בְּנהּ של הגר ובן הנגר

לציון יום ביעור האפליה הגזעית – 21 במארס.

מתוך "יפתח המלוכלך" ("יהושע הפרוע") - נערים לועגים לילד שחור עור (צייר וילהלם בוש)

ביצירתו ובנאומיו לא אחת הוקיע ביאליק כל גילוי של גזענות. הוא לעג לכל אפליה על בסיס של צבע שֵׂעָר או צבע עיניים, וטען שמותר ליחיד ולעם לשאוף לאוטונומיה תרבותית ורוחנית, אך אסור להם לזלזל או לפגוע בזכויותיו של "הזר" ו"האחר" שמחזיק בתרבות ובאמונה אחרת.

כשישב בהתחלת שנות העשרים בגרמניה, וראה את שנאת ישראל, המצמיחה ליהודי קרניים ורואה בו שד הרוצח ילדי נכרים כדי לאפות מצות לפסח, הוא הבין עד לאילו מחוזות הזויים יכולה להוביל השנאה והבורות את הגזענים לסוגיהם. כתגובת נגד, הוא כתב גרסה נרחבת של "אגדת שלושה וארבעה", ובה הִשִּׂיא גבר עברי ואישה נכרייה, כבמגילת רות, ללמדנו שבימי קדם שררה בעם ישראל סובלנות רבה יותר, ושבעצם "יהודי" הוא בעיניו מי שמוכן לקבל את תרבות עם ישראל ולקשור את גורלו עם גורל העם.

את הראָיה לרעיון "שתל" ביאליק ב"אגדה" שחיבר בימי התגברות תורת הגזע וחוקי הגזע, ושמה "מגילת עָרפּה": רות – שקשרה את גורלה עם חמותה נעמי ועִם עַם ישראל – הייתה לימים סבתא רבתא של דוד המלך, ששומרי "שְׁלוּמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל" מאמינים שהוא "המלך המשיח", ומשכיחים את היותו צאצא של אישה מואבייה. לעומת זאת, עָרפּה – שהִפנתה עורף לחמותהּ ושָׁבָה למואב – נישאה לאיש מלחמה גבה קומה, מן הפּלִשתים, ואחד מצאצאיה היה גליָת הפּלִשתי. משמע, ה"הַבִּיטַט" (בית הגידול) הוא שקבע את מהותן ואת זהותן של רות ושל אחותה עָרפּה, אף יותר מן המִטען הגנטי שירשו מאביהן המואבי.

לימים – כך מראה האגדה הביאליקאית "מגילת עָרפּה" – התייצבו צאצאיהן של שתי האחיות בשדה הקרב, איש מול רעהו, ומשטמת מוות בערה בעיניהם. כל אחד מהם נשא בלבבו את אלוהיו ואת עמו, וההשתייכות של קרובי המשפחה הללו למחנות יריבים גברה על קשרי הדם שהיו ביניהם. שוב ניתן לראות שבית הגידול התרבותי הוא הקובע את שיוכו הלאומי של האדם, ולאו דווקא המִטען הגנטי שהוא מביא אִתו מִבֶּטן ומִלֵדה.

סיפורי המקרא מלמדים על מעשי עוולה הנעשים בחיק במשפחה, ומראים כיצד יכולה השנאה והקנאה בין קרובים, שהאמונה הדתית הפרידה ביניהם, לגבור על כל שנאה ועל כל קנאה שבין זרים. כך בסיפור "מאחורי הגדר" שמזכיר לנו את סיפורו של אבי האומה שנטש את בנו הבכור, ושילח אותו עם אִמוֹ אל המִדבָּר, ומשטמת עולם השתררה בין צאצאיו של אותו בן נטוש ומקופח לבין צאצאיו של הבן המועדף.

