ביאליק "סוגר חשבון" עם מנדלי מוכר-ספרים
עודכן: 9 בדצמ׳ 2024
לרגל יום פטירתו של שלום-יעקב אברמוביץ ביום 8 בדצמבר
ח"נ ביאליק ראה במנדלי מוכר-ספרים (1836 – 1917) את אחד ה"מנטורים", שהכניסוהו אל "קריית ספר" העברית. בימי שבתו באודסה היה ביאליק בין אותם צעירים שפקדו את ביתו של הסופר הקשיש, וסייעו לו בעבודתו הספרותית. מנדלי העריך את הצעיר המוכשר יותר מאחרים, והפקיד בידיו את תרגום יצירתו "פישקע דער קרומער" (תרגומו של ביאליק נקרא "נון כפופה"), אך גם מתח עליו ביקורת וגרם לו עגמת נפש רבה.
נביא כאן דוגמה קטנה של "התכתבות" מחוכמת של ביאליק הבוגר, שכבר נודע בשערים כגדול סופרי ישראל, עם יצירה מוקדמת שלו, לשם "סגירת חשבון" עם מי שמתח על יצירתו המוקדמת ביקורת נוקבת. לדעתי, גם אם נכתבו הדברים שיפורטו להלן שלא במתכוון, אלא פרצו מאליהם מתוך התת-מוּדע של מחברם, יש בהם כדי להעיד בוודאות על "סגירת חשבון" שערך ביאליק עם ה"מֶנטור" הגדול שלו – מנדלי מוכר-ספרים – שאותו כיבד והעריץ כל ימיו, וגם אחרי מותו הפליג בשבחיו. מדובר ברשימה, או במסה קצרה, שחיבר ביאליק על בסיס חוויה שחָווה בביתו של מנדלי בהגיע הסופר הגדול לגבורות, וכותרתה "ומנדלי זקן". היא נכתבה ופורסמה שנה לאחר מותו של מנדלי בחורף תרע"ח, בעיצומן של המלחמה והמהפכה.
חרף השבחים הרבים שהעתיר ביאליק על "סבא" מנדלי, ניכּר שהוא לא שכח את יחסו הקריר של מורהו הגדול כלפיו וכלפי יצירתו בראשית דרכו בספרות העברית. למעשה, גם בעלומיו וגם בבגרותו ספג ביאליק מנות גדושות של ביקורת שוללת ממנדלי, ביקורת שהעידה על ערלות-אוזנו של הסופר הגדול למשמע צלילים חדשים, על אי-אמונו ב"תלמידו" הצעיר, או על אי-נכונותו להודות בכשרונו הרב. הביקורת נאמרה כביכול בבדיחות הדעת, אך היא העידה על התנשאותו של הסופר הקשיש על ביאליק ועל אותם צעירים שביקרו דרך-קבע בספרייתו הביתית הגדולה וסייעו לו באיסוף מקורות. מנדלי התקשה כנראה להבין שביאליק – אותו "אפרוח" שהגיע לביתו שבאודסה מן הפרובינציה – גדל, הצמיח נוצות והפך ל"נשר" רחב-מוּטה. הוא המשיך לנהוג בו כבאותו צעיר אנונימי שנהג להתחטא לפניו בעלומיו כבן לפני אביו.
■
את הנאום "ומנדלי זקן", שבמרכז דיוננו, נשא ביאליק באודסה, בא' חנוכה של שנת תרע"ח, במלאת שנה לפטירת מנדלי (הוא נדפס במדור "דברי ספרות" של ביאליק, בין הרשימות, המאמרים והמסות שנכללו בכל כתביו). כדי להבינו לאשורו, מן הראוי להקדים ולתאר את מערכת יחסיו של ביאליק עם "סבא" מנדלי, יחסים שראשיתם בהערצה גדולה של "התלמיד" ל"מורהו" ובהצטרפותו אל אותם סופרים צעירים נבחרים שהסתופפו בצל קורתו. סופם של יחסים אלה בחשבון נוקב, אך סמוי, שערך ביאליק עם הסופר הנודע, שהשפיע עליו בעלומיו, אך מעולם לא הכניסוֹ תחת כנפיו ולא הכיר בערכו.
בשנת 1900, כשהגיע ביאליק הצעיר לאודסה בפעם השנייה כדי להשתקע בה ולהצטרף אל סופריה, חיו ופעלו בה ארבעת הסופרים הגדולים ביותר בספרות ישראל בת-הדור: מנדלי מוכר-ספרים, גדול הפרוזאיקונים העבריים; יהודה ליבּ גורדון, גדול המשוררים; אחד-העם, גדול המסאים; ושלום עליכם, גדול סופרי יידיש. ביאליק הִטה אוזן לגדולי הדור הללו, הטמיע ביצירתו מוטיבים, רעיונות וצייני-סגנון שקיבל מהם ויצר מן השפע הזה סינתזה אישית משלו שלתוכה יצק גם מרכיבים נוספים. הוא הודה בחוֹבוֹ ליצירתם של סופרים אלה בריש גלי, ובמיוחד הודה בחובו למנדלי, הגם שבעשור הראשון ליצירתו השפעת יל"ג על כתיבתו הייתה למיטב הערכתי משמעותית יותר.
ביאליק אף חיבר על מנדלי ארבע רשימות או מסות קטנות ומזהירות ("מנדלי ושלושת הכרכים", "יוצר הנוסח", "בגבורות" ו"מנדלי זקן", הכלולות במדור "דברי ספרות" שבכל כתבי ביאליק). הוא נשא בהזדמנויות שונות נאומים שהפליגו בשבחו של מנדלי, אף הוסיף והאדיר את דמותו "אחרי מות". ביאליק השתייך לאותם סופרים נדיבים ובטוחים בעצמם, שהודו בפה מלא לקודמיהם והתוודו על ההשפעה והשפע שקיבלו מהם. לעומתם, בין סופרי ישראל ניתן למצוא כאלה שמעולם לא גילו נכונות להודות בכך שקיבלו השראה והשפעה מזולתם.
עגנון, למשל, לא אהב לחשוף את מקורות ההשפעה שלו, ותמיד טרח להציג את יצירותיו כאילו נולדו מעצמן, כוֶונוס מקצף הגלים. רק בערוב ימיו, בנאום שנשא בשטוקהולם כאשר קיבל את פרס נובל לספרות, חרג כביכול ממנהגו ונדרש לנושא ההשפעות, באָמרו שרבים שואלים מי הם "רבותיו" בספרות (דהיינו, מה הם מקורות ההשראה שלו). בדרך מתחכמת ומתחמקת אמר עגנון כי "מקוצר הזמן לא אעסוק בביבליוגרפיה ולא אזכיר שמות", ובכל זאת פירט ואמר ש"יש רואים בספריי השפעות של סופרים שאני בעוניי אפילו את שמותיהם לא שמעתי, ויש רואים בספריי השפעות של משוררים שאת שמותיהם שמעתי ואילו את דבריהם לא קראתי. דעתי אני מה היא? ממי קיבלתי יניקה? לאו כל אדם זוכר כל טיפת חלב ששתה מה שמה של אותה פרה ששתה מחלבהּ [...] ראשון לכולם כתבי הקודש, מהם למדתי לצרף אותיות, שניים להם משנה ותלמוד ומדרשים ופירוש רש"י על התורה". 1
ברי, עגנון הטעה את שומעיו ותעתע בהם. לגבי דידם של סופרי דורו היו התנ"ך וספרות חז"ל בבחינת לקסיקון חי שהמושג "מקור השפעה" אינו חל עליו. כשם שאי אפשר לומר על סופר בן-ימינו שהוא "מושפע" מן המילון, כך אי אפשר לומר על סופר כדוגמת עגנון שהוא "מושפע" מהתנ"ך או מן המשנה והתלמוד. לשם ה"הגינות" ו"מלֵאוּת התמונה", לא פָּסַח עגנון גם על כל אותם "בהמות וחיות ועופות" שמהם למד ו"הושפע". בריאיון שנתן ב-1966 לעיתון היומי ניו-יורק טיימס כחודשיים לפני שזכה בפרס נובל, השתמש עגנון במטפורה דומה לזו שנקט בטקס הפרס ("לאו כל אדם זוכר כל טיפת חלב ששתה מה שמה של אותה פרה ששתה מחלבהּ"). למראיינו ג'יימס פרון, שליח העיתון בישראל באותם ימים, אמר עגנון: "כשהשור לועס את העשב הוא אינו רוצה שאנשים יתבוננו כיצד הוא לועס וכמה הוא לועס".2
ועל כן, את יהודה-ליבּ גורדון ומנדלי מוכר-ספרים, את דוד פרישמן ויצחק-ליבוש פרץ, את חיים-נחמן ביאליק ושמחה בן-ציון, את יוסף-חיים ברנר ואת אורי-ניסן גנסין (ובספרות העולם – את תומס מאן וארתור שניצלר, את פרנץ קפקא וברונו שולץ) לא הזכיר עגנון אפילו ברמז קל שבקלים, ובכך עורר את חמתו של הסופר משה שמיר, שמָחה על התעלמותו של עגנון בנאומו זה מן הספרות העברית החדשה בנאום הנובל שלו.3 ואכן, לכולם הודה עגנון, אך לא לאותם סופרים שסללו לו את הדרך, אף לא לאשתו שהקדישה לו את חייה והדפיסה בעבורו את יצירותיו מתוך כתבי-היד הבלתי-קריאים שלו, שפִּענוחם דרש ממנה התמחות ומסירות-נפש.4
ביאליק, שהופיע על במת הספרות העברית כעשור לפני עגנון ועלה עליו בכשרונותיו (ביכולת המופלאה שלו לחבר במקביל שירה ופרוזה פורצות דרך, לרבות פזמונים ושירי ילדים, בכשרונו בחידוש מילים, בהקמת פרויקטים בעלי חשיבות לאומית ועוד ועוד), הודה כאמור לא אחת בחובו הגדול ליל"ג ולמנדלי מוכר-ספרים ומעולם לא ניסה להתכחש לשפע שקיבל מהם. את מנדלי כינה בשם "יוצר הנוסח", ובמילים אלה הכתיר מאמר ובו טען שמנדלי יצר את ה"שבלונה" שלתוכה יצקו הוא ובני דורו את רעיונותיהם.
הכרת התודה של ביאליק התבטאה גם במעשים, ולא רק במילים: עוד בראשית דרכו עשה ביאליק ימים שלמים בספרייתו הגדולה של מנדלי כדי לסייע לו למצוא מראי-מקום שנדרשו לו לעבודתו, הוא סייע לו בתרגום "פישקע החיגר" לעברית (את התרגום הכתיר בכותרת נון כפופה).5 הוא ניצב לצִדו של מנדלי גם בזמן שבן-יהודה הסביר במכתב למערכת "הפועל הצעיר" מדוע נפסלה מועמדתו של מנדלי מלהיבחר לחבר ב"ועד הלשון".6 הוא ביקר בביתו של מנדלי גם לאחר שזה עזב את אודסה והעתיק את משכנו לשוויצריה לאחר מהפכת הנפל של שנת 1905. בקצרה, ביאליק גילה את נדיבותו בהזדמנויות רבות, וגמל למנדלי מנה אחת אפיים על ששימש לו בתחילת דרכו מקור בלתי-נדלה של השפעה והשראה .7
לנוכח ההערכה והחיבה שהגה ביאליק למנדלי ולאור "שעות מנדלי" הרבות שאגר במהלך השנים, מותר כמדומה להניח שהוא לא שָׂבַע נחת מתגובתו של מנדלי על סיפורו הראשון "אריה בעל גוף". על תגובה זו סיפר ביאליק מקץ שנים בהרצאה שנשא בסניף "הנוער העובד" בתל-אביב בשנת תרפ"ח, במלאת עשר שנים לפטירת מנדלי. לפי התיאור ניכּר שדבריו של מנדלי נאמרו באירוניה, ואפשר שנאמרו בחיוך סלחני, אך בכל מקרה יש להניח שהם הסבּו בשעתם לביאליק עלבון צורב:
ביציאתי לאודיסה, ממקום נוח במובן החומרי, אל מקום בלתי נוח, היה הרצון להיות בקרבת מנדלי ולעזור לו בתרגומי סיפוריו. [...] כשבאתי לחצרו [...] רעדו כל עצמותי בפני ה"זקן". הן עוד הייתי צעיר, ונדפס אז סיפורי הראשון "אריה בעל גוף", שנכתב תחת ההשפעה החזקה של מנדלי. חוות-דעתו של מנדלי על סיפורי הייתה בשבילי בחינה, אם אוכל לקבל עליי לתרגם. הזקן היה קורא כל מה שהיה יוצא בעברית. הוא היה אחד מהמבינים הדקים. והיה גם ערמומי בחוות-דעת שלו. היה עושה עצמו כלא יודע וכלא זוכר, כשהיו שואלים אותו חוות-דעת על דבר טוב שקרא. שאלתיו ברעדה אם קרא את סיפורי "אריה בעל גוף". אך מנדלי אינו נחפז – "אה, כן, אריה בעל גוף? אה כן, כמדומה שקראתי. אכן קראתי!" והוא מוסיף – "כלום כדאי לאבד כל כך דיו על מנוּול כזה? אני הייתי פוטר אותו בעמוד אחד".8
תגובתו המעליבה של מנדלי על סיפורו הראשון של ביאליק הייתה למעשה חוליה אחת בשרשרת של עלבונות. תחילה הוא העמיד פנים שאינו בטוח אם קרא את הסיפור אם לאו, אחר כך הודה שבעצם קרא אותו אך בקושי זוכר אותו, ולבסוף האשים את ביאליק בארכנות ובעיצוב גיבור לא ראוי (באָמרו שגיבורהּ ה"מנוּול" של היצירה אינו ראוי ליותר מעמוד אחד). ראוי עוד לציין בהקשר זה כי גם בשנת 1901, לאחר שביאליק הקדיש לא מעט מזמנו ומכשרונו לתרגום ספר הקבצנים מיידיש לעברית, לא הייתה דעתו של מנדלי נוחה מהתרגום, וגם אותו הוא האשים בארכנות: "פשטות וצמצום חסר תרגום זה – מוכרח אהיה לתרגמו בעצמי".9
מנדלי לא גילה אפוא נדיבות רבה כלפי בן-חסותו הצעיר, אף לא זיהה את כשרונו האדיר, או שמא זיהה אותו וביקש לקצץ את כנפיו ולרַפּות את ידיו. לימים נהג ביאליק לשבּח כל סופר צעיר שהביא לו את ביכורי יצירתו, עד שדבק בו הכינוי "שר המסְכּים" (על משקל "שר המשקים"; בראשית מ, א). מנדלי, לעומת זאת, לא זו בלבד שלא שיבח את ביאליק על סיפורו הראשון שבא בדפוס, אלא גם קיצר בתגובתו והעליב אותו על ארכנותו. הוא אף רמז שסיפור על גיבור בזוי כל כך מוטב שלא היה נכתב וחבל שבא לעולם.
ראוי לזכור ולהזכיר כי את הארכנות למד ביאליק דווקא ממנדלי, שכּל "ציוריו" צוירו בפרטי פרטים ועל יריעה רחבה. על ארכנותו של מנדלי עמד ביאליק במסתו "מנדלי ושלושת הכרכים", בדבּרוֹ על "מידת הרחבוּת" של מנדלי: "ר' מנדלי אינו נוהג ביצירה מנהג החריף, שהוא קפדן וצר עין, אלא מנהג הבקי, שיש לו רב [...]. צבעיו גדושים ושמנים, הבד שלו גדול ורחב-ידים, ומכחולו מטַייל על הבד ברחבה ובלאט" ("דברי ספרות", כל כתבי ביאליק). והנה דווקא מנדלי, שהִרבּה בפרטים ובמילים, "גער" בביאליק על שהאריך בדבריו. הוא אף נזף בו על שבחר בגיבור "מנוּול" שאינו ראוי שישחיתו עליו דיו ומילים רבות ("אני הייתי פוטר אותו בעמוד אחד").
ייתכן שהידיעה על הביקורת השוללת שקיבל הסיפור "אריה בעל גוף", שביאליק לא הסתירהּ מרֵעיו בקריית ספר העברית, עשתה כנפיים והגיעה גם אל ברדיצ'בסקי. בבואו לסקור את סיפורו הראשון של ביאליק, גינה ברדיצ'בסקי את נטייתו של המסַפּר הצעיר להאריך בדברים. ואם מנדלי אמר לביאליק שדי היה לו להסתפק בעמוד אחד, ברדיצ'בסקי טען שדי היה לו לביאליק בשניים-שלושה "קווים נאמנים" כדי לתאר את גיבורו. על סגנונו הסיפורו של ביאליק כתב במאמרו "בספרות היפה":
מנדלי מאריך – והרבה-הרבה ממלאכתו למד ביאליק בסיפורו זה – ואוהב להאריך [...] קווים נאמנים שניים ושלושה דיים היו לתאר את התמונה; אבל על ידי הריבוי הנפרז הכול מתנועע ומתפּתל, מתלבט ומתחבט בעיני הקורא [...] שפיכת מעיים, ריסוק אֵברים, מליקת הראש, רציצת גוּלגולת וריטוש הבטן – אלה המלח והתבלין, ששיחותיו של אריה ממולחות ומתובלות בהם, כאילו היה דורש בחכמת-הניתוח. ככה מסַפּר גם ביאליק, הוא כופל ומשלש, הוא לוקח קנה ומודד, מודד ומרשם - - -
ברדיצ'בסקי, שהתברך בסגנונו הגבישי והמצומצם (בנוסח הסגנון הקומפקטי של היינריך פון קלייסט), היה משוכנע ככל הנראה שהוא עולה בכשרונו ובשיעור קומתו על המשורר הצעיר. הוא האשים אותו בארכנות והציגוֹ כאֶפִּיגון של מנדלי. ביקורתו הצייקנית על "אריה בעל גוף" נכתבה אמנם ברוחה של הביקורת שמתח מנדלי על סיפור זה, אך ברדיצ'בסקי מצא הזדמנות לתפוס "שתי ציפורים במכה אחת" ולהאשים את השניים – את המקור ואת חקייניו – בארכנות שלא לצורך.
■
מותר כמדומה לשער שביאליק לא רווה נחת מן הביקורת שמתחו גדולי הסיפורת בדורו – מנדלי וברדיצ'בסקי – על ניסיונו הראשון בכתיבת פרוזה. הוא תלה תקווֹת בסיפור זה, השקיע בו את מיטב אונו ולא שיער כנראה שדווקא ידידו הבכיר מנדלי ידבר בגנותו וינסה לרַפּות את ידיו. מברדיצ'בסקי נפרע ביאליק בהקדשה קצרצרה שרשם לו על ספר שיריו (כמפורט בפרק הסיכום של ספרי צפרירים, 2013), אך לראש מנדלי המשיך ביאליק לקשור כתרים גם לאחר מותו. לפני פטירתו של מנדלי נפטרו גם י"ל פרץ ושלום עליכם, מקברניטיה של ספרות יידיש המודרנית, והם לא זכו מפיו או מקולמוסו של ביאליק לדברים כה נמלצים כדברים שכּתב במסתו "ומנדלי זקן".
ביאליק גילה אפוא נדיבות רבה בשבחים שחָלק למנדלי, אך מעולם לא זכה ממנו לדבר שבח. להפך, הוא ספג ממנו עלבונות לא מעטים, שהלכו ונערמו ככל שנקף הזמן. מנדלי אמנם הודה לפני י"ד ברקוביץ שביאליק החביב מסור לו "כמו בן", אך גינה באוזניו את שירו החשוב "בעיר ההרֵגה", הוא השיר שבזכותו הונח על ראש ביאליק כתר "המשורר הלאומי". מנדלי ראה בו שיר השופך מלח על פצעי האומה בשעתה הקשה ביותר, פרי-עטו של מחבּר ששכח כי "לֹא לָךְ הַחֶרְפָּה כִּי אִם לִמְעַנָּיִךְ" (כמאמר יל"ג בשירו "אחותי רוחמה"). את העלבון הצורב ביותר השמיע מנדלי על הפואמה "מגילת האש", שהייתה חידוש גמור ביצירת ביאליק ובספרות העברית כולה. לאחר פרסום "הברֵכה" זמן קצר לאחד "מגילת האש" הביע מנדלי במשתמע את אי-שביעות רצונו מן "המגילה" החדשנית, באָמרו: "ואתא מיא וכבה לנורא" ("באו מים וכיבו את האש", בלשון "חד גדיא"). הוא אף אמר לידידיו כי כמעט שטבע ביצירתו השוצפת של ביאליק, שיש בה קולות וברקים ללא רעיון כלשהו.10 ביאליק הבליג והוסיף לשבּח את מנדלי, אך בין שיטי הטקסט הלכה ונטוותה הנקמה, ביודעין או שלא ביודעין ומתחת לסף-ההכרה. מסה זו שימשה לביאליק לדעתי כעין מאזן חיים ו"סגירת חשבון".
■
כזכור, סיפורו של ביאליק "אריה בעל גוף", שעליו יצאה צעקתם של מנדלי ושל ברדיצ'בסקי, הוא סיפור על סוחר עצים גס מן הפרוור, בעל-גוף ופְשוט-הליכות, שבעברו פרק "מכובד" של גנֵבת סוסים. אריה תאֵב הכוח והממון, משתוקק לעלות בסולם החברה ובונה לעצמו בית מידות, חלף הבקתה העלובה שבָּהּ התגורר עם חנה, אשתו ההמונית. המוזמנים לחנוכת הבית, בהם יהודים למדנים ויחסנים, נהנים מן הארוחה העשירה, עד לאותו רגע פָטָלי שבּוֹ עולה על השולחן פשטידת הקיבה המהודרת שהכינה חנה בת הקצב. ריחה הרע של הפשטידה מבריח מן הבית את "היהודים היפים", ואריה נשאר עם השולחן העמוּס בכל טוב, בין חבריו העגלונים, שאותם העמיד בתחילת הערב בצד, בשולי הבית. עכשיו אפילו העגלונים לועגים למִשבַּתו של אריה, לאחר שספג עלבון צורב ונתנמכה דמותו. והנה, קריאה שהויה במסה הקטנה "ומנדלי זקן" מגלה שזו בנויה בתבנית סיפורו של ביאליק "אריה בעל גוף" – אותו סיפור ראשון של ביאליק שמנדלי שילח בו הערה צינית וחרץ את משפטו, לדין ולא לחסד.
הָא כיצד? המסה "ומנדלי זקן" מספרת בקווים כללים על שנותיו האחרונות של גדול המסַפּרים בדורו שבימי ההולדת שלו היה מהלך בין מעריציו הרבים "ומראהו כארי שבחבורה" (גם אריה, גיבור סיפורו של ביאליק, מתואר כמלך החיות). נזכר מראהו ההדור, תנועותיו הקלות, קומתו הישרה ושיחתו הנאה. התיאור ספוג כולו בחומריות, בנחישות ובכוחניות. נזכרים "שטרי החוב" וה"נכסים" וה"קניינים", ממש כמו בסיפור "אריה בעל גוף".
בעוד פרק ב' בסיפור "אריה בעל גוף" פותח במילים "הגוף החסון והמוצק [...] זה כאלון זה, שאפילו באות כל הרוחות שבעולם ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו", הרי פרק ב' במסה פותח במילים "ואולם גם חוסן רוח כזה של הסבא לא לעולם". גם מנדלי מוצג אצל ביאליק כאלון זקן וחסון ("מנדלי ושלושת הכרכים") וכאלון חסון, עתיק ימים וכבד ענפים ("בגבורות"). בשעה שגיבורו של ביאליק, אריה "בעל גוף", מוצא תחת המשטח שלו משטח נוסף של קורות עץ ישנות שמהן הוא מקים את ביתו החדש, הרי מנדלי במסה "בגבורות" מתואר כאלון ששולח "שורש חדש אל מעמקי האדמה ומוצא שם מתחתיו מעיין חדש למחייתו". לשניהם – לאריה "בעל גוף" ולמנדלי מוכר-ספרים – מתגלה בהֶסַּח הדעת מטמון חבוי, המעניק להם עושר בלתי נדלה ומעודד אותם להמשיך בדרכם ולבצר את עתידם.
לא אחת מתח ביאליק קווים של אנלוגיה בין גיבורי האון והממון, שכוחם בשריריהם, לאנשי הרוח שכוחם במוחם. על אריה "בעל גוף" נאמר שגם מלאך המוות ירא מפניו ("גם המלאך המשחית נרתע לאחוריו מפני בשר ודם שכמותו וּפוסח עליו"), ועל מנדלי נאמר שלא אחת השתאו מקורביו "איש אל רעהו דומם: הבאמת ובתמים יחלום הישיש את אשר יחלום או כי ערום יערים לשר הזִקנה?". כאן וכאן לפנינו אדם חסון וחזק כאלון וכארי, שגם הסער אינו מכופפו. כאן וכאן מתואר אדם המערים על מלאך המוות או על "שר הזִקנה". אריה "בעל גוף" השתדל בנעוריו להידמות לצעירים הנכריים "בעוז פניהם וּבעותק צַווארם", ומנדלי מתואר במסתו של ביאליק "בעוז פניו וגבורת רוחו". שש פעמים נאמר על אריה "בעל גוף" ש"יש לו...", ועל מנדלי נאמר ש"יש לו רב" ("מנדלי ושלושת הכרכים"), תוך רמיזה לדברי עֵשָׂו ליעקב ("יֶשׁ-לִי רָב אָחִי"; בראשית לג, ט). ובכלל, שני הגיבורים – הן אריה הפשוט, שכוחו בשריריו, הן הסופר האנין, שכוחו במוחו – מתוארים במשתמע כ"גויים" חזקים ונחושים, ולא כיהודים רכּי-לב ורחמנים.
בהמשך המסה הקצרה "ומנדלי זקן" מתוארת סעודה, המעידה גם היא שאת הזיכרון שהעלה על מנדלי בנה ביאליק לפי הקומפוזיציה של סיפורו "אריה בעל גוף": לפי "ומנדלי זקן", מנדלי, מנהיג החבורה, האריה שבקֶרב השועלים, מזמין את כולם לשמחה הנערכת בביתו. אשתו פייסי מגישה מכל טוב מ"מאבוסיה" (בסיפור "אריה בעל גוף" נזכר ה"אבוס" ובסיפור "מאחורי הגדר" נזכרים ה"מאבוסים"). כנגד הפשטידה שבסעודה שעורך אריה לרגל חנוכת ביתו, במסיבה שבבית מנדלי יש שתי פשטידות! ואולם, כשם שהאירוע שבסיפור מסתיים בפֿארסה, כך גם האירוע בבית מנדלי אינו עולה יפה ומסתיים בביזיון גדול. כאן וכאן הסעודה אמורה הייתה לרומם את בעל-הבית, אך היא מנמיכה ומשפילה אותו עד לשפל המדרגה. מנדלי, שהזדקן בינתיים, מתואר במסה כמי שמרבה בשיחה ומשמיע שלא לצורך דברים המביכים את הקרואים, אף מעליב שלא לצורך את אחד הקרואים. גם בסיפור וגם במסה המסיבה הופכת לפֿארסה וכולם נשמטים ממנה לאט לאט (אפילו צירוף המילים "פלפלא חריפתא" מופיע בשני המקומות – בסיפור ובמסה).
הכלל המקראי קובע "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (דברים יט, טו), וכאן לפנינו לא שניים או שלושה עדים, אלא עשרה עדים לכל הפחות. הקומפוזיציה של שתי היצירות – הסיפור הארוך והמסה הקצרה – היא אותה קומפוזיציה: איש חזק כאלון וכאריה מזמין את מיודעיו ל"סעודת שלמה", כדי להפגין את יכולתו ואת תפארתו, אך יוצא מן האירוע באוזניים מקוטפות כמי שקומתו נתנמכה לאחר שהושפל עד דכּא. גם צירופי לשון מן הסיפור המוקדם מצאו את דרכם למסה שנכתבה כעשרים שנה מאוחר יותר.
ביאליק הוכיח במסה "ומנדלי זקן" שיש לא מעט מן המשותף בין אדם פשוט כמו גיבורו אריה "בעל גוף" לבין אדם מֵרוּם היחס כדוגמת מנדלי (שפסל את גיבורו של ביאליק וכינהו "מנוּול"): שניהם אוהבים כבוד, שניהם אוהבים מאכלים טובים, שניהם אוהבים להתכבד בקלון הזולת ושניהם חיים בהכחשה ואינם מוכנים להבין ש"לא לעולם חוסן". כאן וכאן מתוארת האישה המעמיסה על שולחן האורחים מ"מאבוסיה" (המילים "אבוס" ו"מאבוסים" מתאימה לאריה "בעל גוף", מלך העגלונים, אך צורמת בהקשר המנדלאי). סיפורו של ביאליק מסתיים בתיאור שניים מבניו של אריה המנגנים בחלילים, ואילו במסה נזכרים שני "בני הזקונים" של מנדלי (שני ספריו האחרונים) המקבילים לשני בניו של "אריה בעל גוף".
מדוע כינה את ספריו של מנדלי "בני זקונים"? כי בניו, יוצאי חלציו, כנראה נעדרו מן המסיבה לכבוד אביהם. בנו של מנדלי, מיכאיל אברמוביץ', התנצר למורת רוחו של אביו, ובנותיו התרחקו גם הן מן היהדות. בנו של מיכאיל, וסבולוד אברמוביץ', נכדו הבכור של מנדלי, היה טייס הניסויים הראשי של האחים רייט ומחלוצי הטיִס ברוסיה. הוא נספה בתאונת טיסה בשנת 1913, במלאת שבעים וחמש שנים לסבו. קשה שלא להרהר בכך שאילו התלהב מנדלי מוכר-ספרים מן הרעיון הציוני ואלמלא הִפנה לו עורף, ייתכן שבניו היו עולים לארץ-ישראל ולא מתרחקים מעמם ומתפזרים ברחבי אירופה – ברוסיה, בצרפת ובבלגיה.
אכן, כברוב סיפוריו של ביאליק, החשבון הסופי עדיין לא נסגר, וחלק ממנו עתיד להיפרע בדורות הבאים. קו הדמיון האמִתי שבין אריה "בעל גוף", גיבורו ה"מנוּול" של ביאליק, לבין מנדלי שגינהו, הוא ששניהם שייכים לאותם יהודים שהִפנו עורף לציונות ובטחו ב"צרורותיהם". אריה "צפיר", גיבור סיפורו הראשון של ביאליק שוכב על "צרורותיו" ומגַדל בביתו שני בנים צעירים (שֹעירים-צפירים-צעירים), המנגנים בחלילים כאותם סָטירים מחיבורו של ניטשה הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה. צעירים אלה, המתבוללים בתרבות נֵכר, לא יצרפו את קולם למאמץ הלאומי הגדול הקורא להתיך את עגלי הזהב ולתרום את צרורות הכסף למען "יציאת מצרים" המודרנית. באמצעות הדימוי הניטשיאני של מנגינת החלילים של הסָטירים מתח ביאליק ביקורת נוקבת על אותם מִבּני העם – בני "דוֹר המִדבּר" דהאידָּנָא – שיישארו סרוחים על "צרורותיהם", וקול פעמוני הגאולה של העת החדשה לא יגיע לאוזניהם.
על אלה שהמשיכו לשכב סרוחים על "צרורותיהם" כתב ביאליק את שיריו "מֵתי מִדבּר האחרונים", "בִּרכת עם" ו"אכן חציר העם". על אותם יהודים שדאגת עמם מהם והלאה חיבר ביאליק גם את סיפורו "אריה בעל גוף" שנכתב במקביל להתכנסותם של הקונגרס הציוני הראשון והשני. גיבורו הסוחר של סיפור זה הוא מיהודי "דור המדבר", שקול שופרי ה"תחייה" הלאומית לא הגיע ולא יגיע לאוזניהם; יהודים שחייהם נטולי חדוות חיים, וכל מִבטחם ב"צרורות" הכסף התופחים שלהם.
על יהודים כאלה, האדישים לתמורה המרגשת שחלה בחיי עמם כתב ביאליק גם בשורות שנמחקו מתוך כתב-היד של שירו הציוני הנודע "בִּרכת עם" (1894). בשורות המחוקות הוא עודד את בני עמו המתמהמהים לשנות את ערכיהם, להמֵס את "עגלי הזהב" ולהיחלץ לעזרת העם, אף הִתרה בהם במפגיע שצרורותיהם התפוחים לא יצילוּם מכיליון בשעת מצוקה:
"הִמַּסּוּ נָא עֶגְלֵי הַזָּהָב, הִתְעוֹרְרוּ, / יַשְּׁרוּ הֲדוּרִים לְעַמְּכֶם הָרָשׁ /
בְּטֶרֶם, מְצוּקִים, כַּמְּלוּנָה תִּתְפּוֹרְרו; / מִבְטַחֲכֶם – קוּרֵי עַכָּבִישׁ, בֵּית עָשׁ".
ביאליק הראה במסתו "ומנדלי זקן" שגיבורו אריה "בעל גוף" ומבקרו הגדול מנדלי מוכר-ספרים, שפסל אותו, אינם שונים כל כך זה מזה. יותר מחוט אחד של אנלוגיה מקשר ביניהם. שניהם בחרו להשליך את יהבם על "קוּרֵי עַכָּבִישׁ, בֵּית עָשׁ". שניהם בחרו בשלווה המדומה הזאת, שמקורה באותם ביטחונות "מוצקים", שעתידים היו להתגלות עד מהרה כצל עובר וכמוץ לפני רוח. ואידך זיל גמור.
הערות:
עגנון הסכים להודות רק שקרא את סיפורו של קפקא "הגלגול" ("Die Verwandlung"). בדברים שנשא עגנון ביום הולדתו של דב סדן, הכחיש הסופר את ההנחה ש"ספר המעשים" הושפע מסיפורי קפקא, באָמרו: "ומה שמזכירים עליי את קפקא טעות היא. קודם שפרסמתי את 'ספר המעשים' לא ידעתי מסיפורי קפקא חוץ מסיפורו די פערוונדלונג )הגלגול) [...] קפקא אינו משורש נשמתי, וכל שאינו משורש נשמתי אני איני קולט אותו ואפילו הוא גדול כעשרה זקנים שכּתבו את ספר תהִלים" (מעצמי אל עצמי, ירושלים ותל-אביב תשל"ו, עמ' 256). למעשה, עגנון ניסה לחבּל בכל ניסיון לאתֵר ביצירתו מקורות השפּעה והשראה.
מעצמי אל עצמי, ירושלים ותל-אביב תשל"ו, עמ' 87.
ראו: יהודה ויזן, "ראיון של עגנון שלא פורסם", וואלה (תרבות) מיום 7.5.2014.
ראו בספרו של אבינועם ברשאי הרומנים של עגנון, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב 1988, עמ' 203. כשנפגשו שני הסופרים, חזר עגנון וטען כי הספרות העברית החדשה כלל לא השפּיעה עליו.
איגרות ביאליק, כרך א, עמ' קנ-קנב.
עדות מעניינת על עבודתו של ביאליק במחיצת מנדלי מצויה בספרו של נתן גורן פרקי ביאליק (תש"ט), עמ' 18-16, שבּוֹ מתוארת עבודתם המשותפת של 'הסבא' ו'נכדיו'. מנדלי נהג לתוּר בספרים עתיקים, במילונים ובשאר ספרי מקורות אחר הצירוף 'המדויק', הלוכד בדיוק נמרץ את כוונתו. לשם כך גייס כמה מן הסופרים הצעירים, שביקרו בביתו, והדריכם בדרכי הספרים. בתורת שוליה של רב-אמן, הבקיא ורגיל ברָזי הלשון הרמזנית, קיבל ביאליק עליו לתרגם לעברית את "פישקע החיגר" (בשם "נון כפופה"), וראו א"מ הברמן, "ח"נ ביאליק ומנדלי מו"ס מתרגמים את מנדלי", מחברות לספרות, ב, תש"ב, עמ' 91-85; וראו גם: ש' ורסס, "ביאליק מתרגם את מנדלי", בתוך ספרו מלשון אל לשון, ירושלים תשנ"ו, עמ' 283-277.
"על מנדלי מוכר-ספרים" (הרצאה במסיבה בסניף "הנוער העובד" בתל-אביב, סיוון תרפ"ח), דברים שבעל פה, כרך ב, עמ' רכב-רכז.
9. על פרשת התרגום ראו ורסס (1989), עמ' 269 – 270.
10. י"ד ברקוביץ, הראשונים כבני אדם, תל-אביב תשי"ג-י"ד (לפי מהדורת תשל"ג, עמ' 368 – 370).