אתה אדם, בני!
לציוּן יום הולדתו של רודיארד קיפלינג החל ב-30 בדצמבר
לציוּן יום הולדתו של רודיארד קיפלינג בחרתי להביא כאן את שירו "אִם" ואת מקבילו העברי "אִם נִחַשְׁתָּ לָאוֹר", פרי עטו של שאול טשרניחובסקי. שניהם שייכים לעולם, שערכיו ה"גבריים" (יש יאמרו ה"שוביניסטיים") נתיישנו והוצאו מן המחזור, אך שניהם שירים שדורות התחנכו עליהם ואי אפשר לפסול אותם ואת הערכים המובלעים בתוכם כלאחר-יד. שניהם שירי עידוד, ברוח המסורת הרומנטית, הרואה באדם את נזר הבריאה, ומאמינה ביכולתו לצלוח את מִשברי החיים ואת מַשבריהם. שניהם מעודדים ערכים של רֵעות והקרבה, של נכונות לעמוד בלחצי החיים ובמועקותיהם בגאון, ללא דמעה ואנחה. בתקופה שבּה כל תכונה גברית נחשבת לגברתנית, ושבּה כל עניין קולקטיביסטי עובר תהליך של הפרטה, אין לתמוה ששירי רֵעות אלה נדחקים לקרן זווית.
המְעַיין במכלול יצירותיהם של קיפלינג וטשרניחובסקי ימצא את מקורות היניקה המשותפים של השניים ברוּסוֹאיזם ובדרוויניזם. התפתחות גיבורו של קיפלינג, מוֹגלי מלך הג'ונגל, שנתחנך במערה בין זאבים ונעשה מלך היער תודות לתבונתו האנושית, היא כעין תשקיף בזעיר אנפין של תולדות האנושות והתפתחותה. גיבורו של טשרניחובסקי, הילד וולוולה מן האידיליה "כחום היום", שמו מעיד עליו כי גם הוא כעין זאב קטן בעולם של "כל דאלים גבר". גורלו מדגים את החוקים הדרוויניים של "המחוננים יישרדו" (המחוננים, לפי דרווין, הם אלה שהטבע חֲננם במלתעות ובציפורניים), שלפיהם נגזר על החלש להיות לטרף ולהיכחד.
טשרניחובסקי הציג, אולי לראשונה בספרות העברית, עולם שחוקים דרוויניים מכַוונים אותו, ולא "השגחה עליונה", ומכאן שאין מקום לזעקה על העוול. העוול אינו חלק מתוך מאזן של שכר ועונש, כי אם חלק מן החוקיוּת האינדיפרנטית של הטבע, ועל כן סופו של וולוולה הוא גם סוף סתמי ושרירותי וגם סוף טבעי ומובן מאליו, שחוקי הטבע הנצחיים כאילו הכתיבו אותו מראש. אביו מקבל את הדין, כי "ה' נתן וה' לקח", ואילו טשרניחובסקי – המשורר-הרופא העומד מאחורי הקלעים ומתבונן בזירת האירועים – מקבל את הדין, כי חוקי הטבע שמקדמת דנא קבעו שהחלשים ייכחדו והחזקים יוותרו בחיים, ובחוקי הטבע הנצחיים, כדוגמת חוקי היום והלילה, הים והיבשה או עונות השנה כמעט שאי אפשר להילחם או למרוד.
לא קשה לגלות כי הרעיונות האנתרופוצנטריים שבשיר האנגלי עולים בתעוזתם הניצשיאנית על אלה המשולבים בשיר העברי שהושפע ממנו. שירו של קיפלינג "גברי", עז ונועז יותר מזה של טשרניחובסקי. הוא מתמקד בעמידתו של היחיד הגא והמחושל מול נחשולי החיים ומול חורשי רעתו ברגעי השפל של חייו, ההופכים לרגעי הניצחון שלו. עמדתו דומה לעמדת "האדם העליון" הניצשיאני אל מול עדת הננסים, המנסה להשפילו ולהתכבד בקלונו. הוא מפאר את רוח האדם, ומורה לנבוכים ולתועים בדרכי החיים כיצד לחשל את אופיָם, להתגבר על מכשולים ולצאת מהם חזק ומחושל שבעתיים. שירו של טשרניחובסקי, לעומת זאת, מתמקד בתרומת היחיד לחברה, ולא בעמדה המתנשאת של "מה לי ולכם?" למול ציבור עוין. שנות השלושים, שבהן חיבר את שירו זה, הייתה תקופה של חלוציוּת ושל הקרבה למען הכלל, ולא תקופה שבּה רווחתו של הפרט חשובה מזו של החברה כולה. שירו של קיפלינג הוא שיר ארוך, המשהה את "הפואנטה" עד לשורה האחרונה, ואילו זה של טשרניחובסקי חוזר על "הפואנטה" שלוש פעמים, בסופה של כל סטרופה. נתבונן תחילה בשיר "אִם", פרי עטו של קיפלינג, שדורות של קוראים שיננוהו על-פה וגדלו על ערכיו:
IF
If you can keep your head when all about you
Are losing theirs and blaming it on you,
If you can trust yourself when all men doubt you
But make allowance for their doubting too,
If you can wait and not be tired by waiting,
Or being lied about, don't deal in lies,
Or being hated, don't give way to hating,
And yet don't look too good, nor talk too wise:
If you can dream--and not make dreams your master,
If you can think--and not make thoughts your aim;
If you can meet with Triumph and Disaster
And treat those two impostors just the same;
If you can bear to hear the truth you've spoken
Twisted by knaves to make a trap for fools,
Or watch the things you gave your life to, broken,
And stoop and build 'em up with worn-out tools:
If you can make one heap of all your winnings
And risk it all on one turn of pitch-and-toss,
And lose, and start again at your beginnings
And never breath a word about your loss;
If you can force your heart and nerve and sinew
To serve your turn long after they are gone,
And so hold on when there is nothing in you
Except the Will which says to them: "Hold on!"
If you can talk with crowds and keep your virtue,
Or walk with kings--nor lose the common touch,
If neither foes nor loving friends can hurt you;
If all men count with you, but none too much,
If you can fill the unforgiving minute
With sixty seconds' worth of distance run,
Yours is the Earth and everything that's in it,
And--which is more--you'll be a Man, my son!
--Rudyard Kipling
אִם / רודיארד קיפלינג
אִם רַק תּוּכַל שֵׂאת בְּגָאוֹן רֹאשֶׁךָ
בְּעוֹד עֲדַת תּוֹעִים תּוֹלָה בְּךָ אַשְׁמָה;
אִם רַק תִּשָּׂא צַוָּאר בְּאוֹן, כְּשֶׁיְדִידֶיךָ
מְפַקְפְּקִים בְּיָשְׁרְךָ לְלֹא בּוּשָׁה;
אִם לְחַכּוֹת תּוּכַל בְּלִי רְתִיעָה וָיֶגַע,
מִבְּלִי סוֹבֵב בְּכַחַשׁ מְפִיחֵי כְּזָבִים,
לַמְשַׂנְּאֶיךָ לֹא תִּטּוֹר אֵיבָה לְרֶגַע,
וְזֹאת בְּלִי הִתְחַסֵּד וְהַעֲמֵד פָּנִים:
אִם רַק תּוּכַל לַחֲלוֹם בְּלִי הִתְמַכֵּר לַקֶּסֶם;
לַחֲשֹׁב, מִבְּלִי עֲשׂוֹת זֹאת מַטָּרָה;
אִם בִּתְהִלָּה וְתָהֳלָה לֹא תְּסֻמָּא, וּבְעֶצֶם
תֵּישִׁיר בָּהֶם מַבָּט בְּלִי חַת אוֹ יוֹהֲרָה;
אִם יְסַלְּפוּ דְּבָרֶיךָ בְּנֵי עַוְלָה וָהֶבֶל
לִבְלִי הַכֵּר, לִלְכֹּד בָּהֶם שׁוֹטִים,
אִם לְמוּלְךָ מִפְעַל חַיֶּיךָ יִתְגּוֹלֵל כַּתֶּבֶל,
וּמֵעָפָרֹ בְּרֹב עָמָל אוֹתוֹ שֵׁנִית תָּקִים:
אִם תְּאַגֵּד לִצְרוֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר צָבַרְתָּ,
וּתְסַכֵּן כָּל מָמוֹנְךָ בִּקְלָף בּוֹדֵד,
וּבְהֶפְסֵד תֵּצֵא, וּלְרֵאשִׁית חָזַרְתָּ,
מִבְּלִי דְּבַר קוּבְלָנָה עַל הוֹן אוֹבֵד;
אִם רַק תּוּכַל לִשְׁלוֹט בַּלֵּב, בַּעֲצַבֶּיךָ,
בְּכֹל שְׁסָ"ה גִּידֶיךָ, בְּעוֹד הָעֶרֶב רַד,
בָּעֹל נְשׂא עַד כְּלוֹת נִשְׁמַת אַפֶּיךָ,
כְּשֶׁרַק קוֹל רְצוֹנְךָ קוֹרֵא לְךָ: "הֵידָד!"
