בן חלוף הוא המשורר, אך נצחי הוא השיר

פורסם: ידיעות אחרונות, 4/4/2025

55 שנה לאחר פטירתו, נתן אלתרמן הוא עדיין אחד המשוררים העבריים האהובים ביותר. פזמוניו מושמעים לעתים מזומנות מעל גלי האתר. יעיד על כך טורו 'הגדי מן ההגדה', שזכה לפופולריות בזכות הלחן של נעמי שמר. רגע לפני פסח, זאת הזדמנות לחזור לאגדה על הגדי מן ההגדה

לקריאה ב-PDF כפי שהודפס בעיתון

בכל דור ודור עמד חג הפסח, בריבוי פניו, במרכז השירה העברית: יל"ג הקדיש לו את הפואמה הטרגית 'אשקא דרספַּק' ("יתד של מרכבה"), ביאליק העמידו במרכז סיפורו 'החצוצרה נתביישה' ואלתרמן חיבר עליו טורים רבים: 'פסח של גָּלויות', 'לילו של אליהו הנביא', 'אחד תם', ועוד. הידוע שבהם הוא טורו 'הגדי מן ההגדה' (7 באפריל 1944), שזכה לפופולריוּת בזכות הלחן הקליל והקליט של נעמי שמר. כאן תהה אלתרמן על החידה הלאומית הגדולה: חידת נצחיותם של העם ושל סיפורו. בל נשכח: סיפור הריה"histoire" , כלומר "היסטוריה", ו"הגדה" הריהי "saga" . בתולדותיו של עם ישראל, שהגורל הפליא בו את מכותיו, עומד סיפור פלאים חידתי שטובי ההיסטוריונים מתקשים לפתור אותו ולהסבירו: מהו סוד קיומו של עם קטן ששרד במשך אלפי שנים, בעוד כל הממלכות שביקשו להשמידו כבר נמחו מתחת לשמיים? איך שרדה שפתו העתיקה, שנחנטה בין הגווילים, אך שבה לחיים אחרי המהפכה הצרפתית, דורות רבים לאחר שכל השפות העתיקות, החשובות והנחשבות מן העברית, כבר ירדו מזמן מעל במת ההיסטוריה? הגדי, גיבור השיר, כילד קטן, מחזיק ביד "אביו" שקנהו בשוּק בשני זוזים, ומחכה לתורו שיגיע בסוף ההגדה. האב מתואר כבעל "פּנים מאירים", בתואר הלקוח מספרות הסוד והמסתורין: "למדנו שכּמה פנים יש לו להקב"ה. פנים מאירים ופנים שאין מאירים. [...] בוא וראה אשריהם ישראל לפני הקב"ה. שדבוקים בפָנים עליונים של המלך" (זוהר בראשית, פרשת לך לך, וארא, לב ע"א). כך ביקש אלתרמן לרמוז לקוראיו שיחסי הבן והאב הם גם כיחסי האדם ומנהיגו וכיחסי העם עִם האב שבשמַים.

השיר 'חד־גדיא' מושר כידוע בסוף ההגדה של פסח, ועל כן עומד כאן הגדי ימים רבים ומחכה לתורו. הוא מצפה שיאיר לו מזלו: שהוא יעבור לאחר כל הייסורים מן השוליים אל מרכז הזירה. ואם נתרגם זאת למונחים האקטואליים של שנת תש"ד: אלתרמן מביע משאלה, שהעם יראה את סוף מלחמת העולם ותקופת המנדט ויזכה לריבונות המיוחלת. שירו לפסח 'הגדי מן ההגדה', שנכתב ופורסם בעת שסימני סופן של המלחמה והשואה כבר נראו באופק, התמקד בנושא יחסיהם של הבן ואביו המטפיזי. הבן־העם מייחל לאות מאביו שבמרומים, להבטחה שתעודדו ותעיד שההוֹוה המר יחלוף. האב מלטף את בנו על מצחו, והבן מלקק את יד אביו לאות תודה:

"הוּא עָמַד לוֹ בַּשּׁוּק, בֵּין תְּיָשִׁים וְעִזִּים/ וְנִפְנֵף בִּזְנָבוֹ/

הַקָּט כְּזֶרֶת./ גְּדִי מִבֵּית עֲנִיִּים גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים,/ בְּלִי קִשּׁוּט./ בְּלִי עִנְבָּל וְסֶרֶט.//

