בין נִבלוֹ של אורפֵאוּס לכינור דויד

התבוננות בדמותה של נגנית הנֵבל בשני רומנים מאת א"ב יהושע

א. הנֵבל לסוגיו

הרומן ניצבת (2014) מאת א"ב יהושע הוא לכאורה"רומן מוזיקלי", שהלחנים הפילהרמוניים והאופראיים מלַווים את גיבוריו ואת עלילות חייהם מראשית ועד אחרית. "לכאורה", משום שאין הרובד המוזיקלי הגלוי לעין אלא קליפתו הגלויה לעין של הרומן. מתחת לקליפה זו מסתתרים רבדים מורכבים רבים – פוליטיים ופואטיים, היסטוריים ואקטואליים – שבהצטרפם יחדיו לסימפוניה אחת רחבה ורב-קולית בכוחם להעמיד אנטומיה של המצב הישראלי והאוניברסלי בעידן "סתיו העמים".

התבנית המצומצמת של הרומן, שבחזיתו ניצבת גיבורה אחת ואחדים מבני משפחתה, ידידיה ושכניה, מטעה אפוא ומתעתעת. באמצעות סיפור אישי וקטן-ממדים הציג יהושע מציאוּת גלובלית מרקיעת שחקים, השואפת "אֶל בִּינָה וְאֶל גֹּדֶל", כמאמר נתן אלתרמן בשירו "הַשִּׁיר הזָּר" (כוכבים בחוץ). במילים אחרות, יהושע הפנה כביכול את הזרקור אל ריטוטי הנפש הקטנים של גיבורה אחת, שנפרדה מבעלה האוהב כי סירבה להיענות לתחינותיו ולהביא ילדים לעולם, אך חתר בספרו אל הנושאים הגדולים והנשגבים, החובקים זרועות עולם.

הגדרתו של הרומן ניצבת כ"רומן מוזיקלי" נוגעת אם כן לסיפור הגלוי בלבד, כי ברבדיו הסמויים מן העין אין המוזיקה אלא מטפורה לעניינים לאומיים ואוניברסליים רחבי יריעה. במרכזה ניצבות החֶברה הישראלית והתרבות העברית במציאוּת רב-תרבותית שבָּהּ העולם כולו אינו אלא "כפר גלוֹבָּלי" הדוגל בהיווצרותו של בלִיל אֶתני, שבּוֹ נתערבלו המרכז והשוליים והחליפו את תפקידיהם. כרגיל ביצירת א"ב יהושע, ה"סיפור הפשוט" אינו אלא סף ומפתן לאמירות פסיכולוגיות, חברתיות ופוליטיות הנוגעות בשורשי חיינו בעשור השני של האלף השלישי.

במרכז הרומן ניצבת מוצבת הגיבורה נוֹגהּ – נַגָּנית נֵבל ילידת ירושלים – אישה גרושה בת 42, היושבת בארנהיים שבהולנד, שכּן בתזמורות הפועלות בארץ אין תקן לנגני נֵבל. לפנינו מוזיקאית מקצועית המכּירה את כל הדקוּיות של הביצוע התזמורתי, ויודעת היטב איך מתעמעֲמים צליליה של יצירה מוזיקלית אם אחד מִכּליהָ נועד להיות נֵבל אך נאלצים לנגן אותה בלי נֵבל, כי לא נמצאו הנַגָּן והכלי המתאימים, תוך הפרת הכּוונה המקורית של המלחין.

למעשה גם בהולנד אין התזמורת נזקקת לשֵׁירותיה של נַגָּנית נֵבל דרך-קבע, שהרי לא רבות הן היצירות המיועדות לנֵבל, אך בתזמורת העיר ארנהיים היא אינה מתבטלת אפילו לרגע: כאשר אין מנגנים בתזמורת זו יצירה המיועדת לנֵבל, יש לה עיסוק אחר: אחראית לסִפריית התווים של התזמורת. גם בבוֹאה לארץ, כפי שנראה, אין היא מתבטלת אפילו לרגע, ומוכנה למלא אפילו תפקידים "נחותים" של ניצבת (סטטיסטית), שאינם מתאימים ואינם יאים לכאורה לנַגָּנית בעלת כישורים מקצועיים גבוהים כשלהּ. למעשה היא מוכנה למלא כל תפקיד ולעשות כל מלאכה ובלבד שלא תיאָלץ לִחיות על חשבון אִמהּ הקשישה או על חשבון אָחִיהָ העושה חיִל בעסקיו. צַווי המצפון המנחים אותה כל חייה וכן תכונת העמלנוּת הטבועה בה מילדוּת, עומדים בניגוד חריף לנכונותם של השכנים החרדים שהשתלטו על שכונת ילדותה הירושלמית לִחיות על חשבון הקוּפּה הציבורית, ללא כל ייסורי מצפון או בושה.

נוֹגהּ, ששמה נזכר לראשונה בפרק הרביעי (עד אז היא נזכרת בגוף שלישי בלתי מזוהה),1ביססה את חייה מרצון ומאונס במקום המרוחק מרחק רב ממשפחתה הקטנה: מהוריה שנשארו בירושלים ומאחיה הצעיר החי עם משפחתו בתל-אביב. יש לה בעיר-השדה ארנהיים שעל גבול הולנד וגרמניה דירה קטנה, ויש לה אפילו מאהב לעת מצוֹא – חלילן גרמני קשיש בשם מנפרד, השולח לה מסרים טלפוניים המלוּוים בנעימה נוּגה. החלילן מכנה את אהובתו הישראלית בשמו הלועזי של כוכב נוֹגהּ – "וֶנוס" – ומעניק לה הילה של אֵלת אהבה שמֵימית. ובמאמר מוסגר: ההתבוננות ביקום ובגלקסיות שמסביבו אופיינית גם לרומנים אחרים של יהושע, כגון לספרו המאהב, שבּוֹ בִּתם של אדם ואסיה, נערה בשם דפי-דפנה, גלגולה הקוֹנטֶמפורני של אֵלת אור הירח, משוטטת בלילות סהרורית, ויוצאת לבילוייה בלוויית נערותיה הנימפות (השמות "טלי-דלי" בעמ' 313 רומזים כמדומה ל"טלה" ול"דלי", משמותיהם של המזלות של גלגל הזודיאק).

לא במקרה נבחר כאן לדעתי גיל 42 כציוּן גילהּ של נוגה. בסיפורו של א"ב יהושע "יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו ובִתו", מהנדס מקורות המים הוא בן 42 ועוזרו ההולנדי הוא בן 35 (גיליהם מתארגנים בכפולות של 7). רודולף שטיינר, בן-דורו של זיגמוּנד פרויד, שפּיתח וגיבש את התורה הרוחנית הקרויה "אנתרוֹפּוֹסוֹפיה", חילק את חיי האדם למחזורים בני שבע שנים, ותיאר את התקופה שבין הגילים 35 ו-42 כתקופה שבּהּ האדם מגלה את הצד הרוחני שבאישיותו, תקופה שבסיומה הוא מגיע לגילום ולהגשמה (incarnation) של האישיות ולמִפנה שעלול להסתיים במשבר-אמצע-החיים או בזינוק לקראת תקופה חדשה ומלאת סיפוק. גם גיבורת הרומן ניצבת עומדת לפני מִפנה המְטלטל את חייה ומשַׁנה את כל תפיסת עולמה.

חייה הנוחים של נוֹגהּ, שהוקדשו למוזיקה הערטילאית והתרחקו ככל האפשר מדאגות היום-יום, התנהלו לכאורה כל השנים על מי מנוחות עד לאותו רגע שבּוֹ קיבלה מכתב מאחִיה, המבקש ממנה לחזור ארצה לשלושה חודשים כדי לשמור על דירתה של האֵם המזדקנת – בקשה הקולעת אותה לסבך רגשות ועתידה להשפיע על חייה ועל עתידה. לפני "ירידתה" מן הארץ הייתה נוֹגהּ נתונה ללחצים בלתי-פוסקים הן מצד בעלה אוריה, שניסה לשכנעה להרות וללדת, הן מצד הסביבה הקרובה שרצתה לראותה מגשימה את יעדיה הנשיים. עתה, מקץ שנים רבות שבהן הייתה ברשות עצמה, ריבונית להחלטותיה ואחראית לתוצאותיהן, היא שוב נתונה בלחצם של דרישות ואילוצים – הפעם מצד אחִיה, הזקוק לה כדי שתמלא באופן זמני את תפקיד הדיירת בדירת האם, לבל ישתלט על הדירה עורך-דינם של הבעלים הלוטש עליה עין בתקופת ה-interregnum ("בין הרשויות") שבּין עזיבת האֵם את ביתה לבין החלטתה אִם לשוב ולהתגורר בו או לנטוש אותו סופית.

והנה, אפילו ברומן כמו-רֵאליסטי כדוגמת ניצבת, שבּוֹ מדובר על אישה בשר-ודם ועל כלי מוזיקלי ממשי, ולוֹ 47 מיתרים, 7 דוושות ו-141 צלילים, טיבו הסמלי של הכלי עולה כמדומה בערכו על זה הרֵאליסטי-המציאוּתי. לא אחת מסמל כלי המיתרים – כינור, ויולה, נבל וכדומה – את גוף האישה. אשתו של הכנר משה ריין, למשל, גיבור סיפורו של גרשׁׂם שופמן "נקמה של תיבת הנגינה", בוגדת בבעלה ששכח את צרכיה הליבּידינליים ושקע כל-כולו בצרכיו האמנותיים-האינטלקטואליים ובצורכי הפרנסה. הכנר מֹשה ריין, העוסק לפרנסתו בכיווּן פסנתרים, יודע לפָרק פסנתר לחלקיו ומכיר בו כל מיתר, אך שכח כנראה לפרוט על איברי גופהּ של אשתו הצעירה, וגרם לה שתתרחק ממנו ותבחר בתלמידו הצעיר.

לכלִי הנֵבל יש היסטוריה ארוכה – הלניסטית ועברית כאחת – והרומן ניצבת אינו פוסח על שימושיו הרבים בכל הדורות, למן ימי קדם ועד ימינו אנו. בימי התנ"ך היה הנֵבל כִּליָם של חבל הנביאים שעליו מסַפּר שמואל הנביא לשָׁאוּל במעמד משיחתו למלך ("חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים"; שמ"א י, ה). הנֵבל היה גם הכלי שבּוֹ ניגן דוִד לפני שאול (הכלי הנזכר בפסוק "אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר" [שמואל א טז, טז] מציין לדעת המפָרשִׁים וחוקרי המקרא את הנֵבל, ולא את הכינור של ימינו). הנבל נזכר גם בין הכלים שבּהם ניגנו דוִד ועבדיו לפני ארון ה': "וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים" (שמ"ב ו, ה); ומן הראוי להשוות למתואר בספר דברי הימים: "וְדָוִיד וְכָל-יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים בְּכָל-עֹז וּבְשִׁירִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצֹצְרוֹת" (דבהי"א יג, ח). נגינת המשוררים בנבל בימי דוִד המלך נזכרת עוד פעמים אחדות בספר דברי הימים; ומאחר שדוִד הוא המלך המשיח, הרי שבִּיאת המשיח לפי המסורת תלוּוה אף היא בנגינת נֵבל, ומכאן שנוכחותה של נוֹגהּ בארץ חשובה לשכניה החרדים לא פחות ממה שהיא חשובה לנגני התזמורת הפילהרמונית של ארנהיים.

הנֵבל הוא גם אַחד הכלים שבהם ניגנו הלוויים והנביאים בבית-המקדש. הִלכּך, כאשר השכן הירושלמי החרדי אומר לנוגה שהיא עוד תנגן על הנבל שלה בבית-המקדש, אין בדבריו אלו משום מימרת-כנף מחויכת של ירושלמי דתי המאמין באמונה שלֵמה בביאת המשיח והשואף לראות בהקמתו של בית מקדש שלישי. ה-subtext של דברי השכן החרדי, שמאחורי גבו מסתתר המחבר החילוני, נועד להזהיר את קוראי הספר מִפּני הפיכתה של ירושלים (ושל המדינה) לעיר המתנהלת על-פי ההלכה. זוהי התראה ששולח א"ב יהושע לקוראיו בדבר השתלטותם הצפויה של גורמים דתיים קיצוניים על המדינה וסכנת הפיכתה למדינה פונדמנטליסטית השונה תכלית שינוי מן המדינה שהוקמה ב-1948 על-ידי מפלגות ציוניות, רובן חילוניות, שביקשו להשתית ערכים חופשיים ולצרף את עם ישראל אל משפחת העמים.

כאשר חוני, אחיה של נוגה, אומר לאחותו שהוא רוצה להעביר את האֵם המזדקנת לדיור מוּגן בתל-אביב, הוא מדבר על העברתה מ"עיר שחורה" ל"עיר לבנה" (ולא במשמעות המקורית של "עיר לבנה" שניתנה לעיר העברית הראשונה על שום בָּתיה הלבנים). הספר ניצבת הוא הספר הראשון בספרות העברית המתאר את תהליך ההתחרדות של החֶברה הישראלית, שהייתה עד לפני דור או שניים חֶברה חילונית ליברלית מערבית, לא כנבואה לעתיד לבוא אלא כתמונת מצב. התמונה שהייתה בנובלה הדיסטוֹפּית של בנימין תמוז פונדקו של ירמיהו(1986) בגדר נבואה אפּוֹקליפטית לעתיד לבוא, הייתה למציאוּת בת-קיימא, לחרדתה של החברה החילונית-ליבֶּרלית שהנהיגה את המדינה ואת התרבות הישראלית עד כה.

המהפּך שהתחולל במציאוּת חיינו תלוי כל כולו על קוצהּ או על עוקצהּ של אות אחת ויחידה, כבפואמה הגדולה של י"ל גורדון "קוצו של יוד": מייסדי המדינה ומכונניה שאפו שנהיה ככל העמים, בעוד ששכניה של נוגהּ, שהשתלטו על שכונת ילדותה הירושלמית, מאמינים בבידולנו ובבחירתנו מכל העמים. הפיכתה של כ"ף הדמיון למ"ם היחס שינתה את מציאוּת חיינו לחלוטין. הבדלנות הגמורה של שכניה החרדיים של נוגהּ, שאינם מוכנים לוותר על הקפוטה והשטריימל ולהפוך ל"יהודים חדשים", מלמדת אותה שעל מדינת ישראל להתמודד עם מִגזר קְדם-ציוני ובָתר-ציוני כאחד, שמעולם לא השלים עם "שלילת הגלות" של אבות הציונוּת.

הרומן ניצבת ניצב בין יהדות (הֶבּראיזם) ליוונות (הֶלֶניזם) ובין ארץ-ישראל לאירופה: נוֹגהּ היא גם וֶנוס בפי מכריה ההולנדיים, והרומן כולו מכיל רמזים לא מעטים לתרבות עכו"ם הפָּגנית ולתרבות הנוצרית, ובמיוחד לזו הגרמנית המחַבּרת את הפּגניוּת עם הנצרוּת. אפילו הילד החרדי ששמו "יודל" (עמ' 53) מחבר בשמו "הֶבּראיזם" ו"הֶלניזם". לכאורה, אין שמו אלא שם-חיבה ל"יהודה" (על שמו של שבט יהודה אנו קרויים "יהודים", ו"יהודי" בלשון יִידיש הוא "יִיד" ובדיאלקטים אחרים "יוּד"). אלא שה"יוֹדל" (Yodel) בו"ו חלוּמה הוא מונח מוזיקלי המציין את נוסח הזמרה שהתפתח בהרי האלפּים של מרחב התרבות הגרמני כשיטה מוזיקלית ומעשית לתקשורת בין פסגות ההרים, ושהפך ברבות הימים לחלק בלתי-נפרד מהמוזיקה המסורתית האוסטרו-גרמנית. נגינת הנֵבל שייכת אפוא גם אל העולם ה"הֶבּראיסטי" וגם אל העולם ה"הֶלניסטי", המערבי. למעשה, כבר בתנ"ך יש עדויות שהנגינה בנֵבל היא סימן להתייוונות או להליכה בדרכי הגויים, כגון בדברי הנביא: "וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ" (ישעיהו ה, יב).

האִם נאלצה נוֹגהּ לעזוב את הארץ בעקבות בחירתה בנֵבל, ולא בכינור הקל לטִלטוּל, למשל? לכאורה ניתן לראות בבחירה זו אילוץ שאינו בשליטתה שכּן קריירה של נַגָּנית בנֵבל מכתיבה לכאורה את הצורך לנדוד לשדות נֵכר כי סיכוייה לִזכּוֹת בארץ במשׂרת נבלנית בטֵלים בשישים. ואולם ניתן לראות בבחירה זו גם כעין תירוץ, מוּדע או תת-הכרתי, לשאיפתה של נוֹגהּ להתרחק מהוריה, מבעלהּ אוריה ומכל התביעות והלחצים שהטילה עליה החֶברה הישראלית למלא את יעדיה ולהעמיד דור הֶמשך. קשה לדעת מה הוליד את בחירתה בכלי הנדיר – הכורח או הרצון. מכל מקום, חוני אחיה גוער בה באָמרו: "היית מתקבלת להרבה תזמורות בארץ אם לא היית מתעקשת לנגן בכלי כל-כך אריסטוקרטי בִּמקום בכלי דמוקרטי" (עמ' 11).

לדבריו, אילו ניגנה בחליל, בכינור או אפילו בחצוצרה, היה באפשרותה להישאר בארץ, והוא לא היה נאלץ להעמיס על כתפיו את כל האחריות להוריו הקשישים. גם עורך-הדין החרדי סטולר, האורב לדירתה של האם, אומר שהנֵבל הוא כלי אצילי (עמ' 50), בדומה לדבריו של חוני המתייג את הנבל ככלי "אריסטוקרטי". הנֵבל הוא אפוא עילת העילות להתרחקותה של נוֹגהּ מן הארץ, מחובותיה כלפי דור ההורים ודור ההמשך, ולישיבתה הממושכת – הנוחה והנינוחה – בארץ מערב-אירופית שלֵווה ועתירת מים, הרחק מן הלֶבַנט המסוכסך, היבש, החם וההומה.

ב. סיפור פשוט או סמל ומשל?

ספרו של אברהם ב' יהושע – ניצבת (2014) – הוא לכאורה ספר נעים, אינטימי ונינוח המתחשב להלכה בקוראים של ימינו, ואינו מחלק להם אגוזים קשים לפיצוח. בדרך-כלל כתיבתו של יהושע זרועה בחידות-אתגר אלֶגוריסטיות עם מובלעות של רֵאליזם ועם רגעים של טירוף סוּרֵאליסטי ואבּסוּרדי, פרי הדמיון הפרוע. והנה, ברומן ניצבת העיסוק בשִׁגרה היומיומית כובש את חזית הספר, עד כי באתר "הספריה" של מנחם פרי נכתב שספר זה מתמקד בעולם האישי-הפרטי, ו"לוקח פסק-זמן מהעיסוק במצב הישראלי". ואולם, עגנון כבר לימדָנוּ שאין ללכת שֶׁבי אחר הפָסָדה הגלויה לכל עין. כאשר הִכתיר את אחד מספריו הסבוכים והמורכבים ביותר בכותרת סיפור פשוט, הוא הוכיח שסופר גדול הוא אלכימאי שבכוחו להפוך סיגֵי מתכת פשוטים ויומיומיים למטִיל זהב נדיר שערכּוֹ הולך ומאמיר עם השנים.

הוא הדין בסופר כדוגמת א"ב יהושע: גם כשהוא כותב סיפור אִטי ונינוח, טריוויאלי למראה, שבחלקו מתרחש בדירה ירושלמית ישָׁנה בלב שכונה ש"התחרדה", וחלקו בדירה תל-אביבית נאה של דיור מוגן, אין ביכולתו, והוא אף אינו רוצה, להשתחרר מן המישורים הרעיוניים המַקיפים אותו במעגלים הולכים וגדלים: למִן המצב הישראלי (La conditionisraélienne), דרך המצב היהודי (La condition juive) עד למצב האנושי (La condition humaine) בכללו, ואפילו עד למצב הטרנסצנדנטלי-השמימי המתגלה במעגל הגדול המקיף את שאר המעגלים. כאינטלקטואל המעורב עד צוואר בענייני הכלל, הסיפור הפשוט על נגנית נֵבל בת 42, הנאלצת להעתיק את פעילותה למערב אירופה כדי לטפּח את הקריירה שלה בתזמורת הולנדית, הוא רק קליפה דקה שמאחוריה מסתתרים תהומות של הגוּת מעמיקה.

נוגהּ, גיבורת הספר, מגיעה ארצה זמן קצר לאחר שאביה הלך לעולמו בגיל 75 – 76 ולאחר שאִמהּ נעתרה לבקשת בנה, אחיה של נוֹגה (הנושא כאמור את השֵׁם הנדיר "חוני" – שֵׁם הרומז כמדומה למצב ה"תקוע" שבּוֹ שרויים אלה שנשארו בארץ) להתגורר שלושה חודשים לניסיון בדיור מוּגן. נוֹגהּ, שהמסע לארץ מעכב את הקריירה שלה ומשבש אותה, מתבקשת לסייע לאחִיה לאחר שנים רבות שבהן כל נושא הטיפול בהורים, שהלכו והזדקנו, הוּטל על כתפיו: הוא מבקש ממנה, כאמור לעיל, להתגורר שלושה חודשים בדירתה הירושלמית של האֵם בתקופה שהוקצבה לאֵם להחליט אם תעבור אל הדיור המוגן, אם לאו. ומדוע הכרחי "להפגין נוכחות" בדירה הירושלמית? כי עורך-דין ירושלמי אורב כעורב שחור לפִתחהּ של דירה זו, שהזכויות עליה מעוגנות בחוזה של דמי-מפתח, כדי לחלץ אותה לטובת בְּעליהָ (היושבים במקסיקו), במקרה שתיעזב על-ידי האֵם, מִסיבּה זו או אחרת. בתקופת שהוּתה בדירת הוריה נאלצת נוֹגהּ, שעל-פי עדותה ויתרה מתוך בחירה על העמדת דור המשֵׁך, להיאבק שוב ושוב בילדיה של משפחת שכנים חרדית, הפולשים לדירה כדי לִצפּוֹת בטלוויזיה, וכן באוּריה, בעלהּ לשעבר, המגיע אליה כדי להעלות את זֵכר הילד שלא נולד להם. לכל הפולשים לדירה יש מַפתח שהאֵם המזדקנת הִפקידה בידיהם בזמן מן הזמנים (מן הראוי להזכיר בהקשר זה את דמותו של אורי – בעלה החוקי של יערה, ידידתו של מולכו מן הרומן הנושא את שמו – המקַווה להשתדך במאוחר לאלמנה צעירה ולהוליד לעת זִקנה ילדים רכים, חֵלף הוולדות המתים שנולדו לו במהלך שנות נישואיו עם יערה).

"כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" ניבּא הנביא ישעיהו, שבּיטא את ייעודו האוניברסלי של עם ישראל במילים "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם" (בל נשכח כי ההסעה של הניצבים למופע האופֶּראי יוצאת מרחוב ישעיהו פינת רחוב הנביאים, ושעל המפה הירושלמית המשורטטת בספר מצויים גם רחוב רש"י ורחוב עובדיה).בני-הזוג נוֹגהּ ואוּריה, ששמותיהם לקוחים מן השדה הסמנטי שעניינוֹ אוֹר, החמיצו אפוא את הסיכוי להוליד ילד שיוליך את אוֹר הבשֹורה היהודית עד אפסי ארץ; ואולם נוֹגהּ עצמה – באמצעות המוזיקה שהיא האוניברסלית והמופשטת מִכּל האמנויות – פורטת על הנֵבל בכל אתר ואתר: מהולנד ועד יפן. האבסטרקטיוּת של עיסוקה המוזיקלי מאפשר לה לממֵש את המימרה של הסופר היהודי-גרמני אֶגון לוונטל ברומן רביעיית רוזנדורף מאת נתן שחם: "המוזיקה היא מולדתם של חסרי המולדת".

בזמן שהותה הזמנית בארץ נוֹגהּ נאלצת להשבית לזמן-מה את כישוריה וכשרונותיה, ולהשלים את הכנסתה (וליתר דיוק, למצוא דמי-כיס לכיסוי הוצאותיה המועטות) ממילוי תפקידים של ניצבת במופעי אופֶּרה לרגלי המצדה ובסרט דוֹקוּמנטרי על פרופסור יהודי, ישראלי בדימוס, שעשה חַיִל מעֵבר לים כשהפך את שיגעונו האישי והפרטי לתֵאוריה פסיכולוגיסטית בעלת חשיבות אוניברסלית. אכן, מבּחינה זו ישראל מוצגת ברומן כמקום שעלול לגמד את כשרונותיו של היהודי, ויעיד הסיפור על אותו צעיר ירושלמי, מוּשא הסרט הדוֹקוּמנטרי, שניסה להרעיל מתוך טירוף של קנאה את אהובתו שעמדה לעָזבו לאנחות. הוריו, שהבחינו בטירופו, אִשפזוהו במוסד לחולי-רוח, אך כשהחלים ויצא ללימודים במערב הפך צעיר זה את חוויותיו האישיות הנוראות ליסודותיה של תֵאוֹריה פסיכולוגית מקורית, שהתקבלה על דעת קהיליית המלומדים והִקנתה לו תהילת עולם.

גם ה"נֵבל" הישָׁן שהאח מוריד לאחותו מן ה"בוידעם" דומה יותר לעוּד לבַנטיני מאשר לנֵבל אירופי.2נגנית של נֵבל כמו נוֹגהּ, רומז הרומן, אינה יכולה לפַתח את כשרונותיה במקום פרובינציאלי, ונאלצת לפרושׂ כנף ולעוף למרחקים (או שמא בחרה כאמור מבלי-דעת במקצוע שיְאלצהּ לפרושׂ כנף ולהתרחק מכאן?!). תופעה עגומה זו, שמיטב הֶשֵּׂגיו של עם-ישראל בתחומי המדע והתרבות מוּשׂגים בשדות זרים – כי רק "מאחורי הגדר" ו"מעֵבר לים" יכולים הֶשֵּׂגים אלה לשגשג ולִזכּות בהכרה ובהוקרה, ואילו "בתוך עַמנו" הם מתמסמסים ונמוגים – איננה חדשה תחת השמש. כבר לפני מאה שנה ויותר קונן עליה המשורר הלאומי בשירו "אכן גם זה מוּסר אלוהים", בשורות הבלתי נשכחות: "וַאֲשֶׁר יִגְדַּל מִבְּנֵיכֶם נֶשֶׁר וְעָשָׂה כָנָף – / מִקִּנּוֹ תְשַׁלְּחוּהוּ לָנֶצַח; [...] וְכִי-יְבַקַּע עָב בִּכְנָפָיו וּפִלֵּשׂ נָתִיב לַקֶּרֶן –/ לֹא-עֲלֵיכֶם הַקֶּרֶן תִּצְנָח; / הַרְחֵק מִכֶּם עַל-רֹאשׁ צוּרִים יַצְרִיחַ / וְהֵד קוֹלוֹ לֹא-יַגִּיעַ עָדֵיכֶם. / כָּכָה תִּשְׁכְּלוּ אֶת-חֲמוּדֵיכֶם אֶחָד אֶחָד / וְנִשְׁאַרְתֶּם עֲרִירִים".

נוֹגהּ אמנם איננה "נשר" רְחב-מוּטָה, כי אם בסך הכול נגנית מן השורה בתזמורת שאינה מן הגדולות והנחשבות באירופה, אך הכלי שבּוֹ בחרה אינו מצוי בכל תזמורת, ותפקידה הייחודי מאלץ אותה לפרושׂ כנף ולקנן במרחקים. היא אמנם אינה נמנית עם אותם וירטוּאוֹזים יהודיים נודעים כדוגמת יהודי מנוחין, יאשה חפץ, אייזיק שטרן או יצחק פרלמן, שאחיזתם בכינור ובמיתריו הוליכה אותם אל פסגותיה של תרבות העולם, אך הנגינה היא מקצועהּ של נוֹגהּ ומרכז עולמהּ ועל כן היא יושבת בהולנד, ולא בארץ. הכינור הריהו הכלי היהודי ה"קלסי" ששימש את הגולים היהודים – למִן גלוּת בבל ("עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ[...]אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-ה' עַל אַדְמַת נֵכָר. אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי"; תהִלים קלז, ב-ה) ועד ל"כנר על הגג". היהודי השרוי בגולה, שאין לו עלילות גבורה שיפארו את שמו, מתואר תמיד בספרות כמי שפורט מנגינות נכָאים עלי כינור. לעומתו, הגוי החי על אדמתו חיי-מעשה בריאים ופוריים, משמיע ברמה שירי עלילה וגבורה, ומהם אף עולֶה קולן של תרועותיהם של שופר-המלחמה ושל חצוצרת-הניצחון.

הכינור הוא אפוא כלִי צנוע וקל לנשיאה ולטלטול, המשמיע את שירת היחיד הענוּגה והנוּגה,3סמל ומשל לנדודיו של העם התלוש והמטולטל, שאין לו מקום של קבע ומעמד לרגליו (מוטיב ה"כנר על הגג" הפך גם לסמל התלישוּת של היהודי הגלותי, המרחף באוויר, בלי פיסת קרקע לרגליו). יַבּבנותו של הכינור וקולו הרך והמתחנן מייצגים לא אחת את רפיסותו של העם ואת התרפּסותו לפני הגויים (ה"כליזמר" היהודי נהג להנעים בנגינת כינורו בחתונות הפּריצים, וקיבל פרוטות בעבור נגינתו). לעומת זאת, החצוצרה המרשימה, המשמשת למצעדים, למארשים ולתהלוכות ניצחון מסמלת את הגבריוּת ואת הגבורה, את החיים היִצריים והבריאים, של עַם היושב לבטח בארצו ועל אדמתו – היפוכם של החיים התלושים והחלושים של עַם ישראל בגולה.

א"ב יהושע נתן בידיה של נוֹגהּ נֵבל – שהוא כלי-מיתרים נוּגה כמו הכינור, אך כבד ונדיר ממנו, והנגינה בו מחייבת הפעלת כוח פיזי לא מועט – שרירים חזקים וכתפיים רחבות. אי אפשר לטלטל אותו בנקל ממקום למקום, ועל כן הוא גם דורש ישיבת קבע. השכן הדתי משוכנע שנוֹגהּ עתידה לנגן יום אחד בבית-המקדש החדש שייבּנה בירושלים.4לפי שעה, נוֹגהּ מנגנת על כלי שמחייב אותה לשבת בגולה, תוך שהיא מבטיחה שלא לשכוח את ירושלים ולחזור אליה ביום מן הימים, כאותם יהודים שחזרו והשמיעו מדי שנה את ההבטחה "לשנה הבאה בירושלים". הנֵבל, שאינו נוח לטלטול ואינו נחוץ בירושלים עד לביאת המשיח ולהקמתו של מִקדש שלישי, מסמל כאן את יציאתו של היהודי לשדות נֵכר, אל העולם הגויי, המסוכן והקוסם כאחד; את ויתורם של צעירים ישראלים רבים שנולדו אחרי מלחמת ששת הימים על עתיד החלום הציוני והמרתו בחיים קוסמופוליטיים נוחים, אך תלושים משורש. הילד שלא נולד מסמל כאן כמדומה את קטיעת ההמשכיוּת של החלום.

במישור ה"אַרְס פואטי" הוא מסמל את קטיעת רצף הדורות של השלשלת הגדולה של הספרות הלאומית הגדולה שמימי הנביאים ועד "דור המדינה" שבּהּ מילא הסופר את תפקידו של "הצופה לבית ישראל", רצף שבּוֹ היו עגנון וממשיכיו, א"ב יהושע ובני-דורו, אחרונים בחומה. א"ב יהושע רומז כאן כמדומה שהוא ובני-דורו הם גם האחרונים שבשוֹלְלֵי הגולָה מן הנוסח הציוני הישָׁן, בן המאה העשרים. אחריהם נמתחת קשת רחבה וססגונית של ישראלים צעירים, ועליה מתנוססים שמותיהם של סופרים בָּתר-מודרניסטיים לא מעטים, שחיים לכאורה ב"סתיו העמים", במציאוּת של "כפר גלוֹבּלי". לגביהם מדינת ישראל אינה אלא אחת מפזורותיו של העם ותחנה נוספת בדרך נדודיו האין-סופית של "היהודי הנודד".

הרומן ניצבת הוא במובנים מסוימים "התשובה הנשית" לרומן מולכו.5גם אביה של נוֹגהּ, כמו מולכו, הוא פקיד אפרורי, שהקדיש את כל ימיו לעבודתו ולחינוך ילדיו, אך מוצא את עצמו לפתע במופע אוֹפֶּראי מֶלוֹדרמטי ורב-עלילה. בִּתו של הפקיד, גיבורת הרומן שלפנינו, היא טיפוס אנֶמי למדיי, עקשני וחסר גמישות ביחסים שבין אדם לחברו; ואולם התפקיד השולי שהיא מסכימה למלא כדי לשמור על עצמאותה הכלכלית בארץ – תפקיד של ניצבת במופעי אופֶּרה ובסרט דוֹקוּמנטרי – מוביל אותה לסִדרה "גדולה מהחיים" של התנסויות וחוויות, כמו באופֶּרה שאינה מתנזרת כידוע מן הצעקני, מן הססגוני ומן הפּוֹליפוני (גם מולכו האפרורי מתנסה בסדרה של רומנים אבּסוּרדיים עם נשים שונות ומשונות, מטייל ברחבי העולם ונמשך אל עולם האופֶּרה).

מולכו הוא מלך ולא-כלום, דמות ייחודית ופשוטה כאחת, כמו אותם פרחי-חרצית בעלי כתר זהוב הצצים בשדה שליד ביתו באביב ונובלים כהרף-עין. כמוהו גם נוֹגהּ, שהיא אישה אפורה ואֵלה זוהרת גם יחד. נוֹגהּ מוצגת כאישה נוקשה ועקשנית, חסרת אינטליגנציה רגשית, שאינה מעוניינת בילדים מִשלהּ. רק לקראת סוף הרומן היא פותחת במקצת את סגוֹר לִבּהּ. עם זאת, היא נושאת את שמה של אֵלת האהבה, והיא מעוררת ריגושים אֶרוטיים בגברים המַקיפים אותה. ידידיה, מן התזמורת בחו"ל וממופעי האופרה בארץ, מחזרים אחריה וקוראים לה "וֶנוּס", ובעלה לשעבר אינו יכול להירפא מאהבתו האוֹבּססיבית כלפיה שנים לאחר שנפרד ממנה והקים משפחה חדשה, אף הוליד ילדים, חֵלף הוולד שנוֹגהּ הִפּילה ביָזמתה.

ונוס, או אפרודיטה, היא בִּתהּ של אלת הים, ועל שמה כוכב הקבוע במרומים – הכוכב הזוהֵר ביותר הנצפֶּה מכדור הארץ. נוֹגהּ, גיבורת הרומן החדש של א"ב יהושע, היא גם ניצבת פָּסיבית וחסרת משמעות וגם אמנית מחוננת הרוצה להביא את צלילי "הים" של דֶבִּיסי עד קצות הארץ. היא גם אישה שוויתרה על הוֹלדת ילדים (לעומת עשתורת, ששמה האַסטרלי מעיד על היותה ונוס של המזרח, שמתוארת באמנות כאֵלת פריון רבת עוללים), וגם ערה לכך שהתפקיד של חייה – ביצוע "La mer" – של דֶבִּיסי מכיל בתוכו את מוטיב האִמהוּת (בשפה הצרפתית המילה mer [= 'ים'] והמילה mère [= אֵם] הן מילים הומופוניות, בחינת "לשון נופל על לשון").

וֶנוס היא כוכב נשי, להבדיל ממארס הנושא את שמו של אל המלחמה, הנחשב לכוכב גברי. ברומן ניצבת ניכּרת מבוכה מִגדרית על כל צעד ושעל: מר פומרנץ, השכן החרדי, מבטיח לנוֹגהּ שעם בוא המשיח אם לא ייתנו לה הכוהנים לנגן בתור נערה, "נהפוך אותך לעלם חמודות" (עמ' 8), נוֹגהּ לובשת בבית הוריה את המקטורן של אביה ומדמה את עצמה למנצח המוביל את הנֵבל ואת החליל בקונצ'רטו של מוצרט (עמ' 35).6כאשר היא רוחצת את הילד החרדי ("הצדיק") באמבטיה לפתע אין הוא ילד בעיניה אלא ילדה יפת תואר, ופְאותיו נראות בעיניה כרעמת שֵֹער זהובה לראשה של ילדה (עמ' 108). אוּריה שואל את נוֹגהּ אם לא השתעשעה לפעמים באפשרות להפוך לעלם-חמודות, כדי שלא להביא ילדים לָעולם (עמ' 204), והיא מודה שגברים לפעמים מייגעים אותה (עמ' 60 –61). ככלות הכול, כוכב נוֹגהּ (ונוס), המזוהה עם המין הנשי, איננו כוכב מאדים (מארס), המזוהה עם המין הגברי (ברומן המנהרה הם מחליפים תפקידים). לא אחת מקבל הכלי המוזיקלי ברומן ניצבת תכונות נשיות, ועל כן הפשטתו מן הכיסוי שלו ופתיחת הרוכסן יש בהן גוון אֶרוטי של התערטלות לשֵׁם התעלסות.

ג.הטקסטים העתיקים שבתשתית הרומן ניצבת

המושג "ניצבת" הוא מושג שפּני יָנוּס לו: ה"ניצבת" היא הסטטיסטית הפָּסיבית וחסרת הזהות, והיא גם מרים, המשוררת-הנביאה הראשונה בתולדות עַם ישראל. מרים, אחות משה, הן ניצבה מרחוק ליד היאור לראות מה ייעשה באחִיה, ובכך מילאה תפקיד (לא תפקיד ראשי, אך קרדינלי וחשוב מאין כמוהו) בתולדות האנושות בכך שהצילה את "אדון הנביאים", שהביא תורה חדשה לעם ולעולם ("וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ"; שמות ב, ד). שלושה חודשים הִצפּינה יוכבד את משה לפני ששילחה אותו על פני מי היאור בתיבה (להחביאו דווקא במקום המסוכן ביותר, שאליו השליך פרעֹה את כל הבנים היילוֹדים). שלושה חודשים מצפינים הבן והבת את אִמם בבית של דיור מוגן, במקום שהוא ה-terminal (תרתי-משמע) של מסע הקיום האנושי, עד שהיא נחלצת ממנו וחוזרת אל החיים האמִתיים.

לפי הנצרות ולפי ספר הזוהר שמחברו המשוער, ר' משה די ליאון, הטמיע בתוכו השפעות נוצריות,7נקשר כוכב נוֹגהּ לשטן (בקבלה נקשר השם – כמו גם השמות 'נעמה' ו'נמרוד' המתחילים באות נו"ן שהיא אות השלילה בשפות האירופיות – בכוחות ההרס הדֶמוניים). א"ב יהושע אינו מתעלם מהֶבֵּטֶיהָ השֵׁדיים של גיבורת הרומן שלו, ושָׂם בפי ידידהּ של נוֹגהּ, כנר מהתזמורת הפילהרמונית של ארנהיים, את ההסבר שוונוס הייתה גם נשית וגם שְׂטנית.נוֹגהּ מצטיידת בשוט דֶּמוני שהיא מכינה כדי להכות את הילדים הפּולשים לדירת אִמהּ, ומתאכזבת לגלוֹת שהשוט מוּנח בקרן-זווית ללא שימוש כי הילדים לא הגיעו, כמצוּפּה. אין לשכוח כי במציאוּת הפְּנים-לשונית הקרניים הנוגהות של הבוקר כמוהן כקרניים הנוגחות של הבָּקר, וכן של הצָפיר-השָׂעיר, וכי רוח איננה משב-אוויר בלבד כי אם גם רוח-רפאים דֶמונית.

לפנינו דמות חיובית ושלילית כאחת, המעוגנת במיתוס ובאגדת העם, ומזכירה לנו שלמוזיקה יש איכות דֶמונית ומכַשפת. נוגהּ היא גם אישה נחשקת וגם מכַשפה שְֹטנית המכשפת את הילדים בנגינתה ובהתנהגותה האֶרוטית. הפולקלור והאגדה הוסיפו מעשיות על נגנים שהצליחו לכשף בנגינתם את בעלי-החיים שפּלשו לעיר ושיבשו את חיי תושביה, כגון האגדה הגרמנית על החלילן מהמלין שכישף בנגינתו את כל העכברים שהלכו אחריו עד שטבעו באגם, או האגדה הפולנית על ינקו מוזיקנט (Janko Muzykant) , שהֵסיר מעל העיר את קִללת הצפרדעים לאחר שכישפן והוליכן אחריו ואחר נגינת כינורו. על כן נוֹגהּ המנגנת על מיתרי הנבל את שירת הים והרוח מתעלה למדרגת סמל דו-ערכּי שחסד ורוע, לידה ומוות כרוכים בו כנחש הנושך את זנבו.

במישור הקולקטיבי, לפנינו סיפור בעל תשתית מיתולוגית רב-תרבותית, הנוגעת לסיפור הולדתו של העם מתוך המים והמִדבּר שהוא סיפור המבוסס על אמת אנושית נצחית של כָּלאָדָם (Everyman) באשר הוא: כשם שהתינוק בוקע מרחם אִמו ביחד עם מי השָׁפיר, כך נולדת אומה מתוך המים ונחלצת אל היובש המִדבּרי של היבָּשה. נוֹגהּ העומדת עירומה בדירת אִמה, ומוֹשָׁה את הילד המשתלשל על צינור הביוב לדירת אִמהּ מִבַּעד לחלון השירותים, ואחר-כך רוחצת אותו מן החלאה, כמוה כיולדת או כמיילדת (כאותן מיילדות שעליהן מסַפר הסיפור המקראי בפתח ספר שמות – בסיפורם של עמרם ויוכבד, משה ומרים – וכמו שירה גיבורת הרומן של עגנון הנושא את שמה). היא אמנם לא העמידה בנים, אך שרה את "שירת הים" (או ניגנה את "הים" של דֶבִּיסי), ואף נָטעה מבּלי מֵשׂים אשליות בראשו של קצין כבד-פה-וכבד-לשון (שירה של עגנון, אף שהיא אחות בבית-יולדות, נשארת אף היא חשֹוּכת בנים עד שהיא מסיימת את חייה בבית מצורעים כמו מרים המקראית חשֹוּכת הבנים שנענשה בעונש הצרעת).

השם "מרים" הוא שם מצרי עתיק יומין (שפירושו: "אהובת האל ים", אלוהי המים והסערה), ודמותה של מרים – למִן הסיפור המקראי ועד לגלגוליה המעניינים בספרות המודרנית – מופיעה בדרך-כלל על רקע של מקור מים. בסיפור המקראי מרים מוֹשָׁה את תיבתו של משה מן היאור, ואחר-כך אחִיה מוֹשֶׁה את עַמו מן הטיט והיוֵון של הגלות, ומוליכו דרך הים לארץ חדשה, ואין לשכוח את "שירת הים" ואת "בארה של מרים" שנדדה עם בני ישראל במדבר. מעניין להיווכח שגם השם בגלגוליו הנָכריים – "מארי", "מאריה", "מארינה" ועוד – מכיל קונוטציות ימיות, ייתכן שבעקבות הקשר אל המילה הלטינית 'מארֶה' = ים;ובל נשכח: אביה של נוֹגהּ היה ממונה על מחלקת המים הירושלמית.

השניוּת ניכּרת אפוא בדמותה של מרים, אחות מֹשה, מלכתחילה: מצד אחד היא אחות דואגת, החרֵדה לשלום אחִיה, ומצד שני היא מותחת עליו ביקורת נוקבת ואף נענשת על כך עונש כבד. מצד אחד היא אישה משכילה ומנהיגה, נביאה, נגנית ומשוררת, ומצד שני אין לה מעמד של הנהגה בזכות עצמה. בניגוד לאחיה שהיה כבד פה וכבד לשון, מרים ידעה לתת קולהּ בשיר (המילה משורר בימי קדם משותפת כידוע ל-poetול-singerגם יחד, וחֶבל נביאים היה יוצא כזכור בנבל ותוף וחליל וכינור). משמע, הנביאים, וכנראה גם אותן נביאות מעטות הנזכרות במקרא, נהגו ללַווֹת את דבריהם בשירה ובנגינה.

הברית החדשה מתחה קווים של אנלוגיה בין סיפור הולדת משה והפיכתו למנהיג לסיפור הולדת ישו והפיכתו למנהיג. לפנינו סיפורים מקבילים: מֹשה בתיבה מול ישו בערישׂה; מֹשה הרועה הנאמן, הנושא את הגדי על כתפיו, מול ישו הרועה הנאמן, הנושא את הגדי או השֶׂה על כתפיו – דמות המוּכּרת לַכּוֹל מן האיקונוגרפיה הנוצרית. כל אחד מהגיבורים האלה, המתוארים במקורות הקדומים מרגע לֵדתם, הביא תורה חדשה לעמו ולאנושות, ומכאן האנלוגיה ביניהם. אפשר שגם השם "מרים" התגלגל מסיפור משה לסיפור הנוצרי, וכך נולד פרדוקס נוסף: דווקא מרים, שלא התנסתה באִמהוּת (המדרש אמנם הֲפָכהּ לאשת איש אבל אין לכך כל סימוכין בסיפור המקראי), הָפכה בסיפור הנוצרי לָאֵם האולטימטיבית, לָאֵם בה"א הידיעה – המדונה – והקֻרְאָן אף ניסה לתרץ בדרכים מעניינות את סיפור התעבּרותהּ מרוח הקודש. ואם לא די בכל הפרדוקסים הללו, הרי שהשם "מרים" הוא גם שמה של מרים המִגדלית, וכך יוצא שמרים היא גם הקדוֹשה וגם הקדֵשה, ודמותה שנתגלגלה לשלוש הדתות המוֹנוֹתֵאיסטיות היא דמות שכֶּפל-פנים לה. כמוה גם מוטיב המיטה ומוטיב הנֵבל ברומן ניצבת המשמשים בטקסט הן כמציאוּת והן כסמל שפָּניו פני יָאנוּס: לפנינו שני אובייקטים שחיוב ושלילה, חסד ורוע, שזוּרים בהם כחוט השָׁני. גם המנהרה בספר הנושא את שמה היא סמל דו-ערכי, המשמש להידברות ולנתק, להגנה ולפריצה, לשימור הטבע ולביתורו.

ואם לא די בכך, הרי ש"ניצבת" בתורת שם-פרטי הוא שמהּ של אִמו של דוִד המלך ("ניצבת בת עדאל", לפי בבא בתרא צא ע"א), כך שאין מדובר רק בסטטיסטית חסרת ערך וזהות, כי אם באִמו של המלך המשיח. אמנם להוריה של נוֹגהּ וחוני אחיה אין הרומן מעניק שם – רמז למוצָאם החידתי (הפשוט והנחוּת, ולחלופין, האלוהי והעליון), אך הרמז לבית דוִד מלמדֵנו שנבואתו של השכן החרדי שלפיה נוֹגהּ תנגן על כלִי המיתר שלה בבית-המקדש יש לו היגיון משלו. כפל פָּניהָ של נוֹגהּ – ניצבת חסרת ייחוד במופעי במה ובסרטים, מחד גיסא, ודמות נשית שביכולתה להעמיד שושלת נכבדה של מלכים, מאידך גיסא – מתיישבת עם אחד מן המאפיינים החוזרים ביצירת א"ב יהושע: עיצובה של דמות שהיא גם חסרת ערך וייחוד וגם חשובה מאין כמוה.

כזהו, למשל, המהנדס חסר השם (גיבור הנובֶלה "יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו ובִתו") שהֶעְדֵּר שמו עשוי לרמז למעמדו השולי במשפחה, אך גם למעמדו הטרנסצנדנטי (כאותן יֵשויות אלוהיות שאסור לכַנותן בשמָן המפורש).מעניין להיווכח שדווקא מרים המקראית, שלא התנסתה בנישואים ובאִמהות, הופכת בסיפור הנוצרי לָאֵם האוּלטימטיבית, לָאֵם בה"א הידיעה. נוֹגהּ דומה כאמור למרים, אך מזכירה גם את דמותה של חנה העקרה שנפקדה, והביאה את בנהּ להתחנך במקדש עֵלִי שבשילֹה, באָמרהּ לכוהן הזקֵן: "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'" (שמ"א א, כו). נוֹגהּ ויתרה כביכול על אִמהוּת, כמו מרים, אך סופו של הרומן נוטע תקווה שהיא תיפָּקד אולי כמו חנה שילדה בן לִזקונים, וייתכן שאף תחזור אל עמה ואל מולדתה.

ניצבת הוא רומן בעל רובד "אַרְס פואטי" נכבד ורב-פָּנים: הוא מותח קווים של אנלוגיה בין ילדי הרוח של האָמָּן לבין הילדים הביולוגיים, ומראֶה שהאמן נאלץ לוותר ויתורים לא פשוטים בתחומי המשפחה למען יצירתו. לא אחת נבלעים כאן הגבולות בין הרֵאלי לווירטואלי, כמו בספר הילדים של א"ב יהושע העכבר של תמר וגאיה שבּוֹ גם עכבר של מַחשב הוא עכבר וגם תמונה של "עלמה" נאה יכולה לפלוש לתוך החיים האמִתיים ולעורר יצרים: החיים פולשים אל תחומי האמנות, וגיבורים דרָמָטיים משתלטים על החיים. כשהאֵם מאשרת את דבריה של בִּתהּ "בחצי לב" מתעורר החשד שגם הנֵבל כמוהו כְּלב עם מיתרים הצבוּעים כמיתרי הנֵבל באדום ובכחול, ושלִבָּהּ של נוֹגהּ השרויה בקצה מערב בכל זאת נמצא במזרח. היא ברחה אמנם מירושלים ומ"סיר הלחץ" המשפחתי, אך גם נמשכת אליהם כבחבלי קסם ומבטיחה לחזור אליהם.

ניצבת, הרומן הנינוח והיומיומי, שלקח כביכול "פסק זמן" מן המצב הישראלי, הוא ככלות הכול רומן רב-רובדי ו"גדול מהחיים", הקשור במצב הישראלי בכל נימיו ומיתריו. דן מירון, בשני מאמרים בעיתון הארץ, מיום 24.10.2014 ומיום 31.10.2014, הלך בעקבות הכיתוב של מנחם פרי על עטיפת הספר, שנועד כמדומה כדי למשוך את הקהל הרחב, שאינו מעוניין בתִחכּוּם יתר, וקיבל את דבריו ככתבם וכלשונם. לפיכך ראה בניצבת רומן שאינו עוסק בבעיות הזהות הלאומית וב"מצב היהודי". ואולם כבר במאמרי "לשנה הבאה בירושלים" (במגזין האינטרנטי אימגו מיום 5.8.2014, שהיה כמדומה התגובה הראשונה על ספר זה) הראיתי בפירוט שההפך הוא הנכון.

הרומן ניצבת מכיל בתוכו ניגודים עזים: הוא ספר פשוט לכאורה, ומורכב כהלכה; הוא נינוח ומרוחק למראה, אך שקוע עד צוואר בבעיות העם והעולם; אף-על-פי שהוא עוסק בנושאים נוּגים (בזִקנה ובמוות, וכן בחייו הבודדים והעריריים של האָמָּן), הוא גם רומן דרָמָטי ומצחיק מאוד, המזכיר לנו שיהושע, הגם שלא כתב מחזות רבים, אינו רק סופר גדול אלא גם אחד מגדולי הדרָמָטורגים שלנו. יש בו דיאלוגים שהיו יכולים להשתלב בנקל במחזה או בסרט משעשע שיופק מן הרומן. יש בו רגעים של טירוף אבּסוּרדי כגון אותו רגע שבּוֹ האֵם המזדקנת מביעה את חששהּ שחתנהּ לשעבר יחדור לדירתה, ואפילו למיטתה, כדי לדרוש את הילד שלא נולד.

כותרתו האנגלית של הרומן – The Extra – פירושה אמנם "ניצב/ת" (כך קוראים באנגלית אמריקנית לאותן דמויות מקריות הממלאות את המסך בסרט רב-משתתפים, בצד השחקנים המקצועיים). ואולם כותרת זו פירושה גם "תוספת" (כך קוראים גם למהדורה נוספת של עיתון אחרי שהמהדורה המקורית אזלה או איבדה את הרלוונטיוּת שלה), ויש בה כדי לרמוז שהפריון היצירתי אינו שובת ב"גיל השלישי", ושגם בכוחו של מָאֶסְטְרוֹ קשיש לתת לקהלו הדרן ולִזכות במחיאות כפיים).

ומה הן הפּרוֹגנוזות של הספר לעתיד לבוא? העתיד הנשקף מן הרומן האָפִיל הזה איננו עתיד ורוד ומשובב נפש, מה גם שהוא מוביל את הגיבורה ואת הקוראים אל מרגְלות המצדה, אך גם אינו אַפּוֹקליפטי ומזָרֵה אימה. נאמנים הם דבריה של נוֹגהּ, המרדנית הרדיקלית שהִתמתנה: "מי אני שאתיימר לדעת מה יהיה פּׂה העתיד? מי אני שאחליט אם הסכנה אמִתית או קיימת רק במאמרים של העיתונים. הוריי עשו אותי במלחמה שבּהּ כבר דיברו כאן על כיבוי אורות, ובכל-זאת שניהם לא התיימרו לדעת". אמנם אי אפשר להחזיר את הזמן שעבר, לתקן עוולות שנעשו ולהוליד ילדים שלא נולדו, ואף-על-פי-כן נרמז שאם היינו יכולים ללמוד מן המזרח הרחוק את סוד הסובלנות ואת הפרדת הדת מהמדינה אפשר שאפילו ארצנו מוּכּת הסכסוכים והשסעים הייתה יכולה לפרוח ולהיות "ארץ השמש העולה".

ד. ההדרן שאחרי ההדרן - עיון ברומן המנהרה

ראינו שהכותרת האנגלית של הרומן ניצבת – The Extra – היא כותרת דו-משמעית, המרמזת אמנם לתפקידו השולי של הניצב בסרט, אך בין השאר גם מלמדת שבכוחו של מָאֶסְטְרוֹ קשיש לתת לקהלו הדרן. למי שחשב שאחרי ה-extra יֵרד המסך על יצירתו של א"ב יהושע (שבזמן פרסום ספרו ניצבת[2014] כבר התקרב ל"גבורות"), נכונה הפתעה נעימה בדמות ספרו המנהרה(2018), שהוא ההדרן הנוסף, כבהצגה שבּהּ השחקנים עולים למעמד הקידה ומחיאות הכפיים יותר מִפּעם אחת.

לפנינו ספר נוּגֶה ומהורהר השואל שאלות קשות לגבי אפשרויות הקיום של דורות העתיד ב"ארץ הצבי", אך גם מֶלוֹדרמה מלאת הומור ותאוות חיים המזכירה לנו שא"ב יהושע החל את דרכו ככותב מערכונים, ושהכשְׁרון הדרמטי שלו ניכּר לא רק במחזותיו שהועלו על קרשי הבמה אלא גם בכל מרחבי כתיבתו הנובליסטית. לרשימת ה-dramatis personae, ובה שלל דמויות ודמויות-מִשנה של בני המשפחה ואנשי התכנון והבנייה, משתרבבת במפתיע דמותה של נוֹגהּ שבסופו הפתוח של הרומן ניצבת עדיין לא הוכרעה השאלה אם תחזור לארץ, אם לאו (וכן: אם תוותר על ההורוּת או תחליט להרות וללדת, הגם שבעבר לא רצתה בילדים). הכותרת האנגלית של הרומן ניצבת– The Extra – רומזת כאמור אף לכך שהפריון היצירתי אינו שובת ב"גיל השלישי", ומתברר שעם התארכות תוחלת-החיים גם הפריון הביולוגי אינו שובת בגיל 42, שנחשב בדורות עבָרוּ כסופו האולטימטיבי של גיל הפריון. באחת הסצנות מתברר אפילו שנוֹגהּ השיגה הֶשֵֹּג נדיר נוסף: היא מצאה עבודה בארץ כנגנית נֵבל, ומעתה לא תיאלץ לחיות במרחקים כדי לממֵש את כשרונותיה המוזיקליים.

בדיעבד מצטיירת האפשרות שכּל ישיבתה הממושכת בהולנד, הרחק מהוריה המזדקנים ומן הקלחת המשפחתית, לא הייתה אלא תירוץ להתרחק מן המציאוּת הישראלית, האישית והקולקטיבית, שאור התכלת העזה שלה בוהק מדיי ושפּתיחותהּ היתֵרה מביאה לא פעם לחיטוט מכאיב בעניינים שהצִנעה יפה להם. ואולם, לפּתיחוּת הישראלית הטיפוסית יש גם צד חיובי: בזמן החזרות לקונצרטים, הילד נבו מתארח בבית חברו נועם, בנה של נוגהּ, וזוכה לכעין simulacrum של דמות-אב בדמותו של הסב הקשיש צבי לוריא.

צבי לוריא, שהוא כמדומה גיבורו הראשי של הרומן המנהרה, הוא מהנדס כבישים ומנהרות בגמלאות, שסימנים קלים של סניליוּת ואַטרוֹפּיה מוחית מתגלים בו לאחר פרישתו לגמלאות. אַחד הרגעים הטרגיקומיים בתהליך התוודעותו אל המחלה המביכה, המביישת אותו ברבים ומדאיגה את בני משפחתו, מתרחש כאשר הוא טועה ואוסף מן הגן לא את נכדו נועם, אלא את נבו – ילד זָר המזכיר לו את נכדו. לימים הוא מתבקש לקחת מהגן את שני הילדים גם יחד, שכּן מתברר שהילד הזָר הוא בעצם חברו הטוב של נכדו נועם.

כאשר שואל המהנדס את נבו לזהותו של אביו, נודע לו מפי נכדו שהחבר הוא "ילד חד-הורי". לוריא, המרחם על הילד שנעלב מחשיפת מצבו המשפחתי הבעייתי, נחלץ לעזרתו ומשמיע באוזני שני הילדים טענת שווא: לנבו יש אב, הוא טוען בחוֹם, המוּכּר לו באופן אישי, והוא אף יודע בוודאות שאביו של נבו עתיד לחזור מאפריקה. כך הוא מַצית זיק של תקווה בעיני הפעוט החד-הורי; והקורא תמֵהַּ: האִם המהנדס האחראי והרציונלי נמלא רחמים למראה הפעוט הבוכה, ו"הִמציא" לו דמות של אב כדי לנחמו ביגונו? או שמא המצאה זו מעידה על אָבדן הקשר של לוריא עם המציאוּת, ואין היא אלא הזיית דמנציה של אדם שחדַל להבחין בין אמת לבדיון ובין הרֵאלי לווירטואלי? כך או כך, הילד נרגע, ונועם, נכדו של לוריא שזה אך התעלל בחברו וחשף את סודו הכמוס, מתפייס עם חברו ומסַפּר לסבו שלנבו יש בבית נֵבל אמִתי וששֵׁם אִמו"נוֹגהּ".

בנקודה זו מתברר לקוראיו הנאמנים של א"ב יהושע כי מדובר בנגנית הנבל נוֹגהּ המוּכּרת להם מן הרומן ניצבת (2014), וכי א"ב יהושע נזקק כאן לאותה תחבולה שאוֹנוֹרֶה דה בלזק המציא אותה וש"י עגנון השתמש בה באינטנסיביות מרוּבּה, במיוחד בספרו אורֵח נטה ללוּן(1939). כמו בקומדיה האנושית של בלזק, גם אצל עגנון צצות לא פעם בצִדי הדרך, כמו באקראי, דמויות המוּכּרות לקורא מיצירות אחרות, ובכל חטיבה מחליפות הדמויות את תפקידיהן ואת מעמדן: דמות מרכזית הופכת לדמות מינורית, ולהפך; כגון ד"ר קוּבּה מילך, שמופיע כאן באקראי, עתיד למלא את תפקיד הפרוֹטגוֹניסט בסיפורו של עגנון "הרופא וגרושתו" (1941). נזכרת ברומן זה כבדרך-אגב גם בלומה נאכט, גיבורת הרומן סיפור פשוט(1935), וכן מתגלה כאן לקורא כי מיכאל הרטמן, גיבור הסיפור "פָּנים אחרות" (1941), שגירש את אשתו, אֵם בנותיו, הצליח להחזירהּ אליו ולכונן אִתהּ חיים חדשים. את התחבולה הבלזקית הזאת של הדמויות החוזרות בסיפורים אחדים, פעם כדמות ראשית ופעם כדמות שולית, יכול היה עגנון ללמוד מביאליק, שהיה הראשון שנדרש לה בספרות העברית, והצליח לממשהּ רק במעט (בעיקר בסיפוריו הגנוזים).8

לא במקרה העניק א"ב יהושע לנוֹגהּ, לנבו בנהּ ה"חד-הורי" של נגנית הנֵבל, ולנועם, חברו של הבן, שמות המתחילים באות נו"ן. למילים ולשמות המתחילים בנו"ן (כדוגמת "נוגה" או "נמרוד") יש בספר הזוהר השתמעויות של גנאי,9ואפילו שׁם נעים בצליליו ובמשמעיו כדוגמת השם "נעמה" נושא בעצם השתמעויות שליליות, שהרי "נעמה" הוא שמהּ של אֵם השֵׁדים, בת פמלייתה של לִילית ואִמו של אשמדאי. ואכן, נוֹגהּ ברומן ניצבת מתגלה גם כ"מיילדת" טובה ומיטיבה, הרוחצת את הילד מן הסחי והמָאוֹס של תעלת הביוב, וגם כדמות דֶמונית הקונה בכספה שוֹט של גַמָּלים כדי להטיל מורא על הילדים הסוררים, ואולי אף להצליף עליהם בשעת הצורך.

הקישור למיסטיקה היהודית, ששיאה הוא ספר הזוהר, אינו אקראי או מקרי. הוא נקשר לתיאורן של מגמות אירציונליוֹת שונות שהשתלטו על החיים בארץ ובעולם בסוף המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת. על תופעות גלובליות של עזיבת השכלתני והרציונלי ושל משיכה אל המיסטי והרגשי הגיב א"ב יהושע בפעם הראשונה ברומן השיבה מהודו(1994), עוד כשהיו תופעות אלה באִבָּן. כרֵאקציה של 180 מעלות לרעיון "מוֹת האלוהים" של פרידריך ניטשה ולאָתֵאיזם המדיני שהנהיג המרקסיזם (שהאמין כי הדת היא "אוֹפּיוּם להמונים" וששָׁאף להפוך את הכנסיות ל"מִקדשים לאֵלת התבונה"), נכנסנו בדור האחרון לעידן אירציונלי של "מחזיקי קמֵעות" העולים לקברי צדיקים ואנשי שֵׁם.

א"ב יהושע, שגדל ונתחנך בעידן התבונה הרציונליסטי, מותח כמדומה קו של אנלוגיה בין ה"הדתה" שהשׂתררה בעולם ובארץ לבין השיטיון שתקף את המהנדס הרציונלי, גיבור ספרו. ברומן המנהרה מתבטא ה"שיטיון" האירציונלי שתקף את העולם בהעלאתם של פתרונות אירציונליים של מהנדסים צעירים בעלי אֶגוֹ מנוּפּח וכישורים מועטים. מהנדס כדוגמת מימוני, מחליפו של לוריא, משולל כל יכולת אָנָליטית מושכלת, אך אנשים כמוהו חולשים על חיינו ועל תקציבי המדינה. לפי הרומן המנהרה המדינה נתונה כיום בידי אנשים הקובעים את מסקנותיהם באמצעות תמהיל מוזר של תחושות-בטן אינטואיטיביות ואינטרסים אישיים חסרי היגיון והגינות ובידי קשישים שעל גבול הסֶניליוּת, המסייעים לצעירים בהתנדבות. אפשר שקשישים אלה בָּנוּ פעם את הארץ והוכיחו בקיאוּת במקצועם האקדמי, אך היום שיקוליהם מוּנָעים אף הם בכוחם האינֶרטי של מניעים אישיים חסרי היגיון, כמו הפחד להיפלט מן המערכת ולהפוך ליֵשוּת אי-רלוונטית ומיותרת (non entity).

החלטת הוועדה בעניין בניית המנהרה יש בה כדי להעיד על הדרך שבּהּ מתנהלים דיונים הֲרי-גורל פי כמה וכמה בוועדות הכנסת ובממשלה. לפיכך הקישור למיסטיקה היהודית איננו מקרי או אקראי, והוא שנתן ברומן המנהרה לגיבור הראשי את השם "לוריא" (כשמו של האר"י הקדוש). הקישור למיסטיקה היהודית הוא שהעניק לספר טרמינולוגיה קבלית ענפה הפזורה בין דפּיו: "עתיק יומין", "ניצוצות", "אור זרוע" ועוד ועוד. שמהּ העברי של הסטודנטית היפה "האנאדי" (ששינתה את שמה ל"איילה"), שֵׁם המסייע לה להתחזות כיהודייה, הוא גם שמה של השכינה, היא כנסת-ישראל לפי ספר הזוהר, המדומה לאיילה המתקשה להבכיר ונזקקת לנחש כדי שרחמהּ ייפּתח והעופר יבקע מתוכו. שמה נקשר גם ל"איילת השחר" ולשמה של "נוֹגהּ" שאף הוא שמו של כוכב במערכת השמש. הקישור הנרחב שעושה יהושע בכוכבים ובמזלות, כאן וברומנים אחרים (בהמאהב, כאמור, מכוּנה חברתה של דָפי בשם "טלי-דלי" על-שם מזלות הטלֶה והדלי), מרמז לכך שחלק גדול מחיינו, האישיים והציבוריים, תלוי במזל.

מלחמת התרבות הניטשת כיום בארץ, כבעולם הרחב, מוצאת כאן את ביטויהּ בירושתה של הזקנה פיבי, קרובתם הרחוקה של צבי לוריא ואחותו שלומית.בסוף הרומן המנהרה המשובץ בקטעים של מוזיקה קלסית – אופּראית ופילהרמונית – מתברר שהאחים לבית לוריא ירשו מהזקֵנה פיבי את חליל הרועים הערבי שלה, שהביאה אִתהּ מצפון אפריקה, מקבילו של העוּד המזרחי המוּרד מן ה"בוידעם" בבית הוריה של נוֹגהּ.חליל הרועים הזה, הקרוי "קאוואל" (Kaval) בארצות הבלקן, או Kāwālā במוזיקה הערבית, מתואר כאן ככלִי שבּוֹ נהגה הזקֵנה לנגן "נעימה מונוטונית שמקורה אולי צפון אפריקני אבל עצבותה כבר ישראלית". כלִי זה והנעימוֹת שהוא משמיע מרמזים לעתיד התרבות באזורנו – לצלילים שיישמעו כאן וכבר נשמעים ברמה בעידודם של אותם פוליטיקאים עדתיים שמוליכים אותנו לא באמצעות "עמוּד האש", כמֹשה רבנו, אלא באמצעות "עמוּד העשן" המדמיע את עינינו.הנגינה בכלי קל כדוגמת החליל הנוח לטלטול אופיינית לרועים נוודים, בעוד שהנגינה בכלי כבד כדוגמת הנֵבל מכתיבה ישיבת קבע. להבדל זה שבּין שני כלי הנגינה יש השלכות רבות-משמעות על טיבו של דור הבנים – אם יֵשבו הבנים ובני הבנים בארץ דרך-קבע או ימשיכו את מסורת "היהודי הנודד" ויִגְלו מרצונם למדינות הים.

המוזיקה השולטת בחיינו מכתיבה את טיבם. האם ישלטו כאן הכינור והנֵבל של המוזיקה האירופית הקלסית, או שמא ישלטו כאן העוּד המזרחי וחליל הקאוואל? הנבל שעל מיתריו פורטת נוגהּ נקשר גם למוזיקה השמימית: במיתולוגיה ובאגדות הוא כִּליָם של האלים ושל המלאכים. לפי המיתולוגיה היוונית, את הנֵבל ברא הֶרמס, בנו של זאוּס, שקיבל בתמורה לגיזת הזהב את מקל הזהב מאפולו, אחיו-למחצה. הֶרמס, המתואר כעלם בעל סנדלים מכונפים הפך לפטרונם של השירה, הנאום, תרבות הגוף, המזל והפריון. הנֵבל לא נועד לביצוע נעימות מהנות בלבד, אלא גם להעביר מסרים מן האלים ולתרגם באופן הרמוני את המסרים הללו לתדרים בעלי אפקט תרפויטי. הֶרמס העביר את הנבל לאחיו-למחצה אפולו, אידֵאל היופי הגברי, המוצג בציור ובפיסול כמי שנושא בידו את הנֵבל האֶאוֹלי (Aeolian Harp), מקבילו של "כינור דוִד" מן האגדה העברית. גם הנֵבל מן המיתולוגיה היוונית וגם "כינור דוִד", שחז"ל ברָאוהו על יסוד אזכורו בספרי עזרא ונחמיה בחזון בנייתו המחודשת של המקדש,,מנגנים מעצמם, ללא כוונת מכַוון, כשהרוח עוברת בין מיתריהם, ועל כן שניהם היו לימים סמל השירה הרומנטית, הספונטנית, הנכתבת מאליה, ללא תכנון וכלכול וללא כוונת מכַוון. אל האור אָפּוֹלו האוחז בנֵבל נודע גם כאל הרפואה, המוזיקה, השירה, פטרונם של רועים וצאנם, ובנו אסקלפיוס, שסִמלו הוא שני נחשים המתפתלים זה בזה, הפך לסמל הרופאים והרפואה. אפולו העביר את הנֵבל לאורפאוס, אלוהי המשוררים והמוזיקאים, ונֵבל זה נקבע בין אותם כוכבי השמים המראים את הדרך הביתה (מולכו, גיבורו של הרומן הנושא את שמו, יושב כזכור באופרה "אורפאוס ואאורדיקה", וצופה באורפאוס המנסה לחלץ את אשתו המֵתה מן השאוֹל). במילים אחרות: ניצבת הוא הרומן העתידני ביותר של א"ב יהושע. באמצעות כלי הנגינה של נוגהּ נערך בו ניסיון לתהות על עתידם של הפרט ושל החברה במדינת ישראל השרויה בדור האחרון ב"מלחמת תרבות" ובהעברתו של שרביט ההגמוניה מן המערבי למזרחי, מן הנאורוּת אל המיסטיקה והפנטזיה ומן האוניברסלי אל הלאומי והדתי.

לוריא, השומר על נכדו ועל חברו לגן, מגלה שאִמו של הפעוט החד-הורי נוֹגהּ היא "אישיות תַּקיפה" (ולא בִּכדִי, שהרי נגנית נבל מפַתחת במשך השנים זרועות חזקות וכתפיים רחבות), מגלה לו כי היא מתכננת לקחת את בנהּ נבו לכשיגיע למצווֹת אל פסגת הר נבו בעבר הירדן, לא הרחק מחברון, כדי שישקיף מפסגת ההר על הארץ ויחליט על דרכו בחיים. ובמאמר מוסגר: גם השם "דיבוֹן", שמו של סגנו של לוריא, שהעדיף "לעשות לביתו" במקום לשרת את המדינה, הוא שמה של עיר בעֵבר הירדן, עירו של מישע, בעל כתובת מישע.10

ראינו כי נוֹגהּ הפורטת על הנֵבל את "שירת הים" ("La mer" – "הַיָּם" – של דֶבִּיסי) מקבלת במשתמע את תכונותיה של מרים הנביאה, ששרה את "שירת הים" המקראית, וכן את תכונותיה של מרים האם הנוצרייה, ששמהּ הפך לשם-נרדף לאִמהוּת האוּלטימטיבית (כזכור, את שמה של היצירה של דֶבִּיסי הוגים, מעשה לשון-נופל-על-לשון, כמו את המילה הצרפתית "mère" = אֵם). אף הזכרנו כי בסיפור המקראי מרים, אחות מֹשה, מוֹשָׁה את תיבתו של הרך הנולד מן היאור, ואחר-כך אחיה מוֹשֶׁה את עַמו מן הטיט והיוֵון של הגלות, ומוליכוֹ דרך הים לארץ חדשה. כאן נרמז שהמפתח לעתידנו נתון בידי נבו=משה, הילד הפֶּלאי שנולד לנוֹגהּ "ברגע האחרון".

ואולם גורלנו ארוג ושזור בגורלם של צעירים ערביים כמו האנאדי, שניסתה להתחזות ליהודייה, אך בחוג הדרמטי של מכללת סמינר הקיבוצים זיהו את מוצאָהּ. השם "האנאדי" הוא גם שמו של שבט ערבי שהגיע ממצרים לאזור עזה בתקופת השלטון העות'מאני, בתקופת עליית תלמידי הגר"א. תמונתו של בן-צבי ממשיכה להיות תלויה בחדרו של לוריא לא רק משום שהוא מופת לצניעות (היפוכה של השחיתות השלטונית הפושׂה בימינו בכל פינה), אלא גם על שום הרעיון שלו לייהד את ערביי הארץ, בעקבות השערתו שחלק ניכּר מערביי הארץ הכפריים הם צאצָאיהם של יהודים שנאלצו להמיר את דתם כשהיו נתונים למָרותו של שלטון זר. בטענה שייהוד הבדואים ירגיז את המוסלמים בעולם, קִעקע דיין את יָזמָתו של בן-גוריון לייהד את הבדווים וגרם לו לנטוש את הנושא כליל.

כשלוריא מסַפֵּר לאשתו על תכניתה של נגנית הנֵבל להעלות את בנהּ על ראש הר נבו, הוא מתבדח על חשבון ההחלטה ההופכת את נבו לכעין גלגול עכשווי של משה (לוריא, המתקשה בשמות פרטיים, מתחיל לומר "כמו יה...[ושע]", ואשתו מתקנת אותו ואומרת "כמו משה"). כאן ניכּרת "התכתבותו" של א"ב יהושע עם אחד מספרי העבר שלו – עם גירושים מאוחרים(1982) – שבּוֹ הגיבור הראשי יהודה קמינקא, ישראלי היושב שנים על שנים בארצות-הברית, מגיע ארצה כדי לִזכּות בהסכמת אשת נעוריו לקבל מידיו גט חפוז וכדי להיפגש עם ילדיו הבוגרים (רגע לפני הולדת בנו מוזס, הצעיר מנכדיו, שעומד להיוולד לו לזקונים מאשתו האמריקנית הצעירה). כדאי לזכור בהקשר זה שגם במאי הקולנוע הישראלי, גיבור ספרו של יהושע חסד ספרדי(2012), נושא את השם "יאיר מוזס", וכי מלחמת התרבות שמתנהלת כיום בהנהגת יוצאי צפון אפריקה, שקופחו לפני יובל שנים ויותר, שאליה רומז רומן המנהרה באמצעות אותו חליל הקאוואלה שיָרש לוריא מן הזקֵנה המאושפזת בבית-האבות "מִשען", אובחֲנה והתנחשה אצל יהושע ברומן חסד ספרדי(2011), שנים לפני שעלתה על סדר היום הציבורי.

האִם יחליט נבו-משה, לאחר שיראה את "ארץ הצבי" נשקפת אליו מעל פסגת הר נבו, להישאר בארץ? האם יישאר בארץ ויֵדע להשליט מדיניות אחרת, המוליכה לדו-קיום בשלום? או שמא תתערבל המציאות עוד יותר כמו זו שהנהיג איש הצבא שיבולת השומר על השב"זים (המצאה לשונית של א"ב יהושע ל"שוהים בלי זהות"), ושמיזג במילה אחת את שמו הפרטי עם שם משפחתו.11 אחת מהוראות שמו של שיבולת ("מערבולת") מרמזת לטירוף המערכות הכאוטי של המציאוּת הישראלית, מרוּבּת השבטים, הזהויות והדיכוטומיוֹת. איש הצבא בדימוס הנושא את השם "שיבולת", השומר על שב"זים אחדים שנאחזו על מרומי גבעה והתיישבו במבנה מימי הנַבּטים (כבמין פָּרודיה על התנחלות מבודדת של אנשי דת קנאים, המוכנים למסור את נפשם על קדוּשת הארץ), מצדיק את הקמת המנהרה כדי לאַפשֵׁר להם לחיות את חייהם. לימים הוא אף נחשד כמי שהִפרה בזרעו את השב"זית היפה האנאדי, בת חסותו. למרבה האירוניה והפרדוקס, דווקא הוא, המערבל את הזהויות כבמערבולת, נושא שֵׁם שבתנ"ך ובשפות זרות ("Shibboleth") מציין את הבידול האֶתני שבּין שבט לשבט ולא את ביטול ההבדלים שביניהם. ערבול הזהויות לבְליל כאוטי מתבטא ברומן המנהרה גם בשקשוקה גדוֹלת-הממדים, שצורתה כשדה-קרב עקוב מדם, שאותה לוריא מכין עקב טעות בשיקול דעת, פרי השיטיון, שגרם לו לקנות כמות עגבניות אדירה.

לוריא מתבדח על חשבונה של נוֹגהּ ואומר באירוניה שאולי אחרי שיִראה הילד נבו את הארץ ממרומי הר נבו הוא יחליט לרדת לברלין או יחפש ארץ הגונה והגיונית יותר. במענה לדברי לוריא המגיב על המשך חייו וחיי משפחתו בארץ במילים "יש לי ברֵרה?", עונה לו נוֹגהּ שתמיד יש ברֵרה ושאפשר לבחור גם במקום אחר. סופו של הרומן הוא סוף פתוח, הרומז גם לאפשרות טרָגית (שהרי גורלו של משה על הר נבו והעלאת בנו של אברהם להר המוריה אינם נושאים קונוטציות חיוביות וצלילי-על נעימים). ואולם, למרבה הפרדוקס, הירייה הכפולה בצבי על פסגת ההר (בדומה לאַיִל שנעקד במקום הבן היחיד והאהוב בפרשת העקֵדה) עשויה לרמז לאפשרות של חיים נורמליים כלשהם. דווקא מותו של הצבי בירייה בשוּרות האחרונות של הספר פותח פתח לתקווה, "לפחות תאורטית" (כשם שמבטיח לוריא לנוֹגהּ, אִמו של נבו, שהסתכנה וילדה את בנהּ היחיד בשנות הארבעים לחייה) שהעקדה לא תתבצע ככלות הכול. יש לזכור כי בסיפור המקראי אחרי פרשת העקֵדה באה תקופתו של יצחק, בן אברהם, שהצטיינה בשפע ובשגשוג.

