות של ביאליק האדרת נזכרת תכופות כמלבושם של מלכים ושל מנהיגים, ובמיוחד באגדה "שלמה המלך והאדרת המעופפת", שבָּהּ מוענק לאדרת כוח מאגי (מוטיב זה מופיע גם בנוסח השני, המורחב, של "אגדת שלושה וארבעה").

האדרת המעופפת של שלמה המלך היא חפץ בעל יכולת מאגית, המאפשרת לחכם באדם להגיע (בעזרתה ובעזרת "עיני הרנטגן" של הדוכיפת) לראות את המתחולל מתחת למעבה האדמה, והיא גם פריט אגדי בנוסח השטיח המעופף מאגדות "אלף לילה ולילה".

באגדה "המלך דוד במערה" מתוארים שני בחורים היוצאים למצוא את המלך הטמון במערה. בדרך הם רואים דקל שמראהו הושחת והוא נראה כמו עץ בשלכת. כשהם שואלים אותו לפשר סנסניו הרצוצים, העץ מקונן על מר-גורלו בלשון פיוטית:

אַלְלַי, אַלְלַי,

אֵיכֶן, כַּפּוֹתַי,

אֵיכֶן, פֹּארוֹתָי?

אֵי חֹסֶן קוֹמָתִי וְחָזְקִי,

תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה עִם דִבְשִׁי וּמָתְקִי?

שָׁדָד הַסַּעַר אַדַרְתִּי,

הִשְׁלִיך רֹאשׁ נִזְרִי וַיָּסַר תִּפְאַרְתִּי,

וְעַתָּה שַׁחֹתִי לָאָרֶץ הָשְׁבַּרְתִּי –

אַלְלַי, אַלְלַי!

מראהו של העץ הוא כמראהו של המלך שכִּתרו נגזל ממנו ואדרתו נשדדה אף היא בסערת החיים. קינת העץ היא בנוסח נבואת החורבן של ירמיהו: "קוֹל צַעֲקַת הָרֹעִים וִילְלַת אַדִּירֵי הַצֹּאן--כִּי-שֹׁדֵד ה' אֶת-מַרְעִיתָם" (כה, לו). האדירים הם הרועים שהם שם-נרדף למנהיגי העם ולקברניטיו (והשווּ "הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי-נָפַל אֶרֶז אֲשֶׁר אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן [...] קוֹל יִלְלַת הָרֹעִים כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם. קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים כִּי שֻׁדַּד גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן" (זכריה יא, ב-ג). האדירים על אדרותיהם הם אנשי הנהגה חזקים, ולא רועי-צאן פשוטים.

אדרת הדקל באגדה זו – "המלך דוד במערה" – מזכירה גם את הצירוף המקראי "גפן אדרת" (יחזקאל יז, ח) שהיא גפן המטפסת על עץ השתול לצִדה. גפני אדרת נזכרים גם בנוסח השני של "אגדת שלושה וארבעה". אדרת הדקל נקשרת גם לאדרת הרועים, שכּן קינת הדקל על אדרתו שנגזלה והושחתה מזכירה כאמור את הקינה על שוד האדרת בפרק י"א של ספר זכריה, הנפתח בתיאור מצבם של הברוש, הארז ןהאלון שהושחתו, במקביל לרועים שאדרתם נשדדה. בכל אלה נקשרת האדרת לאחד ממשמעיו של השורש אד"ר שענייניו עָצמה וכוח (והשווּ לצירוף "גְּאוֹן אַדֶּרֶת יַעַר" בפואמה הביאליקאית "הברֵכה"). הכוח והייחוס עולים גם מתיאור אדירי היער שאדרתם מופשטת בסיפורו של ביאליק "אריה בעל גוף", המתאר סוחר עצים פשוט והמוני המנסה לעלות בסולם החברה ולשם כך בונה לו "ארמון":

וכל מי שלא ראה את המרישים הענקים והקורות הנפילים בעלותם מבטן האדמה – לא ראה גאון נשבר, יחוּס נעלב והדרת שיבה נרמסת מימיו…הענקים והלֹא המה בשעתם אדירי היער היו!…

הענקים האלה, אחרי אשר הפשיטו בקרדוּמוֹת את אדרת יחוּסם מעליהם ויקציעוּם – נגזרו במגזרות לגזרים וּלגזרי גזרים, ויבואו בשלום לנוּח בתוך קירות הבית אשר אמר אריה לבנות.

