ב"ז הרצל בעיני ח"נ ביאליק

לציון 120 שנה למות בנימין זאב הרצל-

דברים בכנס על הרצל בעריכת פרופ' יואב גלבר שהתקיים באוניברסיטת חיפה

בפתח הדברים ברצוני להזכיר כי רק על אחד-העם, ולא על אישיות אחרת זולתו, חיבר ביאליק שיר תהילה, ושיר זה ("לאחד-העם") הוא לאמִתו של דבר חריג בנוף שירתו הקנונית. על הרצל הוא לא כתב לכאורה דבר וַחצי דבר. הוא אף מעולם לא נפגש עם הרצל, ואפילו לא הספיד אותו בִאחד מנאומי המספד הרבים שלו, ועובדות אלה אומרות "דרשני!". מצד שני, כפי שאַראה, הרצל וסיעתו, וּבה אותם סופרים שנקראו "הצעירים", העסיקו את ביאליק הצעיר ללא הרף. אפשר לטעון כי למרבה הפרדוקס, המשורר הלאומי כתב על הרצל ועל "הצעירים" הרבה יותר מאשר על אחד-העם.

לכאורה, יחסו האמביוולנטי של ביאליק כלפי הרצל נבע ממניעים פוליטיים בני חלוף. כְּבֶן-חסותו של אחד-העם, הוא ביקש לתמוך בציונות הרוחנית ולראות את אחד-העם, ולא את הרצל, בראש ההנהגה הציונית. אך לָרתיעה מהרצל – מִדמותו, מִפּועלו וּמֵחבורת הסופרים שהקיפה אותו – היו סיבות עמוקות הרבה יותר, סיבות שהן משורש נשמתו של ביאליק. הרצל ואוהדיו ייצגו לגבי דידו אופוזיציה לכל השקפתו ואורחות חייו. הוא וַחבריו האודסאיים כונו ע"י סופרי המערב בכינוי המזלזל "יושבי בית-המדרש" כי אחד-העם, למרות ששלט בשפות מערביות, כתב את רוב דבריו בעברית התמקד בחיים הלאומיים, בבעיותיו של אדם בָּאוהל. לעומת זאת, הרצל ואוהדיו "הצעירים", ייצגו את היהודי המשכיל של מרחב התרבות הגרמני, שהשתרע כידוע מהקיסרות האוסטרו-הונגרית שבמזרח ועד ללטביה שבצפון מערב. ההתהדרות של "הצעירים" המתמערבים הללו בַּחליפה וּבְמגבעת ברוח הזמן, בשפם ניצשיאני ובגרמנית מצוחצחת – כל אלה הציבו אותם במחוזות אחרים לגמרי מאלה שעמדו במרכז עולמם של סופרי אודסה. גם הריתמוס המתון של אחה"ע, לעומת המהיר של הרצל, הִתאים לביאליק, והא ראָיה: רוב חייו הבוגרים, למן היום שבּוֹ הצטרף לאגודה הציונית "נצח ישראל" ב-1890 ועד שעלה ארצה ב-1924 כדי לבנות את ביתו בת"א חלפו עליו 34 שנים במרכזי הספרות באירופה – באודסה ובברלין. ביאליק לא מיהר להחליט, ודחה את צעדיו עד לרגע האחרון.

עד לניצחונו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון כתב עליו ביאליק אך ורק סַטירות עוקצניות, שאחה"ע לא הסכים לפרסמן בעיתוניו. החריפה שבהן היא שירו "רבי זרח" על מְשיח שקר שקרב את הקץ וסיים את חייו בְּבֵית-משוגעים. כידוע חלש אחד-העם על העיתונות העברית שיצאה באודסה – פרדס, לוח אחיאסף, השילוח, האביב, דער יוד ועוד – והוא החזיר לביאליק אחד כבוד את הסַטירות על הרצל, בטענה כי לא יוכל להקל ראש בִּתנועה הקדושה להמוני בית ישראל. טובת העם עמדה לנגד עיניו, ולא טובתו האישית.  לרגל הקונגרס כתב ביאליק את השיר "ילדוּת" וּלידו השיר התאום "בִּכרכֵּי ים". אלה נשלחו לאחה"ע לפרסום ב"השילוח", והוא פרסם רק את השיר הראשון, שֶכּוּון נגד הסופרים "הצעירים", אוהדי הרצל וחסידי תורת ניצשה, וּפָסַל את השיר השני שֶכּוּון נגד הרצל עצמו.

אקרא לפניכם קטע מהשיר הסטירי על אותם ענקים המהלכים בכרכי הים:

"ואנשי פלאות המה כולם. מֵהם כל דבר לא ייפלא /

באצבע קטנה יעשו מדינה / ובבוהן ידם - עולם מלא… /

גם עתה, אומרים - לא, מכריזים! / כבר מוכן הכול שם בווינא. /

מקץ שני רגעים ודקים חמישה / ותהי למזל טוב מדינה […]

ובעוד הד פעמי הענקים / בראש הומיות וברחובות /

אנחנו חגבים ניסתרה / מרחוק נשמע בשורות טובות".

המילים "ענקים" ו"חגבים" רומזות כמובן למרגלים שיצאו לרגל את הארץ, אבל גם לרעיון הניצשיאני שהתחבב על אוהדי הרצל על "האדם העליון", שכולם לידו כְּגמדים, או כַּחגבים. הרצל איש החליפה והצלינדר גם נראָה גבוה משכמו ומעלה, כענק בין ננסים, וגם כתב אוּטוֹפיות שנראו לביאליק כאגדה, כמו חלום פורח, וזאת בשעה שהוא וסופרי אודסה דגלו בראליזם וראו באוּטוֹפיה – בכל אוטופיה – הבל וּרעות רוח. ביאליק מלעיג כאן גם על מהירותם הנמהרת של הציונים המדיניים: "מקץ שני רגעים ודקים חמישה, / ותהי למזל טוב מדינה". אחה"ע ואוהדיו דגלו כזכור ב"הכשרת לבבות" ממושכת, ודיברו על "מרכז רוחני" שרק מקץ שנות דור יעלו אליו בניו של אותו דור חדש, שיפסח על דור המדבר.

באותה עת כתב ביאליק גם שיר שנגנז בשם "אשריך צעיר רודם" (השיר כלול באתר בן-יהודה), שחוּבּר נגד הצעירים אוהדי הרצל, מאלה שהעטו על עצמם את כל חמודות המודה, אך לא טרחו לתקן את אורחות חייהם תיקון יסודי, כהמלצת אחד-העם. העובדה שהכותרת מרמזת לַפסוק המקראי "בנימין צעיר רודם" עשויה לכרוך באחת גם את הרצל וגם את אוהדיו הצעירים. השימוש במילה "מוֹדה" במקום המילה "אופנה", שחידש אז אליעזר בן-יהודה, אף הוא בין המהפכנים הצעירים אוהדי הרצל, מראֶה שהחידוש האופנתי הזה בתחום הלשון, הוא ומחברו, לא היו לרוחו של ביאליק. ביאליק דגל במדיניות החידוש המתונה והאבולוציונית של אחה"ע ומנדלי מו"ס, וסלד מחידושי הלשון המהירים והנמהרים של הירושלמים, אוהדי הרצל, שלא היססו והכניסו מילים לועזיות לתוך הפרדיגמה של הלשון העברית. בחפזונם הם גם עשו טעויות לא מעטות, כגון החלפתן זו בזו של המילים מקהלה ותזמורת, מלפפון וקישוא ועוד. המהירות היא מן השטן, חשב אז ביאליק, וגם נתן למחשבה זו ביטוי בִּיצירתו לסוגיה.

