ארגמן האדרת של מלך עליון ואדרת טלאים בְּמרתף האביון

לציוּן ה-22 בינואר – התחלת מהפכת 1905 ברוסיה

עיון בשיר הסתיו של ביאליק "הקיץ גוֹוע"

לפני 120 שנה, ביום 22.1.1905 אלפי מפגינים צעדו לעבר ארמונו של הצאר ניקולאי השני במחאה נגד תנאי-המחיה הקשים של האיכרים המרוששים. האריסטוקרטיה האשימה את היהודים בליבוי אש הפגנות-המחאה, והאיכרים האשימו את היהודים כי הם קפיטליסטים הראויים לחיסול.

מהפיכת 1905 (ציור:איון ולדימירוב)

התוצאות הראשונות של המצב הפוליטי החדש ניכרו עד מהרה בסביבה הקרובה, וזרעו בה מהומה וחרדה: מאות מיהודי אודסה היו מטרה להרג, אלפים נפצעו ורבבות נותרו ללא קורת גג. המרכז העברי כמעט שנתפורר כולו, ורוב הסופרים ועסקני הציונות נטשו את העיר. מערכות העיתונים קרסו, ואף המכובדות שבהוצאות הספרים הפסיקו את פעולתן.

כִּבעליו של בית דפוס, לא יכול היה ביאליק לצרור בִּן לילה את כל מיטלטליו, וּלהתנער משלל ההתחייבויות העסקיות, כמו שותפו להוראה ולמו"לות שמחה בן-ציון למשל, שיצא אז מאודסה ליפו, אבל הוא כבר ידע היטב שלאודסה העברית לא תהיה תקומה. הוא ידע שמרכז זה, ששִׂגשג בעבר והוציא מִקרבו את מיטב הספרות העברית בת הזמן, יהיה בתוך שנים אחדות כלא היה. שירו מאותה עת – "על כֵּף ים-מוות זה" (תרס"ו) – הוא אמנם שיר סימבוליסטי חידתי ועמום, אך לא קשה לזהות בשתי הסטרופות הראשונות שלו – מבעד למעטֵה הערפל – את פרשת ה"פוטיומקין" והפגזת נמל אודסה על-ידי האָנייה המורדת, כמו גם את אודסה העברית, שבּהּ שגשגו בעבר הברוש והארז, ועתה האזוב והעזובה מתפשטים בה בכל אתר ואתר. בדד ניצב לו מגדל האור (הריהו אחד-העם שלכבודו נכתב השיר), וּמאיר על השממה, "וְהַכֹּל כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר כָּאן בִּדְמָמָה: / 'לְמִי וְלָמָּה?'".

בשלהי קיץ 1905 חיבר ביאליק שיר סתיו בן שלושה בתים – "הקיץ גוֹֹוע" – שהוא בִּבחינת מכפלה של הממדים הצנועים הגלויים לעין ושל המעמקים הסמויים מן העין. חוקרי ביאליק ומבקריו התמקדו בתיאורי הנוף ובמרקמו הלשוני של שיר-הסתיו היפה הזה, מן המושלמים שידעה השירה העברית החדשה, אך לא קישרוהו עם מועד כתיבתו ועם מקום כתיבתו. במילים אחרות, לא נלקחו בחשבון ההיבטים הקונטקסטואליים של השיר, החיוניים לדעתי להבנתו לא פחות מהיבטיו הטקסטואליים העשירים ורבי-הדקויות.

מן הראוי שניתוחו של "שיר טבע" כדוגמת "הקיץ גוֹוע" יקח למשל בחשבון שאת השיר הקטן והמושלם הזה כתב ביאליק באודסה בסוף קיץ 1905 תחת רישומם של אותם אירועים עצמם שהבעירו את הניצוץ לחיבורה של "מגילת האש". בנקודה הזאת לא דייק לחובר (בספרו "ביאליק – חייו ויצירתו", חלק ב, עמ' 490 – 492), שמיקם את "הקיץ גוֹוע" בין שנת 1904 לשנת 1905. בינתיים נתגלה כתב-יד חתום של השיר, וּבשוליו רשום התאריך תשרי תרס"ו, כלומר, סוף קיץ 1905, ומועד החיבור שופך אור חדש על השיר הקצר, אך העמוק, שלפנינו. כידוע, חמש יממות תמימות בקיץ 1905 בער נמל אודסה מפגיעת הפְּגזים של אניית הקרב "פוטיומקין", שעל סיפונה פרץ אותו מרד מלחים גורלי, ששימש "חזרה גנרלית" למהפכת אוקטובר וקבע את דמות דיוקנה של המאה העשרים . לַהֲבות האש האדומות ונחלי הדם בישרו את בוא העידן החדש שחתם את התקופה הצארית. אירועים אלה קיבלו עיצוב מיתי ב"מגילת האש", וכאן – עיצוב שעל גבול המיתי והראליסטי:

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם

וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן

שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם

הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.

וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵּס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים

וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת

יִשְׂאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה

בְּשַׁיָּרוֹת הַחֲסִידוֹת.

וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר

עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה:

"בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם?

צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה."

בתחילה, לפני הפרעות, התבונן ביאליק באירועים המהפכניים הרי הגורל בשמחה על התקרבות קריסתה של הצארוּת המושחתת, כבשירו ביידיש "ערבֿ פֿרילינג" ("בטרם אביב", שנכתב באותה עת). אחר-כך הוא עקב אחר האירועים בחיל וּבִדאגה ולבסוף מתוך קינה על ידידים שמתו בפרעות ועל הוויה אודסאית גדולה שהלכה לבית עולמה (כבשירו "הקיץ גוֹוע" ובפואמה רחבת היריעה "מגילת האש"). הוא הבין כי כל הנסיבות נשתנו לבלי הכֵּר, ושוב לא יהיו לסדרי החיים הישָנים כל משמעות וערך. ניתן יהיו לעשות באודסה עוד שנים אחדות, אבל הפור נפל ואת הנעשה אין להשיב.

תחושה אפוקליפטית של חורבן פקדה אותו ואת חבריו, שכוננו כידוע באודסה בשנות מִפנה המאה מרכז ספרותי לתפארת. את החורבן המודרני הזה שחזה ביאליק מִבּשרו הוא תיאר ביצירתו הסימבוליסטית הגדולה "מגילת האש", המבוססת על תיאורי חורבן הבית של ימי קדם, שאסף המשורר עם שותפו י"ח רבניצקי במרוצת עבודתם רבת השנים על ספר האגדה. זהו שיר על הסתלקותו של ההדר הקיסרי ועל בואה של תקופה אפורה ודלה, שבה ישלטו האספסוף ומנהיגיו ילידי האשפתות.

ניתן להיווכח שכּבר במהפכת הנפל של 1905 ידע ביאליק שהתקופה הצארית, העמוסה פאר והדר עד לכדי רקב, הולכת וקרֵבה לסיומה. הוא גם ידע שיחד עם מפלתה יעלה הכורת על התרבות העברית ברוסיה. הכוחות המהפכניים לא יתירו את קיומה של תרבות עברית "אֶתנוֹצֶנטרית" ("לאומית" בעיני ביאליק וחבריו) בלב לִבּה של ההוויה הסוציאליסטית החדשה. לא במקרה תיאַר כאן ביאליק את הקיץ הגוֹֹֹוע, עם עלי השלכת הזהובים-אדומים שלו, בצבעי הכתר ואדרת המלכות הארגמנית של מלך הנופל על חרבו, כבמערכה החמישית של טרגדיה קלסית או קלסיציסטית מפוארת. תיאור השלכת ההדורה, מזה, ותיאור ההכנות הפשוטות והפרוזאיות לימי הסגריר הקרבים, מזה, אינם בבחינת פשט בלבד. יש בהם ביטוי לתחושת הלב המתייתם ממראות שלהי קיץ אריסטוקרטיים, בצבעי זהב וארגמן, והמתכונן בדאגה לקראת החורף הדל והאפור – בחיים כבאמנות. לא במקרה מתרחש הבית השני בפרדס, בפארק (אודסה שנבנתה במתכונת פריזאית הייתה משופעת בגנים), שבּוֹ מהלכים טיילים הנושאים עין נוהה אחר מעוף החסידות. מנמל אודסה יצאו אז הספינות לִבנות-המפרשים בדרכן ימה או קֵדמה כחסידות לִבנות-כנפיים שמעוּפן מכוּון לעֵבר המזרח.

