top of page

אמסטרדם, ניו-אמסטרדם והיהודים

עודכן: 1 בינו׳

400 שנה לייסוד העיר ניו-יורק


נקדים ונזכיר תאריכים אחדים החשובים להבנת הרקע ההיסטורי של העיר ניו-אמסטרדם, שאותה הקימו ספנים הולנדיים בהתחלת המאה ה-17. כידוע, עיר זו נעשתה לימים למגלופוליס הקרוי "ניו-יורק"  –  כְּרך שאין דומה לו בכל העולם מבחינת האנרגיה הכלכלית והיצירתית המפעמת בו  24/7.   כל אדם, ולא כל שכֵּן אמן, הגר ברובע המרכזי  של העיר  –   באי מנהטן  –  חייב לסגור היטב את התריסים ואת הווילאות כדי להסיח את דעתו מן ההמון הסואן ללא הפסקה וללא מנוח מחוץ לכותלי ביתו. 


ובכן, בשנת 1602  הוקמה "חברת הודו המזרחית ההולנדית" – תאגיד רב-לאומי שחלש באותה עת על רוב המסחר הבינלאומי. יהודים עשירים יושבי אמסטרדם, ממגורשי ספרד ופורטוגל, החזיקו בחלק ממניותיו.  ב-11 בספטמבר 1609, שנים ספורות לאחר הקמת התאגיד, הגיעו ספנים הולנדיים אל חופו של האי מנהטן הגובל בנהר ההדסון. האירוע חל כמאה שנים לאחר שמגלה-הארצות האיטלקי וספוצ'י השתכנע שאכן נתגלה "עולם חדש", והקרטוגרף ההולנדי ולדזמילר כָּלל לראשונה במפת העולם את היבשת החדשה, וכינה אותה "אמריקה" על-שם אמריגו וספוצ'י. 


בשנת 1624 רכש הסוחר הקולוניאלי ההולנדי פטר מינואי את קרקעותיו של האי מנהטן משבט הלנאפי, ובתמורתו – כך מסַפּרות האגדות – נתן לילידים התמימים סחורות בשוֹוי עשרים וארבעה דולר (כאלף דולר של ימינו) וקומץ של חרוזי זכוכית צבעוניים שווי-פרוטה, שסִנוורו את עיניהם. באביב 1624 ייסדו ההולנדים באי מנהטן את העיר "ניו אמסטרדם", על שם נמל-הבית שממנו יצאו למסעם, ובחורף 1664, בסוף אחת המלחמות הממושכות שניטשו בין ההולנדים לאנגלים, שבהן הועברה "ניו אמסטרדם" מיד ליד, נקבעה לעיר בעלוּת אנגלית וניתן לה השם "ניו-יורק" (רשויות העיר, משום-מה, החליטו לקבוע דווקא את שנת הייסוד ההולנדי ב-1624 כ"יום-הולדתה" של העיר, ומכאן שמָן של החגיגות הקרויות בקיצור 400NY).


 מתברר שכיום רק לאחוז אחד בערך מִכּלל תושבי ניו-יורק יש שורשים הולנדיים, אך מקומות לא מעטים בעיר נושאים שמות בעלי טיפּוֹנוֹמיה הולנדית: ברוקלין, הארלם, ווֹל סטריט, קוני איילנד, ועוד. יתר-על-כן: בארבעים השנים הראשונות של העיר, שבהן שלטו בה ההולנדים, נקבעה כמדומה אופיה של עיר זו. הן העניקו לה אווירה של פתיחות, סובלנות, קלות-דעת ושמחת-חיים (ההולנדים יודעים "לפרגֵן לעצמם" כתב ביאליק באיגרת ביִידיש לרעייתו מאניה כשנסע להולנד בקיץ 1907 להשתתף בקונגרס הציוני השמיני שנערך בהאג). ניו-יורק מעולם לא התאפיינה באותה סגירות חמוּרת-סבר ומכופתרת האופיינית לבוסטון ולשאר ערי ניו-אינגלנד, הנושאות בחוּבָּן את הדנ"א הבריטי. בניו-יורק נתקבעו תכונות רבות של "נמל-הבית" – של אמסטרדם הרב-לאומית והתוססת, שתמיד הִסבירה את פָּניה ל"זָר" ולאחֵר".