משנפסלו שיריו הסַטיריים נגד הרצל, למד ביאליק ממורו ורבו אחה"ע מידות נאצלות של כיבוד זכותו של היריב הפוליטי להשמיע את דברו ללא חשש של חרם וּביזוי. יש הטוענים שאחד-העם קיצץ את כנפיו של ביאליק וריסן את כישרונו. כנגדם אפשר לטעון שהרסן הזה היה לברכה. אלמלא ריסן את מעשי הקונדָס של ביאליק ושָׂם עליהם רתמה, ספק רב הוא אם היה ביאליק מגיע למעמדו. המשורר למד אפוא להצניע את עוקץ הסַטירה שלו וּלעדן אותו. ואיך מצניעים את העוקץ? למשל, בדרכים סימבוליסטיות, דוקרות ומלטפות בעת ובעונה אחת. שלא כסופרים אחדים בימינו שמבקשים בכוח לשכנע את המשוכנעים ומרחיקים מעליהם רבים מקוראיהם, למד ביאליק ליצור עוקץ מרומז, שכל קורא יפיק ממנו לקח לפי המטען שהוא מביא אתו מלכתחילה.

בין לבין, היה שְלב מעבר, בַּשנה שנתיים שלאחר תבוסת אחה"ע. ביאליק כתב אז את שירי הקונגרס הנודעים שלו, כדוגמת "אכן חציר העם" ו"מֵתי מדבר האחרונים", שבהם שפך תוכחה על ראש העם על שלא הקים מקרבו מנהיג ראוי לשמו והמשיך לשכב סרוח על צרורותיו (באותו זמן כתב גם את סיפורו "אריה בעל גוף" על יהודי חדש ישן, שבניו הצעירים מתבוללים למחצה, ואילו הוא עצמו שוכב כעכבר על צרורות דינריו מבלי שישמע את קול פעמוני הגאולה). במקביל, התחיל ביאליק לעבור לְנוּסח הכתיבה הסמלני, זה שמגלה ואינה מגלה בעת ובעונה אחת. ב"מתי מדבר", למשל, הוא ענה לאנשיו של הרצל בלשונם עקיפה ומרומזת, כפי שפירטתי באחד ממאמריי, ברומזו לכך שסופה של המהפכנות הנמהרת של הרצל ואוהדיו, יריבי אחה"ע ו"בני משה", תהיה כסופם של של המורדים במשה בימי קדם. ביאליק הביא את הפואמה עד לפתח ביתו של אחה"ע, מסר אותה לידי המשרתת וּברח כל עוד רוחו בו. הוא הרי ידע היטב שהוציא מתחת ידיו את היצירה השירית המרשימה והנועזת ביותר שנכתבה עד אז בעברית, אבל חשש פן לא יקבל אחד-העם באהדה את הביקורת הנוקבת על הרצל ועל סיעתו, המובלעת כאן בין השיטין ועולה מכל צירוף לשון.

ובאותה עת כתב גם שירים אחדים שבמרכזם הצפרירים, שאותם הכניס אז ללשון העברית מן הארמית ("צפרירים", "זוהר", "משירי החורף"). אוהדי הרצל הרי זכו לַכּינוי "הצעירים", וּצעירים פירושו גם תיישים, עפ"י "ואדיריהם שלחו צעיריהם למים" (ירמ' יד, ג). ואם כן, הצעירים הם גם שעירים וגם צפירים וגם צפרירים, על שלל המשמעויות המתלוות למילים הטעונות הללו. על היווצרות המושג "צפרירים" - שגילם את כל שלל התופעות החדשות של שנות מִפנה המאה - אפשר לכתוב מאמר בן עשרות עמודים, כפי שאכן כתבתי, וכאן בִּקליפת אגוז אומר רק שביאליק ברא את הצפריר מן הזֶפיר, מרוח המערב שהופיעה בשיר של טש', כמו אמר לעצמו: ילך נא טשרניחובסקי הצעיר המערבי, אוהדו של הרצל,   שקד קידה לפסל אפולו אל הזפירים שלו שמתרבות יוון, ואילו אני יכול למצוא את המקבילה שלהם בארון הספרים של בית אבי זקני, והיא עשירה אף יותר מן האופציה היוונית. אין לי וּלְחבריי צורך לחפש אוצָרות מעֵבר לים, כי העושר האמִתי נמצא דווקא בין הגווילים המצהיבים והדלים כביכול של ארון הספרים היהודי, שמכילים בתוכם גם את תרבות יוון בלבוש יהודי וגם רעיונות עבריים בלבוש יווני; ובמילים אחרות, יש להרחיב את יריעות האוהל, אוהל שם, כפי שממליץ אחה"ע, ולא לחפש בִּשדות נכר, כמו שנוהגים המהפכנים הצעירים, המתמערבים, שמנסים לתפוס את המרובה ואינם תופסים מאומה.

הוויכוח עם הצעירים – שהופיעו לנגד עיני ביאליק בִּדמותם של שעירים שמרקדים על שממות חיינו (כך כתב עליהם במכתב לאחה"ע) – עבר אפוא מן הסַטירה הגלויה, שהעוקץ שלה עבה כקורת בית הבד, אל הסטירה הקלילה והמרומזת שהעוקץ שלה דק כמחט. הוויכוח הזה חלחל לכל פינה וּפינה: לסיפוריו של ביאליק (אריה בעל גוף, למשל, מכוּנה צפיר ושבניו הסטירים המתבוללים-למחצה מחללים בַּחלילים), ועד לשירי העם שלו, לפזמונים, לשירי הילדים. אתם בוודאי זוכרים את הפזמון או שיר הילדים הידוע "מעֵבר לים", ("ובאיי הזהב / מעבר לים / מתהלכים ענקים / עם גדול ורם"), שדומה דמיון כלל לא מפתיע לשירי הסטירה "ילדוּת" ו"בכרכי ים", שאחה"ע פסל לִדפוס. גם כאן יש הדים מן האוטופיה של הרצל וגם הדים מן הרעיון הניצשיאני של האדם העליון שכולם לעומתו כַּחגבים. גם בשיר הילדים "קטינא כל בו" הלעיג ביאליק במשתמע על הליכתו של הרצל לחצרות שולטנים וקיסרים, במרכבה מהודרת, וכן על סדרי המדינה האוטופיים שלו, לרבות צורת הדגל שהציע ("על התורן נס הוקיע / לבנת ספיר דמות רקיע / נס עם צורת מגן דוד / עתה חזה לו בחורים / עזי נפש, כולם ברורים, / כולם פוחזים, כולם ריקים, […] ובמדינה עברה רינה: אכן גדולים מעשי קטינא"). באַחַד משירי הילדים המשועשעים תיאר ביאליק ילד בשם תודי (שם חיבה של תאודור) שהולך עם כדור פורח (ולהרצל היו לא רק חלומות אוטופיים פורחים באוויר, אליבא דביאליק, אלא שבין סיפוריו תמצאו סיפור על כדור פורח).

בקצרה, אין אתר פנוי מהוויכוח הזה עם הרצל והצעירים, שמחלחל אפילו לְאגדה מאוחרת כדוגמת "אגדת שלושה וארבעה" (1929), שבּה לגיבור הצעיר הנמהר, זה שממהר כדי לקצר את הדרך, וּלבסוף מאריך אותה, קוראים "נתניה" – שהוא תרגום של השם "תאודור" (תֶּאוֹ = יה; דוֹר = פירושו ביוונית "מתן, מתנה, דורון", כמו בשם היווני "פנדורה").

ראוי להזכיר: לא כל הצעירים, שוחרי תרבות המערב, היו עשויים מעור אחד: היה צעיר כמו טשרניחובסקי "היווני" (במרכאות), שבין שורות שיריו ניתן להכיר את גירסא דינקותא שלו מימי לימודיו ב"חדר". היו צעירים כמו פרישמן שישבו בוורשה, כתבו עברית, אך לא התלהבו מן הרעיון הציוני. היה כמובן הרצל, שלא למד עברית, אבל הקדיש את חייו לרעיון הציוני, והיו יהודים מערביים כדוגמת גאורג ברנדס, למשל, שזכה לתהילה בארצו, ואף על פי כן דבקו ביהדותו, אך ראה ב"מדינת היהודים" של הרצל הזיה אוטופית של עיתונאי צעיר רודף תהילה, אך גם חזר בו מדבריו אלה אחרי המלחמה והמהפכה. קשת רחבה עד מאוד של גוונים ובני גוונים, שהלכו והתגוונו והתערבבו זה בזה מִסיבות שהזמן גרמן. ביאליק הכיר את ההבדלים הדקים שעל גבי הרצף שבין מזרח למערב, או בין הבראיזם להלניזם, או בין זקנים לצעירים, ולא אהב את ההכללות הגסות וחסרות התובנה. כדאי להתבונן במסה "צעירות או ילדות?", או ברשימה "המליץ, הצפירה וצבע הנייר", שבהן לגלג על הנטייה לסווג סיווגים חסרי שורש ובסיס).

אילו עמד לרשותי סמסטר שלם, ולא שלושים דקות, הייתי יכולה להראות כיצד הדיון הרעיוני הזה על שתי הדרכים שעמדו לפני היהודי הקונטמפורני בדור של "לאן" ושל "על פרשת דרכים" –  דרכו ההֶבּראיסטית של אחה"ע וזו ההלניסטית של הרצל – חלחל לכל אחת מן הפואמות של ביאליק, הנחשבות בצדק לפסגת יצירתו השירית, כפי שהרעיון חלחל לכל אחד מִסיפוריו ולכל אחד ממאמריו. במיוחד אמורים הדברים לגבי הפואמה "מגילת האש", שביאליק עצמו, שלא כמנהגו, העניק לה פירוש אקטואלי, על רקע הפילוג בין יהודי המערב, נוסח הרצל, ליהודי מזרח אירופה, נוסח אחד-העם.

ביאליק הוסיף לכתוב על הרצל בדרכי עקיפין. למשל, בסוף שיר התוכחה הגדול שלו "בעיר ההרגה" מתוארת התפילה של היהודים הניצולים לחסד לאומים ולרחמי גויים, והיו שראו בכך רמז לַפעילות השתדלנית של הרצל אצל שר הפנים הרוסי האנטישמי פון פלווה בקיץ 1903 כדי שהלה יבטל את הצו האוסר על כל פעילות ציונית בגבולות רוסיה. פון פלווה הבטיח להרצל לבטל צו זה, בתנאי שההנהגה הציונית תעודד את ההגירה מרוסיה, ואף הבטיח שממשלת רוסיה תמליץ על התכנית של הרצל לפני השולטן. באותה עת, וּבמיוחד לאחר הפוגרום בקישינב, נטה הרצל לקבל גם את הצעת בריטניה, שההסתדרות הציונית תקים מושבה יהודית אוטונומית באפריקה המזרחית. בעזרת תכנית זו – "תכנית אוגנדה" – ביקש להביא עזרה מהירה להמונים וְלִמנוע מהם מִלנוס מנוסת בהלה וּמִלהתפזר בעולם כולו. ביאליק תיאר מצב נורא זה של אבדן כיוונים, שבּו העם המבוהל נפוץ לכל עֵבר ורועיו מסוכסכים זה עם זה בִּתמונה של קריעת הנפש לַעשרה קרעים בסוף השיר.

אירוע תכף אירוע, כמקובל בתולדות עם ישראל. טרם נתאושש הציבור מן הפרעות וממשבר אוגנדה, וּכבר נודע דבר מותו החטוף של הרצל שהיכה בכל תפוצות ישראל כמכת ברק. המשורר התבונן במציאות בְּדִממת ייאוש, והבין כי העם מחכה לִדברו. וּדברו אכן הגיע בדמות השיר "דבר", שבו מתואר הלב השרוף של המנהיג, המושלך מעל המזבח, תיאור שרבּים ראו בו תגובה על סופו של הרצל (שפירוש שמו "לב" ושלקה כידוע בלבו מחמת פעילותו הנמרצת). לכאורה מות הרצל הוליד את "דבר" ותוּ לא, אבל כל הכורה אוזן לאגדות המעובדות, ימצא באגדה "המלך דוד במערה" תיאור של שני בחורים המחליטים לחפש את המלך המשיח ולהביא לעמם גאולה, אך מאחרים את המועד כי המלך נפל וָמת וּמסביב משתררת חשכה. באותם ימים קיבל ביאליק על עצמו לערוך את המדור הספרותי של "השילוח", ובין השאר ערך את יצירתו הנודעת של טשרניחובסקי "כחום היום" על הילד ולוולה, שלא התנהג כמו אחיו, יהודי המזרח, אהב פרחים, שנא את החנוונות וּמת בשלג בדמי ימיו, כי האמין לסיפורי א"י של המשולח וניסה להגשים את חלומו תיכף ומיד. אביו הזקן, ממחזיקי נושנות, הולך להניח פרחים על קברו, שלא כמנהג היהודים. ביאליק ערך את האידיליה הזאת, ואפילו חיבר בתוכה קטע שלם, שטשרניחובסקי השאיר ריק בכה"י וּביקש את עזרת העורך בהשלמתו. האידיליה "כחום היום" פותחת בתיאור חמתו של תמוז. היא נכתבה בסוף תרס"ד ונדפסה בראשית תרס"ה. האם אך מקרה הוא שבתמוז תרס"ד קבר העם הזקן את צְעיר בניו, בנימין זאב (השם ולוולה הוא צורת ההקטנה של זאב), שלבו נשבר בדרך אפרתה, באמצע הדרך והחלום, חלום ארץ-ישראל, שאותו ביקש להגשים לאלתר? גם ולוולה האמין בתום לבו כי ניתן להגיע לארץ-ישראל בִּקפיצת הדרך.