אִם אֶל הָעַם תֵּרֵד אַךְ בְּלִי לִשְׁכֹּחַ עֶרֶךְ,
הֲלוֹךְ עִם מְלָכִים כְּעִם פְּשׁוּטֵי הָעָם,
לִפְנֵי אוֹיְבִים וְאוֹהֲבִים אִם לֹא תִּכְשַׁל הַבֶּרֶךְ,
אִם תַּעֲנֶה לַאֲנָשִׁים כְּמִדָּתָם;
אִם רַק תּוּכַל לְכָל דַּקָּה לָצֶקֶת
שִׁשִּׁים שְׁנִיּוֹת שֶׁל תֹּכֶן רְצִינִי,
לְךָ תֵּבֵל רַבָּה וְדַרְכְּךָ נוֹסֶקֶת,
וְאַף יוֹתֵר מִזֶּה: אַתָּה אָדָם, בְּנִי.
(מאנגלית: ז"ש)
בתל-אביב ובירושלים, בין השנים 1936-1933, השלים טשרניחובסקי את הקובץ "כל שיריי", שראה אור בשנת 1937, ובו שיר גבורה כגון "על הרי גלבוע" (שנכתב אמנם עוד בגרמניה), ולצִדו שירי גבורה ארץ-ישראליים, כגון: "חזון נביא האשרה", "אשרי נופלי במלחמה", "שירת שומר", "במשמרת", "אך יראוך עם שמש", "במשמר", "אנשי חיל חבל" ועוד. בתוכם נמצאות שורות חדורות גאווה לאומית, כגון: "לֹא הִכָּה מֵעוֹלָם שָׁרָשָׁיו / נוֹגֵשׂ וָזָר בָּאָרֶץ! / מַצֵּבוֹת הִשְׁאִירוּ פֹּה בִּלְבָד […] עַד יִגְאַל הַיּוֹרֵשׁ […] לִבְנוֹת בִּנְיַן-הַנֵּצַח" ("על מגרש הרוסים"), שהשפיעו כמדומה על "שירים על ארץ הנגב" של אלתרמן. בתוכם מצוי גם השיר "ירושלים, קרית הגזית!", שבּה פונה הדובר אל העיר במשאלה כי תחדל "הֱיוֹת עִיר / קְדוֹשָׁה לְשָׁלֹש אֱמוּנוֹת-חֲרֵדִים, / וְהָיִית אַךְ לְעַמֵּךְ, לֹא לַזָּר".
שירים אלה ואחרים מראים עד כמה רחוק הדימוי הרווח של טשרניחובסקי מן האמת החוץ ספרותית. במאמרו "בין שני המגנטים" ("מעריב", חוברת "אלפיים שנות" לראש-השנה תש"ס, מיום 10.9.1999), טען נתן זך כי ביאליק הניף את הדגל הלאומי וביסס את תורת "עם לבדד ישכון", בניגוד למתנגדיו בעלי ההשקפה האוניברסליסטית - מטשרניחובסקי ועד שלונסקי. זך יצא בדבריו אלה מהנחת יסוד, שאם ביאליק כונה "משורר לאומי", הרי שהוא באופן אוטומטי הוא גם "מייצגה של אידאולוגיה לאומית צרת אופק", ואם טשרניחובסקי התפרסם כמתרגמו של הומרוס וכמי שנשא אישה נכרייה, הרי שבאופן אוטומטי הוא גם סובלני ופציפיסט. אמנם אי-אפשר לפרוש כאן את כרטיסי הזיהוי הפוליטיים של שני המשוררים הגדולים והמורכבים הללו, אך באופן סכמטי וכוללני ניתן לקבוע שההפך הוא הנכון. ביאליק ה"אֶתנוצנטרי" ביקש ללא הרף לפתוח את החלון למשבי רוח מערביים, הִקצה ב"תכנית הכינוס" שלו מקום נכבד לתרגומי מופת מספרות העולם, ובעצמו תרגם את "דון קישוט", את "וילהלם טל" ואת "יוליוס קיסר". ב"אגדת שלושה וארבעה" השיא נער עברי ונסיכה ארמית, מתוך בוז לתורת הגזע, ולמלך ארם קרא "קומה הבליגה" מתוך צידוד במדיניות ההבלגה של וייצמן ושל הפלג המתון ביישוב. בכל יצירותיו מן התקופה הארץ-ישראלית (1934-1924) יש כתב קטרוג נגד הסכסוכים והחשבונות העוברים מדור לדור, ללא תִכלה וללא קץ, ואפילו באגדה "שלשלת הדמים" המליץ במשתמע לצדד במדיניות ההבלגה, שנראתה בעיניו המדיניות היחידה המאפשרת חיים תקינים בין אויבים. לעומת זאת, טשרניחובסקי האוניברסליסט שלח בשירו "פרשת דינה" אצבע מאשימה כלפי מצדדי ההבלגה, ושיבח אותו פלג ביישוב שגילה מדיניות של "יד קשה" נגד הערבים. בשירים שצוטטו לעיל עולה השקפתו הלאומית, שלא לומר הלאומנית, שלא גילתה כל נכונות להכיר בזכותו של הזר ו"האחר" בארץ-ישראל. לא קשה אפוא להיווכח כי הדימויים של השניים אינם אלא פרי דעות קדומות, שנקבעו עמוק בתודעתם של רבים.
בתוך קובץ שירים צנום זה, פרי שנותיו הראשונות של המשורר בארץ-ישראל, מצוי גם השיר "אם נחשתָּ לאור", הבנוי ללא ספק על הדגם של קיפלינג:
אִם נִחַשְׁתָּ לָאוֹר
אִם נִחַשְׁתָ לָאוֹר, אִם קִדַּמְתָּ פְּנֵי-דוֹר
מַעְפִּילִים בַּהֲמוֹן בִּרְכוֹתֶיךָ;
אִם נִכְנַס אֶל הַלֵּב וּמָחָה שָׁם כְּאֵב
אַךְ מִזְמוֹר, אַךְ אֶחָד מִשִּׁירֶיךָ,
דְּבַר אַהֲבָה - תּוֹכָחָה (מִנָּבִיא דְּמוּת לְךָ)
וְלַצֶּדֶק, לַגּוֹי אִם שָׂרִיתָ, -
שְׁלֵה! אַתָּה שְׁלִיחוּתְךָ
כִּי עָשִׂיתָ.
לָעֵדָה הַהוֹלְכָה אִם הָיָה זֶה קוֹלְךָ
מְעוֹדֵד אֶל שָׂשׂוֹן וְאֶל פֶּלֶא,
בְּמַעְיַן תַּנְחוּמָה לַיָּחִיד, לָאֻמָּה
נְמַקִּים בִּכְתָלָיו שֶׁל הַכֶּלֶא:
אִם שָׂמַחְתָּ אֶל גִּיל גּוֹי נִשְׁבָּע לָאֱלִיל
וּלִכְאֵב דּוֹר נֵכָר אִם בָּכִיתָ, -
מַה כִּי תַחֲלוֹף כָּלִיל:
הֵן חָיִיתָ!
אִם הֵצַפְתָּ בְּגַל אֹשֶׁר חָם לֶב-שֵׁגָל
וְתָמַכְתָּ בְּכַף שֶׁל תִּינֹקֶת,
מוֹרָאָהּ-שְׂשׂוֹנָהּ - פְּסִיעָה רִאשׁוֹנָה;
אִם נִהַגְתָּ טָלֶה אֶל הַשֹּׁקֶת,
אִם נוֹצַר לְךָ שִׁיר, בָּאֲנָך צָרְתָּ קִיר,
מִלְּטִיפוֹת הַחַמָּה אִם נִדְמֵיתָ, -
הַס! אָלָה מֵהַזְכִּיר;
נֶהֱנֵיתָ.
שירו של טשרניחובסקי מתמקד בתרומת היחיד הנבחר לחברה. הייתה זו כאמור תקופה של חלוציות ושל הקרבה למען הכלל, וטשרניחובסקי הִרבה להביע בשיריו את שמחתו על כל נקודה חדשה שקמה, על כל פעולה של עידור ושידוד, זריעה וייעור, בניית בית חדש והתגלותו של היריון חדש ("שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ הַבַּחוּרָה אֶל-הֶרְיוֹן-מֵעֶיהָ / וְתָגֵל בְּגִיחַ בָּנֶיהָ מִתּוֹכָהּ", ככתוב בשיר "חזון נביא-האשרה"). הוא מקדם בשירו בברכה כל פעולה חלוצית, המלמדת על התרקמותם של חיים חדשים ומגבירה את סיכויי ההשתרשות בארץ הצחיחה: סיוע בעליית המעפילים, תמיכה בפסיעה ראשונה של תינוקת, או בהליכתו של טלה אל השוקת, בניית קיר של בית חדש או של בית שירי חדש ("אִם נוֹצַר לְךָ שִׁיר, בָּאֲנָך צָרְתָּ קִיר"). כל פעולה קונסטרוקטיבית כזו ממלאת את לבו שמחה וגאווה, ומאותתת לו כי מאמציו אינם לריק. הוא אף אינו שוכח את אחיו הנמקים בכלא, ומרמז כנראה בשורות אלה לסבלם של יהודים שנותר מאחורי "מסך הברזל" מזה ובגרמניה מזה. הוא ורבים מחבריו הסופרים הצליחו כידוע להימלט בעור שִניהם מאחיזת ידם של משטרים טוטליטריים אלה.
לא מקרה הוא, ששירו "הגברי" של קיפלינג זכה לגירסה עברית מקורית, פרי עטו של טשרניחובסקי "היווני", מן המשוררים הניצשיאניים שהולידה הציונות ההרצלאית במִפנה המאה. אף לא מקרה הוא שרטוש, שהוא במובנים אחדים יורשו של טשרניחובסקי בשירה העברית, נמשך לקיפלינג ותרגם משיריו, לרבות את השיר "אִם" (התרגום נתפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות", מיום 26.4.1968). אשר רייך, עורך האנתולוגיה "הנשיקה מבעד למטפחת" (מבחר השוואות תרגומי שירה' תל-אביב 2001), מספר בהקדמה למבחר תרגומי שיר זה, כי השיר היה שנים רבות בבחינת שיר פולחן, וכי הרמטכ"ל חיים לסקוב נהג לקוראו בהרצאותיו לפני קציני צה"ל.
רטוש הציב למשוררי "אסכולת שלונסקי" חלופה משלו, ובה שירי הדר וגאון, און ופריון. אם שירה זו מגואלת לעִתים בדם, הרי זה דם הארגמן של גיבור אמת, בעל מידות תרומיות, שאינו מחכה לגמול ולהכרת תודה על גבורתו. שירת רטוש, שנולדה בעת מאבקים לאומיים עזים, מגלמת בתוכה את אֶתוס הגבריות והגבורה, נוסח שירים הגבריים של קיפלינג ושל טשרניחובסקי. רק בשירתו המאוחרת עיצב רטוש דמויות אנטי הֶרואיות, אך גם אלה אינן אנטי הֶרואיות אלא לכאורה. גם בשירים המאוחרים נושאים גיבוריו של רטוש את ראשם בגאון, והחטא בשירים אלה אינו חטא ה"היבּריס", כמקובל בשירת המערב, כי אם חטא הרכנת הראש בפני אויביך, מעניך ודורשי רעתך. המורדים והלוחמים, בין שהם זקופים וחרבם שלופה, ובין שהם מובסים ומתבוססים בעפר, הם הקרובים ללבו של רטוש, הם ולא הכנועים וההולכים כל ימיהם בתלם (את התואר "קונפורמיסטי" תרגם רטוש ל"תלמוני", תחדיש שראוי היה שישתגר בשפה העברית).