ביד חזקה ובזרוע נטויה
לציון ה-7 במארס שבו הכניסה גרמניה הנאצית כוחות לחבל הריין בניגוד להסכמים שעליהם חתמה
על שירו של דילן תומס "היד אשר חתמה" (1936)
התנ"ך משתמש בצירופים "בְּיָד חֲזָקָה" ו"בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה" לתיאור מעשי האֵל, במיוחד בנושא יציאת מצרים, כבפסוק: "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שמות ו, ו). ידוע לכול הוא הפסוק: "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים קלו, יב). מתברר שבספרות-המלכים המצרית הקדומה שחוברה עוד לפני החוּמש מתואר פרעֹה כמי שהראה במעשיו את חוזק ידו ואת זרועו הנטויה. בהשתמשו באותם ביטויים שמצויים בספרות המצרית, הראה המסַפּר המקראי שבכוחו של אלוהי ישראל לגדוע אפילו את זרועו של מלך כל-יכול כדוגמת פרעֹה ולמוטט את כוחו.1
בספרות הבתר-מקראית, הביטוי המובהק ביותר של הניב המקראי "בְּיָד חֲזָקָה" מצוי בברית החדשה באיגרת פֶּטרוּס (שמעון) הראשונה, שבָּהּ ממליץ השליח למאמינים: "הַשְׁפִּילוּ עַצְמְכֶם תַּחַת יַד אֱלֹהִים הַחֲזָקָה, לְמַעַן יְרוֹמֵם אֶתְכֶם בְּעִתּוֹ" (שם ה, ו). צירוף המילים "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה" נאמר במקורות כדי לרומם את שם ה' ולהאדירו. רק בספרות המודרנית הוא משולב בהקשרים אירוניים כאובים, השמים ללעג ולקלס את כוחם של מנהיגים תאבי-שלטון המבקשים להשתלט על העולם.
דילן תומס כתב את שירו המדיטטיבי הכאוב "היד אשר חתמה" בשנת 1936 ופרסם אותו באותה שנה בקובץ "Twenty-Five Poems ". שנת 1936 היא השנה שבּהּ הקימו היטלר ומוסוליני את ציר רומא-ברלין, והיא גם השנה שבָּהּ פרצה בספרד מלחמת האזרחים. ב-7 במארס הכניסה גרמניה הנאצית כוחות צבאיים לחבל הריין, בניגוד להסכם ורסאי ולהסכם לוקרנו. ב-17 ביולי של אותה שנה נפתחה מלחמת האזרחים בספרד ופחות מעשרה ימים לאחר תחילת המערכה החליטו מעצמות הציר להתערב במלחמת האזרחים בספרד. אין תֵּמַהּ שהמשורר שפך בו את לעגו על הקלות הבלתי-נסבלת שבָּהּ מנהיגים חסרי-אחריות חותמים על צווים ועל הסכמים החורצים את גורלה של האנושות.
זהו בעצם שיר אקטואלי ונבואי כאחד – כְּתב אשמה המופנה כלפי המנהיגים המביאים שואה והרס על נתיניהם. הוא מציג את החיפזון והפחז, שבהם משרבטים מנהיגים אלה את חתימתם וחורצים בכך את גורלם של יחידים ושל רבים. צירוף המילים "הַיָּד הַחֲזָקָה" מציג את הרודן כמי שניחן בכוחות אל-אנושיים של אֵל כול-יכול, אך – למרבה האירוניה – ידו החזקה של העריץ תלויה בשירו של דילן תומס על כתף זקֵנה וחלשה, ואצבעותיה של יד חזקה זו מעידות על כאבי מִפרקים ועל הסתיידות (המִפרקים והמוח גם יחד).
משמע, רודנים מזדקנים, ולפעמים אפילו זקֵנים, קובעים את גורלם של רבים, ואינם חסים על חייהם של צעירים השרויים עדיין באביב ימיהם. למרבה האירוניה המרה, צעירים אלה עלולים לאבד את חייהם באירועים היסטוריים שעליהם חותמים אישים קשישים באצבעותיהם המעוקמות מחמת השיגרון שעשה בהן שַׁמות. השיר הקצר מסתיים בלי פתרון. השיר מעניק ליד "אוטונומיה", ומנתק אותה לכאורה מן המוח והלב. היד פועלת באופן רנדומלי וחסר מצפון, כי בעליהָ אינו ער לתוצאות המחרידות של חתימתו על "חוזי שלום" ועל צווים של הוצאה להורג. מתן "אוטונומיה" לאיבר מאיברי הגוף מצוי הרבה בספרות המודרניסטית, ועל כך הרחבתי כאן בניתוח סיפורו של גוגול "החוטם".
כדאי לשים לב לסדירות המופלגת של השיר המקורי הזה. שירו של דילן תומס כתוב במשקל של מארש צבא – כמין פָּרודיה על סגנונו הסדור והממושטר של המשטר הטוטליטרי הרודני. במקור האנגלי יש משקל סדיר וחריזה קבועה, אך משום-מה אין להם זכר בשני תרגומים הדומים זה לזה בפתרונותיהם התרגומיים.2 האקטואליוּת הבלתי-מתיישנת של שירו של דילן תומס וסגנונו הווירטואוזי, התומכים בתכניו, מחייבים לדעתי את המתרגם לשמר את סגולות הסגנון הממושטר. הסדירות היא עניין חשוב ועקרוני ביותר בשיר שלפנינו, שהפך בדרך גאונית את הפרוזודיה לחלק בלתי נפרד מן התמטיקה והאידֵאולוגיה.