פריטים עממיים טיפוסיים, כגון נעליים וַאדרת מטולאת, או מצבור של תפוחי אדמה לימי החורף הקשים, מאכלם של עניים, מתלווים כאן בסוף השיר להרהורים על הסתלקות ההדר הקיסרי וּלעליית כוחו של מעמד העמלים. השינויים ניכרים גם באמנות, ראי החיים: במאה העשרים ירשה הספרות האפרורית והאנטי-הֶרואית את מקומה של הספרות ההֶרואית והאריסטוקרטית בת הֶעבר. אם הבית הראשון צבוע בצבעי אדרת המלכות הארגמנית וזהב הכתר, הרי שבהמשך מִשתנים הגוונים המלכותיים, הכבדים וההדורים, והופכים לתמונה שבצבעי פסטל אימפרסיוניסטיים: תמונה ובה טיילים וטיילות מבּני הבורגנות הגבוהה, שהופעתם הנוּגה והענוגה מַשרה על התיאור מין לאוּת דקדנטית ושיממון עגמומי של חוסר מעשׂ, אווירת fin de siècle של spleen, או של ennui. סופו של השיר בתמונה קודרת ומדכאת, ווּלגרית וצעקנית, שצבועה בצבעי חום-אפור-שחור: תמונה מחיי הפרולטריון, שמטליא בגד ישן ואוגר ערֵמה של תפוחי-אדמה לקראת החורף. אדרת המלכות הארגמנית וההדורה מן הבית הראשון הופכת לאדרת הקבצן האפורה והמטולאת מן הבית האחרון.

השיר נראה כשלוש סקיצות בְּפִנקסו של צייר וירטוּאוֹז, המתנסה בִּשלושה סגנונות אמנותיים שונים (קלסיציסטי, אימפרסיוניסטי ונטורליסטי) בסולם צבעים מתגוון, בטכניקות ובמרקמים שונים. הבית הראשון נראה כמו ציור שמן רמברנדטי בצבעי מלכות כבדים ונכבדים, השני כמו אחד מציורי הגן האווריריים של מונֶה או רנוּאר שדמויותיו מתהדרות בשמשיות לבנות ובקרינולינות לבנות, והשלישי כמו ציורו הקודר, המונוכרומטי כמעט, של וינסנט ון גוך "אוכלי הבולבוסים". אולם הצדדים החזותיים של השיר אינם אלא הכנה לרעיונות החברתיים שמקופלים בו בדבר דעיכת המעמדות העליונים, בתחומי הפוליטיקה והפואטיקה ותפיסת רסן ההנהגה בידי הכוחות הפְּלֶבֶּאיים של החברה ושל החבורה הספרותית. השיר מרמז על תחושתו של ביאליק שתקופה חדשה עומדת בשער: תקופה פשוטה, גָלמית, אפוֹרה וחסרת נוי והידור; תקופה של טירוף מערכות ושל אָבדן כיווּנים. לוֹ וּלחבריו מצפים ימים קשים של מאבקי הישרדות, וצריך לדעת להיערך לקראתם.

אמנם "שיר הטבע" הקטן והמושלם שלפנינו משקף מציאוּת אקטואלית שהתרחשה לנגד עיניו של המשורר בעת היכתב שיר זה ב-1905, אך הוא ממשיך ציין סגנון מובהק שבו הִרבּה ביאליק להשתמש בשיריו. ברבים מהם תיאר את ההידרדרות המפתיעה והמכאיבה מן הפָּתוֹס (pathos) של החלום הזוהֵר אל הבָּתוֹס (bathos) של המציאוּת המרה (כגון ב"המתמיד", ב"יונה החייט" וב"תקוות עני"). כך גם בשיר שלפנינו: מן הזוהַר המלכותי של הבית הראשון, השיר מידרדר אל האפרוריות חסרת הנוחם של הבית האחרון, שרקעו הוא אפלת המרתף. התפכחות מחלום הגדוּלה תוך נפילה אל קרקע המציאוּת היא מדפוסי הקבע של יצירת ביאליק, למן שירו המוקדם "אלילי הנעורים".

את "הקיץ גוֹוע" חותמת השורה המפתיעה "צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה", שהיא ציטוט מתוך דברי יום הסגריר המידפק בחלון כשמש הדופק בבוקר על התריסים, ומעיר את בני הקהילה לצאת לתפילתם ולעמל יומם. שורה זו מורידה את השיר מגובהי השמים וממרומי ההדר האריסטוקרטי אל תחתית המרתף ואל האמירה היום-יומית ו"הנמוכה". ביאליק הן יכול היה להשתמש כאן במילה "בולבוסים" (כזכור, בשיר הילדים "בגינת הירק" הוא הרקיד את הבולבוס האביון שבא לחגיגת הקיץ עם כל משפחתו), אך הוא העדיף על פניה של מילה עתיקה זו את החידוש הירושלמי "תפוחי אדמה", שזה אך יצא ממכבש הדפוס (בדרך-כלל נמנע ביאליק ממילים חדשות המדיפות "ריח של צבע טרי", ואפילו סלד מהן). כך ביקש אולי לרמוז באירוניה מחויכת לטיבן של מהפכות, שמביאות אִתן טעמים חדשים וּמנהגים חדשים, ללא פָּטינה של יושן וללא מסורת של יוקרה מכובדת.

זוהי לדעתי הסיבה העיקרית שבגללה העדיף ביאליק להשתמש במילה החדשה "תפוח אדמה" – ולא במילה "בולבוס", שהיא מילה עם מסורת ארוכה, המושכת אחריה שובל של תקדימים בשפות הודו-אירופיות רבות (bulbos ביוונית, bulbus בלטינית, bulb [= פקעת] באנגלית, בּאָלבֿעס ביידיש ועוד ועוד). באמצעות שרבובה של דנוטציה חדשה בתכלית במשפט "צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה", ייצג ביאליק את המעבר מעולם התמול אל ההוֹוה המתהווה – על קרעיו ועל כיעורו. השיר פותח בסצנה המתרחשת בין עבי השמים ויורדת עד לאפלת המרתף, עד לאדמה, כמו בשיר "שירת ישראל", המתחיל בגובהי הרמה ויורד עד ל"זְרַע גַּד אֲשֶׁר נָפַל אֶל-רֶפֶשׁ וְעָבֵשׁ" ול"פַּקֻּעָה שֶׁשָּׁלְפָה וְיָבְשָׁה בַּמַּרְתֵּף", כלומר מגובהי שמים ועד למצבורי הפקעות והבולבוסים העבֵשים, המרקיבים באפלת המרתף.

השינוי מעולם התמול אל ההווה הדל, הקרוע והכעור, מתבטא גם בַּמטפוריקה שמתחום הבדים והבגדים. כך, למשל, בשורות הפתיחה של השיר משובצת המילה "גוֹוע", מן השורש גו"ע אחי השורש גו"ח, עניינו הגוף הגוסס שמֵגיח מתוך מלבושיו, התרוקנות הגוף מן הנשמה (ועל כן הקיץ גוֹוע מתוך זהב וכתם ומתוךּ הארגמן; הוא פושט את הזהב והארגמן). כך גם תיאור העננים המָאֳדמים ("עָבֵי עַרְבָּיִם הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן"), המכיל שתי מילים מהשדה הסמנטי שעניינו בדים וּבגדים: "עב" הוא בד לֶבד (לפי המקור המשנאי "עב כסות ותכריך כסות […] עב ארגמן ותכריך ארגמן"; כלים כו, ו), ו"עֶרב" הוא גם החוט הנכנס בין חוטי השתי (על-פי ויקרא יג, מט). הסיבה לריבוי המילים מתחום הביגוד כרוכה ברעיון שכבר העלינו כאן: אדרת המלכות המפוארת מן הבית הראשון, המייצגת את ההוד וההדר הקיסריים העוברים וחולפים מן העולם, מתחלפת באדרת המטולאת של הקבצן מן הבית האחרון, המייצגת את שׂידוד המערכות החברתי והמדיני האופיינית לתקופת מהפכה בכלל, ולתקופה הסוציאליסטית באופן מיוחד.

אדרת הארגמן, שעולָה בלהבות ומתבוססת בדם, מופיעה גם בפתח "מגילת האש" בדמות ה"פֻּרפוריה" (שמקורה במילה היוונית porphyra, שפירושה אדרת מלכות בצבע הארגמן). בתרגומו של נתן גורן לשיר זה, שביאליק עבר עליו בקוֹלמוסוֹ, תורגמה שורת הפתיחה של "הקיץ גוֹֹוע" ליידיש במילים: "דעֶר זוּמעֶר שטאַרבְּט אָפּ אִין גאָלד און אִין פּורפּור" (פורפור = purple, ארגמן). האל והקיסר-הצאר, לבושי האדרת הארגמנית, שסִמלם הוא סמל הנשר המוזהב, הלכו אז ואיבדו את כוחם ואת מעמדם, וּמעתה יגיעו ימים עטויי בלואי סחבות – לאנושות כולה ולעם ישראל בִּפרט. גם בשיר ביידיש "ערבֿ פֿרילינג" ["בטרם אביב"], שנכתב באותה עת, מתוארים קרעי עננים, הדומים לבגדיהם המטולאים של הקבצנים: "מיר געפעלט דער ערבֿ-פֿרילינג / דווקא וִוי ער שטייט אוּן גֵייט, / אָנגעטאָן אין שמאַטעֶס-וואָלקְן / מיט אַ גאָלד'נעֶם שטראַל באַנֵייט". וּבתרגום חפשי: "לי נראה ערב האביב / דווקא כפי שהוא עומד ומהלך / לבוש הוא בלואי עבים / רקומים בחוט זהב". הערב מתואר כמלך שירד מגדולתו, איבד את כיסאו ואת כתרו, ועתה הוא יוצא לטייל בחוצות העיר לבוש בִּבלואי סחבות עם טלאים רקומים בחוט זהב; וחוט הזהב ששזור בבּלואים הוא כמובן שׂריד אירוני ומדולדל של תפארת הֶעבר, של ההדר המלכותי שחלף-עבר לו.

השירים "ערבֿ פֿרילינג" ו"הקיץ גוֹֹוע" הם שירים על מהפכת הנפל הסוציאליסטית של 1905, וּשניהם מופנים לכאורה כלפי חוץ ומתרחשים הרחק מרחוב היהודים. אבל אצל ביאליק חלוקה דיכוטומית כזאת היא בלתי אפשרית בעליל. הנה, בשיר הראשון המהפכנים אומרים "ראַזאָם, ברידער!" ("יחדיו אחים", בהכליאם רוסית ויידיש), והשעטנז הזה פותח כמובן פתח לְכיוונים אחדים, לאומיים ובין-לאומיים. גם "הקיץ גוֹוע" מתאר ככל הנראה, בצד מצבה של הצארות הקורסת, גם את מצבה של התנועה הציונית שנחבלה קשות בעת היכתב השיר: עוד בקיץ 1904, בטרם נתאוששה התנועה הציונית מִמשבר אוגנדה, וכבר נודע דבר מותו החטוף של הרצל, "מלך היהודים", המשיח בארגמן, וְאחריו באה קריסת המרכז באודסה, שבעקבותיה היגרו רבים אל מעבר לים כנרמז מתיאור שיירות החסידות בבית השני, והבית השלישי מתאר את המציאוּת הירודה וְחסרת התקווה שנשתררה בתפוצות ישראל לאחר מות הרצל התרוקנות מרכזי הציונות, מציאוּת ובה שמים אפורים מאופק עד אופק, מציאוּת של אגירת בולבוסים במרתף והטלאת בגד ישן לקראת ימות הקור הממשמשים ובאים.

יוסף האפרתי וּמנחם פרי הראו, איש איש בדרכו, עד כמה הצליח ביאליק, בהשוואה לקודמיו, לעצב בשירתו סיטואציות מוחשיות וּממשיות וּלהקנות לקוראיו תחושה של מלֵאוּת ראליסטית. הייתה זו אבחנה נכונה וַחשובה בלי ספק, אך היא הטעתה אחדים מחוקרי ביאליק שחשבו שאם העיצוב ראליסטי, משמע שגם המציאוּת המתוארת ראליסטית, ותו לא, ועל כן אין לתלות בה שום משמעוות סמלית או אלגורית. שיר טבע אינו שיר הגותי או שיר פוליטי. אין צריך לומר שספרות גדולה יכולה להיות "גם... וגם", וכי גם אלגוריה, אם איננה אלגוריה נאיבית או סכמטית, יכולה להציג רובד ליטֶרלי כה אמין וּמהימן שימקד את תשומת לבם של הקוראים בסיפור הליטֶרלי ה"פשוט", וישכיח מהם את הסיפור הסמוי שמאחורי הקלעים.

מתברר כי שירי ביאליק חרף חזותם הרומנטית, המממשת את עקרונותיה של שירת החוויה (poetry of experience), אינם מרבים בתיאורי טבע נטולי רמזים סמליים בעלי גוון הגוּתי. אמנם במעבר מן האלגוריה הלאומית הנאיבית, שאִפיינה את כתיבתו המוקדמת, אל שירי הטבע המשוכללים של שנות מִפנה המאה ("צפרירים", "זֹהר", "עם פתיחת החלון", "מִשירי החֹרף", "הברֵכה" ועוד) חולל ביאליק שינויים מרחיקי לכת בדרכי העיצוב שלו, ועשה את תיאוריו פלסטיים ומשכנעים יותר ויותר. אבל, גם בשירי הטבע האותנטיים ביותר נשמעים בבירור הדֶיהָ של סימבוליקה לאומית ואוניברסלית, שמלמדים על כך שאין התיאור המימֶטי "החד פעמי" אלא קליפה דקה המכסה על תהומות של הגות מעמיקה.

לפנינו אפוא שיר שהוא בבחינת "מועט המחזיק את המרובה". בשלושה בתים קצרים וקומפקטיים הצליח ביאליק ללכוד שינויים ותמורות של כמאה שנות מהפכה – למן המהפכה הצרפתית, שערפה ראשי מלכים ועד למהפכת הנפל של 1905 שבישרה את קץ הצארוּת הרוסית. תיאור הערב בשירו של ביאליק "ערבֿ פֿרילינג" ("בטרם אביב") מאותה שנה עצמה, ערב היוצא לטייל בבלואי עבים מטולאים כמלך שירד מגדולתו ואיבד את כיסאו ואת כתרו, מרמז לאותה מציאוּת שבּה נפתח השיר "הקיץ גוֹוע". חוט הזהב השזור בבלואיו של מלך זה הוא שׂריד מדולדל של תפארת העבר, של ההדר המלכותי שחלף-עבר לו. התיאור מעלה על הדעת את דמותו של שלמה המלך לבוש הסחבות ב"שוֹר אבוס וארוחת ירק", וכן את הפרגמנט בן ארבע השורות שנמצא בין גנזיו של המשורר: "אִם הַשָֹּטָן בִּי יִתְעַלֵּל / קֹב לֹא אֶקֹּב וְלֹא אֶתְפַּלֵּל / שָׂחֹק אֶשְֹחַק לוֹ וְאֵלֵךְ / כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם רָשׁ וָמֶלֶךְ". ביאליק חש כמי שניצב על סף תקופה של טירוף מערכות, תקופה המשפילה את העליונים ומעלה לגבהים את הנדכאים שהושפלו בעבר עד עפר. הוא ניצב על סִפּהּ של תקופה זו בתחושה מעורבת של חג ושל חגא, ולִבּו פחד ורחב כאחד.

