אם תרצו – אין זו אגדה

על תרגומו-עיבודו של ביאליק למעשייה המחורזת

הגרמנית "מסע הדג" מאת תום זיידמן-פרויד

פורסם: אחרית דבר ב "מסע הדג" מאת תום זיידמן-פרויד , אבן חושן, 2002

ביאליק בתקופת ברלין

ברלין של ראשית שנות העשרים היתה, כידוע, מרכז עברי ויהודי חשוב ומשגשג, מקומם של אמנים גולים ממזרח אירופה, פליטי המלחמה והמהפכה, שיצרו בה זרמים ו"איזמים" חדשים לבקרים. תודות לפעילותו הענפה של המו"ל והמֶצֶנָט אברהם יוסף שטיבל, ישבו במרכז זה רוב הסופרים הוותיקים הראויים לשבת בכותל המזרח של הספרות העברית (למן אחד-העם וידידו-יריבו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ועד דוד פרישמן, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יעקב שטיינברג, יעקב כַּהן ויעקב פיכמן), ולצִדם – קבוצה של סופרים צעירים כגון שמואל יוסף עגנון, חיים הזז, אורי צבי גרינברג וחבריהם, שהביאה אתה רוח חדשה, מהפכנית ומודרנית. מסביבם פעלה קבוצה גדולה של מו"לים ומדפיסים, עורכים, מסאים ועיתונאים – רפובליקה ספרותית גדולה וראויה לשמה. גם בתחומי האמנות הפלסטית עשו הגולים הללו גדולות ונצורות, ותודות להם הפכה ברלין של ראשית שנות העשרים למעוזה של האמנות האקספרסיוניסטית.

במושבת הסופרים ואמני החרט והמכחול חצו היחסים האישיים את הגבולות המקובלים שבין תחום לתחום: חוקרים נועצו בסופרים, שהעניקו למחקריהם תנופה ודמיון; עורכים ומוכרי ספרים עודדו סופרים ותיקים לפנות לספרות הילדים שהפכה אז לענף מו"לי מרכזי ומבוקש; סופרים התרועעו עם ציירים שאיירו את ספריהם וציירו את דיוקניהם. מארק שאגאל, למשל, שישב בברלין במעמד של "אורח נטה ללון", החל בציור דיוקנו של ביאליק, אך משראה שהמשורר זִלזל במאמציו וגילח את שפמו באמצע המלאכה, לקח את כלי הציור שלו ונסתלק. לראשונה בתולדות עם ישראל של הדורות האחרונים חברו יחדיו Ostjuden שזה מקרוב באו ויהודי גרמניה מבטן ומלֵד רליןה ליצירת אחד הפרקים החידתיים והמרתקים שבתולדות התרבות העברית והאוניברסלית. מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית קשה להאמין שמפעלים כה רבים וחשובים הוקמו בברלין וקרמו בה עור וגידים בתוך פרק זמן כה קצר.

הציירת והסופרת תום פרויד, אחייניתו של בעל פשר החלומות, הקימה ביחד עם בעלה יעקב זיידמן בראשית שנות העשרים הוצאת ספרים לגיל הרך בשם "פֶּרֶגְרִין", שפירושה 'גֵר', 'נווד', 'הֵלך', 'גולֶה רגל' (כינוי זה, שמקורו במילה הלטינית peregrinus ניתן כידוע גם לסוג של עיט המקיף במעופו חוג ארץ רחב). הציירת והסופרת המקורית והנועזת נטלה לעצמה שם גברי, הן מטעמים של פמיניזם טרם זמנו, הן מתוך שידעה כי בתחומים "גבריים" מובהקים כתחומי הציור והמו"לות לא יֵקל לאישה לנווט את דרכה. אחותה העברית של הוצאת "פרגרין" היתה הוצאת "אופיר", שהוקמה בשותפות עסקית עם ח"נ ביאליק, ידידו של זיגמונד פרויד (בארכיונו מצוי פתק שבו מתנצל המשורר על שלא יוכל להגיע לארוחה בביתו של הפסיכולוג הנודע). ידידותו הממושכת של "המשורר הלאומי" והמו"ל עם אירה יאן, הציירת הראשונה בתולדות עם ישראל, הִקנתה לו בשלב זה הבנה כלשהי באמנות הפלסטית לסוגֶיה והפכתו למחברן של הקדמות לספרים ולקטלוגים של תערוכות ציור ופיסול.