The Hand That Signed The Paper
The hand that signed the paper felled a city;
Five sovereign fingers taxed the breath,
Doubled the globe of dead and halved a country;
These five kings did a king to death.
The mighty hand leads to a sloping shoulder,
The finger joints are cramped with chalk;
A goose's quill has put an end to murder
That put an end to talk.
The hand that signed the treaty bred a fever,
And famine grew, and locusts came;
Great is the hand that holds dominion over
Man by a scribbled name.
The five kings count the dead but do not soften
The crusted wound nor pat the brow;
A hand rules pity as a hand rules heaven;
Hands have no tears to flow.
היד אשר חתמה / דילן תומס
הַיָּד אֲשֶׁר חָתְמָה הִפִּילָה עִיר אַפָּיִם;
הֵ"א אֶצְבְּעוֹת רִבּוֹן אָסְרוּ לִנְשֹׁם,
אֶת הַמֵּתִים כָּפְלוֹ, אֶת הַמְּדִינָה פִּלְגוּ לִשְׁנַיִם;
הֵ"א הַמְּלָכִים הוֹבִילוֹ מֶלֶךְ לַגַּרְדֹּם.
הַיָּד הַחֲזָקָה עַל שֶׁכֶם רַךְ תְּלוּיָה. כָּל פֶּרֶק
מִבֵּין פְּרָקֶיהָ נִתְקַשָּׁה וּכְבָר נִמְלָא בְּסִיד
אוֹתָהּ נוֹצַת-קֻלְמוֹס שֶׁשָּׂמָה קֵץ לַהֶרֶג
הִיא הַנּוֹצָה שֶׁשָּׂמָה קֵץ לַשִּׂיחַ וְלַשִּׂיג.
הַיָּד שֶׁעַל חוֹזֶה חָתְמָה הוֹלִידָה הֶרֶס
נְחִילֵי אַרְבֶּה פָּשְׁטוּ וְתַחֲלוּאֵי רָעָב.
מָה אַדִּירָה הַיָּד שֶׁבָּאָדָם שׂוֹרֶרֶת
כְּשֶׁנּוֹצָתָהּ חוֹתֶמֶת בְּהֶנֵּף-אַגַּב.
חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים סוֹפְרִים פֹּה חֲלָלִים
בְּלִי לְרַכֵּךְ פְּצָעִים, בְּלִי תֵּת לַמֵּצַח לֶטֶף,
הֵם בַּחֶמְלָה מוֹשְׁלִים, הֵם בַּמְּרוֹמִים מוֹשְׁלִים;
הֵן הַיָּדַיִם לֹא תּוּכַלְנָה לְהוֹרִיד אַף נֵטֶף.
מאנגלית: ז"ש
וראוי לתת את הדעת לדמיון של שיר זה לשירו הכאוב של אשר ברש "יד אלוהים" (מתוך ספר שיריו הכלול ב"כל כתבי אשר ברש" הוצאת מסדה, תל-אביב תשי"ב). שירו של ברש נכתב פחות מעשור אחרי יציאת העם מן האפר של שנות השואה, כשנתיים-שלוש אחרי סוף מלחמת העצמאות וכשנה לאחר שמכת ארבה קשה פגעה באיזור שדה בוקר.3 הוא הטרים בשנה את מכת הארבה הגדולה שפגעה בכל רחבי הנגב והגיעה עד למרכז הארץ, תוך השחתת יבוליה החקלאיים של המדינה הצעירה שעדיין נאבקה אז על קיומה. קשה לדעת אם הכיר אשר ברש את שירו של דילן תומס, אך הדמיון המוטיבי בין שני השירים עשוי לחזק את ההנחה שהשיר האנגלי לא היה זר לסופר העברי:
יַד אֱלֹהִים לָנוּ תִּלְעַג,
מִבְּרָקוֹ יְהִי אוֹרֵנוּ לַחֲשֵׁכָה;
יַשְׁלִיך מִכִּסְאוֹ אֶת הָאָדוֹן,
הוֹשַׁבְנוּ עַל כֵּס הַמְּלוּכָה.
אֶת נִיר אַרְצֵנוּ יִתֵּן טֶרֶף
לָאַרְבֶּה, אֲשֶׁר כֹּל יַחֲסֹל;
הַשּׁרֶשׁ יָמוּת, יִמַּל הַקָּנֶה,
הַשִׁבֹּלֶת תִּשָּׁדֵף וְתִבֹּל.
הָהּ, אֶרֶץ מִסְכֵּנָה! תַּחַת
יַד מַחְסוֹר תִּמְעַט, תָּשֹׁחַ;
אִם אָמַרְנוּ נְשַׁוַּע לֵאלֹהִים –
אָזְלַת יָדֵנוּ וְאֵין כֹּחַ.
מאז פרסום שירו של אשר ברש עברו שלושה דורות, ואין עדיין תִּכְלָה למלחמות, להרג ולהרס ושאר המכות הניחתות עלינו ועל האנושות. רבים מההסכמים אינם שווים את הנייר שעליהם נכתבו. איחולו של דילן תומס בשירו "And death shall have no dominion" עדיין לא נתגשם וספק אם יתממש אי-פעם.
הערות: