באש כלניות לוהט הגיא
על פזמונו של אלתרמן "כלניות"
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1722 , 14/02/2022
"כלניות" – שירם של אלתרמן וּוילנסקי – חוּבּר בעבור התכנית השנייה של תאטרון "לי-לה-לו" (ינואר 1945), והיה בתוך זמן לא רב ל"ספינת הדגל" של הזמרת שושנה דמארי. מסַפּרים שכאשר הציב ב-1945 שלטון המנדט בארץ את החטיבה המוטסת השישית, שחייליה חבשו כומתות אדומות וכונו בפי בני הארץ "כלניות", נסגר התאטרון זמנית בחשד ש"כלניות" של אלתרמן נכתב כדי לקנטר את החייל הבריטי ולהציגו כבעל עטרת אדומה ולב שחור.
מזיכרונותיו של האמרגן משה וָלין מתברר ששושנה דמארי סירבה בתחילה לשיר את השיר בטענה שהוא אינו קרוב ללִבָּהֹ.1 מותר כמדומה לשעֵר שרתיעתה האינטואיטיבית מן השיר נבעה לא מן התמליל, אלא מן הלחן, שהמערך המלודי שלו – במיוחד בפזמון החוזר המשתפך בסנטימנטליות יתֵרה – מתאים ל"מחזמר" יידישיסטי של גולדפֿאַדן יותר מאשר לזֶמר ארץ-ישראלי עם גוון מזרחי כמקובל ברפרטוּאַר שלה (ובמאמר מוסגר: אלתרמן הצעיר תרגם את מחזהו של גולדפֿאַדן "המכשפה", על פזמוניו, אך רק כְּרזת-החוצות שרדה בארכיונו ואילו התמליל המתורגם אבד ואיננו).
השיר "כלניות" הוא בָּלָדה פשוטה למראה, בת שלושה פרקים, המסַפרת את קורותיה של נערה אחת בשלוש תקופות של חייה. בחלקו הראשון של השיר הנערה יורדת לעת ערב אל הגיא לאסוף פרחים, ומביאה לאִמהּ זֵר כלניות. בחלקו השני – הנערה שהייתה לעלמה, יורדת שוב אל הגיא, הפעם עם בחיר-לִבּהּ, ומגישה לו זר כלניות. בחלקו השלישי – הנערה מן הבית הראשון כבר הזדקנה, ועכשיו היא אישה ישישה שנכדתה חוזרת מן הגיא ומגישה לה זר כלניות. מבנהו של השיר פשוט, אפילו נאיבי ופשטני. ואולם, כרגיל, יצק אלתרמן גם בשיר "קל" שנכתב למען "הבמה הקלה" רעיונות מורכבים למכביר, שלא יעלה בידינו להביא אלא אחדים מהם. נתבונן תחילה בשיר עצמו:
א. הָעֶרֶב בָּא. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת. אֲנִי חוֹלֶמֶת וְרוֹאוֹת עֵינַי: הַגַּיְאָה נַעֲרָה קְטַנָּה יוֹרֶדֶת וּבְאֵשׁ כַּלָּנִיּוֹת לוֹהֵט הַגַּיְא. אֶת הַפְּרָחִים לִצְרוֹר הִיא תְּלַקֵּט לָהּ, וּבַשְּׁבִילִים הַמִּתְכַּסִּים בְּטַל אֶל אִמָּא הִיא נֶחְפֶּזֶת וְקוֹרֵאת לָהּ: הַבִּיטִי מַה הֵבֵאתִי לָךְ בַּסַּל! כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת. כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת. שְׁקִיעוֹת בָּהָר תִּבְעַרְנָה וְתִדְעַכְנָה, אֲבָל כַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד תִּפְרַחְנָה. סוּפוֹת לָרֹב תֵּהֹמְנָה וְתִסְעַרְנָה, אַךְ מֵחָדָשׁ כַּלָּנִיוֹת תִּבְעַרְנָה. כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת. | ב. שָׁנִים עוֹבְרוֹת, שׁוּב הַשְּׁקִיעָה יוֹקֶדֶת. הַנַּעֲרָהּ גָּדְלָה, יָפְתָה בְּלִי דַּי. הִיא אֶל הַגַּיְא עִם בְּחִיר-לִבָּהּ יוֹרֶדֶת וְשׁוּב כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּגַּיְא. מוֹשִיט אֵלֶיהָ בְּחִיר-לִבָּהּ יָדַיִם וְהִיא, צוֹחֶקֶת וּטְלוּלָה מִטַּל, אֵלָיו לוֹחֶשֶׁת בֵּין הַנְּשִׁיקוֹתַיִם: הַבֵּט נָא, מָה אָסַפְתִּי פֹּה בַּסַּל! כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת. כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת. שְׁבוּעוֹת הָאַהֲבָה, הוֹי, תִּשָּׁכַחְנָה, אֲבָל תָּמִיד כַּלָּנִיּוֹת תִּפְרַחְנָה. כִּי הַשְּׁבוּעוֹת כָּלּוֹת כְּמוֹ עָשָׁן הֵן, אַךְ הַכַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד אוֹתָן הֵן. כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת. | ג. שָׁנִים עָבְרוּ. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת. הַנַּעֲרָהּ כְּבָר סָבְתָא, יְדִידַי. הִנֵּה כְּבָר נֶכְדָּתָהּ לַגַּיְא יוֹרֶדֶת וְשׁוּב כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּגַּיְא. וּכְשֶׁקּוֹרֵאת הַנַּעֲרָה אֵלֶיהָ: הַבִּיטִי סָבְתָא מַה הֵבֵאתִי לָךְ - מִצְּחוֹק וָדֶמַע זוֹהֲרוֹת עֵינֶיהָ וְהִיא זוֹכֶרֶת שִׁיר מִזְמוֹר נִשְׁכָּח: כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת. כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת. כֵּן, הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶמֶר, אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר. אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אִם בֵּין סוּפוֹת וָרַעַם פָּרְחָה הַכַּלָּנִית לוֹ, לוּ רַק פַּעַם. כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת. |
כדאי לזכור ולהזכיר: זהו פרי-עטו של משורר שהיה גם אגרונום ומהנדס חקלאי, המציג לפני קוראיו ושומעיו את חוקי-טבע היציבים שאינם משתנים גם בעת סערה (כמו מעגל היום והלילה, מעגל עונות השנה ומעגל החיים, מחזור הזרע), ובצִדם גם את הערכים האנושיים הנצחיים שאינם משתנים, כמו אהבת אם לילדיה, למשל. הגורמים היציבים ביותר בשיר זה של אלתרמן הם האדמה והאישה. הגבר, בחיר-לִבָּהּ של הצעירה, מוצג כאן כגורם מזדמן וזמני, החולף עם הרוח ביחד עם שבועות האהבה שלו, כשם שבממלכת החי שבטבע הזכר בדרך-כלל מרביע את הנקבה ולרוב נעלם מִחייהָ. על כך אומר השיר: "שְׁבוּעוֹת הָאַהֲבָה, הוֹי, תִּשָּׁכַחְנָה, / אֲבָל תָּמִיד כַּלָּנִיּוֹת תִּפְרַחְנָה".
בפתח השיר משובצת הצורה "גַּיְאָה" (המורכבת מן המילה העברית "גיא" בתוספת ה"א הכיווּן), אך צורה זו נועדה גם להזכירנו ש- Gaia היוונית, מקבילתה של Terra הרומית,2 היא "האדמה", "אימא-אדמה" או "אֵלת האדמה", וכי מיתוסים רבים נטווּ סביב טמינת הזרע באדמה, גידולו של הדגן וקצירתו. האדמה והאישה (שגם היא מכוּנה תכופות "אימא אדמה") הן היסודות העמידים בעולם, ואילו את היחסים ש"בינו לבֵינה" אין שירת אלתרמן מונה בין אותם יסודות העומדים במבחן הזמן. לאדמה ("גאיה") יש פני יאנוס: היא גם הרחם המוליד חיים חדשים וגם בור רקב וקבר. על כן כינה אלתרמן עוד בשירו "אל הפילים" (כוכבים בחוץ, 1938) את אדמת העולם בכינוי "תֵּבֵל רַחוּמָה / רַחוּמָה עֲטִינִית". לכאורה מדובר כאן על מהות חומלת ואוהבת, או על מהות אהובה (השורש רח"ם עניינוֹ "אהבה"), אך אסמכתו של התואר "רחומה" ל"עטינית" מלמד על היות האדמה יֵשות נשית, שרחם ועטינים לה. רחמה של האדמה היא גם רחם מוליד ומניב וגם בור קבר שבּוֹ נטמנים ולדותיה של האדמה בבוא יומם (ואגב, אלתרמן כינה את האדמה בתואר "רַחוּמָה" שנים אחדות לפני שהשתמש בכינוי זה אלכסנדר פֶּן בשירו "על גבעות שיח' אברק").
•
כמו שאול טשרניחובסקי, הרופא המשורר, שהתמחה במדעי החיים ומתח בשירתו קו של אנלוגיה בין חיי האדם לבין חיי הצמחים, כך גם אלתרמן האגרונום, שהִרבּה לרמוז ביצירתו למחזור הזרע שבטבע. שני המשוררים הגדולים כתבו על מעגל החיים ועל המיתוסים הרבים שנטווּ סביב מחזוריוּת הזריעה והקציר, השתילה והאסיף, הנטיעה והקטיף. בשירו "פָּרחה הכלנית" תיאר טשרניחובסקי את הפרח האדום לא כסמל רומנטי, אלא כסמל של מלחמה ושל שפיכוּת דמים: "פָּרְחָה הַכַּלָּנִית אֲכוּלַת הָאֵשׁ,/ מַטִּיפָה דָמֶיהָ בִּמְלֹא כָל הָאָרֶץ / [...] וְהִיא הָיְתָה סָבִיב עַל כָּל גֶּבַע, גָּיְא…". סביב שמה של הכלנית (השם Anemone רומז שעלי הכותרת של הכלנית חולפים עם הרוח) נִטווּ מיתוסים אחדים, וטשרניחובסקי הציג אותה בשיר זה גם כסמל ההפכפכות, הבוגדנות והקנאה, כמו בשירה הקלסית בכלל, ובשירת אוֹבידיוס בפרט.3
גם אלתרמן, כמו טשרניחובסקי, תיאר בשיר "כלניות" את היסודות היציבים שבטבע מול אלה הקמֵלים והנסחפים (כמו נִדרי האהבה המתוארים בשיר כעניינים ארעיים החולפים עם הרוח). בסגנונו הגדוש בפרדוקסים, תיאר אלתרמן דווקא את הכלנית – "פרח הרוח" וסמל החלוף במיתולוגיה היוונית – כגורם מגורמיו היציבים של הטבע ("כִּי הַשְּׁבוּעוֹת כָּלּוֹת כְּמוֹ עָשָׁן הֵן, / אַךְ הַכַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד אוֹתָן הֵן"). לפרדוקס הזה יש הנמקה ראליסטית ברורה: הכלנית היא חלק מהטבע האדיש לשינויים המתחוללים בספֵרה האנושית. על כן היא מוצגת כאן כגורם יציב ובלתי משתנה, חרף שמהAnemone – – המעיד על קוצר ימיה.
אך בכך אין סגי: אלתרמן יצק כאן רעיונות משנֵי תחומי דעת נוספים, לכל הפחות, המעניקים לשירו עומק ומשמעות: האחד מקורו ברעיון היסטוריוסופי שהנחה את יצירתו מתחילתה ועד סופה בדבר המעגליוּת המאפיינת את תולדות האנושות, והשני מקורו ברעיון שלפיו יצירות הספרות והתרבות – לרבות המיתוס, האגדה וספרות הילדים – מסוגלים להוליד מציאוּת חוץ-ספרותית. אלתרמן ההיסטוריוסוף תיאר בשירו את מעגל החיים ואת מעגל הדורות, וכן את רגעי האושר והפחד הפוקדים את חיי הפרט ואת חיי העם והעולם.
שירו משנת 1945, המציג את צבעו האדום של הגיא, המלא בפרחים אדומים, "מתכתב" לכאורה עם האידֵאולוגיה הלאומנית של הגרמנים הקרויה "דם ואדמה" (Blut und Boden) הקושרת בין הגזע לבין הקרקע שעליה גדֵל גזע זה. לכך רומזים שירים אלתרמניים כדוגמת "כיפה אדומה" ו"אל הפילים", משיריו המרכזיים של הקובץ כוכבים בחוץ (1938), שנכתבו ופורסמו ערב מלחמת העולם השנייה. שיריו אלה מזדהים רק לכאורה עם הרעיון האָטָוויסטי של "דם ואדמה", ורק לכאורה הם משבחים את הרעיון הרומנטי של "הפרא האציל", איש הטבע והיערות. משירים אלה ודומים לאלה ניכּר דווקרא הפחד הגדול מפני אותם שבטים טֶבטונים, שביססו את השקפתם על רעיונות לאומניים כאלה, ועתה הם מתעוררים מרִבצם ומאיימים על העולם ועל האנושות.4
המיתולוגיות שממזרח וממערב גדושות בסיפורים על פרח אדום שצמח על מקום קבורתם של עלמים צעירים שמתי בדמי ימיהם, בקרב או מחמת אהבה נכזבת. ידוע הסיפור על האל תמוז (גירסתו המזרחית של אדוניס היווני), שבמקום קבורתו צמח פרח אדום. מאגדות כאלה נולד גם הסיפור העברי על הפרח הקרוי "דם המכבים", שלפיו פרח דם-המכבים צומח בכל מקום שבו נפלה טיפת דם מדמם של המכבים. כיום, פרח זה הוא סמל של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ומדבקה הנושאת את תמונת הפרח נענדת על דש הבגד בעצרות זיכרון. מנהג זה, שהונהג בשנים האחרונות, דומה לענידת פרח הפרג בבריטניה לזכר הרוגי המלחמה. ייתכן שסיומה של מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 – שנת חיבורו של הפזמון "כלניות" – גרם לאלתרמן להיזכר בפרחי הפרג שבשיר "בשדות פלנדריה" שציין את מותם של צעירים בקרבות מלחמת העולם הראשונה.5 סופות עוברות על העולם ותולשות את עלי הכותרת של הכלנית והפרג, רומז שירו של אלתרמן, אך האדמה לעולם עומדת ושושלת הדורות אינה נפסקת.
אלתרמן הדגיש בפזמון "כלניות" את חלקן של הסבתא ונכדתה, כי ביקש לייצג את שני קצותיו של מעגל החיים (הילדוּת והזִקנה) מצדו הנשי היציב – מעגל המקביל למחזור הזרע. כאמור, לגבר יש בפזמון זה חֵלק קטן ושולי, והוא נזכר בסמוך להבטחות שהופרו, בין משום שלא שמר על נדרי הנאמנות ובין משום שהלך למלחמה ולא שב ממנה לביתו.
ל"גיא", הנזכר כאן ארבע פעמים, יש ב"ארון הספרים העברי" שלל של קונוטציות מוֹרבּידיות, כגון בצירופים "גיא בן הנום", "גיא ההרגה", או גיא צלמוות". גם בעת החדשה נקשר הגיא עם פגעי המלחמה, כגון בשירו הידוע של ארתור רמבו Le dormeur du val על חייל שגווייתו שכדורי רובה פילחוּהָ שרועה בגיא ונראית בעיני המתבונן כגופו של צעיר מנומנם. רבים תרגמו את השיר הזה לעברית תחת הכותרת "הישן בגיא" או "הנרדם בגיא". מכל מקום, הגיא המלא בכלניות אדומות הוא סמל שכֵּפל-פנים לו, סמל המכיל בתוכו את הפכי האהבה והבגידה, החיים והמוות. הכלניות הפורחות בו הן כאמור סמל של מותם של גברים עוּלי ימים, ובמיוחד הן מסמלות את מותם של חיילים צעירים במלחמה.
ואם הזכרנו את הסבתא ונכדתה, אין לשכוח את אגדת "כיפה אדומה", שהיא גם כותרת אחד משירי כוכבים בחוץ. אלתרמן היה כידוע בנו של מייסד גן הילדים העברי, שחיבר גם שירים לגיל הרך. דודו היה זלמן אריאל שחיבּר ספרי ילדים וערך את סִדרת ספרי הלימוד מקראות ישראל (שבתוכה נתן העורך הזדמנות לאחיינו הצעיר לכתוב ולפרסם שירים, ושירי חג ומועד במיוחד). בעידוד דודו תרגם אלתרמן הצעיר ספרי ילדים ונוער, כגון המלחמה לאש מאת ז"ה רוני (הבכור) ורֶדי הזקֵן מאת פרדריק מריאט. מוטיבים תמימים מסִפרות הילדים, בעת ששולבו ביצירתו ה"קנונית", עברו אצל אלתרמן בדרך כלל טרנספורמציות אירוניות.
כאמור, בשיריו "כיפה אדומה" ו"רועת האווזים" (כוכבים בחוץ), הנראים כשירי ילדים תמימים, וכן בפזמון "כלניות" הנראה כאמור כפזמון פשוט ופשטני, הציג אלתרמן במשתמע את תפיסתו ההיסטוריוסופית המציגה את התקדמותה של האנושות במעלה הדורות. הסערות והסופות מייצגות, כמובן, את הפרקים הקודרים של ספרי ההיסטוריה. את ההפוגות שבין הסופות והמלחמות מייצגת התמימות האנושית של רועת האווזים המחייכת "בֵּין דַּף לְדַף". בשירים אלה, הנושאים כותרת של אגדת ילדים, מתארגנת המציאוּת במעגלים הולכים וגדלים – למן "הסיפור הפשוט" ובו סיפורו של ילד השומע אגדה מפי אביו לעת ערב, או סיפּוּרהּ של נערה היורדת לגיא כדי לקטוף פרחים ועד לסיפור ההיסטוריוסופי הגדול המקיף את חיי האנושות מימי בראשית ועד למציאוּת המודרנית.
ה"רֶוויוּ" החוגג והמסחרר שבשירים אלה, עם דמויותיו הצבעוניוֹת מסיפורי הטף הוא לעִתים קרובות "משתה ערב דֶּבר" בהימוט סדרי עולם, לנוכח מראות המלחמה ומוראותיה. שירים כאלה מראים שגם בעולם ה"הרמוני", שאליו עורגים הרומנטיקונים, שולטים החוקים הדרוויניים של "כל דאלים גבר". ביוּתוֹ של הרוע באגדות אינו משַׁנה את התכונות הבסיסיות הקמאיות של האדם, וצמרתו החשוכה של היער בשיר "כיפה אדומה" מקדירה גם על הג'ונגל העירוני המודרני כבימים הראשונים של טרם היות האדם.
את הפזמון "כלניות" מסיימים דברים חידתיים למדיי שגם בהם טמונים הרהורים היסטוריוסופיים מרחיקי לכת: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אִם בֵּין סוּפוֹת וָרַעַם / פָּרְחָה הַכַּלָּנִית לוֹ, לוּ רַק פַּעַם". מה פשר המילים הבנויים במתכונת הברכה המקראית "אַשְׁרֵי הָאִישׁ", המוצבת בפתח ספר תהלים (ויש לה וריאנטים רבים כגון "אשרי אדם", "אשרי אנוֹש", "אשרי הגבר", "אשרי העם", "אשרי הגוי" ועוד)?
מתברר שגם אלתרמן הִרבּה להשתמש במחווה הרטורית הזאת הפותחת ב"אשרי" ברבות מיצירותיו. כך, למשל, שירו המוקדם "יתד", שנשאר גנוז במגירה, מסתיים בהצהרה: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר כָּזֹאת / אֶת יְתֵדוֹ תָּקַע". ב"שירים על רְעוּת הרוח" (1941) כתב אלתרמן "וְאַשְׁרַיִךְ לְשׁוֹן חָרוּצִים"; ובטור שפרסם אלתרמן על עתיד רשות השידור של המדינה שבדרך ("ברדיו", הארץ, 13 בפברואר 1944), כתב אלתרמן: "וְתָכְנִית חֲדָשָׁה תְּשֻׁדַּר לָהּ לִכְנַעַן / וְאַשְׁרֵי שֶׁיִּזְכֶּה...". ב"מריבת קיץ" (1945) כתב אלתרמן על השולמית (האומה המתחדשת) את המילים: "וְאַשְׁרֵי שֶׁרָאָה אֵיךְ [...] נִכְנַסְתְּ"; ובשורות החותמות את הקובץ עיר היונה (בסוף השיר "נספח לשיר צלמי פנים"), נכתב: "אַשְׁרֵי בָּאָיו, אַשְׁרֵי / רוֹאֵי עֵינוֹת שְׁחָרָיו בּוֹקְעוֹת". אפילו גיבורו של אלתרמן קיפודי מיצירתו הגדולה האחרונה "המסכה האחרונה" ממלמל לעצמו: "אַשְׁרַי שֶׁקַּמְתִּי וָאֶבְרַח".