לאחר שמקסים גורקי השיג לו ולחבורת הסופרים של אודסה רשיון עלייה, הצליח ביאליק, כידוע, להימלט בעור שִׁניו מברית-המועצות, ובאוקטובר 1921, מיד לאחר טקס הנעילה של הקונגרס הציוני השנים-עשר בקרלסבד, הוא הגיע לברלין כדי לשקם בה את עסקיו בתחומי המו"לות והדפוס ולהעבירם לארץ-ישראל מצוידים בציוד חדש ומעודכן. בשלוש השנים שבהן ישב בגרמניה הוא לא קפא על שמריו, והדפיס במעולים שבבתי הדפוס ספרי ילדים וספרי לימוד שעתידים היו למלא את קופתה הריקה של הוצאת "דביר" שהוא היה מבעליה.

השותפות עם תום זיידמן-פרויד, שנקטעה עד מהרה עקב חילוקי דעות עסקיים, נועדה להעניק לספרי הילדים שהוציא ביאליק לאור גוון מעודכן ומודרני, רב תנופה וטעם טוב. הספר השלישי שראה אור בהוצאה משותפת זו היה מסע הדג – פואמה סוראליסטית על מסעו הדמיוני של פֶּרֶגְרִין ("אוּרִי" בנוסח העברי) לארץ חדשה ואוּטוֹפית, מעבר לים. תום זיידמן-פרויד חיברה את הפואמה בגרמנית והוסיפה בפִתחה תמונה מינימליסטית, כמעט מופשטת, ובה דמות נער עצום עיניים השוכב על אי בצֵל עץ או שיח, ודג משתרע לצִדו או מרחף מעליו כציפור גדולה. לטקסט הפיוטי היא הוסיפה ציורים ססגוניים ומרהיבי עין, בסגנונה החדשני, הממזג ראליזם והפשטה בסיוע צורות גאומטריות מרובות, פשוטות להלכה ומורכבות למעשה. ביאליק העניק ליצירה את נוסחהּ העברי, והערה לתוכו את רוחו. כך המיר, למשל, את השם Nideling מן המקור הגרמני בשם עתיק היומין אַסְנַפָּר. במקור המקראי אין זה אלא שמו של מלך אשור (עזרא ד, י), אך ביאליק בחר בו כמובן על שום היותו שם ראוי לדג בעל סנפיר וקשקשת. תוספות כגון אלה העלו את הנוסח העברי למעלת יצירה ביאליקאית, בעלת נפח ומשמעות, יצירה שממדיה הם כמכפלת שטחה הנגלה ומעמקיה הסמויים מן העין.

אוטופיה וחלום

עלילת סיפורה הפיוטי של תום זיידמן-פרויד, מתוך היענות לרוח הזמן (Zeitgeist), בנויה על אירועים מֶטָא-ראליסטיים המתרחשים בחלום (אפשר שבהשראת פסיכולוגיית המעמקים של דודהּ המפורסם). זהו חלום משאלה שנועד לנחמהּ על מות אחיה תיאו (תיאודור), שטבע בים. היצירה מדמיינת כיצד הגיע הנער פֶּרֶגרין לעולם שכולו טוב, שבו שולטים אך ורק הצדק והשיוויון; שחייו החדשים של נער זה הם חיים עמלניים ומלאי סיפוק ונחת; שהוא מוקף בארצו החדשה נערים ונערות ברי לבב ושוחרי טובה; שאין הוא רוצה לחזור לעולם ההפוך והפגום שממנו נלקח – "כִּי טוֹבָה הָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה,/ כִּי טוֹבָה וּנְעִימָה עַד מְאֹד./ הָאָרֶץ גַּן עֵדֶן הִיא כֻּלָּהּ,/ יָמֶיהָ – אַךְ שִׂמְחָה וָחָג,/ וְאַשְׁרֵי שֶׁבָּאתִי בִגְבוּלָהּ,/ וּבְרָכָה לְךָ, בְּרָכָה הַדָּג" (שורות 271-266). יחסו של ביאליק אל החלום ואל הפנטזיה היה שמרני ומאופק יותר מזה של שותפתו ושל דודהּ רב המוניטין. הוא נע בין האמונה ש"חלום אחד משִׁשִׁים לנבואה" לבין האמונה ש"כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים", כנזכר בסוף השיר. מעניין לגלות כי עד להופעת הספר "פשר החלומות", נזכר החלום ביצירת ביאליק בהקשרים שליליים בלבד, מתוך אמונה ש"חלומות השָׁוְא ידברו הבל" וש"דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין". החלום היה עבורו באותה עת שם נרדף לאמונות השווא וההבל של החסידים הנבערים מדעת, בעוד שהוא עצמו שאף אז אל אור שמשהּ של ההשכלה, התנכר לפנטסטי ולמיסטי והאמין אך ורק במה שיכול להיבחן בחינה אמפירית.

טלטלות עזות שטלטלו את העם במעברו מגולה לגאולה, מן ההשכלה לציונות ומיהדות רבנית ליהדות ריבונית, הולידו אצל ביאליק תמורות פוליטיות ופואטיות ניכרות: הוא הפסיק להאמין בבלעדיותו של הנוסח הראליסטי האישי-לאומי שנתפתח באודסה בהשראת מנדלי מוכר ספרים, והחל להימשך גם אל הדמיון והפנטזיה שאִפיינו את כתיבתם של הסופרים ה"מערביים" י"ל פרץ ודוד פרישמן, שישבו אמנם בוורשה אך פעלו תחת השראתה של תרבות גרמניה. במקביל, הוא הפסיק להאמין בבלעדיותו של הפוזיטיביזם האחד-העמי, והתחיל להימשך גם אל האוּטוֹפיה ההרצלאית.

את הספרות העברית הציף אז גל רומנטי, שקרא דרור ליצרים, לרגשות ולדמיון, ובז לכל דבר שריח של שמרנות ושל מוסכמות נודף ממנו, ובמקביל להתכנסות הקונגרסים הציוניים הראשונים ולפרסום פשר החלומות של פרויד, החל ביאליק לתאר את החלום והפנטזיה כמתוך געגועים וערגה. את סיפורו "ספיח", למשל, התחיל ביאליק לכתוב במתכונת סיפוריהם הראליסטיים של מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, שגיבוריהם "נמוכים" וסגנונם "נמוך" ומלחך עפר, וסיימוֹ בהמראה הנוסקת אל גבהיה של סִפרוּת החלומות, זו ששורשיה נעוצים בספר בראשית ונופה משתרע בעשורים הראשונים של המאה העשרים. גיבורו המתקשה בלימודיו – ממש כמו וֶלוֶולה גיבור האידיליה "כחום היום" של טשרניחובסקי – הוא "בעל חלומות" נוסח יוסף, ילד חולמני שנולד להוריו לזקונים, ילד שאינו מצליח לרתום עצמו לדרישותיו של עולם המעשה, עולם ה"תכלית" וה"תועלת". קטעי ההזייה והחלום, שהם פרקיו המאוחרים של הסיפור "ספיח", מקנים לו איכות שאינה מצויה בכל הסיפורת שלו לסוגיהָ ולתקופותיה.

את יצירתה הסוראליסטית "מסע הדג" בנתה תום זיידמן-פרויד במתכונת מסע דמיוני המתרחש בחלום. ברחוב שבו מהלך פֶּרֶגרין, או אורי מן הנוסח העברי, ניצבים "בָּתִּים כְּחֻלִים, אֲדֻמִּים וּטְלוּאִים" והם משתחוים לפני הילד וכופפים גג. תוספת זו של המתרגם על ההשתחוויה של הבתים נעשתה כמובן כדי להזכיר את חלום יוסף, שבו משתחוות האלומות לפני יוסף (בעוד שהמילה "טלואים" שולחת לסיפור יעקב, גם הוא מן החולמים הנודעים). כד הזכוכית שבידו של פרגרין מתנפץ, והדג הקטן שבתוכו מקבל ממדי ענק, ממש כמו הדג שהיה כלוא בבקבוק והפך לשֵׁד (ג'ין) עצום ממדים בסיפורי "אלף לילה ולילה". הדג מוביל את הנער למחוזות אוּטוֹפיים שמעבר לים, ובהם נערים המנהלים חיים אידיליים ואידיאליים של שוויון ואחווה, ברוח התורות הסוציאליסטיות שרווחו והתפתחו במִפנה המאה ובעשורים הראשונים שלה. היצירה נעה במודולציות מהירות בין הקוטב הסוראליסטי הפרוע לבין הסדר המופתי, הגרמני כל כך באופיו, של החיים בארץ האוטופית.

בספרו המקור המוזיקלי של סמלי החיות במיתולוגיה (ברצלונה 1946), טען החוקר מריוס שניידר כי הדג הוא ספינת החיים המיסטית, וכי לעִתים ממירים אותו האמנים בציפור או בדג מעופף. במסע הדג מתעניינים הנערים המקיפים את אורי בעלותו על האי: "אֵיכָכָה זֶה בָּאתָ הֲלוֹם, וּמֵאָיִן?/ הַבְּדֶרֶךְ יַבָּשָׁה אִם דֶּרֶךְ הַמָּיִם?/ הֲשָׁקַט הַיָּם וְאִם סָעַר?/ הֲרָאִיתָ בַּיָּם דָּגִים פּוֹרְחִים?" (שורות 80-77). ובציורה של תום זיידמן-פרויד אכן הנער שוכב כאמור על האי, והדג מרחף על ראשו כנשר על גוזליו. הדג מוביל את הנער אל הארץ האוטופית כשם שהספינה מוליכה את המת אל השאול (הָדֶס) דרך נהר הלתה או ה-Styx במיתולוגיה היוונית והרומית. כביצירות סימבוליסטיות וסוראליסטיות, הדג מגלם מהות חמקמקה ורבת אנפין. יהיה מי שיראה בה סמל של כוחות עליונים (אלוהים, הגורל), יהיה מי שיראה בו סמל למעמקי הנפש והתודעה, יהיה מי שיראה בו סמל פאלי ויהיה מי שיראה בו דווקא סמל נשי (יונה נבלע במעי הדג כבתוך רחם עד שנפלט מן הדג אל היבשה). אמונות עממיות רואות בדג המופיע בחלום רמז המבשר פריון, שגשוג והצלחה. כאן קשור הדג דווקא לרגע הטראומטי של השבר הגדול, שאחריו משתנים החיים לבלי הכֵּר.

ד"ר שאול שרייבר, רופא המטפל במצבי טראומה, טוען כי פרטי המקרה הטראומטי המציפים את המטופל ועל החלום ה"מנקה את המסך" מן הפסולת המצטברת בו ועושה בו סדר; על העיניים המתהפכות בזמן החלום ומביטות פנימה ועל שִחזור תהליך זה בזמן הטיפול בנפגעים. כל הדברים הללו רלוונטיים לגבי יצירה כמו "מסע הדג" שאינה אלא הזיה וחלום משאלה, שבאמצעותו מנסה הסופרת והציירת להתגבר על הטראומה של טביעת אחיה. ניפוץ כד הזכוכית ביד הילד הוא רגע הטראומה שאחריו הכול מתגמד ורק האירוע הטראומטי של מות הילד גדֵל לממדים על טבעיים ומשתלט על הכול כשֵד שיצא מהבקבוק ויצא מכלל שליטה. הכאוס והכאב שבמציאוּת הפשוטה מתחלפים בחלום באותו סדר מופתי ואושר עילאי המאפיינים את הארץ החדשה שאליה מגיע הנער.

הנער מגיע אפוא לארץ אידיאלית שבה הכול סדור וממושטר, ועם זאת נעים להפליא, מין גן-עדן שופע עונג ופריון (paradisus voluptatis), שבו "לֶחֶם וּמָזוֹן לַכֹּל – מִי רָעֵב יָבֹא וְיֹאכַל,/ אֵין רוֹדֵף עוֹד אַחֲרֵי הַשָּׂכָר,/ אֵין דַּאֲגַת מָחָר" (שורות 131-129). הדג הוא הכוח המולך על גורלו של הילד: תחילה הוא קטן וממושטר ונתון בגבולותיה המוגבלים של הצלוחית; אחר-כך הוא גדל לממדים על טבעיים וכובש את פני הארץ, ולבסוף הוא שרוי בשלום עם הנער, ושניהם שוכבים על החוף כשגחליליות ושאר חרקים מאירים ומוארים באור הלבנה הכסוף יוצרים מין הילת

קדושים לראשם.

סיפור אישי ולאומי כאחד

מדוע התפרקה השותפות בין תום זיידמן-פרויד לבין ביאליק? נתגלעו כאמור חילוקי דעות כספיים, שהכעיסו את הציירת ואת בעלה. מותר כמדומה לשער כי תום זיידמן-פרויד חשה כי חלקה במפעל ספרי "אופיר" רב יותר משל שותפה רב המוניטין, שהסתפק בתרגום החומר הספרותי ובהאצלת יוקרתו על המפעל המו"לי המשותף. אלמלא נקטעה השותפות בטרם עת, היו מן הסתם שירי הילדים של ביאליק רואים אור עוד בברלין, עשור תמים לפני הופעת הקובץ שירים ופזמונות לילדים (תל-אביב תרצ"ג). שותפתו להוצאה הכינה איורים יפים וחדשניים לספר שירי הילדים, ולפי האיורים גם ניתן לדעת כיום אֵילו שירי ילדים היו בידי ביאליק בתקופת ברלין. נדרשו אפוא למשורר הלאומי שנים רבות להתאקלם בארץ-ישראל, בעירו תל-אביב, בטרם נפנָה למימוש התכנית המו"לית שאותה הגה עוד בראשית שנות העשרים בברלין. אילוּ המשיכה השותפות והתמידה לאורך ימים, הייתה גם הקריירה הספרותית והאמנותית של תום זיידמן-פרויד נוסקת ומרקיעה מעלה מעלה. הנוסח העברי של "מסע הדג" הוא עדות לטיב המפעלים המשותפים ששני יוצרים מקוריים אלה יכולים היו להוליד אלמלא נפרדו והלכו איש איש לדרכו. תום זיידמן-פרויד הביאה לתוך השותפות רוח מודרניסטית וצעירה יותר, ואילו ביאליק את מגע הקסמים של מידאס ההופך כל דבר לזהב. מעניין להיווכח כי כל ימיו שאף ביאליק לכתוב אֶפּוס, ולא עלה הדבר בידו, ובאופן טרגי אירוני נתממש חלומו זה דווקא בתרגום יצירתה של תום זיידמן-פרויד על מסע בים לעֵבר עולם חדש שכולו טוב.

בעת שִבתו בברלין הרגיש ביאליק תחושה של שכול וכישלון. היו לכך סיבות אישיות כמוסות: במעבר מרוסיה לגרמניה אימצו חיים ומניה ביאליק ילד מילדי המשפחה, אולם הורי התינוק – דלים שנתברכו בבנים הרבה ועל כן הסכימו מלכתחילה לתת את בנם לבני משפחתם האמידים – חזרו בהם מהחלטתם זו ברגע האחרון, ובני הזוג המבוגרים, שרוב ידידיהם בני גילם נתברכו כבר בנכדים, יצאו את ברית המועצות בפחי נפש. מכאן ואילך עלו כל ניסיונות האימוץ בתוהו, והם נשארו, כידוע, בערירותם עד יום מותם. במכתב לרעהו מרדכי בן-עמי כתב ביאליק: "ובחיי הפרטיים אין ריח ואין טעם […] וקצתי בחיי". תלאות הנדודים וקשיי ההתערות בעיר זרה, שלו עצמו ושל רבבות יהודים שיצאו את עיירותיהם במנוסת בהלה ושוטטו בברלין כצללים כהים, באו לידי ביטוי אז בשיריו ובסיפוריו. בגיל חמישים הרגיש ביאליק הערירי כמי שימי החורף הקשים מידפקים על תריסיו ומלמדים על הזִקנה הממשמשת ובאה.

על געגועיו לילדים לא כתב ביאליק בגלוי ביצירתו ה"קנונית", אך ביצירתו לילדים הוא התיר לעצמו לספר בעקיפין אפילו על אותו אסון כבד שעליו נמנע מלספר אפילו לידידיו הקרובים ביותר: בימי שִבתם בברלין קירבה אליה רעייתו ילדה מבנות השכנים, בת למשפחת קרופניק-קרוא, שהייתה לבני הזוג הערירי כבת. יום אחד שלחה אשת המשורר את הילדה לשליחות כלשהי, ובזמן שמילאה את שליחותה זאת נפגעה ממכונית דורסנית ומתה. צערה של תום זיידמן-פרויד על אחיה המת התערב בצערו של ביאליק על הילדה המתה. אולם ביאליק תמיד ראה את אירועי חייו כתשקיף בזעיר אנפין של הביוגרפיה הקולקטיבית, ואת הסיפור הלאומי כתקדים לגורלו האישי, והא בהא תליא. כך, למשל, בשירו "הנער ביער" שנכתב בברלין, שבו רמז להעלמה הטרגי של הילדה האהובה, הוא שילב גם הגות לאומית על שובו של הנער משה (מטונימיה של האומה) לבית אבא, לאחר שאותות זרים כיזבוהו ואכזבוהו. הצער על מות הנער תיאודור התלכד בתודעתו עם מותו הטראומטי בטרם עת של בנה הצעיר והאהוב של האומה, ה"בנימין" שלה – הלא הוא תיאודור הרצל.

בשירי הילדים של ביאליק השם תאודור (תָּדי) כבר ו"כיכב" בעבר בשיר כדוגמת "נחום, תָּדי וצעצועיהם". בשיר זה הילד תָּדי מחזיק בידו כדור פורח, רמז לתיאודור הרצל, הלוחם והחולם, שכתב מערכון עתידני על הכדור הפורח (וכן רמז לנחום סוקולוב, מראשי הציונות המדינית) . חלומותיו של הרצל החלו אז להתממש, וביאליק עמד לעלות לעיר הנושאת את שם ספרו האוטופי ולבנות בה את ביתו (כידוע, תרגם נחום סוקולוב את "אלטנוילנד" של הרצל בשם "תל-אביב", ובעוד ה"תל" מרמז ליושן, ה"אביב" מעיד על האִבּים הרעננים של התופעה החדשה). בתרגמו את "מסע הדג" נזכר בוודאי ביאליק בכמה מתיאוריו הלגלגניים על חלומותיו של הרצל: בשיר הילדים "קטינא כל בו", המתרחש אף הוא בים, ובקטע מתוך "ספיח" שבו מנהיגי הציונות ממוזערים לממדי ילדים קטנים המשחקים בבניית מדינה:

קְטִינָא בָּנָה לוֹ גַם סְפִינָה.

נְבוּבַת אֱגוֹז, קְלִפָּה חוֹלָה[…]

עַל הַתֹּרֶן נֵס הוֹקִיעַ –

לִבְנַת סַפִּיר דְּמוּת רָקִיעַ,

נֵס עִם צוּרַת מָגֵן-דָּוִד[…]

עַתָּה חָזָה לוֹ בַּחוּרִים

עַזֵּי נֶפֶשׁ, כֻּלָּם בְּרוּרִים,

כֻּלָּם פֹּחֲזִים, כֻּלָּם רֵיקִים[..]

וּבַמְּדִינָה עָבְרָה רִנָּה:

אָכֵן גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה קְטִינָא!

בראשית דרכו לעג ביאליק לתאודור הרצל ולחלומותיו, וכתב עליו סַטירות ("ר' זרח", "בכרכי ים") שאחד-העם סירב להדפיסן. בהמשך, לגלג עליו ועל מעריציו "הצעירים" בדרכים מעודנות יותר בין השיטין של יצירותיו הנודעות. בתקופה שבה תרגם את "מסע הדג" והתכונן לבנות את ביתו בתל-אביב נשתנתה דעתו על ה"חלום" ההרצלאי. עבור תום זיידמן-פרויד היה אפוא מסע הדג ספר בעל מִשקעים אוטוביוגרפיים כואבים, המסַפר את סיפורו של אחיה תיאודור; אולם עבור ביאליק, שנהג למזג את האישי והלאומי, הפכה הטרגדיה האישית גם לסיפורה הקולקטיבי הטרגי של האומה, שאיבדה את בנה הצעיר בנימין – את תיאודור הרצל שחלומו היה בתחילה דג זהב קטן בצלוחית, דג שגדל לממדי ענק, עד שכבש ארץ ומלואה, אך גם החיש את קִצו, הביא למותו בטרם עת.

בתקופה זו שבּה תרגם ביאליק את מסע הדג כבר חלו תמורות בהשקפת עולמו. במישור הפואטי הוא הרשה לעצמו כאמור לנטוש את הפרוזה הראליסטית מבית מדרשו של מנדלי מוכר ספרים ("אריה בעל גוף", "מאחורי הגדר", "החצוצרה נתביישה") ולהפליג לממלכת היחיד ולמרחבי החלום ומעמקיו (חלום השיירה והפלאי ב"ספיח"). במישור הפוליטי הוא התחיל להבין שהחלומות לא שווא ידברון, וכי חזונו האוּטוֹפי של הרצל – מופרך ככל שנראה לו בתחילה - מתחיל לקרום עור וגידים ולהפוך מחלום פורח למציאוּת פורחת.