האם יהפוך נבו של נוֹגהּ מן הרומן המנהרה למשה מודרני, שיַראה לעמו את הדרך, ויובילוֹ באמצעות עמוד אש, ולא באמצעות עמוד ענן או עמוד עשן מערפֵּל ומדמיע עיניים? ימים יגידו. א"ב משאיר את הסוף לדמיונו ולחלומות המשאלה של כל קורא וקורא. הֶריונה המרומז של האנאדי-איילה12בסוף הרומן מרמז שבּנהּ ונבו, בנהּ של נוֹגהּ, יצטרכו לחלוק בדרך כלשהי אותה כברת ארץ וייאָלצו להגיע לאיזה "מוֹדוּס ויוֶנדי", הקרוי לפעמים "שלום", שטיבו החמקמק לוּט בערפל וקיומו עדיין סמוי מן העין.

■

ולסיום אוסיף הערה פילולוגית העשויה להאיר את הכותרת באור חדש, או להנהירהּ בנהרה חדשה: המילה "מנהרה" היא מילה יחידאית, המציינת את הנקָרות והנקיקים שבסלע ששימשו לבני ישראל מקומות מחבוא מפני אויביהם, מבקשי נפשם: "מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת" (שופטים ו, ב).בעברית של ספרות ההשכלה העברית פירושה של המנהרה: 'צריח של מסגד". וכך כתב אברהם בער גוטלובר בספרו ממצרים, וינה תרכ"ב, עמ' 1: "מסביב לבתי מסגד הישמעאלים (מאָשעען) ולמנהרות (מינארעטען) יפרחו עצי התמרים"; ובהמשך כתב גוטלובר: "כיפה נפלאה מאוד עם ארבע מנהרות (מינארעטס) כלילות יופי" (שם, עמ' 141). על הבחירה במילה זו העיר גוטלובר: "עיין אוצר השורשים לי"ל בן-זאב, שפירש מנהרות (שופטים ו) מלשון נהרה ואור, אע"פ שאין כן דעת המפָרשים. וסמכתי עליו בשעת הדחק כדי לקרב השם העברי אל הערבי, שבלשון ההיא הוראת מינארעט 'מקור האור' והוא המגדל בבית המסגד שמשם קוראים את העם אל התפילה". עד כאן דברי גוטלובר, 13ובמילונים מצאתי את מקורה של המילה minaret בתורכית עותמאנית ובערבית ומשמעה "מגדלור" – מגדל השופך אור על סביבותיו או שדרכו בוקע האור אל תוך המסגד:

مَنَارَة ‎ (manāra, “lighthouse”).

מותר כמדומה להניח שא"ב יהושע, שברומן ניצבת לא הסתפק בהוראה הפשוטה והעכשווית של המילה "ניצבת", אלא הגיע עד מקורותיו התלמודיים הסמויים מן העין (והעלה מתהום הנשייה את "ניצבת בת עדאל", שהיא לפי בבא בתרא צא ע"א אמו של "נְעים זמירות ישראל" האוחז ב"כינור דוד"), לא התעלם מריבוי משמעיה של המילה "מנהרה" בשפה העברית לדורותיה ובאחיותיה השֵׁמיות.גם לא נעלמה ממנו בוודאי המשמעויות המנוגדות של המילה "מנהרה" (מקום חשוך וסגור שאליו נמלטים כדי להיחבא בו, או מקום פתוח שהאור בוקע משני צִדיו; מקום כרוי בבטן האדמה או מקום המתנשא לגובה מעל פני האדמה).מהי המשמעות הפוליטית של הקִרבה בין המנהרה המקראית, ה-minaret הערבי והמנהרה בת-ימינו (ורעיון המִנהוּר הן עולה בכל ויכוח על היתכנותה של מדינה פלשתינית, שביכולתה לאפשר תנועה חופשית בין רצועת עזה לבין הגדה) –את זאת לא קל לקבוע, כי גם דעותיו של המחבר, הנשמעות לא אחת מעל הבמה הפוליטית, עברו גלגולים אחדים בשנים האחרונות, ועדיין לא נמצא הפתרון המדיני-הנדסי שיאפשר לנו לראות את בקיעת האור מקצה המנהרה.

הערות:

1. אמנם שמה של נוֹגהּ נזכר במפורש רק בפרק הרביעי, אך כבר בעמוד הראשון של הרומן אביה מזכיר לה שיש לה כוכב בשמים. בפתח הספר אין שמה של נוֹגהּ מופיע, אך כפי שראינו הדמויות החשובות אינן נזכרות בשמָן המפורש.

2. לעוּד שהורד מעליית הגג יש 27 מיתרים ואחיה של נוֹגהּ הוא בן 36 (שני המספרים מתארגנים בכפולות של 9). גילה של נוֹגהּ הוא כגילו של המהנדס בסיפורו של א"ב יהושע "יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו ובתו". שניהם בני 42, ועוזרו ההולנדי של המהנדס הוא בן 35 (שני המספרים מתארגנים בכפולות של 7). סממנים כאלה ואחרים מצביעים על תכנון מוּדע לעצמו, ולא על כתיבה ספונטנית של "סיפור פשוט".

3. כבר בעמוד הראשון של הספר מתוארת נעימה נוּגה ש"נשתלה" במכשיר הטלפון הנייד של נוֹגהּ בידי חלילן קשיש מהתזמורת בהולנד. הנעימה הנוּגה של הנבל מזכירה את שמה של נוֹגהּ, אף-על-פי שהמילים "נוּגה" ונוֹגהּ" אינן מאותו שורש, כמובן.

4. כבר בפתח הספר (עמ' 8) השכן החרדי אומר לנוֹגהּ שהיא מתאמנת לקראת בוא המשיח (השווּ גם לנאמר בעמ' 190). לפנינו תיאור של "התחרדות" ירושלים, ואִתה – של המדינה כולה. אף-על-פי-כן, האם הקשישה בוחרת בסופו של דבר לחזור אל שכונת ילדותה ש"התחרדה", ומשלימה עם המהפּך שעבר עליה.

5. קשריו של הרומן ניצבת עם הרומן מולכו, שֶׁאף בו למוזיקה יש תפקיד חשוב, ראויים לדיון נפרד. כמו יצירות אפִילות של סופרים גדולים – למִן עגנון ואלתרמן ועד לא"ב יהושע ועמוס עוז – הִציב יהושע ברומן ניצבת רֶטרוספקטיבה של יצירותיו מכל הזמנים: גיבורת הרומן מסתובבת בבית החשוך בעירום כמו גיבור הנובלה "יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו ובתו", יש כאן כלה אמריקנית כמו בנובלה "סוף קיץ 1970", יש סבתא וצעירים החודרים לבית כמו ברומן המאהב, יש כאן בית משוגעים וסיפור על ילד פלאי ("הצדיק") כמו בגירושים מאוחרים, סיפור על אב שנפטר ואם העוברת לבית אבות ומנסה להעביר את חפציה לילדיה כמו במחזה "חפצים", ועוד ועוד.

6. מאחר שנוֹגהּ היא נגנית נבל ומאהבהּ ההולנדי הוא חלילן, הרי שלפנינו חלום בהקיץ ובו משאֶלת התעלסות. על כן, כאשר מנפרד מבטיח לה שאת "הקונצרטו לחליל ולנבל" לא ינגן עם נבלנית אחרת (עמ' 52) יש בכך הבטחת נאמנות גם בתחום יחסי האישות, ותעיד על כך גם השיחה עם אלעזר בעמוד 62, שבּהּ מיטשטשים הגבולות בין הנֵבל לבין האישה האוחזת במיתריו.

7. ראו מאמרו של פרופ' יהודה ליבס "השפעות נוצריות על ספר הזוהר" http://pluto.huji.ac.il/~liebes/zohar/hashpaot.doc

8. וראו במפורט בספרי מאוהב לאויב: עגנון מהרהר על ביאליק, תל-אביב 2017, עמ' 235 – 242.

9. בעקבות מילות השלילה שמתחילות באות N ברוב השפות האירופיות ("no" באנגלית ובספרדית, "non" בצרפתית, "Nicht, Nein" בגרמנית", "נייט" ברוסית וכד'). לפנינו אחת הראָיות שספר הזוהר חובּר באירופה הביניימית, ולא בארץ-ישראל של המאה \השנייה לספירה בידי התנא שמעון בר-יוחאי, כמקובל במסורת. מילים כדוגמת "סנה נוֹגהּ" (בהוראת "בית כנסת") בעקבות המילה "sinagoga" בספרדית ("synagogue" באנגלית) סיפקו לחוקרים ראָיות למקום חיבורו של ספר הזוהר.

10. 10. דִּיבוֹן היא עיר מואבית מקראית השוכנת בשטחה של ממלכת ירדן. בימי יהושע היא נכללה בנחלתו של שבט ראובן ובימי ממלכת שלמה הפכה לאחת מערי הלוויים.השם עשהאל, שמו של מחליפו הצעיר של לוריא, הוא שמהּ של התנחלות דתית בדרום הר חברון.

11. בניגוד ללוריא שהקפיד כל שנות עבודתו להפריד בין האישי לציבורי, ולא גילה עניין בחייהם הפרטיים של עמיתיו, שיבולת מפּיל את החיץ שבין "השם הפרטי" (האישי) ל"שם המשפחה" (השבטי, הכללי). שמו הוא סמל שפּני יָאנוּס לו: מצד אחד הוא מערבל את המציאוּת החברתית-דמוגרפית בארץ ("שיבולת" = מערבולת), ומצד שני שמו בעברית ובשפות זרות מציין דווקא את הבידול בין שבט לשבט. בהקפדתו של לוריא על הפרדת האישי מן הציבורי כלול כמדומה גם רמז אַרְס פואטי של סופר כדוגמת יהושע שמעולם לא כתב, ולטענתו גם לא יכתוב, אוטוביוגרפיה הפורשֹת את חייו האישיים-הפרטיים לעיני כול.

12. הודאתה של האנאדי, הצעירה הערבייה שהפכה לסטודנטית במכללת ספיר ואחר-כך בסמינר הקיבוצים, שהוראת שמה "חֶרֶב" (ולא "פרח סגול" כפי שבדְתה בפגישתה הראשונה עם לוריא) מותחת קו של אנלוגיה בינה לבין הסטודנטית הערבייה סָמָהֶאר, גיבורת הרומן הכלה המשחררת(2001) מאת א"ב יהושע ולגרמני אֶגון, מגיבורי הרומן מר מאני (1990) שמשמעותה שהחרב נעוצה בשמותיהם. ייזכר שפרחים סגולים אופייניים לצמחים פסיכו-אקטיביים כמו קנביס, סלוויה דיווינורום, מרווה ודטורה, אות לכך שההתקופה האירציונלית שהשתלטה על העולם בתחילת המילניום השלישי – פרי המפגש של העולם המערבי עם אווירת ה"שאנטי" וה"בדואיזם" של המזרח – אפופה ערפל של מסתורין, אך גם אווירת הזיות של סמים מְמכּרים המשפיעים על המוח ועל החשיבה.

13. אצל יל"ג המילה "מנהרה" פירושה 'פנס' או 'עששית', מלשון 'נהרה' = 'אור' (כבסיפורו "אחרית שמחה תוגה"); וראו מאמרו של ראובן מירקין, "להשלמת הנמצא במילונים", לשוננו לעם, מחזור לא, קונטרס ג (שג), שבט תש"ם, עמ' 87 - 97.