במרחבי היצירה הביאליקאית נזכרת פעמים רבות האדרת – סמל העָצמה והכוח – הנשדדת מבעליה ומשאירה אותו אין-אונים. לפיכך מפתיע להיווכח באגדות המתארות את שלמה המלך הגזול ("שלמה ואשמדאי", "שור אבוס וארוחת ירק") אין המילה "אדרת" נזכרת אפילו פעם אחת. אגדות אלה מתארות את שלמה המלך שמלכותו נגזלה בידי אשמדאי, והוא סובב ברחובות כמו עני מרוד, בבלואים ובנעליים צפודות. והרי באגדות אלה אבדן הכוח ואבדן סממני המלכות (הכס, הכתר, השרביט והאדרת) נכרכים זה בזה לבלי הפרד.

ייתכן שההעדר מעיד על מהפך שעבר על ביאליק לאחר יציאתו את ברית-המועצות וצאתו לדרך הנדודים העולה לארץ-ישראל. בספרי זיכרונות רבים מתוארת אכזבתם של אותם אנשים שפגשו את ביאליק פנים אל פנים: הם ציפו לראות משורר מהודר ויפה-תואר כדוגמת ביירון, ופגשו אדם פשוט ומסורבל, בבגד בלוי ומהוה.

אחרי המלחמה והמהפכה לא ייחס ביאליק חשיבות להופעתו החיצונית: הוא הסתפּק במועט שבמועט: חליפה אחת, אפודה אפורה וכותונות ספורות. הוא הבין שהזמנים השתנו. ההדר הקיסרי (הצארי) העמוס נעלם מן העולם, ועתה גם מנהיגים וגם אמנים מסתפקים בחליפה אירופית פשוטה, או בבגדי החאקי של החלוצים, אנשי ההתיישבות העובדת. בשנים אלה הציג את עצמו במשתמע כמלך שאיבד את אדרתו ואת נזרו ועתה הוא הֵלֶך לבוש בבלואים ונעול במנעלים קרועים.

בסוף ימיו נסתאבה המילה "אדרת" בלקסיקון הביאליקאי, והוא השתמש בה כציוּן של בגד שנועד לכסות על האמת העלובה שמתחתיו (כשם שהמילים "בגד" ו"מעיל" משותפים למילים כמו "בגד, בגידה" ו"מעל, מעילה", המציינות תרמית). וכך, כשרצה לעודד את הרב חיים יהושע קסובסקי, בעל הקונקורדנציות, שמבקרים קמו לגַנותו ולמצוא פְּסול בשיטתו:

אמנם לא נכחד ממני, כי לא אלמן ישראל גם מבעלי מדע צייקנים וצרי לב, הבוחרים בקטנות ומפחדים מפני הגדולות. אלה יבואו עליך בשם המדע הגמוּר והחמוּר בדקדוקי עניות, יחטטו במפעליך, יבקשו בהם מומים וגם ימצאום. אל נא תרע עיניך גם באלה. יחטטו להם – ואתה עשֵׂה את שלך. מפעליך כמו שהם, על כל מומיהם ופגימותיהם, אין ערוך לגדלם ואין שיעור לערכם. הטרם תדע, כי גם זאת מתחבולות השטן היא, אשר יתכסה באדרת דוב נוהם של “המדעיות החמורה”, להטיל אימה על כל הולך בגדולות ולרפות את הידיים. אל תיבהל אפוא מפניהם. שכלולם של חיבורים מעין אלה שאתה עוסק בהם הוא ענין לדורות.

(איגרת זו משנת תרצ"ג אגרת זו נדפסה בראש הכרך הראשון של הספר "אוצר לשון התוספתּא" מאת ח"י קסובסקי, שיצא בשנת תרצ"ג (וגם בשבועון “מאזנים”, שנה ד' [תרצ"ג] גיל' י"ח).

במילים אחרות: ביאליק הפציר בבעל הקונקורדנציות שלא להתרשם מן הכְּסות מעוררת-האימה של מלומדים קפדניים – היודעים למתוח ביקורת אך אינם מסוגלים להעמיד פרויקט חשוב בכוחותיהם שלהם. עליו להבין שהופעתם המרשימה ורבת-החשיבות אינה אלא כְּסוּת, או תחפושת, המחפה על "הלא-כלום" שמתחתיה. בערוב יומו השתמש אפוא ביאליק במילה "אדרת" כבכיסוי-שווא וכבלבוש פומפוזי מרשים (כבניב העממי "אותה הגברת בשינוי אדרת"). בשלב זה התבונן בבגד כבפריט שנועד לכסות את הגוף להגנה מפני קור או חום, ולא כבאמצעי לנקר את עיני הבריות ולהרשימן במצג-שווא כאילו מדובר בתופעה שכולה כבוד ויקר.