נחזור אל אמסטרדם האירופית, שממנה יצאו הספנים שהקימו את "ניו-אמסטרדם". אכן, העיר הייתה מאז ומתמיד עיר-נמל פתוחה וסובלנית, שאינה מתנכרת לזרים. לא במקרה נולדו בה התרבות העברית החדשה, לרבות העיתונות העברית והספרות העברית החדשה. חלקהּ של העיר בהיסטוריה של עם-ישראל מלמד על הסגירוּת שמבית (ששיאהּ התבטא בפרשת ברוך שפינוזה ובחרם שהטילו הרבנים על החשוב שבין יהודי העיר, שאותו הגדיר הפילוסוף הֶגֶל כ"אבן הראשה של הפילוסופיה המודרנית") ושל הפתיחוּת שמחוץ (ששיאה התבטא בהקמת כתבי-העת הראשונים של תקופת ההשכלה, שעורכיהם הרימו ראש נגד הסמכות הרבנית ולא התחשבו בה).


באמסטרדם נתקבצה לאחר גירוש ספרד קהילה יהודית לא קטנה, שהסתירה את זהותה הדתית, עד שב-1619 התירו להם השלטונות לקיים את דתם בגלוי. אליה הצטרפו פליטים מגרמניה ומפולין, שהקימו בעיר קהילה אשכנזית, שבניה היו חנוונים פשוטים (להבדיל מיוצאי ספרד ופורטוגל שהוציאו מקרבם סוחרים גדולים ועשירים). בשנת 1626 הקים הרב מנשה בן-ישראל דפוס עברי באמסטרדם, ובהדרגה נעשתה העיר מרכז הדפוס העברי.


לפי לקסיקון העיתונות של מנוחה גלבוע (תשמ"ו), העיתון העברי הראשון הוא "פרי עץ חיים" (אמשטרדם 1691), שיצא בעריכת אנשי ישיבת עץ-חיים באמסטרדם כתב-העת הכמו-חילוני הראשון, שכָּלל גם ספרות יפה, ולא רק חידושי תורה, יצא בסוף המאה השמונה-עשרה, על סף המהפכה הצרפתית. היה זה "המאסף" שהמִנשר שליווהו ("נחל הבשור", 1783) הוא מן המסמכים המאלפים של ראשית תקופת ההשכלה.


בתקופה זו פעל באמסטרדם המשכיל נפתלי-הרץ וייזל, שבחיבורו "דברי שלום ואמת" (1782) קרא לצעיר היהודי לעצב את אישיותו ואת הופעתו החיצונית, ללמוד גרמנית, לצמצם את לימודי התלמוד ולשאוף להיות אדם מערבי מודרני. בעת כתיבת ספר שיריו "שירי תפארת" (1789 – 1929) קבע חוקים ששימשו את השירה העברית החדשה בראשיתה. בין השאר קבע וייזל שכל שורת-שיר תסתיים במילה מלעילית המשוררים העדיפו מילים מן המשקלים הסגוליים, כגון: "שמש", "ארץ", "מלך", "כתר", וכד') כדי שהיגויה של המילה, המשמשת "אקורד סיום" של השורה ושל השיר, יתאים לבני הקהילה הספרדית ולבני הקהילה האשכנזית גם יחד.


לאחר הפסקת הופעתו של "המאסף" בשנת 1815, התכנסה באמסטרדם קבוצה של אינטלקטואלים צעירים, ייסדה את "חברת תועלת" והוציאה את כתב-העת "ביכורי תועלת". עורכו של כתב-העת היה שמואל מולדר, שחיבר את השיר הנועז "ברוריה" על אשת התנא ר' מאיר שגמרה אומר לבגוד בבעלה עם תלמידו כנקמה על יחסו כלפיה וכלפי המין הנשי כולו. ויזל, שקדם למולדר בשנות-דור, הִתנה את השתתפותו ב"מאסף" באי-פרסומם של שירי אהבים ועגבים, ואילו מולדר כבר לא הטיל על כתיבתו מגבלות כלשהן. השינוי הקיצוני הזה אירע לאחר שנפוליון ביטל את זכותם של רבני הולנד להטיל חרם על "פורצי הגדר", ופקודת נפוליון אִפשרה לצעירים לעשות כטוב בעיניהם מבלי לחשוש שראשי הקהילה יטילו עליהם חרם. ספרות כמו-חילונית, המתירה את פרסומם של שירי-טבע ושירי-אהבה, התאפשרה אפוא לראשונה באמסטרדם, ורק אחר-כך היא נתקבלה גם במרכזים אחרים.


מהולנד שבצפון-מערב יצאה ההשכלה העברית אל קהילות ישראל במזרח אירופה. דרך גרמניה וגליציה (ובירתה וינה), היא הגיעה לרוסיה – לווילנה הצפונית ולאודסה הדרומית. בדרך-כלל לא נתקבלה ההשכלה בברכה, והיא נקלטה בארצות מזרח-אירופה בתום מאבק שארך כמאה שנים תמימות – תהליך אֶבולוציוני שהִטמיע את הרעיונות המהפכניים טִפּין-טִפּין, לא בלי תגובות-נגד של החוגים השמרניים. להתנגדות הייתה סיבה כבדת-משקל: בכל מקום שאליו הגיעה תנועת ההשכלה, התבוללו רבים מִבּניהם של המשכילים ועזבו את עמם ואת תרבותו.