ב"ערבֿ פֿרילינג", כמו ב"הקיץ גוֹוע", מתוארות גם הציפורים לִבנות הכנפיים, המעופפות אל השמיים: "דאָך אין דרויסן פֿליִען העכער / צו דעם הימל ווײסע טויבן" [ובתרגום חפשי: "שם בחוץ עפות גבוה / אל השמים יונים לבנות"]. התיאור מזכיר את תיאור היונים העפות לשחקים בשיר הנעורים הגנוז "תָּאֳמֵי יוֹנִים",7 לתיאור היונים המתנשאות במשק כנפיים ב"עִם דמדומי החמה" ולתיאור משק הכנפיים הצחורות בשיר "בשֹוֹרה". תיאור זה עולה בקנה אחד עם התיאור הכלול בבית השני של "הקיץ גוֹֹוע", ובו מעוף "הָאַחֲרוֹנָה בְּשַׁיָּרוֹת הַחֲסִידוֹת", שהעין הנוהה מלווה אותה בהמיית לב. החסידות המתרחקות ב"הקיץ גוֹוע", כמו היונים הלבנות העפות אל השחקים ב"ערבֿ פֿרילינג" וכמו הספינות הלבנות שיצאו את נמל אודסה, ביטאו את ההכרה שאליה הגיע ביאליק בזמן חורבנה של אודסה העברית ב-1905 כי אין לו ליהודי מה לחפש במולדתו הישנה, וכי מעתה עליו לשאת עין נוהה מזרחה – למקום שאליו מגיעות החסידות בדרכן מארצות הקור לארצות החום. אודסה הייתה באופן סמלי וסימפטומטי גם לַנמל שממנו חדרו המהפכנים לרוסיה, וגם לַנמל שממנו יצאו ספינות הפליטים מזרחה, לארץ-ישראל (והרי לא אחת תאר ביאליק בשיריו ובאיגרותיו את האניות שהפליגו מנמל אודסה "כַּעֲדַת חֲסִידוֹת לְבָנוֹת" או כ"סִירוֹת קַלּוֹת, לִבְנוֹת הַכְּנָפַיִם").

בתקופת המהפכה הצרפתית, שבה החל תהליך מיגורה של המונרכיה האבסולוטית הנצה גם הספרות העברית החדשה. היא התחילה את דרכה באמשטרדם – בעיר נמל פתוחה וטולרנטית – שבּה קבוצה נבחרת של אינטלקטואלים צעירים הקימו את כתב-העת העברי המשכילי הראשון פרי תועלת, שקרא ליהודי להתערות כאזרח בארצות מושבו. משכילי המערב אכן היטיבו להתערות בארצות מושבם, עד שנטמעו בהן כליל. לפיכך נדדה תנועת ההשכלה (ואִתה הספרות העברית החדשה), מזרחה, ממרכז למרכז: מאמשטרדם לברלין, מברלין לווינה, מווינה לווילנה ומווילנה לאודסה. סמלית וסימפטומטית היא גם העובדה שהספרות העברית החדשה נולדה בעיר נמל מערבית וסיימה את חייה ואת תפקידה בעיר נמל בדרום-מזרח רוסיה, שממנה יצאו החסידות והספינות לבנות הכנפיים לארץ-ישראל. הקריאה בסוף השיר להיערך לקראת החורף האפור והקשה, היא ספק אזהרה מפני החיים הקשים הצפויים מעתה ליהודי באירופה, ספק אזהרה מפני החיים הקשים, חיי עבודת אדמה, הצפויים לו בארץ-ישראל. האזהרה על המציאוּת הקשה העומדת בשער מלוּוה במילה חדשה שנולדה בארץ-ישראל ("תפוחי אדמה"), חלף המילה הגלותית "בולבוסים", שסיימה אז את תפקידה. הרוח סחפה אז את הצעירים לכאן ולכאן, ימה וקדמה, וביאליק ידע שהן בגולה והן בארץ-ישראל צפויים ליהודי בן-הדור חיים אפורים ומפרכים של "יום קטנות".