בית השעשועים התל-אביבי שהפך לבית תפילה
עודכן: 30 בספט׳ 2022
על "חתימה טובה" – שירו של אלתרמן לראש השנה תרצ"ה
פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1785, 26/9/2022
בשנת 1934, במלֹאת חצי יובל שנים להקמתה, קיבלה המועצה העירונית תל-אביב מעמד של עיר, ורק בשלב זה הפכה "העיר העברית הראשונה" ליֵשות מוּניציפלית עצמאית האחראית לרווחת תושביה.
בקיץ 1934, זמן קצר לפני נסיעתו לניתוח בווינה, כתב ביאליק לבקשת ראש העירייה את הִמנון תל-אביב (שירו "על שילשים"). בכתב-היד של שיר זה נכלל בית אחד שנמחק מן הנוסח שנדפס על גלויה וחוּלק במתנה לתושבי העיר. הבית המחוק הכיל דברי נזיפה ותוכחה על חוסר התחשבותם של תושבי תל-אביב לנוכח מצבם המר של הפליטים האומללים שהגיעו אז מגרמניה לארץ בהמוניהם בעקבות עליית היטלר לשלטון ("העלייה החמישית"). בעלי-הבתים בתל-אביב לא התחשבו כלל במצוקתם של "העולים החדשים", ומחירי הדירות המושכרות בתל-אביב הרקיעו שחקים.
העיר הצעירה גדלה בתוך שנים אחדות מעל ומעֵבר לכל התחזיות הן מן הבחינה הדמוגרפית הן מבחינת הבנייה הפרטית והציבורית. בקיץ 1934 כבר היו בתל-אביב כמאה אלף תושבים, והתברר כי בית-הכנסת הגדול של תל-אביב שבנייתו הסתיימה ב-1925 צר מלהכיל את ציבור המתפללים שגדל לאין-שיעור מהמצוּפּה. התושבים החדשים הגישו קובלנה לעירייה, וזו החליטה לשכור את בית הקולנוע "מוגרבי" ולהָפכוֹ בין כֵּסֶה לעשור לאתר תפילה רב-משתתפים.
בעשור הארץ-ישראלי של ביאליק (1924 – 1934) הלכה תל-אביב ונעשתה מרכז תוסס של חיי תרבות ואמנות. אלתרמן השתייך אז לחבורת "יחדיו" של שלונסקי, ואת פרנסתו מצא מִכּתיבת פזמונים לבמה הקלה ומעבודתו במערכות העיתונים. בעקבות הידיעה העיתונאית על שינוי היעוּד הזמני של בית-הקולנוע התל-אביבי כתב המשורר הצעיר, שכבר סיים אז את מסכת לימודיו בטכניון של ננסי וחזר לעירו, את שירו הז'ורנליסטי "חתימה טובה".1 שיר זה, השייך לסִדרה "סקיצות תל אביביות" התפרסם בעיתון דבר בין ראש השנה ליום הכיפורים תרצ"ה, בחתימת "אלוף נון". כאן נכתב בציניוּת וברצינוּת כאחת על בית הקולנוע התל-אביבי שהפך בצוֹק העִתים למקום תפילה. השיר מדמה את הבית לשתדלן המנסה לשכנע את העוברים והשבים לעזוב את השעשועים הקלים ולחזור בתשובה:
חתימה טובה
בֶּן-אָדָם פּוֹשֵׁעַ, מִדְּרָכֶיךָ שׁוּב נָא, כָּל הָעִיר חוֹזֶרֶת בִּתְשׁוּבָה כָּעֵת. מוּגְרַבִּי אַף הוּא שָׁכַח אֶת אוֹרְדוּנוּבְנָה2... עַל חָזֵהוּ הַבֶּטּוֹנֵי אֶגְרוֹפָיו מַכִּים "עַל חֵטְא". בְּטַלִּית שֶׁל אוֹר וּתְכֵלֶת מִתְיַפֵּחַ כָּל הַבַּיִת: הָהּ, רִבּוֹן הַ"כֹּוכָבִים", עַד שֶׁתִּסְלַח לִי לֹא אָזוּז... אֶת לִבִּי הַקוֹנְרַדְוֵיטִי,3 אֶת נַפְשִׁי הַמִּיאַ-מַיִ'ית4 אָנֹכִי שׁוֹפֵךְ הַפַּעַם ב-100%... תְּפִלָתִי, אֶת אֹזֶן הַשָּׁמַיִם צוּדִי! עוֹד שָׁנָה כִּלָּה הַנֶּצַח בְּחַרְבּוֹ. עוֹד שָׁנָה. קָשָׁה מִסֶרֶט הוֹלִיבוּדִי עִם בַּלְהוֹת אֵימִים בְּנֹסַח אֶדְגַּר פּוֹ.5 | בַּלָּשִׁים וְדָם. אַל-חוֹף וְאַל-מַרְגּוֹעַ, צַיָּדֵי אָדָם וּבְכִי שָׁבֵי גּוֹלָה... מַה מְּאֹד נִפְלֵאתָ, רֶגִ'יסוֹר גָּבוֹהַּ! הֵן אָמְנָם הָיְתָה זוֹ הַצָּגָה גְּדוֹלָה! הֵן אָמְנָם הָיְתָה. הִנֵּה כְּתוּבָה בְּדֶמַע עַל אַלְפֵי דַּפִּים מִ"טַּיְימְס" וְעַד "מאָמֶענְט"... אֱלֹהִים טוֹבִים. נַסֵּה, נַסֵּה נָא, שֶׁמָּא עוֹד אֶפְשָׁר לַחְתֹּם אוֹתָהּ בְּ"הֶפִּי אֶנְד"?... |
כדרכו – הן בשירתו הקלה הן בזו ה"קנונית" – הֶאֱניש אלתרמן את בית-הקולנוע על עמודיו וכתליו העשויים בֶּטוֹן ואבן, והעניק להם נפש ונשמה של בן-אֱנוֹש (ובה בעת שכח לכאורה את בני-האדם, באי הבית, שבקושי נזכרים בשיר). בשיר "חתימה טובה" לא האדם אלא הבית – כלומר, בית הקולנוע "מוגרבי" – הוא העוטה טלית שכּוּלה אור ותכלת; הבית ולא האדם הוא המתייפח בבכי תמרורים; הבית הוא המכֶּה באגרופיו בתפילת "על חֵטא" והוא השופך את לִבּוֹ בתחנונים לפני בורא עולם.
בדברי התפילה שמשמיע הבית מיטשטשים הגבולות בין קודש לחול, בין כוכבי השמַים לבין "כוכבי" הקולנוע, בין ההוויה המסויטת שהשתררה בעולם לבין סרטי האימה שלכאורה ניבאוּהָ. גם בסרטים וגם במציאוּת מצויים "בַּלְהוֹת אֵימִים", "בַּלָּשִׁים וְדָם" ו"צַיָּדֵי אָדָם", ואין לדעת אם המציאוּת היא שהזינה את דמיונם של כותבי התסריטים או שהקולנוע השפיע על צופיו והדמיון האנושי של אנשי הקולנוע הוא שהוליד את אירועי המציאוּת המסויטים ותִגבֵּר אותם.
אלתרמן שׂם בפי בית-הקולנוע את המונולוג המבטא את הדברים שהוא עצמו ביקש כנראה לשאת, בסכּמו "עוֹד שָׁנָה. קָשָׁה מִסֶרֶט הוֹלִיבוּדִי". אגב סיכום אירועי השנה החולפת, הוא שולח מחמאה מפוקפקת למדיי ליושב במרומים ("מַה מְּאֹד נִפְלֵאתָ, רֶגִ'יסוֹר גָּבוֹהַּ! / הֵן אָמְנָם הָיְתָה זוֹ הַצָּגָה גְּדוֹלָה!").