הסיטואציה בפתח סיפור זה מציבה תמונה של "עולם הפוך" שבּוֹ הגויה הזקֵנה שקוריפינשצ'יכה, המגדלת בביתה את מארינקא האסופית, למעשה חיה ב"גטו", מוקפת ביהודים השונאים אותה ועושים הכול כדי להבריח אותה מן השכונה. נאמר ששכונה זו "נתייהדה" כולה, ורק "ערלית" אחת (שמה נגזר מן המילה "סקורפיון" – "עקרב" בלשונות העמים) מתבצרת כמו ב"גטו", ואילו ילדי היהודים אינם חדלים מלהציק לה ולמרר את חייה.

הסיטואציה הזאת עומדת, כמובן, בניגוד אירוני לכל הסטֵרֵאוֹטיפּים המקובלים: תחת היהודי השנוא, החי ב"גטו" חיי מצור ופחד וסובל מן ה"שקצים" המשסים בו את כלביהם, לפנינו גויה רדופה היורשת את מצבו הטיפוסי של היהודי הנצחי. היא חוששת לעזוב את מעונהּ, ויוצאת לדרכה בשבילים עקלקלים מִפּחד השכנים היהודים; היא סוגרת את בת חסותה היתומה מאחורי מנעול ובריח, לבל יבולע לה. מעת לעת היא משיבה לשכניה כגמולם, ויוצרת "מעגל דמים" של איבה נצחית, ללא-מוצָא.

ביאליק הפך כאן אפוא את היוצרות, ברוח סיוּמהּ של מגילת אסתר: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם [...] וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם [...] וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם" (אסתר ט, א-ה). במציאוּת הגלותית, שבָּהּ היה היהודי שנוא ורדוף, הוא צִייר עולם הפוך ואבּסוּרדי שבּוֹ ניתנו ליהודי הכוח והשלטון; עולם שבּוֹ רגשות האיבה של הציבור השליט – הוא הציבור היהודי שניתנה לו השררה – מופנים כלפי "גטו" קטן של ערלים חסרי הגנה (ומה גם שתי נשים שחיות בגַפָּן ושונאות זו את זו).

נאמר כאן במרומז: האין שקוריפינשצ'יכה מתועבת בעיניכם? ראו כיצד הופך המיעוט הבלתי רצוי מטרד לסביבתו! ראו כיצד הופך המיעוט המסרב לנטוש את ביתו "שעיר לעזאזל" ומטרה לפריקת כל רגשות הכעס והאלימות של הרוב השליט! ואידך זיל גמור.

והנה, במציאוּת הגלותית המעוּותת הזאת, שכּולהּ כיעור, עולה ופורחת אהבתם שוברת המוסכמות של נֹח ושל מארינקא: הוא צעיר יפה-תואר ושחור שֵׂעָר, בן יחיד להוריו הסוחרים, שכמוהו כ"נסיך", והיא – רועת חזירים יפיפייה זהובת שֵׂעָר, בת-בלי-אב, המתרצה לצעיר היהודי ולחיזוריו ולבסוף נושאת לבדה את פרי אהבתם. סיפורם של רומיאו ויוליה מפרוור העצים של העיירה האוקראינית מסתיים במילים:

וּבאחד הלילות עמד נֹח וברח עם מארינקא?

אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים. בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל. לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה. וּלאחר סעודת החלב, כשנתיחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק.

.ברי, עלילה רומנטית מלבבת לא תצמח מסיפור אהבתם של נֹח ומארינקא, ונֹח ימשיך לחיות חיים חסרי חן וחסד ורחמים כשל הוריו, הסוחרים קשי-היום מפרוור העצים. מגילת רות מודרנית לא תוכל להיווצר בתנאי הגלות, ועל כן סופו של הסיפור כל כך כעור, מאכזב ואנטי הֶרואי.

כי מה יעלה בגורלה של מארינקא האסופית? יש להניח שגם בנהּ יגדל כמוה כאסופי וכבן-בלי-אב (הגם שאביו חי מאחורי הגדר). לכשיגדל הילד, ילדו של נֹח שיגדל מצִדהּ השני של הגדר, הוא יצטרף לחבריו ה"שקצים", ויילחם (כאביו בשעתו) בנערי בני-ישראל באותן מלחמות נערים המתוארות בסיפור בפירוט רב. לאמִתו של דבר, הוא יילחם בילדיו של נֹח, שייוולדו לו מאשתו היהודייה, שאין הוא אלא אחיהם למחצה. ילדו של נֹח, שנולד מאחורי הגדר, יפליא יום אחד את מכותיו באחיו למחצה (מלחמות הילדים שבסיפור הן רק דימינוטיב – תמונה ממוזערת – של מלחמות הדמים הגדולות הניטשות בין עמים ולאומים). גורלו של נֹח יהיה כגורל אבי האומה, שהפקיר את בנו, שנולד לו מאמתו הנכרית, ושילחו למִדבָּר, לצרפוֹ לאוהלי אדום, שונאי זרעו.

במקביל, תמונתה של מארינקא הניצבת עם התינוק בזרועותיה מעלה בתודעתנו גם את תמונתה של האם מרים-מריה והתינוק בזרועותיה. אף תינוק זה נולד לאב יהודי, ונדחק אל מאחורי הגדר על ידי בני עמו שהקיאוהו מקִרבם (ובדומה לבנם של נֹח ומארינקא). שוב, התנכרות של עם לאחד מִבָּניו הולידה את אחת השנאות הגדולות ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית – שנאה שאת תוצאותיה אנחנו חוזים מבשרנו עד עצם היום הזה.

השם נֹח מעיד שלפנינו גיבור הנושא את שמו של אבי כל הגזעים; הליכותיו בתחילת הסיפור מלמדות שאין הוא מבדיל בין הנבראים בצלם. נֹח חי כביכול במציאוּת פְּרֶה-מונותיאיסטית, שבָּהּ בישלו עדיין גדי בחלב אמו והעלוהו זבח ושלמים לאלילי המזל, השפע והפריון, והוא נוהג כאילו מעולם לא נתגבהו מחיצות של דת וגזע בין איש לרעהו. ואולם, ברגע ההכרעה, הוא נוטש את מארינקא ואת בנו לגורלם המר, מסתגר בקרפיפו, והמחיצות בינו לבין האישה הזרה מתגבהות. האיבה הישָׁנה נושנה שבין זרעו לזרעהּ (שאינו אלא זרעו) לא תפוג ולא תתפוגג במהרה.

עיון בשיריו האחרון של ביאליק – במחזור הכמו-אוטוביוגרפי "פרֵדה" – מלמד שהמשורר הביע הזדהות דווקא עם הילדים הנטושים הללו, שהוריהם שלחום לארץ גזֵרה. גם הוא עצמו, לאחר שהתייתם, חש עצמו ילד נטוש, לאחר שהופקד בבית הסב והופרד מאחיו הקטנים. בימיו האחרונים, אגב חיבור שיריו "אלמנות" ו"פרֵדה", החותמים את מחזור שיריו האחרון, מצא ביאליק את צידוק הדין למעשה העוול הזה שעוללה לו אִמו שלא במתכוון, כהגר בשעתה:

הוֹסִיפוּ שַׁאֲלוּ עוֹד אֶת-הָאֵם הַמִּצְרִית, תּוֹעַת הַמִּדְבָּר,

מֶה הָיָה לָהּ וּלְלִבָּהּ בְּהַשְׁלִיכָהּ אֶת-יַלְדָּהּ הַצָּמֵא,

מַאֲכָל לַשָּׁרָב, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים, – וּשְׁעַרְתֶּם אוּלַי כָּמוֹנִי,

מָה רָאֲתָה אִמִּי עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֶל נַפְשָׁהּ,

בְּאוֹתוֹ הָעֶרֶב הַמַּר וְהַנִּמְהָר, אוֹר לְיוֹם הַפְּרֵדָה,

שֶׁכָּכָה הִתְרַפְּקָה עָלַי וְכָכָה נִפְעֲמָה וְנָבוֹכָה,

וְלָמָּה כֹּה הִצְמִידַתְנִי אֶל לִבָּהּ, שׂוֹחֶקֶת אֵלַי וּבוֹכָה - - -

ושורות אחדות לאחר מכן, בפתח השיר "פרֵדה", כרך ביאליק את גורלו בגורלו של יצחק, הבן האהוב שנשלח אל העקדה, ובגורלו של בן-הנגר, שנשלח אל נתיב התלאה הנצחי – הלא היא ה"ויאַ דולורוזה" מן האוונגליונים, המצטרף לגורלו של בנהּ של הגר:

וּבְבֹקֶר אָבִיב כְּלִיל בְּדֹלַח, בַּעֲמֹד הָעוֹלָם כֻּלּו

בְּטָהֳרוֹ וּבְזִיווֹ הָרִאשׁוֹן, וּבְטֶרֶם יָקִיץ הַפַּרְבָּר

עַל הֲמוֹנוֹ וּשְׁאוֹנוֹ לְזַהֲמוֹ (אֵין זֹאת כִּי בְּבֹקֶר כָּזֶה

הִשְׁכִּים אַבְרָהָם אָבִינוּ וַיּוֹלֶךְ אֶת-בְּנוֹ לָעֲקֵדָה)

קָמָה אִמִּי, הִתְפַּלְּלָה, וַתָּצַר אֶת-מְעַט בְּלֹאַי [...]

וְסִדּוּרוֹ הַבָּלוּי שֶׁל אַבָּא, זֶה חֶלְקִי מִכָּל-יְרֻשָּׁתִי

(צֵידַת מִשְׁנֶה לִיתוֹמָהּ: הָאַחַת – לִנְתִיב הַיָּגוֹן,

הַנָּכוֹן לְפָנָיו כַּיּוֹם, וְהָאַחַת – לִנְתִיב כָּל-חַיָּיו) - - -

ביאליק הדגים ביצירתו, פעם אחר פעם, איך יצאה מבני העניים המעונים הללו תורה חדשה, אך גם כיצד הולידו מעשי העוול והאיוולת האלה שנאת-עולם לעם-עולם. בסיפור על נֹח ומארינקא הראה ביאליק במשתמע כי בימי קדם, עת ישב העם על ארצו ועל מולדתו, לא חששו מפני נישואין עם נשים זרות, ולעתים נישואין אלה הניבו פרי הילולים; ולעומת זאת, במציאוּת הגלותית המעוּותת והמסורסת אהבה כזו יכולה רק להסתיים בסוף טרגי.

מה היה קורה אילו התעקש נֹח לשאת את מארינקא לאישה? בימי קדם היה מהלך כזה מתקבל בברכה, ומביא להשבחת הגזע (כזכור, דוד המלך, נינה של רות המואבייה, היה "אדמוני עם יפה עיניים", ומאבותיו המואבים ירש אולי גם את כושרו בשדה הקרב). גם ילדם של נֹח ומארינקא יכול היה להביא ברכה לעם ישראל, אילו הסתייע הדבר. מארינקא האסופית הן לא הייתה צריכה לשכנע איש כדי לעבור את הגדר, כי לא היו לה הורים ומורים שיאשרו את צעדיה. היא פשוט הייתה צריכה להחליט לקשור את גורלה בגורל עם ישראל ולהסתפח אליו, כפי שהכריזה רות בשעתה באוזני חמותה "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א, טז). ואולם, בימינו, לא היה נותן המִמסד הרבני לנישואים כאלה את ברכתו, והיה מציב כל מכשול אפשרי בדרכם של האוהבים.

בשנים שבהן עזב ביאליק את אירופה ועלה ארצה, כבר צבר סיפור המשיכה בין הגזעים והלאומים משמעויות אקטואליות למכביר. דווקא בתקופה שבה נתבססה הגזענות באירופה, העלה ביאליק כאמור ב"אגדת שלושה וארבעה" את סיפור זיווּגם הצולח של עלם עברי ועלמה נכרייה, זהובת שֵׂער, מתוך בוז גמור לעקרונות תורת הגזע.

