בנפול אויבך

תגובות בספרות על נפילת צוררים

ב-16 באוקטובר נתבשרנו על מותו של יחיא סינואר, ראש מִמשל החמאס ברצועת עזה, שחוסל עשרים יום לאחר חיסולו של חסן נסראללה, ראש ארגון חיזבאללה בלבנון. את מותם של השניים ליווה כל העם, בארץ ובעולם, באנחת רווחה, אך מראותיה וצליליה של שמחת-הרחוב שבקעו ממרקעי הטלוויזיה (חלוקת ממתקים, שירים ושריקות, ריקודים וצהלולים) סימאו עין וצרמו אוזן.

אם גילויי שמחה הם בכלל התגובה המתבקשת, הרי שאפשר היה לבטא אותם ברשות הפרט, ולא בפרהסיה. האירועים הללו היו תמונת-ראי מביכה של התגובה של שכנינו בעת נפילת טילים ורקטות ביישובי שראל במרוצת הדור האחרון – למן מלחמת המפרץ ועד למלחמה רבת-החזיתות שבעיצומה אנו נתונים בעצם היום הזה. אויבינו חילקו ממתקים ושרו שירים של שמחה-לאיד. ישבתי נכלמת כשראיתי שגם אצלנו חלק מהציבור נוהג כך.

נאה ומכובדת יותר היא התגובה העתיקה שבספרות החָכמה המקראית הממליצה על גילויי סוּבּלימציה ועל ריסון הדחפים הקמאיים הלא-נשלטים של האדם: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ – אַל תִּשְׂמָח" (משלי כד, יז). ראוי להדגיש: אין מדובר בהתנזרות משמחה בתוך חדרי הלב, אף אין מדובר ב"תגובה נוצרית" הממליצה לאדם לתת לאויבו את הלחי השנייה. מדובר בהימנעות ממופעי רחוב צוהלים המעידים על חוסר בגרות ועל השתלטות היצרים הספונטניים על התרבות שהיא פרי חינוך רב-שנים. נקמת-דם, למשל, היא מאותן תופעות שבהן מאבד אדם את הרסן על דחפיו ויצריו. ונקמת-דם "ממוסדת", הזוכה להערכת החֶברה ולברכתה, היא תופעה האופיינית לתרבויות לא מפותחות שעדיין לא למדו לרסן את יצריהן הקמאיים, וראו תגובתו של ביאליק בשירו "על השחיטה": "וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!/ נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן/ עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן". גם על עורכי הטלוויזיה לקנות הרגלי תרבות וללמוד פרק באיפוק: עשרות פעמים, אם לא למעלה מזה, הוקרנה על המרקעים תמונת יחיא סינואר קטוע היד המנסה להסתיר את פניו ולגרש את הרחפן. האם לא עדיפה הפניית הגב אל מראה פגרו של הצורר שמירר את חיינו, הלאומיים והאישיים?

אמנם בדברי מרדכי היהודי בסוף מגילת אסתר כלולה המלצה לשמוח לאידו של המן ובניו ולעשות את ימי חיסולם ל"יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים" (אסתר ט, כב), אך כבר פרשניו של פסוק זה חשו שעליהם להדגיש שגילויי השמחה הללו נועדו כדי לשמור על אחדות העם; שזוהי שמחה על הצְלחת המאבק באויב; על החזרת הגזל שגזל הצורר וחלוקתו בין כל אלה שנטלו חלק במאמץ המשותף לחיסולו.

ומה לגבי השמחה לאידם של סיסרא ואמו, העולה ובוקעת משירת דבורה (שופטים, ה, א-לא)? האם אנושי הוא הלעג למשבתה של אם שַׁכּולה, אפילו היא אמו של מבקש-נפשך? חיים גורי נדרש לכך בשירו "אמו":

"לִפְנֵי שָׁנִים בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,/ שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁש לָבוֹא,/

מֵבִּיט בְּאִמּוֹ שֶל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן,/ אִשָׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ.//

שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה/ צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּרֵי שָׁלָל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת./

אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בַּאֹהֶל כְּנִרְדָּם./ יָדָיו רֵיקוֹת/

מְאֹד./

עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב חֶמְאָה וַדָּם.[...] אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה/

לֹא דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתָיו לֹא נַעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית./ אֲבָל הִיא מֶתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.

אכן, גם לגבי השמחה לאידם של סיסרא ואמו, העולה ובוקעת משירת דבורה (שופטים, ה, א-לא) עולות שאלות של אתיקה ומוסר. גם את התופעה הזאת מצאו המפָרשים לנכון לתרץ על רקע התפארותה של אם סיסרא על שבְּנהּ וחייליו מחלקים ביניהם את בנות ישראל ורואים בהן ביזה ושלל.

לפיכך, השירה העברית – למן השירה המקראית ועד השירה הנכתבת בימינו – קוננה ללא-הרף על ההרג וההרס, שהיו מנת חלקו של עם ישראל, אך מיעטה להביע שמחה וצהלה על מותם של הצוררים. אפילו את הדברים שפורסמו עם היוודע דבר מותו של היטלר, גדול צוררי ישראל, מאפיינים האיפוק והשקט המדיטטיבי – ואין בהם הכרזות מתלהמות בדבר שמחה ותאוות-נקם. כך, למשל, כתב המשורר והמתרגם ראובן גרוסמן (אבינועם) בשיר על אירועי יום הניצחון על הנאצים שנחוגו ברחבי העולם ("דבר" מיום 10.5.1945),: "עַל כֵּן, בְּנִי, לֹא תִּפְצַח נַפְשִׁי בְּרֹן עִם שְׁאַר נוֹגְנֵי תֵּבֵל". העולם יכול אולי להביע את שמחתו ולחוג את יום הניצחון על הצורר הנאצי, אך יהודי כמוהו שחללי עמו מוטלים לפניו בהמוניהם, אינו יכול לפצוח בשיר שכולו שמחה וצהלה.

מעקב אחר הידיעות על מות היטלר מגלה שכבר ביום ה-30 באפריל 1945, הוא יום הוצאתו להורג של מוסוליני, העלו בעיתונות העברית את ההשערה שהיטלר מת, אך העיתונות השאירה את הנושא בסימן שאלה, ומיעטה לעסוק בו. ביום 13 במאי נכתב בעיתוני הערב כי הגירסה האחרונה על סוד היעלמו של היטלר היא שגופתו קבורה מתחת למאה טון של הריסות בית הקנצלר בברלין שנחרב באש הפגזים הרוסיים. במרוצת חודש מאי הופיעו ידיעות אחדות על תפיסתם של פושעי מלחמה, אך אף לא אחת מהן הזכירה במפורש את שמו של היטלר. התעלומה המשיכה שבועות אחדים, והתפתחו תאוריות של קונספירציה, שהלכו ונתרבו.

עם זאת, עיקר הידיעות באותן ימים התמקדו בעניינים קונסטרוקטיביים, והפנו את הפנים לעתיד: דובר על חידוש פעולתו של נמל תל-אביב עם סוף המלחמה, על המאבק עם הבריטים על הגדלתן של מכסות העלייה, על הסכמתה של צרפת לתת עצמאות ללבנון ולסוריה (ידיעה שעודדה כמובן את היישוב, ונטעה בו תקוות לסיום ממשלת המנדאט). ואולם, כבר ב-4 באפריל, כשהידיעות הראשונות על מות היטלר התפרסמו פה ושם בעיתונות העולם, כתב אלתרמן בחתימת "נתן א." את טורו "הכותרת" ("דבר" ["הטור השביעי"], כ"א באייר תש"ה, 4 במאי 1945, עמ' 2) , המביא את הידיעה הדרמטית על מות הצורר באירוניה דקה ובשיא האיפוק):

הכותרת

נִצַּב הַסַּדָּר בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת,

וְסִדֵּר לָעִתּוֹן כֹּתֶרֶת.

הוּא שָׁלַף מִתֵּבָה הֵ"א וְיוֹ"ד וְגַם טֵי"ת

וְהוֹסִיף וְהִשְׁלִים וְצֵרֵף:

הִיטְלֵר מֵת.

כְּלוֹמַר, אִישׁ הַנּוֹדָע בְּשֵׁם הִיטְלֶר לַכֹּל

מִן הַפֶּרֶק יָרַד בָּעוֹלָם.

זֶה הַכֹּל.

אָז נִגַּשׁ הַמְּעַמֵּד, מֶטְרַנְפָּז'1 בְּלַעַ"ז,

לַכֹּתֶרֶת הַזֹּאת,

בִּקְצוֹתֶיהָ אָחַז.

אָחֲזָהּּ כַּמְּקֻבָּל, בְּצִמּוּד אֶצְבָּעוֹת,

וְהֵרִים וְנָשָׁא בְּלִי הַפִּיל מֶנָּהּ אוֹת2.

נְשָׂאָהּ פְּסִיעוֹתַיִם וּבְאֹפֶן לָמוּד

הִצִּיבָהּ בָּעַמּוּד.

וּמִתּוֹךְ הָעַמּוּד,

אַפְרוּרִית, אַפְרוּרִית,3

נִצְנְצָה הַכֹּתֶרֶת הַזֹּאת

הָעִבְרִית.

וְעָלֶיהָ אֲנִי מְסַפֵּר בִּפְרוֹטְרוֹט,

כִּי נִדְמֶה לִי

שֶׁהִיא תִּזָּכֵר לְדוֹרוֹת.

כִּי נִדְמֶה שֶׁבָּרֶגַע הַהוּא, לֹא בְּלִי דַּעַת,

הַהִיסְטוֹרְיָה חִיְּכָה

אֶל הָאוֹת הַמְּרֻבַּעַת.

זוֹ הָאוֹת הָרְאוּיָה לְמַדֵּי פֶלְדְמַרְשַׁל,

כִּי עָמְדָה בִִּקְרָבוֹת בְּלִי דֻּגְמָא וּמָשָׁל.

וְלֹא פַּעַם אָמְרוּ לְאַבְּדֶנָּה כָּלִיל,

אַךְ תָּמִיד הִיא סִיְּמָה

כְּכֹתֶרֶת פְרַנְקְרִיל...4

כְּכֹתֶרֶת פְרַנְקְרִיל, הַחוֹזֶרֶת בִּדְמִי,

עוֹד מִיְּמֵי

נַחֲמוּ, נַחֲמוּ, עַמִּי...

הַהִיסְטוֹרְיָה חִיְּכָה. חִיּוּךְ דַּק וְכָמוּס.

הִיא אוֹהֶבֶת לִרְאוֹת

אֶת עַצְמָהּ בִּדְפוּס. ..

וּמִתּוֹךְ הַתֵּבָה

אוֹתִיּוֹת רְבוּעוֹת

לָהּ עָנוּ בְּחִיּוּךְ צִפִּיָּה לַבָּאוֹת.

וְהָיָה הַחִיּוּךְ מַעֲשִׂי וְשָׁקֵט

וּבָרוּר

וְנִצְחִי כְּסִפְרֵי אָלֶף-בֵּית.

וְעַל זוֹ הַפַּרְשָׁה5 יְסֻפַּר בְּבֹא זְמַן

בְּשִׁירָה וְחָזוֹן

לְעֵדוּת וּלְסִמֵּן.

אֲבָל לִי לֹא הָיְתָה כַּוָּנָה אַחֶרֶת

אֶלָּא רַק לְסַפֵּר

אֵיךְ סֻדְּרָה הַכֹּתֶרֶת.

נתן א.

הערות לשיר:

1. המונח "מטרנפז'" ("מעַמֵּד") היה מקובל בבתי הדפוס ברוסיה, התיישן ויצא מן המחזור. ייתכן שהאטימולוגיה שלו היא שיבוש של הצירוף הצרפתי "mettre en page" (כלומר, להניח על העמוד; layout באנגלית).
   

2. על בסיס הפסוק המקראי: "וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַה' הָיָה עִמּוֹ וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה" (שמ"א ג, יט).
   

3. בשל דמיון פונטי, אך לא רק בגללו, הִרבָּה אלתרמן להצמיד בשיריו את העופרת ואת צבעי האפור והאופיר (הגם שאין קשר אטימולוגי ביניהם). כך בשירו הגנוז "בגן בדצמבר" תיאר את הסתיו האפרורי במילים: "חִטּוּב אוֹפִיר בְּמוֹ עוֹפֵרֵת", ובשיר "הרוח עם כל אחיותיה" ("כוכבים בחוץ") כתב: "נוֹשֵׁב עֶרֶב אָפֹר [...] בִּנְתִיבַת הָעוֹפֶרֶת".
   

4. הכוונה לגופן הקרוי פרנק-ריהל (Frank-Rühl) על-שם מעצבו רפאל פרנק ושותפו אוטו ריהל. זהו הגופן העברי הנפוץ ביותר: בספרים, בעיתונים, בכתבי-העת, בפסקי-הדין של בתי-המשפט בישראל, ועוד.
   

5. אלתרמן הגה כאן את המילה "פָּרָשָׁה" כפי שהוגים אותה בבתי-הישיבה ובבתי-המדרש, כי שירו משוטט בחופשיות בין העולם העתיק לעולם החדש, בין העברית המקראית לעברית המודרנית ובין החיים היהודיים בגולה לחיים החדשים בארץ-ישראל. השיר מראה במשתמע כי בכל דור ודור קמו צוררים שביקשו לכלות את העם ולהביא לחורבנו.

*

שירו של אלתרמן הוא מופת של ערכי תרבות נאותים, המתבטאים באיפוק, בריסון, בסבלנות, בסובלנות ובשליטה עצמי. אצל אלתרמן אין לפנינו פרץ של צהלולי שמחה, אלא חיוך דק, ותוּ לא. ניכּר שהמשורר הצעיר בן העשרים וחמש נשם אנחת-רווחה וחגג בלִבּוֹ את קִצו של הצורר, אלא שבחר להקטין את ממדיו של האירוע, ובכך אף להקטין את ממדיו של ה"גיבור" שבמרכז האירועים. מי שביקש להשמיד את עם-ישראל באופן שיטתי ו"סָדוּר" זוכה עכשיו, בהיוודע דבר מותו, לסִדרה סדורה של אותיות מידיו של הסַדָּר בבית-הדפוס העברי. מי ששאף לִזכות בכתר שליטו הטוטליטרי של העולם, קיסר "הרייך בן אלף השנים", קיבל בסופו של דבר לא כתר מרשים אלא כותרת עיתונאית קטנה וזניחה המעוררת אצל ההיסטוריה – אותה גבירה קשישה וחֲכמה היושבת ומתבוננת בנעשה, רק "חִיּוּךְ דַּק וְכָמוּס".