השיר מסכם שנה של אירועים קשים מנשוא – בארץ ובעולם. ביישובי הארץ ובדרכיה המשיכו להשתולל מאורעות הדמים, וגם אל חופי הים כבר אי אפשר לצאת לאחר רדת החשכה, כי נתבצעו בהם תכופות מעשי שוד, אונס ורצח. יהודי העולם עמדו מול מנהיגותו ההולכת ומתעצמת של היטלר, מול התחזקות המשטר הפאשיסטי באיטליה, מול הפְּרעות שנתחוללו באלג'יר ובתוניס שבהם נרצחו עשרות יהודים ומאות בתים וחנויות נבזזו ונשרפו. אכן, שנת תרצ"ד הייתה גדושה באירועי בַּלהה ובמראות ביעותים שאינם נופלים בטיבם האכזרי מאלה שבסרטי האימה הנזכרים בשיר.
כינויו של האֵל שבמרומים בכינוי régisseur ("מנהל במה" או "במאי קולנוע") יש בו כמובן משום חילול השם, אך בל נשכח שגם "המשורר הלאומי" שהלך לעולמו כחודשיים לפני שכּתב אלתרמן את שירו "חתימה טובה", תיאר את האֵל בשירו הגדול על טבח קישינב – "בעיר ההרגה" – כמין "בעל-בית" קטן, שזה אך ירד מכל נכסיו ועתה הוא נאלץ לשלוח את כל עובדיו לגורלם, בלי שכר עבודה ובלי יכולת לפרוע את חובותיו. בית הקולנוע, שהוא הדובר בשיר, מציג את אלוהים כאיש קולנוע פעלתני, בעל חזון יצירתי, העומד כביכול באתר הצילומים, מכַוון את הסצנות ושולט בנפשות הפועלות.
*
המושג "חתימה הטובה", שהוא מושג דתי הספוג בקדוּשה וביראת שמַים, מקבל כאן twist חילוני והופך לסיומו של מופע אימים לסיומו הטוב והמרגיע, ל-"happy ending" פשוט המגיע בדקות האחרונות של הסרט לרווחת הצופים היושבים באולם בעצבים מרוטים.
בעולם ההלכה ה"כתיבה" הטובה של ראש השנה מקבלת "חתימה" סופית ביום הכיפורים בפנקסו הפתוח של היושב במרומים (כנאמר בפיוט "נתנה תוקף": "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיּוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן"). כאן, לעומת זאת, אין מדובר בחתימה שתיכתב באצבע אלוהים, אלא בחתימה בהוראת "סוף דבר". נרמזת כאן המשאלה שהשנה החולפת תתפוגג ותיעלם מן האופק, לרבות כל קללותיה ועיווּתיה, ותתחיל תקופה חדשה ומבורכת (אך למען האמת ניכּר שהדובר אינו מאמין באמת ובתמים שהמצב עתיד להשתנות לטובה).
בערב ראש השנה תרצ"ה פונה אפוא שירו של אלתרמן לאלוהים ומבקש ממנו שישַׁנה את "סוף הסרט" לטובה. לכל בר-דעת ברור שדבר לא ישתנה במהירות כזו; שגם אם יתחולל נס לא יהא בכוחו לשַׁנות את מצב העולם בִּן-לילה. על כן, הפּנייה של קולנוע "מוגרבי" לאלוהים שיסיים את השנה ב-"happy ending" היא למִצער בקשה תמימה ואבּסוּרדית, שאין לה סיכוי של ממש להתממש.
מעניין הוא נוסח הפּנייה "אֱלֹהִים טוֹבִים" (בנוסח "אֱלֹהִים אַדִּירִים"), שיכול להתפרש בשתי דרכים לכל הפחות: אפשר לראות בפנייה זו לשון הפלגה (כבביטוי "פחד אלוהים", או בביטוי "Goodness gracious" שמקובל באנגלית), אך ייתכן שיש כאן שימוש בצורת הריבוי של המילה "אֱלוֹהַּ" כשריד של התקופה הפּוֹלִיתֵאיסטית שבָּהּ האמינו בהימצאותם של אֵלים רבים. ואף זאת: ייתכן שלפנינו פנייה אל אלוהי כל הדתות והתרבויות להתערב במציאוּת הגלוֹבָּלית ולשַׁנות לטובה את מצבה העגום. מכל מקום, אחרי הפנייה בלשון רבים ("אֱלֹהִים טוֹבִים") באה פנייה כפולה לאלוהים בלשון יחיד ("נַסֵּה, נַסֵּה נָא").