המנהיג הציוני חיים גרינברג סיפר ברשימה בעיתון דבר מיום 3.1.1947 על נסיעתו ברכבת מברלין ללייפציג בשנת 1924 במחיצת ביאליק, ובמחיצת אישה ובתה הבלונדינית אלזה, בעלת העיניים הכחולות. ביאליק השתעשע ברעיון האבּסוּרדי להציע לאם שהוא ורעייתו יאמצו את ילדתה:

ומה אם היא שיקסה'לה [...] תוך שנה תשכח אלזה את עברה הטבטוני, ותלמד מפי זמירות שבת [...] מהו גזע? פושקין מוצאו מאפריקה. נפוליון הריהו איטלקי. ואם היו חוטפים את הגאון מווילנה בילדותו ומוכרים אותו לעבד במדבריות אפריקה – האם היה נשאר יהודי? [...] לא יעבור זמן רב והיא תהיה בת ישראל כשרה לכל פרטיה ודקדוקיה, ותאמין כי רבניצקי הוא הסבא שלה.

בהשיאו ב"אגדת שלושה וארבעה" עלם עברי ועלמה נכרייה, רמז ביאליק שבעמנו השיוך הלאומי נקבע על-ידי עניינים תלויי תרבות, ולא באמצעות סממנים חיצוניים כצבע שיער ועיניים. דת ולאום הרוצים להתבדל מן הסביבה כדי לשמור על תרבותם, זכאים לעשות כן, ואין לגנותם על כך. לא דומה הדבר להתבדלות מן הזר והאחר בשל צבע שיערו וצבע עיניו ולהוקעתו, שפירושה גזענות; ומאחר שהעם מגדיר עצמו לפי עניינים תלויי תרבות, כמו שפה למשל, לא חשש ביאליק מלגנות את המִמסד הקהילתי בגולה, שלא טרח ללמד את הבנות עברית: "זה היה עוון פלילי ואסון מסוכן. אם הנשים הנכריות היו למכשול בימי עזרא ונחמיה, הנה נשינו אנו היו לנו לנשים נכריות והיו לנו למכשול בחינוך בנינו" (ח"נ ביאליק, דברים שבעל-פה, כרך א, עמ' כו). תרבות איננה רק דת, אלא גם ספרות ואמנות, וכדי שגם הבת תוכל להיות חלק מֵעַמה, עליה לשלוט בשפה העברית, ולא רק בשפה היהודית.

ביאליק מעולם לא צידד בהסתגרות גטואית בגבולות התרבות היהודית, והציע לידידיו "לייהד" סיפורים זרים, ואף הוא עצמו נהג כך. הסינתזה שבין התרבות הזרה לתרבות ישראל, טען ביאליק, הניבה לא פעם בעבר פֵּרות ראויים, וגם בהווה יש בה פוטנציאל עצום שראוי לנצלו.

לא הייתה כאן התבוננות נאיבית וחד-ערכית: ביאליק ידע היטב שבסגירות ובבדלנות יש מחנק, אך יש בהן גם ביטחון ותריס בפני התבוללות. הוא אף ידע היטב שבפתיחות כלפי העולם הרחב יש סיכויים וסיכונים כאחד, ויעידו על כך שיר "קנוני" כדוגמת "לבדי", או שיר-ילדים כדוגמת "עציץ פרחים". ואולם, ביאליק ידע לשקול את הסיכויים כנגד הסיכונים, ולהחליט שבתנאי ריבונות (להבדיל מתנאי הגלות, שבהם לא היה העם אדון לגורלו), הסיכויים שבפתיחות רבים על הסיכונים הכרוכים בה.

בעשור האחרון שלו הפנה ביאליק את ערפו לאירופה והשליכה אל מאחורי גוו, עלה לארץ-ישראל, למקום שחוּן ומִדבָּרי, שבו נוצרו שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות, ששנאת עולם שוררת בין בניהן, ושאלת האתוס של העם המחדש ימיו כקדם העסיקה אותו ללא הרף. האם ימשיך עם ישראל להיות "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט), או שמא יפתח את שעריו לרווחה לגר ולזר? האם ישַׁנה את אורחותיו ואת ערכיו, או שמא ימשיך להסתגר בגטו תרבותי ומדיני, ויגרור אתו לארץ-ישראל את כל קלקלות הגולה? תיק"ו.