יש החושבים שזוהי פרשנות מרחיקת לכת, אך מאידך גיסא, גם קשה להאמין שסופר כדוגמת טשרניחובסקי, שהיה קרוב ברוחו לצעירים הניצשיאניים אוהדי הרצל, לא טרח להגיב במילה וַחצי מילה על מות הרצל, הלא הוא האירוע הטראומטי ביותר בתולדות עם ישראל בשנות מפנה המאה. אגב, גם בפרק הארבעה עשר של סיפורו "ספיח" תיאַר ביאליק את הילדים ולוולה, נחום ותודי שמכונים "עסקנים, גיבורי ציד" ובונים מרכבה קטנה מנייר, וגם כאן יש לפנינו כמדומה סטירה על מנהיגי הציונות ועסקניה, המוצגים בדמות ילדים קטנים, שעוסקים במעשי ילדוּת.

בספרי על סיפורי ביאליק – באין עלילה – הראיתי איך כל אחד מסיפורי ביאליק וכן כל אחת מרשימותיו הם בעצם הדגמה של מימרת אחה"ע "לא זה הדרך". עליבות של דורות אי אפשר לתקנה ברגע. לא הטלאה חפוזה דרושה לנו, האמינו בחוגו של אחד-העם, כי אם הכשרה אִטית ויסודית שתסייע לשינוי מבנה הנפש של האומה. ביאליק דבַק בהשקפה האחד-העמית כל ימי חייו, גם אם דבקותו זו עברה מיני תנודות והתגוונויות שהזמן גרמן. במיוחד בולט הדבר בַּ"רשימות שלאחר יד" שלו. למשל, מן הרשימה "מעוּות לא יוכל לתקון" ניתן להבין כי ניסיונו של הגיבור הזקן לכסות בכהרף עין על כל טלאיו אינו מסייע לטשטש את העליבות אלא להפך, מדגיש אותה ביתר שאת. הפנים הלאומיים מתגלות במלוא כיעורן, והמסקנה היא ברוח הגותו של אחה"ע: יש להפנות את כל הכוחות והמאמצים לִמלאכת תיקון אדירה, שתשַנה את פני האומה ותרפא את עיוותיה וחולייה.