המילה "נַסֵּה" היא לשון-נופל-על-לשון המעלה בתודעה את מילת-ההפצרה החורזת "עֲשֵׂה" האופיינית לתפילות ולפיוטים, כגון במזמורי תהילים שבהם הדובר מתחנן: "וְאַתָּה ה' אֲדֹנָי עֲשֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי טוֹב חַסְדְּךָ הַצִּילֵנִי" (תהלים קט, כא), או "עֲשֵׁה-עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׁנְאַי וְיֵבֹשוּ" (שם פו, יז). ואולם במילת ההפצרה "נַסֵּה" אין אותה אמונה בכוחו הכול-יכול של האֵל כבמילה "עֲשֵׂה".
ניכּר שאלתרמן הראליסטן בעל המזג ההיסטוריוסופי חשש כי העולם ימשיך להתנהל באותה מידה של חוסר אחריות שבָּהּ התנהל בשנת תרצ"ד, וכי המציאוּת בארץ ובעולם תמשיך להתחרות בסרטי האימה המוקרנים בבתי הקולנוע. העובדה שהשיר מדבר על המצב היהודי ועל המצב האוניברסלי נרמז משמות העיתונים הנזכרים בשיר – "אַלְפֵי דַּפִּים מִ'טַּיְימְס' וְעַד 'מאָמֶענְט'..." – עיתונים המייצגים את עולמם של אזרחי העולם, מחד גיסא, ואת עולמם היידישאי של יהודי הגולה, מאידך גיסא.
*
איך מצליח שירו של אלתרמן "חתימה טובה" ללכד למהות אחת את בית השעשועים ה"יווני", שכּוּלוֹ פריצוּת והתפרצות יצרים, ואת בית הכנסת היהודי של "הימים הנוראים", שכולו קדוּשה ויקר? במאמרו המוקדם "העשירי למניין" כתב אלתרמן על הקולנוע:
זה הקולנוע, אב השעשועים וילד הטומאה של העיר. פְּריץ-המכוֹנה וציפור-הנפש נזדווגו בצירוף מדהים – ויהרוהו. השחץ רוגן בתא-המנועים, חושף שינים בפסי המזרקור, זומם רע באישון האולם… העוף ניבט מעין הבד הגדולה, מניע כנפי התמונות המתחלפות, מרקיע וצולל עם התזמורת… תשע המוזות זקפו עפעפי תימהון [...] אבל "הממזר" הפרוע הוסיף לטפס על הפַּרנאס. והיה לעשירי.6
לפי אלתרמן הקולנוע הוא פְּריץ-חיות היבּרידי האופייני לג'ונגל הממוכן של "זמנים מודרניים". אמנות הקולנוע לפי מאמרו היא המוזה העשירית של הפרנסוס ההֶלֶניסטי שלכאורה אין לה דבר וחצי דבר עם בית התפילה היהודי. ואולם, כאן וכאן יש קהל המצַפה ל"מופע".
כמו בשירו הגנוז "בעת שופר – לאם"7 אלתרמן חזר בדמיונו אל הימים הקמאיים, שבהם אנשים התכנסו באוהל מועד או במקדש כדי לִזכֹות בחוויה מרוממת נפש. תחושה דומה אָצַל אלתרמן גם על נהייתו של האדם המודרני לשבת שעה קלה בתוך קהל גדול בבית קולנוע תחת כישוף מהפנט, המשכיח ממנו את מצוקותיו והופך את יומו האפרורי לחג.
