בין "אהבתיה" לאבטיח

על האחריות הציבורית המוטלת על מחַבּרי הזֶמר העברי וכן על מבַצעיו ומפיציו

לא מכבר התפרסמה באתר שלפניכם רשימה על יחיאל הלפרין, אבי גן-הילדים העברי. בעקבותיה פנו אליי ידידיי חנה ויהודה שנהב, וסיפרו לי סיפור משעשע על ימי ילדותם הרחוקים ב"תל-אביב הקטנה". אמנם חלפו כבר שלושה דורות מאז דרכה כף-רגלם לראשונה על סף כיתות הגן ובית-הספר שבָּהן למדו השניים, אך מאז ועד עתה לא היה בלִבָּם ספק שבשירו של הלפרין "בא האביב" נכתב: "מוֹשְׁכוֹת קַח, בָּרֶגֶל 'טְרַאח'!".

כשקראו את רשימתי השניים הופתעו לגלות שהמילים הנכונות הן: "מוֹשְׁכוֹת קַח, בָּרֶגֶל הַךְ". זאת ועוד, יהודה שנהב היה משוכנע שבשורות הפתיחה של השיר משובצות מילים מסתוריות וחידתיות מן הספֵרה הטרנסצנדנטית ("קוֹלוֹת בַּנְּשָׁמָה"), ועל-כן הופתע לגלות במאמרי את המילים הנכונות: "כָּל עוֹד בָּם נְשָׁמָה!". אני, לעומת ידידיי, לא הופתעתי כלל וכלל. מדוע? פעם שוחחתי עם אדם משכיל שעלה מברית-המועצות ב"עלייה הראשונה" של שנות השבעים של המאה העשרים, והוא היה משוכנע שההִמנון הלאומי "התקווה" פותח במילים "קוֹלוֹת בַּלֵּבָב". ואם ניתן לשמוע קולות בלבב, למה ומדוע לא יישמעו קולות בנשמה?!

מי מאיתנו לא שמע על טעויות קליטה והבנה כמו "מֻכְרָחִים לִהְיוֹת שָׂמֵחַ" במקום "עוּרוּ אַחִים בְּלֵב שָׂמֵחַ", או "אֵלִיָּהוּ עֲנָבִים" במקום "אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא"? מי מאיתנו לא פגש ילד שטעה בקליטת מילותיו של שיר-ילדים כדוגמת "כד קטן", ושר בקול רם ובוטח: "כַּד קָטָן, כַּד קָטָן,/ שְׁמוֹנָה יָמִים שָׁם יוֹנָתָן" במקום מילות המקור "שְׁמוֹנָה יָמִים שַׁמְנוֹ נָתַן"? ויש השומעים את מילות השיר "אִמָּא יְקָרָה לִי, יְקָרָה [...] שִׁיר קָטָן אָשִׁירָה לָךְ/ כִּי אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ", וקולטים שיר שונה במקצת, לפי שמיעתם סלקטיבית של ילדים שעדיין לא למדו קרוא וכתוב: "אִמָּא יְקָרָה לִי, יְקָרָה [...] שִׁיר קָטָן, הַשִּׁיר הָלַךְ,/ כִּי אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ"

מהמשורר אהרן אלמוג שמעתי פעם שבכיתה אל"ף הוא התקשה להבין את שורת הפתיחה של שיר-הילדים הנוּגה "הַיָּמִים חוֹלְפִים, שָׁנָה עוֹבֶרֶת". כמי שגדל במשפחה שומרת מִצווֹת ולמד בבית הספר דתי, הוא ידע היטב את משמעם ואת טיבם של "ימי החול" ("הַיָּמִים חוֹל"), אך התקשה להבין מהו אותו צליל קצר "פִים" [FIM] המתלַווה אל אִזכּוּרם של ימי החול. ואז עלתה בו השערה של ילד תמים, בעל דמיון עשיר, שלפיה "פִים" הוא צליל המבטא את תנופת-הבָּזק המהירה שבָּהּ השנה עוברת בהעלם אחד. במילים אחרות, הוא תפס את ה"פים" כתצליל, או אונומטופיאה (חיקוי צלילי הטבע), ולא כמילה הלקוחה מן המילון.

ואני, כשנפרדתי לראשונה מסף בית אבא-אימא והופקדתי בידיה הטובות של הגננת חביבה, למדתי ביום הראשון של כיתת-הגן את שיר-הילדים הידוע "נדנדה" מאת חיים-נחמן ביאליק. למדתי, אך התקשיתי להבין את המשמעות של השורה "רֵד עָלֶיהָ לְוָרֵד" (כך קלטתי בטעות את השורה "רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!"). כשהתחלתי ללמוד בגן כבר הִכַּרתי את שֵֹם-הפּוֹעַל "לְגָרֵד", אך נאלצתי להתגבר על ביישנותה הטבעית של ילדה העושה את יומה הראשון בגן, להצביע ולשאול את הגננת מול כל הילדים: "מה זה 'לְוָרֵד'?".

אתר אינטרנטי ידוע בשם "אבטיח" (avatiach.com), מקבילו של האתר האנגלי המשעשע .kissthisguy.com, אוסף את שיבושי הקליטה וההבנה בזֶמֶר העברי לסוגיו ולתקופותיו. כאשר שלמה ארצי שר את השיר "פתאום עכשיו, פתאום היום" (שירם של תרצה אתר ויעקב הולנדר), שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1970, היו מאזינים שלא קלטו את המילה "אהבתיה" הפותחת את הפזמון החוזר, והיו משוכנעים לגמרי שמדובר בשיר על אבטיח.

ובכלל, מתברר מהמאגרים של אתר "אבטיח" ששירים בביצועו של שלמה ארצי גרמו, ועדיין גורמים, לשיבושי קליטה והבנה לא מעטים: כך, למשל, בשיר "הרדופים", שהלחין ארצי למילותיו של נתן יונתן, כלולות המילים "תְּאֵנָה חָנְטָה פַּגֶּיהָ" והיו ששמעו בהן את המילים "תְּאֵנָה חָנְתָה בְּגֵהָה", בשירם של אורלנד וזהבי "אני נושא עִמי את צער השתיקה" בביצועו של ארצי היו שהבינו את המילים "בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ" שלא לפי הכוונה המקורית הללו שרו גירסה משלהם: "בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת אֵיבָרֵינוּ". את המילים "גֶּבֶר הוֹלֵךְ לְאִבּוּד דֶּרֶךְ מִרְפֶּסֶת" היו שקלטו שלא כדין כ"גֶּבֶר הוֹלֵךְ לְאִבּוּד דֶּרֶךְ מַדְפֶּסֶת"; והמילים "רֹב הַזְּמַן אַתְּ אִשְׁתִּי" היו ששיבשו מתוך קשיי קליטה והבנה, והמירו אותן ב"רֹב הַזְּמַן אַתְּ תִּשְׁתִּי".

גם פזמוניו ושיריו המולחנים של ביאליק, הניצבים בפסגת השירה העברית נופלים לא אחת קרבן לשיבושים של קליטה והבנה, הגם שרוב הציבור אמור להכיר את מילותיהם. לשיר-הילדים הביאליקאי "מקהלת נוגנים" יש באתר "אבטיח" ארבע-עשרה גירסאות שגויות, ואחת מהן פותחת לא במילות המקור "יוֹסִי בַּכִּנּוֹר/ פֵּסִי בַּתֹּף,/ מֹשֶׁה בַּחֲצוֹצְרָה – / וְהָמָה הָרְחוֹב", אלא בגירסה מקורית לגמרי: "יוֹסִי בַּכִּנּוֹר/ פֵּסִי בַּתֹּף,/ מֹשֶׁה בַּחֲצוֹצְרָה –/ וְהַמַּעֲרֹוךְ". ויש בשיבוש המשעשע הזה אפילו היגיון כלשהו: אם העברית המקראית מכירה כלי נגינה ששמו "מגרפה" שהוא כידוע גם שמו של כלי-עבודה, ואם ה"נֵבֶל" הוא גם שמו של כלי-נגינה וגם שמו של כלי קיבול לנוזלים; אם התוף משותף לתזמורת ולמכונת-הכביסה ואם הפטישים יכולים להיות פטישי הנַגָּרים אך גם 'פטישי' הפסנתר, מדוע לא יוכנס אל "מקהלת הנוגנים" גם כלי-מטבח כדוגמת המערוך?!

לשיר-הילדים הביאליקאי "פָּרָשׁ", למשל, יש באתר "אבטיח" שמונה גירסאות משובשות. אחת מהשמונה אינה פותחת במילים "רוּץ, בֶּן-סוּסִי", אלא במילים "רוּץ בֵּין סוּסִים". גירסה אחרת ניסתה "לשפּר" את המשכו של השיר, ובמקום המילים המוּכָּרות "רוּצָה, טוּסָה, / יוֹם וָלָיִל –", הובאו בה המילים ה"מקוריות": "רוּץ הַחוּצָה / יוֹם וָלָיִל –".

ידוע הסיפור המשעשע שסיפר הסופר וחוקר ספרות הילדים ד"ר אוריאל אופק שבביקורו באחד הגַּנִּים ביקש לדעת האם הבינו הילדים את שירו של ביאליק "קַן ציפור" שזה אך נלמד בכיתת-הגן. שאל הסופר את הילדים מה יש בשלוש הביצים שבקן, והילדים ענו לו מִניה ובֵיה: "שלושה הַסְפֶּנְתָּאִירִים קטנים" (בהתאם למילות השיר: "וּבְכָל-בֵּיצָה – הַס, פֶּן-תָּעִיר"). בשיר "הכניסיני", שהולחן ובוצע פעמים אחדות והיה לשיר-עם כמעט, היה מי שהחליף את "וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי" במילים משלו: "וִיהִי חֶלְקֵךְ מִקְלַעַת רֹאשִׁי".

יחיאל הלפרין, שעם עלותו ארצה ייסד בתל-אביב סמינר לגננות, לימד את תלמידותיו להגות נכון את המילים ולהסביר אותן לילדים. למרבה האירוניה, דווקא שירי הילדים שלו ושל שותפו יצחק אלתרמן נפלו קרבן לשיבושי הבנה לא מעטים. הנה, שירו "היורה" נפתח במילים "גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, מִשָּׁמַיִם קוֹל הֲמוֹן טִפּוֹת הַמַּיִם", ורבים הם הילדים השרים "גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, מִשָּׁמַיִם כָּל הַיּוֹם טִפּוֹת הַמַּיִם". מילות הבית השני בשיר "יש לנו תיש" מאת יצחק אלתרמן, מאיצות בילדים לקחת לידם כל כלי: "בַּמַּקֵּל, בַּסַּרְגֵּל – / מַה שֶּׁבָּא לַיָּד!". ואולם, יש שהבינו את ההוראה הזאת אחרת, ושרו: "בַּמַּקֵּל, בַּסַּרְגֵּל – / מַשְׁאֵבָה לַיָּד!".

• 
  

הדוגמאות המשעשעות האלה עשויות להוביל למחשבות שאין משעשעות כל עיקר: מחשבות על מעמדן של המילים בשיר-הזֶמר העברי של ימינו. לפנינו סימפטום ומקרה-בוחַן לצרור של תופעות המתרחשות אצלנו בעָצמה הולכת וגוברת בשנים האחרונים שלחלקן יש ללא ספק פוטנציאל מסוכן של הרס עצמי. עד לגל הגדול של החילון שפקד את עם ישראל במפנה המאה העשרים, כל יהודי באשר הוא ידע את סידור התפילה ששלט (בגיווני נוסח שהשתנו לפי מנהגי הקהילות בפזורה היהודית במרחבי הגולה) הן בחיי הפרט הן בחיי הכלל – בחיי היום-יום, בשבתות ובמועדים. בזכות הסידור, כל יהודי (אך לא בנות-ישראל) ידע עברית והכיר צירופי-לשון רבים שליווּ את העם בכל דור ודור.

תהליכי החילוּן שחלו בעם ישראל בחמשת הדורות שעברו "דור התחייה" ועד ימינו הביאו לשינוי רב-משמעות במעמדו של הטקסט העברי. בתחילה תפסה הספרות העברית היפה (ה"בלטריסטיקה") את מקומם של כתבי הקודש, ורבים מנוטשי הישיבה ובית המדרש שיננו את שירי ביאליק ודקלמו אותם כאילו היו אלה פסוקי תפילה עתיקים. גם אנשי רוח ומסאים נודעים, שחיברו ספרים בתחומי המדיניות המעשית והרוחנית (אחד-העם, ב"ז הרצל, מ"י ברדיצ'בסקי, א"ד גורדון, מרטין בובר, גרשם שלום ועוד) הבינו את חשיבותה של הספרות העברית החדשה, שבמהלך המאה העשרים הייתה ונשארה הדבק המלכד את הציבור החילוני שהתרחק מסידור התפילה.

דא עקא, ביובל השנים האחרון גם מעמדה של הספרות היפה הולך ופוחת, וכיום הטקסטים לציבור הרחב הם מעטים וספורדיים. היום האחריות המוטלת על כותביו של שיר-הזֶמֶר העברי, על מבַצעיו ומפיציו, רב יותר מאשר בדורות הקודמים. בעבר אהב הציבור שירה, קרא שירה ונחשף לשירה בהזדמנויות רבות – אישיות ובין-אישיות. כיום, אנשים נחשפים לשירה העברית ה"קנונית" אך ורק דרך שירי משוררים שהולחנו. זהו הדבק המלכד את הציבור החילוני, שהתרחק מסידור התפילה, והופכו לעם אחד שיש לו מובלעות כלשהן של זיכרון קולקטיבי. אם הקלסיקה המודרנית שלנו בתחומי השירה (שירי ביאליק, טשרניחובסקי, רחל, שלונסקי, אלתרמן, אצ"ג, לאה גולדברג, יהודה עמיחי, ועוד) תגיע אליו בגירסה משובשת, אנה אנו באים?

דומה שמחברי המילים של שירי-הזֵֶמר בימינו אינם חשים את האחריות המוטלת על כתפיהם. המילים שלהם שאלפים ורבבות נחשפים אליהן ומכירים אותן נעשות בדרך-כלל ללא צידוק לחלק מאוצר-הטקסטים המשותף היוצר אומה מתוך בליל של אנשים שונים שהגיעו מגָלויות שונות ומתרבויות שונות. מן הראוי שהטקסטים המוּכּרים לכל בניה של האומה יהיו טקסטים ראויים לשמם, ולא סתמלילים חסרי טעם ונטולי ערך.

בילדותי היו בבתי-הספר שיעורי זמרה, והמורה שלנו לזמרה היה המוזיקאי יוסף הדר, מחבר השירים "ערב של שושנים" ו"נָד אילן", נהג ללמדנו שירים מן הקלסיקה המודרנית בצד שירים חדשים שזה אך נולדו. יוסף הדר לימד כל שיר חדש רק לאחר שרשם את המילים על הלוח (חלקן בניקוד). מעולם לא שכח לציין את שמותיהם של המחבר והמלחין. כיום יש ערוץ בטלוויזיה המוקדש לתכניות זֶמר בנוכחות קהל גדול, ובאחדות מהן אין מזכירים את שמות מחברי המילים והלחנים (אפילו לא בכיתוב שעל גבי המסך).

בעבר "כל בר בי רב דחד יומא" ידע והבין שבתוך שלושת המרכיבים של הפזמון או שיר-הזֶמר (מילים, לחן, ביצוע) המילים הן המרכיב החשוב ביותר, אחריהן בא הלחן (רק במקרים נדירים חשיבותו עולה על זו של המילים) ואחריו בא הביצוע. כיום התהפכו היוצרות: הזמר ויחצ"ניו מעמידים את הביצוע במקום הראשון ואת המילים במקום האחרון. והנה ההנהגה המוניציפלית הולכת אחרי הכלל השגוי הזה, שהולדתו בזיוף שמטעמי רווחיות ורייטינג, ושמה דווקא את שמותיהם של הזמרים המבַצעים על שלטי רחובות – אותם ולא את שמות המשוררים והמלחינים שחיברו את השיר (בדור הבא יימחקו גם הם משלטי הרחובות, ויפנו מקום לשמותיהם של רבנים ופוסקים, או אולי על שם מקורבים לצלחת? לא מזמן ראש עיר אחד כבר קרא לרחוב על שם המאהבת שלו.).

ואיך אפשר לדעת שהכְּלל החדש שגוי וכולו זיוף אינטרסנטי? מילותיהם של שירים כמו שירו של ביאליק "הכניסיני תחת כנפך", כמו שירהּ של רחל "זֶמֶר נוּגֶה" או כמו שירו של אלתרמן "עוד חוזר הניגון" לא התיישנו במרוצת שמונים עד מאה ועשרים השנים שעברו מיום לידתם. שירים אלה ישרדו שנים רבות אחרי שהזמרים הטובים ביותר שביצעו אותם כבר יהיו בין שוכני עפר. זה טיבה וזה טבעה של שירת אמת, שהולדתה בטהֳרה, ולא בשיקולי "רייטינג" נלוזים.

יש להחזיר לטקסטים של הזֶמר העברי את כבודם האבוד – את ההיגוי הנכון, את המילים הנכונות ואת שם המחבר. כיום, במלחמת התרבות המתחוללת בארץ ולנוכח דלותם של הלימודים ההומניסטיים במערכת החינוך, הציבור מכיר את פסגות השירה העברית החדשה – את שירי ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, רחל, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג ועוד – באמצעות הזֶמר העברי.