עם זאת, ביצירה המאוחרת של ביאליק ניכּר מהפך ביחס להרצל ולמורשתו. ובעניין זה הרשו לי דיגרסיה קלה: כשבחנתי את שיר הקונגרס הידוע של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" (באזל 1931), שאותו כתב ביאליק בערוב יומו,  שאלתי את עצמי איך ייתכן ששתי קבוצות כה שונות זו מזו – שלונסקי וַחבריו המשוררים שהיו אנשי שמאל וז'בוטינסקי וַחבריו הרוויזיוניסטים שבאו כמובן מצִדה השני של המפה הפוליטית – איך אלו ואלו עשויים היו להאמין בביטחון גמור שהשיר נכתב נגדם? עיון שהוי בשיר הבהיר לי שנעשה בו שימוש שיטתי, וכנראה גם מכוּוָן, במילים כפולות משמעות, שיש להן משמעות אחת מתחומי הפואטיקה ואחת מתחומי הפוליטיקה: "מה שפך התמיד מעל כל במה" (במה פוליטית ובמה ספרותית), "מי התיר אגודתכם" (אגודה פוליטית ואגודת הסופרים), "מדוע בושש מאספכם" (מאסף ספרות ומאסף בקרב פוליטי), "האין אחד בהם בכל מערכותיכם" (מלחמות הפוליטיקה ומערכות הספרים והעיתונים – ריבוי של מערכה ושל מערכת). ראינו שאין זו הפעם הראשונה שביאליק כרך בשיר אחד עניינים מדיניים וספרותיים.

גם את השירים הסטיריים "ילדות" ו"בכרכי ים", שאותם כבר הזכרנו, הוא חיבר כשני שירים תאומים: הראשון נגד הצעירים והשני נגד הרצל. זה גם לא צריך להפתיע אותנו שפוליטיקה וספרות הוצגו אצל ביאליק, מחבר המאמר "תרבות ופוליטיקה", כמִקשה אחת: אחה"ע היה מדינַאי וסופר, הרצל היה עיתונאי, מחזאי וסופר עוד לפני שפנה אל במת הנאום הפוליטי, סוקולוב, וייצמן, ז'בוטינסקי - כולם אחזו גם בעט סופרים. וְכָאן טמון המפתח לחידת השיר "ראיתיכם": השיר באמת תוקף את האופוזיציה שהביאה להדחת וייצמן, אבל ביאליק גם חש תחושת שיתוף גורל עם וייצמן שעמד מול ילדים ונערים אכולי משטמה שביקשו לראותו בקלונו ולגזול ממנו את כיסאו. וייצמן, בן גילו של ביאליק וּבעל רקע מזרח אירופי דומה לשלו, עורר בביאליק רגש הזדהות עמוק, וּבמלחמת הצעירים הרוויזיוניסטים נגד המדינאי ראה בבואה למלחמת צעירי המודרנה נגדו, נגד ביאליק המשורר, המו"ל והעסקן, על עֶמדות הכוח באגודת הסופרים, בָּעיתונות, בְּוועד הלשון ועוד. ביאליק ראה בוייצמן ממשיך הדרך המתונה מִיסודו של אחה"ע, אבל בדרכי הדיפלומטיה שלו בחלונות הגבוהים ראה המשך למדיניותו של הרצל בחצרות מלכים ורוזנים. כי מה פירוש המילה "שוב" שבָּאה בְּפתח השיר וּבסופו ("ראיתיכם שוב בקוצר ידכם"). ככל הנראה השיר רומז ל"אכן חציר העם", לאותו שיר תוכחה שכּתב ביאליק לרגל התכנסות הקונגרס הציוני הראשון בבזל, שגם בו הוכיח את העם על שלא הצליח להקים מִקרבו מנהיג שיֵדע להנחות את עמו בעִתות מבוכה. ביאליק ראה אפוא בצעירים המודרניסטיים שפעלו בין מלחמות העולם וביקשו פתרונות מיידיים, גלגול מחודש של מעריצי הרצל, אותם צעירים מערביים מהפכנים של שנות מפנה המאה שהאמינו בשינוי כל הערכים לאלתר ונלחמו באחה"ע מעל כל במה.

לאחר שעלה ביאליק ארצה, הוא הבין שהוא לא יוכל להתבטא בסוגיות שנויות במחלוקת, לא מפני שהוא רצה להלך בין הטיפות,  ולשאת חן בעיני כל הפלגים, אלא מחשש פן יַרבּו דבריו מחלוקת. אגדות "ויהי היום" היו לו אמצעי לפרוק מעליו מועקות אישיות ולבטא בעקיפין את דעותיו הפוליטיות שעליהן דיבר בגלוי. כל הכורה אוזן לַנאומים הכלולים ב"אגדת שלושה וארבעה", למשל, יוכל למצוא בהם בבירור את עיקרי תפיסתו המדינית של המשורר הלאומי: כיצד ניתן לחיות במרחב השמי בין שכנים עוינים.

בשלב זה של תולדות הציונות נאלץ ביאליק להודות כי הציונות המדינית מיסודו של הרצל, שבָּה נהג לשלֵח בעבר חִצי לעג שנונים, היא שהשיגה את רוב ההישגים הממשיים, היא ולא הציונות הרוחנית, שאת עקרונותיה נשא בלבו משנות עלומיו. בסוף שנות העשרים, לאחר הישגי השומר והגדודים העבריים, ולאחר הישגי "הצהרת בלפור" הוכרח ביאליק להודות שגם בכוח ולא ברוח בלבד יושגו ההישגים. על כן הוא המיר ב"אגדת שלושה וארבעה" את דמותו של יושב האוהלים התם מן הנוסח הראשון, הנושא לאישה את בת שלמה, בדמותו של מרדן צעיר חסר סבלנות, נתניה שמו, והמחפש קיצורי דרך נועזים. כלולים כאן רעיונות פוליטיים רבים, שתקצר היריעה מלפרטם.

בסוף דרכו, כשראה בסוף ימיו את יהדות גרמניה נמלטת ארצה, הוא כתב בהמנון ת"א משנת 34' את השורות: "בצעוק העם ליֶשע / ובבוא הקול: "מַלט!" / שִפלות ידיים פשע / ועצלתיים חטא". כלומר כשהקרקע בוערת, אין מקום למתינות אחד-העמית שקוראת להכשרת לבבות ממושכת עד שיִכשר הדור. זוהי שעת חירום, ואין בודקין בשעת הסכנה. צריך לפעול, וְלִפעול מהר. בין השאר כתב – ובזאת אסיים – רשימה, או סיפור נפלא בשם "איש הסיפון", שאני ממליצה לכל אחד מכם לקרוא להנאתו, בזמנו החופשי, רצוי על סיפון אנייה. זהו סיפור על משורר בן דמותו של ביאליק שנוסע באנייה צרפתית, ומשוחח על סיפונה עם מלח שבֶדי שיודע קצת רוסית ונשוי לאישה יהודייה רוסייה. המלח שואל את המשורר מה שם העיר החדשה שהיהודים הקימו שם ליד יפו, וּמתוך שאלת האגב הזאת אפשר לראות שביאליק התחיל אז לשנות את דעתו על הרצל (אגב, יש בסיפור רמזים רבים לכך שספרו של הרצל "אלטנוילנד", או תרגומו לעברית בידי סוקולוב "תל-אביב",  היה מונח על שולחנו בעת שחיבר את "איש הסיפון"). הוא שראה כיצד הצליח שירו "בעיר ההרגה" לשַנות את פני המציאוּת ולא רק לשקף את המציאוּת, מראה כאן במרומז שגם חזונו של הרצל הפך ברבות הימים למציאות מוחשית. לא רק המהירות, מהירותו הנמהרת של הרצל, היא מן השטן; גם היהירות, יהירותם המתנשאת של מתנגדיו האריסטוקרטיים "בני משה" היא מן השטן. האמונה הבלתי מעורערת בצדקת דרכו הסולידית והמתונה של אחד-העם החלה להתערער ונִבעו בה סדקים ובקיעים. ביאליק ראה כי הֶחזון ההרצלאי הוליד מציאות חדשה, שאין להתכחש לה או לבוז לה. תל אביב הפכה משם של ספר אוּטופי, שזכה עם פרסומו לקיתונות של לעג, לעיר של ממש, שבה החלו הוא וחבריו להקים את ביתם ולכונן בה חיים חדשים. בתחילת דרכו לעג ביאליק לפנטזיות של הרצל וראה בהן חלומות באספמיה, אך בסוף דרכו נוכח לדעת כי החלומות לא שווא ידברון. הוא התחיל להבין שחזונו של הרצל, אוטופי ובלתי מציאותי ככל שנראה לו בתחילה, החל לקרום עור וגידים והיה מחלום פורח למציאוּת פורחת.