אלתרמן התבונן בתופעת הפיכתו של בית קולנוע לבית כנסת בלִגלוּג מסוים, אך לא מתוך פסילת הרעיון (כשם שפסל לימים את רעיון הקמתו של גן פסלים בירושלים מתוך שראה בו הכנסַת צֶלם להיכל).8 הוא זכר ככל הנראה את מימרת חז"ל: "אלו תאטריות וקִרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללַמד בהן תורה ברבים" (מגילה ו ע"א). ואם קרקסאות ובתי תאטרון יכולים להיות מקום שבּוֹ קונים דעת, השכלה וחינוך, מדוע לא ישמש בית קולנוע "הֶלניסטי" כבית תפילה בשעת הצורך?!
שירו של אלתרמן המרבה במילים ובצירופי מילים מן השדה הסמנטי שעניינו מלחמה וציד ("צוּדִי! עוֹד שָׁנָה כִּלָּה הַנֶּצַח בְּחַרְבּוֹ. [...] צַיָּדֵי אָדָם") מותח במשתמע קו של אנלוגיה בין שופר המלחמה והציִד לבין שופרם של הימים הנוראים. ובל נשכח, שיר זה נכתב בסוף שנת 1934, כשהעולם נתון היה בעיצומם של אירועי אלימות ואיבד את הרסן מבלי להבין לאן יובילו אירועים אלה את האנושות בשנים של העשור הבא שעתידות היו להתגלות כשנותיה הקשות ביותר עלי אדמות.
*
השיר הקל "חתימה טובה" הוא גירסה מוקדמת ובוסרית של אחדים משירי כוכבים בחוץ. במאמרו הנ"ל על אמנות הקולנוע ("העשירי למניין") תיאר אלתרמן כאמור את הקולנוע כיצור הִיבּרידי – אב השעשועים וילד הטומאה של העיר – אף תיאר את תשע המוזות הזוקפות עפעפי תימהון למראהו. בתארו בשירו הקל את סרטי האימה של הקולנוע המוצגים בבית הקולנוע בעל חזה האבן, עולות וצפות שורות מכוכבים בחוץ, כגון:
וּבְעוֹד בְּאִישׁוֹנֶיךָ תִּמְהוֹנוֹת בּוֹהִים
וְהַיִּרְאָה בִּקְצוֹת הַפֶּה כּוֹאֶבֶת,
הוּאַרְתָּ עַד אֵימָה בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,
בְּצֶלֶם עוֹלְמוֹתָיו חִוְּרֵי הָאֶבֶן.
("שיר על דבר פניך").
במבוא לספר תמו יום קרב וערבו (2017),9 הסביר ד"ר שמואל טרטנר את דרכי התמודדותו של המשורר המודרני עם הקרע ההולך וגדֵל בין האדם לבין הטבע. אלתרמן, למשל, לא ניסה לאַחות את הקרע באמצעות בריחה אל חיק הטבע, כמו המשוררים הרומנטיים, אלא הכניס את הטבע אל העיר, לעִתים באמצעות הסערה ולעִתים באופן מתון ומבוית יותר. אולם לעִתים תיאר אלתרמן עולם שבּוֹ הקרע בין האדם לטבע אינו ניתן לאיחוי, כמו בשורות שצוטטו לעיל מתוך "שיר על דבר פניך" וכמו בשיר "הלילה הזה" שבסופו מתואר עולם קפוא העוטה את מסכַת המוות לאחר שהתרוקן מכל סימן של חיים:
אָז יָרֵחַ מַלְבִּישׁ מַסֵּכוֹת שַׁעֲוָה
עַל חַלּוֹן, עַל עֵינַיִם קָרוֹת, עַל נוֹפִים,
עַל הַשּׁוּק הָעוֹמֵד מְאֻבָּן בַּשָּׁבָץ,
בִּידֵי גֹּלֶם שְׁלוּחוֹת שֶׁל קְרוֹנוֹת וּמְנוֹפִים.
תמונות הבַּלהה והאֵימה הקולנועיות מן השיר הז'ורנליסטי ה"קל" "חתימה טובה" (1934) ניתרגמו אפוא בשירי כוכבים בחוץ (1938) לתמונות אקספרסיוניסטיות של קירות וקרונות קרירים, של מראות אבניים המזכירים לאדם שחייו כצל עובר וכי המוות כבר אורב לו מאחורי הכותל.
