בחתירה אל מצולות הנפש
עודכן: 31 במרץ 2023
עמלה עינת / המעגל נסגר / הוצאת ביתן 1992
פורסם: מאזנים / 3 ס"ז ינואר 1993
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
בחתירה אל מצולות הנפש
על קובץ סיפוריה החדש של עמלה עינת
האם יש הבדל בסיסי בין סיפורת פסיכולוגיסטית של סופר "מן השורה" לבין סיפורת שכותב אדם, שהוסמך כפסיכולוג? שאלה זו הו רלוונטית יותר ויותר עם הצטרפותם בשנים האחרונות של אחדים מבעלי המקצועות הסיעודיים אל חוגי הסופרים העברים (תופעה שולית בעבר, שצברה תאוצה רבה בעשור האחרון). במקביל, אף הולך כמדומה וגובר העניין של "סתם" סופרים של כל ימות השנה בספרות הפסיכולוגית והפסיכיאטרית המקצועית (כניכר מרומאנים רבים, שבו בעשור האחרון, והנוטעים פה ושם בקורא את התחושה הבלתי-נוחה, שהידיעות על נפש האדם נקנו בחיפזון כלשהו, מתוך HANDBOOK, זה או אחר).
כתיבתה של עמלה עינת, מכל מקום, בולטת טביעת-העין של איש-המקצוע האותנטי ובהיר-העין, שהפנים זה מכבר את הידע המקצועי, ושחיכה שנים רבות להעלאת החומר ההיולי ממעמקים. בולטת גם היכולת לגעת בעצב החשוף ברגישות ובתבונה, ולהתבונן לעתים במציאות בפיכחון "קליני" חסר-מעורבות, אך לעולם לא ביחס צונן ומשולל אמפאתיה. ואף זאת: אין יחסה של הסופרת כלפי גיבוריה הבדויים, יצירי דמיונה, יחס חד-ערכי או מגמתי, וככלל מתגלה בו אמביוולנטיות והתרוצצות בין רגשות סותרים. ניתן בדרך-כלל לאתר בו, בצד יסודות אמוטיביים, טראגיים בעיקרם, גם איזו בת-שחוק סלחנית או קריצת-עין אירונית, גלויה או מובלעת, המעידה על יכולתה של הסופרת לראות את המציאות - עגומה ומלאת-נכאים ככל שתהא - במורכבותה ובריבוי-פניה.
במקום שסופרים "מן השורה" בוחרים מיני תחבולות ספרותיות - מוטיבים חוזרים, דימויים, רמזים מטרימים, שיבוצים ותחבולות בין-טקסטואליות למיניהן - בוחרת עמלה עינת את דימוייה ואת האנאלוגיות שלה "מן החיים": פנים תפוחים, דיבור אפאתי, איתותים כאלה ואחרים של שפת הגוף. אפילו כותרות הסיפורים שונות בתכלית ממה שמקובל בסיפור העברי לדורותיו, והן משקפות את ריתמוס החיים ואת הדיבור היומיומי, הטבעי והבלתי-אמצעי. כל אלה ממירים בכתיבתה של עמלה עינת את הקודים הספרותיים, השחוקים והמוכרים, שכבר היו למדרס סופרים. כך, למשל, משמיעה הרווקה המזדקנת בקליניקה של הגניקולוג יבבה חנוקה "אבא!" (בסיפור המרגש "השאלה - אם בכלל?", הפותח את הקובץ), ואילו האב מייבב בשעות מחלתו הקשות "אוי מאמאל'ה שלי", בכמיהה של ייאוש נורא.
כך, למשל, חוזרת בסיפורים, השונים לכאורה זה מזה תכלית שינוי, דגם קבוע של מע-יחסים של אהבה-איבה בין אשה בישנית ופגיעה, לבין גבר נרגן ונרגז, הזורק תכופות מרה על סביבותיו, המסתיימת בזיק של מרד, שניצת וכבה. דפוס כזה עומד בבסיס הסיפור "זה בכל זאת עניין של אומץ - כנראה", המתרחש כאן ועכשיו, וגם בבסיס הסיפור הארוך "המעגל נסגר", המגולל את פרשת-חייה הטראגיים הכבושים של סבתה של הדוברת.
ברוב הסיפורים, ניחנה האשה ברגישות ובתובנות מחודדות, ואף-על-פי-כן, ואולי דווקא משום כך, היא סולחת לגבר שבמחיצתה, ומוחלת לו על אי-רגישותו ועל פגיעותיו הקטנות והגדולות. כוחה הוא בחולשתה, ולהיפך, חולשתה מתגלה ככוח לא-מבוטל. הסיטואציה המורכבת הזו, המוארת באור כה אותנטי, משכנעת באמת הפנימית שלה מחטיבות רחבות של הסיפורת הכמו-פמיניסטית, הבת לאחרונה במקומותינו, והנשמעת לא אחת כפלאקט חד-ערכי, ולא כשיקוף כן ואמיתי של המציאות "כמות שהיא".
*
שלא כספר סיפוריה הקודם של עמלה עינת ("אני שונא אותה דוקטור!", 1987), שבו כל סיפור עסק בעניין אחר ומזווית-ראייה אחרת, שלעולם לא חזרה על עצמה ולא הזכירה את קודמתה, ספר-סיפוריה החדש מגלה איזו אחדות שבתוך ריבוי, ויכול היה להפוך בנקל ין "סאגה" של שלושה דורות ויותר.
בחלקו הראשון של הספר סיפורים, הכתובים ללא פרספקטיבה היסטורית, בגוף שלישי בעיקר, ובמרכזם גיבורה בידיונית, אך הנראים ונשמעים לא אחת כסיפור וידוי, שהממד הפרסונלי או האוטוביוגראפי שבו ניכר היטב בין השיטין. הקליפה הבידיונית הדקה אינה מסוגלת להעלים, בסיפורים טעונים אלה, את קרבתה של המספרת למושאי סיפורה.
בחלקו השני - נובלה משפחתית במוצהר, עלילה המתפרשת על פני דורות אחדים. תחילתה בימי הקונגרסים הציוניים הראשונים, והיא הו ומסתעפת כמעט עד לימינו אנו. את שני חלקי הספר מגשרים, כאמור, מוטיבים פסיכולוגיסטיים חוזרים, המקנים לוין אחידות, גם אם רופפת במקצת. נרמז גם, שתכונות אחדות עוברות בירושה ובתורשה מדור לדור, כבמעין "קללה" או "ברכה" גנטית, המקנה לנשות המשפחה גורלות דומים, הצפויים כאילו מראש.