סיפורהּ של תנועת ההשכלה ביהדות אירופה הוא סיפור לינארי בן כמאה ועשרים שנה שעבר באופן סמלי בין שתי ערי-נמל – האחת צפון-מערבית והשנייה דרום-מזרחית. ראשיתו של סיפור זה בעיר-הנמל אמסטרדם, הפתוחה והסובלנית, וסופהּ בעיר-הנמל אודסה שלגדות הים השחור, שממנה יצאו הספינות של העליות הראשונות לנמל יפו. התרבות העברית עזבה את אירופה בימי העליות הראשונות, ובמרוצת דור או שניים התרוקנו מרכזי הספרות העברית באירופה מסופריהם.

*

היו גם ספינות אחרות, ויהודים רבים על סיפוניהן, שיצאו מערבה ל"אליס איילנד" – הפֶּתח לעיר-הנמל ניו-יורק, אף היא עיר פתוחה וסובלנית כמו אמסטרדם וניו-אמסטרדם שהולידוה. בניו-יורק פעלה בראשית המאה העשרים קבוצה לא קטנה של כותבי עברית, שרובם נולדו במזרח-אירופה ורק מעטים מהם התחילו להיקלט בתרבות האנגלו-אמריקנית.


בין המשוררים העברים בעיר אפשר למנות את מנחם-מנדל דוליצקי (יליד 1856), אפרים-אליהו ליסיצקי (יליד 1885), בנימין-נחום סילקינר (יליד 1882), ישראל אפרת (יליד 1891), חיים-אברהם פרידלנד (יליד 1892), הלל בבלי (יליד 1893) אברהם רגלסון (יליד 1896), משה פיינשטיין (יליד 1896), שמעון הלקין (יליד 1898), יצחק זילברשלג (יליד 1903), אברהם-צבי הלוי (יליד 1907). דור זה של המשוררים העבריים באמריקה נחתם בשירתו של גבריאל יהושע פרייל (יליד 1911), והוא לא הקים ממשיכים, שיעבירו את הגחלת אל הדורות הבאים. גם אם יש פה ושם ברחבי היבשת האמריקנית משורר עברי, אין בה מרכז עברי ראוי לשמו (הגם שפרופ' לב חקק החיה את העיתון העברי-אמריקני "הדואר", ותחת שמו החדש – "הדור" – הוציא כבר ארבעה-עשר כרכים). השירה העברית באמריקה ב"דור התחייה" הייתה תופעה יחידאית, שסופהּ היה כתוב  על הקיר למן הרגע שבּוֹ עשתה את צעדיה הראשונים. 


גם העיתונות העברית עזבה את אירופה, הגם שפֹּה ושם נעשו במרוצת הדורות ניסיונות קיקיוניים להחיותה. כתב-העת העברי הראשון יצא כאמור בעיר-הנמל אמסטרדם, וכתב-העת העברי החשוב האחרון שיצא בתפוצות הגולה ("השִּׁלֹחַ") יצא בעיר-הנמל אודסה, שממנה יצאו הספינות לארץ-ישראל ולאמריקה.

*

הליבֶּרליזם ההולנדי הוליד אפוא את הספרות העברית ואת העיתונות העברית. ברבות השנים גברו הפתיחוּת והחופש באמסטרדם, וקיבלו ממדים חסרי-תקדים. העיר לא אסרה על שימוש בסמים, והתפרסמה בכל העולם כמקום מתירני הפתוח לרעיונות חדשניים. זכורני שהזדמנו פעם לפונדק בפאתי אמסטרדם, שעליו התנוסס השם "אספינוזה". את דלתו פתחה גברת אדירת-ממדים שנראתה מצאצאי הוויקינגים, שהובילה אותנו לחדרנו, אף הזמינה אותנו בלבביוּת אמִתית להשתתף בחגיגה משפחתית שנערכה באותה שעה בטרקלין ביתה. מסביב לחדר הגדול ישבו בני-משפחה העליזים והקולניים – חבורה רב-לאומית ובה בני כל הצבעים, הגזעים והדתות שהקרינה אחווה וחום אנושי. החבורה קיבלה את פנינו בשמחה לא-מאולצת, וניהלה אתנו שיחה ערה. עד מהרה התברר לנו שאיש מהנוכחים, לא ידע את מקור השם "אספינוזה" ואת מקומו בהיסטוריה של עירם. הייתה זו חגיגה של פתיחוּת של live and let live, האופיינית להולנדים (ולבני העיר אמסטרדם בפרט), אך לא לשכניה הגרמנים והבלגים.


אך לא לעולם חוסן: לימים הפכו הפתיחוּת והסובלנוּת לאנרכיה, שאותה אנו חוֹוים כיום לנוכח פַּרעות ההמונים המוסלמים בישראלים שבאו לעודד את הספורטאים בראשית נובמבר 2024. גם החלטתו ההזויה בית הדין הפלילי הבינלאומי ההולנדי (שאף היא פורסמה בנובמבר 2024), להוציא צווי מעצר לבנימין נתניהו וליואב גלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, מראָה איך תכונת הסובלנות החיובית יכולה להפוך לאבּסוּרד, כאשר אוזלים הכוח והיכולת להתמודד כראוי עם הטרור האִסלאמי (מתוך עצלות, מחמת אינטרסים כלכליים-אלקטורליים, או בעקבות אי-הבנה פשטנית המעוותת את מורכבותה של התמונה). במצבה הנוכחי של אירופה, הפכה הסובלנות ההולנדית המפורסמת לרועץ, וספק אם ניתן להחזיר את הגלגל לאחור בעתיד הנראה לעין.


גם במגלופוליס ניו-יורק, המצטיין בפתיחות ובסובלנות, התקבלו היהודים בעין יפה, ותרמו לה בתחומים רבים ומצטלבים. במיוחד התפרסמה תרומתם בתחומי האמנויות. בין הסופרים נודעו באמריקה וברחבי העולם שמותיהם של הסופר זוכה פרס האוסקר בן הכט (יליד 1894), הסופרת איין ראנד (ילידת 1905), ברנרד מלמוד (יליד 1914), סול בלו (יליד 1915, שנולד בקנדה אך למד בניו-יורק), ארתור מילד (יליד 1915), ג'רום דייויד סלינג'ר (יליד 1919), אייזיק אסימוב (יליד 1920), ג'וזף הלר (יליד 1923), סינתיה אוזיק (ילידת 1928), אדגר-לורנס דוקטורוב (יליד 1931), פיליפ רוֹת (נולד ב-1933 בניוארק, ניו-ג'רזי), גלוריה סטיינהם (ילידת 1934), ועוד. מלבדם חיו ופעלו בעיר סופרי יידיש חשובים כמו יוסף אופטושו ויצחק בשביס-זינגר שתורגמו לאנגלית והשפיעו על מהלכיהן של הספרות והקולנוע באמריקה.


בתחומי הקולנוע הפליאו לעשות תסריטאים כדוגמת ווּדי אלן, לארי דייויד וג'רי סיינפלד, שערכו לכל העולם היכּרות עם החיים בניו-יורק – בחוגי המהגרים ובחוגים ה"פריווילגיים". גדול המלחינים האמריקניים, ג'ורג' גרשווין, חיבר בקריירה הקצרה שלו את טובי הלחנים בני-הזמן, לרבות יצירות בנוסח שירי הבלוּז של הקהילה האפרוֹ-אמריקנית (ובצִדו גם מוזיקאים כמו אהרן קופלנד ודייויד גודמן). בתחום הזֶמר התפרסמה במיוחד ברברה סטרייסנד, שילדותה הניו-יורקית עברה עליה על סף העוני, אך היא זכתה לימים בשני פרסי אוסקר ובכל ארבעת הפרסים היוקרתיים ביותר של תעשיית הבידור האמריקאית.


ואולם, בצד הליבֶּרליוּת הניו-יורקית הידועה, שהעניקה ליהודים אפשרויות בלתי-מוגבלות, הביאה המתירנות הניו-יורקית הידועה גם לליבֶּרטיניזם – לנהנתנות מופרזת וחסרת עכבות. נכחתי באירועי פרינג' שבהם חשפו האמנים לפתע-פתאום את ישבנם לפני הקהל הנדהם. ראיתי את חוסר יכולתן של האוניברסיטאות ושל הרָשויות הממונות עליהן להתמודד עם אירועים אנטישמיים בקמפוסים, שבהם נשרפו דגלי-ישראל והונפו כרזות עם צלבי-קרס. אפשר שהפלת "מגדלי התאומים", מסמליה של ניו-יורק, לא הייתה אקורד הסיום של תקופה חסרת-רסן בחייה של העיר הפתוחה והסובלנית הזאת, אלא אקורד הפתיחה של מצב עתידני – מין "Brave New World" שתוצאותיו מי ישוּרֵן.

bottom of page