*
לסיום, כדאי להזכיר שאלתרמן חיבר שירים לא מעטים על ראש השנה – הן על החג היהודי הן על התחלת השנה האזרחית.10 כדרכו, הוא כרך תמיד את ההתחלה ואת הסוף באופן מעגלי כנחש הנושך את זנבו, ורבים משיריו מצליחים לדבּר בהעלם אחד על שתי התופעות המנוגדות – על ההתחלה ועל הסוף. כך, למשל, הערשׂ בשיריו יכולה להיות גם ערשֹו של התינוק שזה אך נולד וגם יצועו של הזקן בשָׁכבו גוֹוע על ערש דוויי. הצחוק הוא צחוקו של עולל שזה אך הִנביט את שִׁניו וצחוקו המבעית של שלד חושף שִׁניים. הסכין היא גם הכלי החותך את חבל הטבור, משחרר מן היִּילוֹד את הצעקה הראשונה ובכך הוא מעניק לו חיים, והוא גם הכלי הנוטל חיים וגורם למותו של אדם. האדמה היא גם באר החיים, וגם בור רקב וקבר.
המחזור "שירי מכות מצרים", למשל, נפתח בכאבי הגניחה של העיר הגוססת, בעוד צירי השער שלה נתלשים ממקומם, וביללות של צירי היולֵדה ("נֹא-אָמוֹן מִבַּרְזֶל צִירַיִךְ / שְׁעָרִים נִתְלְשׁוּ בִּילֵל [...] נוֹלֶדֶת הִיא בְּלֵיל צִירִים וַחֲבָלִים"). צירי השער המחלידים וצירי הלֵדה – הסוף וההתחלה – קשורים אצלו זה בזה. מותה של תופעה נושנה והוּלדתה של תופעה חדשה דרות אצלו בכפיפה אחת.
ההתחלה והסוף כרוכים אצלו זה בזה כבמעגל נצחי גם בזכות הכשרתו האקדמית: אלתרמן היה כידוע אגרונום שהכיר את מעגל הזרע שבטבע, וידע שרחמהּ של האדמה מצמיח חיים חדשים, אך הוא גם בור רקב וקבר. לכן, כשכָּתב עוד לפני אלכסנדר פֶּן בשירו "אל הפילים" את המילים "אדמה רחומה", הוא התכוון לא רק לאדמה אהובה או חומלת, כי אם גם לאימא-אדמה שיש לה רֶחֶם, ועל כן הוסיף גם את התואר "עטינית". המעגליוּת הזאת של יצירת אלתרמן מתבטאת בכל המישורים למִן המיקרו-טקסט ועד למִבנה הכולל של הקובץ.
אלתרמן הצעיר – הן כאגרונום הן כאינטלקטואל בעל מזג היסטוריוסופי – ביסס את שירתו המוקדמת על התופעת המעגליוֹת של הטבע ושל ההיסטוריה האנושית: זריחה ושקיעה, יום ולילה, קיץ וחורף, לידה ומוות, ילדוּת וזִקנה, לִבלוּב וכמישה, נפילה ותקומה. במעגליוּתן של התופעות הוא זיהה את ההבטחה שהעולם לא ייהרס והאנושות לא תיכּחד. הוא עמד מולן כמו אל מול אותה קשת מסיפור המבול שסימלה את ההבטחה האלוהית שהעולם והאנושות ימשיכו להתקיים לנצח נצחים. אסונות מידי שמַים ומידי אדם, שאיימו בזמן פרסום הספר כוכבים בחוץ לשבּש את חוקי הנצח הללו, לא יאריכו ימים, ויֵרדו עד מהרה מעל במת ההיסטוריה.
גם השיר הז'ורנליסטי הקל "חתימה טובה" כורך את הסוף (החתימה) ואת תחילתה של שנה חדשה ופתיחתו של לוח-שנה חדש. לכאורה ייחל אלתרמן בשיר זה למין happy ending כבסרט הוליוודי, אך ניכּר שידע שנִסים כאלה של "דאוס אקס מכינה" אינם קורים במציאוּת.
ממכלול יצירתו עולה שהעולם עוד יֵדע תבוסות ותקומות, אך הניגון יישאר גם לאחר מות מחברו. שיר הפתיחה של הקובץ כוכבים בחוץ מלמד על גלגל חוזר בעולם – על התרעננותו של היקום אחרי הגשם והסערה. שיר הסיום של קובץ זה ("הם לבדם") מלמד שאחרי האפוקליפסה יש לחזור ולקורא את שיר-הפתיחה, והעולם לקדמותו חוזר ועל צירו סובב, כמו השנה הקלנדרית וכמו תיבת-הנגינה על מנגנון הגליל שלה.
הערות:
"חתימה טובה", תוספת הערב של עיתון דבר מיום ד' בתשרי תרצ"ה (13.9.1934), עמ' 8.
בהערות לקובץ שירי רגעים, כרך א', עמ' 304 כתב העורך מנחם דורמן שבמארס 1934 נערך בתל-אביב קונצרט של הזמרת הפולנייה הנקה אורדונובנה. הזמרת שביצעה את שיריה באנגלית, בפולנית, בעברית ובצרפתית נזכרת במכתב שכתב אברהם שטרן לארוסתו ביום 16.8.1934, וראו: https://benyehuda.org/read/3533
הכוונה לשחקן הגרמני קונרד ויידט (Veidt) ששיחק בסרט האימה האילם "הקבינט של ד"ר קליגרי" (1919) ובסרט האימה והמתח "האיש הצוחק" (1928) . ויידט נמלט ב-1933 מגרמניה לבריטניה ומשם לארצות-הברית ביחד עם אשתו היהודייה. ויידט תרם רבות לפעולות נגד הנאצים, אף הציג עצמו כיהודי אף-על-פי שלא היה יהודי.
מיה מיי (Mia May) הוא שמה הבימתי של השחקנית האוסטרית המינורית הרמינה פלגר (1884 – 1980) שנודעה גם בשם הרמה אנגלוט. מיה מיי הופיעה בעשרות סרטי מלודרמה שנסבו סביב סיפורים של פיתויים ותשוקות. גם היא ובני משפחתה, כמו השחקן קונרד ויידט ומשפחתו, נמלטו למערב ב-1933 מפחד המשטר הנאצי.
שני סרטי אימה שיצאו אל המסכים נשנת 1934 התבססו על יצירות אדגר אלן פו: "החתול השחור" בבימויו של אדגר אולמר ו"מניאק" בבימויו של דוויין אספר. בשירי כוכבים בחוץ יש מוטיבים שכמו נלקחו מיצירת א"א פו, כגון בשורות "נוֹשֵׁב עֶרֶב אָפֹר וְעוֹרְבִים עַל תְּרָנָיו. / מָה אָדֹם הַפַּנָּס בִּנְתִיבַת הָעוֹפֶרֶת" ("הרוח עם כל אחיותיה"), או בשורות "רַק בְּפַנָּס שֶׁל כִּיס כְּחַלְחַל מֵאִיר הָעֶרֶב / סִמְטָה, חַלּוֹן, עוֹרֵב עַל הַגָּדֵר" ("תמצית הערב").
"העשירי למנין" – כתובים, י"ב אדר א' תרצ"ב (17.2.32).
"בעת שופר – לאם", כתובים, ה, גיל' לה (רכה), כ"ב באב תרצ"א (6.8.1931), עמ' 1.
ראו: "גַּן הַפּֽסָלִים", דבר, כ"ו באדר תש"ך (25.3.1960), עמ' 2 (בחתימת "נתן א."). הטור השביעי, כרך ב, עמ' 245.
ראו באלבום הזיכרון: תמו יום קרב וערבו – אבי טרטנר, בעריכת חגי שגב ואחרים, ירושלים 2017, עמ' 10 – 11.
ראו מאמרו של מרדכי נאור "שישה רגעים של שנה חדשה מאת נתן אלתרמן", הארץ מיום 4.9.2013.