אלתרמן קרא קריאת "אשרי..." אל מול דמותו של כל אדם שראה מראות בראשית, או נטל חלק בבריאת עיר, בנטיעת עץ, ב"מעשה בראשית" אמנותי. הוא ראה עצמו בר-מזל על שזכה לראות את חולות הזהב בטרם הלכה ונבנתה עליהם לנגד עיניו "העיר העברית הראשונה". הוא ראה עצמו בר-מזל גם על שהצליח להפריח כלניות , אם לא בגינה אז לפחות בשיריו, אף לשכֵּך בעזרת שיריו את נזקי הסוּפה והסער. הוא ניחם את עצמו לא פעם באומרו שאם "בָּגד" ביעודו ולא עבד עבודה חקלאית, ואם לא יצא להגן על ארצו, הוא לכל הפחות עודד את העם ואת צבאו בשעותיהם הקשות. וכדברי טשרניחובסקי בשירו "אם ניחשתָּ לאור": "אִם נִכְנַס אֶל הַלֵּב וּמָחָה שָׁם כְּאֵב / אַךְ מִזְמוֹר, אַךְ אֶחָד מִשִּׁירֶיךָ [...] אַתָּה שְׁלִיחוּתְךָ / כִּי עָשִׂיתָ".
הערות:
כך סיפר האמרגן משה וָלין בספרוֹ מיומנו של האימפרסיו משה ולין (בעריכת א' שפי), במת האמנים, תל-אביב תש"א; ימים של חול וכוכבים: אימפרסריו עברי בארצנו, הביא לדפוס אריה חשביה, תל-אביב 1998. סיפור זה מסופר גם במאמרו של חן מלול "כששושנה דמארי סירבה לשיר את כלניות", באתר "הספרנים" של הספרייה הלאומית, וראו: https://blog.nli.org.il/windflower/?utm_source=activetrail&utm_medium=email&utm_campaign=tochen12dec2017
הכלנית, הקרויה Anemone (פרח הרוח) נחשבת פרח שהרוח תולשת בנקל את עלי כותרתו, ומשאירה אותו עם גבעולו ואבקניו השחורים בלבד. ייתכן שאלתרמן הושפע כאן, בין השאר, מן הסרט הפופולרי "חלף עם הרוח", שגיבורתו ששמה סקרלט (שפירושו "שָׁני", כצבע הכלנית) עומדת בסצנת הסיום עם אהובהּ על רקע השקיעה האדמונית במטע של משפחתה, משפחת חקלאים מן הדרום. סקרלט משתמשת בביטוי "חלף עם הרוח" שהיה לכותרת הספר (1936) והסרט (1939) כשהיא תוהה אם ביתה שבמטע "טרה" ,עדיין עומד על תִּלו או שגם הוא נסחף עם הרוח שנשבה בארצות הדרום בזמן מלחמת האזרחים. הספר והסרט עוסקים הן בפגעי המלחמה הן בפגעי האהבה.
מקור השם Anemone (פרח רוח) בנימפת הרוחות "אנמונה", שזפיר – אל הרוח המערבית – כהתאהב בה ואשתו הקנאית הרגה אותה (טיפות הדם שלה הפכו לפרחים אדומים שמתים בקיץ ומתחדשים מדי חורף). סיפור זה מסופר בספר העשירי של ה"מטמורפוזות" של אובידיוס, ובתרגום שלמה דיקמן: "פרח צמח מן הדם הרותח וצבע של דם לו / צבע גרעין הרימון שקליפה עדינה תסתירנו; / גון ארגמן לו. ימים בכל זאת, לא ירבה זה הפרח, / כי עלעלי עטרתו רפויים, מעמד לא יחזיקו, / חיש ישירום הרוחות, שעל שמן הוא נקרא עד ימינו". סיפורים מיתולוגיים דומים מסופרים על אדוניס היווני ועל נעמן (אדוניס ֹהכנעני). בערבית נקראת הכלנית شقائق النعمان (shaqayiq alnaeman) והשם הערבי "אל-נעמן" מזכיר גם את השם הכנעני "נעמן" וגם את השם היווני "Anemone".
ראו בערך "soil and blood" בכל אנציקלופדיה, לרבות ויקיפדיה.
ראו רשימתי "פרגים באוקטובר-נובמבר", חדשות בן עזר, גיליון 1702 מיום 2.12.2021.