אִישׁ לֹא שָׂם לוֹ לִבּוֹ, יַעַן אִישׁ לֹא יָדַע,/ לֹא צוֹרְפֵי הַזָּהָב, לֹא סוֹרְקֵי הַצֶּמֶר,/

כִּי הַגְּדִי הַלָּזֶה/ יִכָּנֵס לָהַגָּדָה/ וְיִהְיֶה גִּבּוֹרוֹ הַנִּצְחִי שֶׁל זֶמֶר.//

אֲבָל אַבָּא נִגָּשׁ בְּפָנִים מְאִירִים/ וְקָנָה אֶת הַגְּדִי/ וְלִטְּפָהוּ עַל מֵצַח.../

זוֹ הָיְתָה פְּתִיחָתוֹ שֶׁל אַחַד הַשִּׁירִים./ שֶׁיוּשְׁרוּ לָנֶצַח, לָנֶצַח.//

וְהַגְּדִי אֶת יַד אַבָּא לִקֵּק בְּלָשׁוֹן/ וּבְחָטְמוֹ הָרָטֹב נָגַע בָּהּ,/

וְהָיָה זֶה, אַחַי, הֶחָרוּז הָרִאשׁוֹן,/ שֶׁפְּסוּקוֹ הוּא "דְזַבִּין אַבָּא".//

יוֹם אָבִיב אָז הָיָה וְהָרוּחַ רִקְּדָה/ וּנְעָרוֹת צָחֲקוּ בְּמִצְמוּץ עֵינַיִם./

וְאַבָּא עִם גְּדִי/ נִכְנְסוּ לָהַגָּדָה/ וְעָמְדוּ לָהֶם שָׁם בִּשְׁנָיִם.//

וְהַסֵּפֶר הָיָה כְּבָר מָלֵא מֵהֲמוֹן/ נִפְלָאוֹת וּמוֹפְתִים עֲצוּמִים לְגֹדֶל./

וְלָכֵן הֵם נִצְּבוּ עַל הַדַּף הָאַחְרוֹן/ חֲבוּקִים/ וּדְחוּקִים אֶל הַכֹּתֶל.//

וְהַסֵּפֶר חִיֵּךְ וְאָמַר אָז דּוּמָם:/ טוֹב, עִמְדוּ לָכֶם גְּדִי וְאַבָּא./

בֵּין דַּפַּי מְהַלְּכִים עוֹד עָשָׁן וָדַם,/ עַל גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת שִׂיחָתִי נָסַבָּה.//

אַךְ יָדַעְתִּי כִּי יָם יִקָּרַע לֹא בִּכְדִי/ וְיֵשׁ טַעַם חוֹמוֹת וּמִדְבָּר לְהַבְקִיעַ/

אִם בְּסוֹף הַסִּפּוּר/ עוֹמְדִים אַבָּא וּגְדִי/ וְצוֹפִים לְתוֹרָם שֶׁיִּזְרַח וְיַגִּיעַ".

אלתרמן למד אמנם בבית הספר הדתי 'מגן דוד' בקישינוב שאליו נקלע במהלך עלייתה של משפחתו לארץ, אך הניסיון לבחון את מהלך גורלו של העם ולתהות על סוד חיי הנצח שלו, הוא ניסיון היסטוריוסופי ולא ניסיון דתי־אמוני. לא אחת השתמש אלתרמן במילים השאובות מעולם הדת והאמונה (כגון 'גאולה', 'משיח', 'מלאכים') כבמטפורות לעניינים אקטואליים נטולי הילה של קדוּשה. כדי להבין את יחסו הדוּאלי לדת ראוי וכדאי לקרוא את טורו 'הקלריקל הקטן', שנכתב חודשיים אחרי 'הגדי מן ההגדה' ונדפס ב'דבר' מיום 30.6.1944. כאשר תיאר אלתרמן את הגדי במילים "גְּדִי מִבֵּית עֲנִיִּים" הוא רמז, כמובן, לכינוין של המצות ("לֶחֶם עֹנִי"; דברים, טז, ג); אך בעיקר לתיאורו של העם: "הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי" (ישעיהו מח, י). העם העני, שישב תחת שלטון פרעֹה בבית עבדים, נמלט ממצרים, התגורר ארבעים שנה באוהלים ובסוכות, ואחר כך כונן ממלכה גדולה בארץ ישראל. אלתרמן מנבא שהפלא הזה יחזור על עצמו, ואומר זאת בלב המאפליה, כארבע שנים לפני הקמת המדינה (כרבות מנבואותיו גם נבואה זאת נתממשה). בעיצומם של הימים הנוראים שבהם נכתב שיר זה (בהגיע הידיעות על כיבוש הונגריה בידי גרמניה הנאצית ועל תחילתה של "אקציית הילדים" בגטו קובנה), ביקש אלתרמן לעודד את עמו ולרמוז שסוף כבודו של "הגדי" יגיע, וכי גם אם תתמהמה הגאולה, היא בוא תבוא. למעשה, שיר זה מרמז על סופו של "השוחט" ועל המשך הברית הנצחית בין "האב" לבין "הגדי". ובמחשבה שנייה, זהו גם סיפור אוניברסלי ועל־זמני על אהבת הרועה הנאמן (il pastor fido), הריהו "רעיא מהימנא" שבספר הזוהר, ו"שֵׂה האלוהים" agnus dei אשר הפך גם לחלק מן האיקונוגרפיה הנוצרית. לפיכך, לפנינו, לאמיתו של דבר, מוטיב שחרג מן המיתוס הלאומי והיה גם למיתוס עולמי (ומן היהדות ירש העולם את ה"פסחא", את Les Pâques של הצרפתים, את Pascua של הספרדים, את Pasqua של האיטלקים, ועוד).

ובמישור האישי: ניתן כמדומה להניח שכאשר קבע כאן אלתרמן ש"חד־גדיא" הוא "אַחַד הַשִּׁירִים/ שֶׁיוּשְׁרוּ לָנֶצַח, לָנֶצַח", ושכאשר תהה בטורו 'האיר השחר' על נצחיותה של שירת רחל ("מִי יֵדַע מַה קּוֹבֵעַ/ אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים?") הוא תהה גם על גורל שיריו־שלו בעתיד הסמוי מן העין. הוא לא חדל לשאול את עצמו מהו הסוד ההופך שירים מסוימים לשירים נצחיים, העומדים במבחן הזמן ואינם קמלים או נשכחים. מקצועו האקדמי — אגרונום, שבכיסו דיפלומה של מהנדס חקלאי — גם איפשר לו להתבונן באותם אילנות ירוקי־עַד, שעליהם אינם נושרים ואינם מצהיבים, ובעיסוקו כמתרגם מחזות הוא נפגש עם יצירות קלאסיות שהזמן היטיב איתן. דווקא שיריה הפשוטים לכאורה של רחל, שעשו שימוש בחלק קטן מן המילים שבמילון, שרדו יותר משיריהם של מקטרגיה, שעשו בלשון כבלהטים. ודווקא הגדי הפשוט, שעמד ללא סרט וקישוט, שרד את כל מוראות הזמן. אלתרמן האמין כידוע בנצחיותו של הניגון ("בֶּן חֲלוֹף הַמְּשׁוֹרֵר, אַךְ נִצְחִי הוּא הַשִּׁיר" כתב המשורר הארץ־ישראלי הצעיר בעקבות היינה). הוא ניסה לא פעם להבקיע את מסך הזמן ולנסות לראות כיצד תיראה הדרך בעת שתרוץ לבדה, בלעדיו. ואולם, הוא לא ידע כמובן אם יפרצו שיריו את מחסום הזמן וישרדו לדורות. הוא האמין שהאמנות במיטבה נצחית היא, וביקש שיראוהו כאדריכל המקים כְּרָךְ (כֶּרֶךְ שירים) שיעמוד במבחן הזמן.

ושיריו אכן שרדו, גם לאחר 'רצח האב' המתוקשר שביצע בו נתן זך כדי לגזול ממנו את כתרו ולרשת את כיסאו. עד היום 'כוכבים בחוץ' הוא ספר השירים העברי האהוב ביותר, ופזמוניו של אלתרמן נשמעים תכופות מעל גלי האתר. דומה שאלתרמן היה מחייך ומרים גבה אילו ידע שאפילו הפזמון הטריוויאלי 'יש לנו תיש', שחיבר אביו, יצחק אלתרמן, מייסד גן הילדים העברי, עדיין מוּשר בגני הילדים ולא נס לחו. גם התיש וגם בנו הגדי עמדו במבחן הזמן.

---

לקריאה ב-PDF כפי שהודפס בעיתון: