בעיר וביער

101 שנה למעשייה המחורזת לילדים "הנער ביער" מאת ח"נ ביאליק

ושישים שנה למעשייה המחורזת לילדים "הזקן משולם" מאת לאה גולדברג

בספרות הילדים האירופית בכלל, ובזו הגרמנית בפרט, רבים הם הסיפורים על ילד המואס בלימודים, ובורח אל עבי היער. שם הוא לומד לראשונה להבין פחד מהו. מוטיבים אחדים מתוכם מצויים כבר באגדות האחים גרים, ובמהלך השנים הם נדדו לכל התרבויות. בימינו, זכתה סוגה סיפורית זו לעֶדנה בזכות ספר הילדים הפופולרי של מוריס סנדק [Maurice Sendak] על קורותיו של הילד מקס ב"ארץ יצורי הפרא" – "Where the Wild Things Are", המבוסס על קשת רחבה של אגדות עם גרמניות.

ביאליק, בעת שִׁבתו בגרמניה בין השנים 1921 – 1923, "ייהד" את הסוגה הסיפורית הנכרית הזו, והֲפָכהּ למעשייה המחורזת "הנער ביער" על קורותיו של משה הנער הבורח מלימודיו ב"חדר" אל מעבה היער. מתוך הביעותים שתוקפים אותו ביער, ולאחר שיצורי הפרא שכיתרוהו בחלומו מסתדרים מול עיניו בסדר הא"ב, הוא מבין אל נכון שיש דברים קשים ומפחידים יותר מן "החדר". בעקבות הכרה זו, שאליה הוא מגיע במאוחר, בלית ברֵרה ומתוך כורח המציאות, הוא חוזר לביתו וחובש ברצון את ספסל הלימודים, לשמחת לב הוריו ומוריו. מה שלא למד ב"חדר" מרצונו החופשי, לימדהו הטבע הפראי שמחוץ לכותלי החדר בדרך הקשה והמפחידה.

•

מסרים חינוכיים רבים עולים וצפים מתוך האגדה המחורזת הנפלאה הזאת: ראשית, בכל לימוד יש מן הכפייה, והמלמד כמוהו כאב שאינו חוסך את שבטו (ומכאן צירופים שגורים כדוגמת "שיעור מאלף", המזכיר את אילופן של החיות בשׁוֹט שבידי המאלף, או "להרביץ תורה", צירוף המעורר תמונת תלמידים רכים הרובצים כבני-צאן מול המלמֵד שנהג להצליף על אצבעותיהם של השובבים).

שנית, רק כאשר הלימוד נחוץ למטרה מעשית ומיידית, התלמיד מוכן לקבל את הייסורים באהבה, וכדברי חז"ל: "אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ" (בבלי, ע"ז יט, ע"א). ברגע שהצעיר נזרק אל הכאוס של החיים האמִתיים ונזקק ל"אלפבית" כדי לשרוד, הוא חייב להתגבר על עצלותו הטבעית, ורק אז הוא משתלט על הידע במהירות הבזק.

שלישית, לכל תהליך יש עת הבשלה (רעיון המצוי בשיר ילדים כדוגמת "קן ציפור", ובאגדה כדוגמת "אגדת שלושה וארבעה"), ואין להעיר ולעורר את הנפש אם זו עדיין לא הוכשרה למשימה (גלגול ילדי של רעיון "הכשרת הלבבות" מבית-המדרש האחד-העמי). השיר שלפינו מלמד שהנער אכן זקוק לחינוך יסודי ולהכשרת לבבות ממושכת, כדברי אחד-העם, אך בהגיע הצרה וכשהידע נחוץ למטרות הישרדות, ניתן להשיגו בן-לילה, כדברי הרצל.

רביעית, מאחר שלכל תהליך יש עת הבשלה, צריכים ההורים והמורים לדעת שמלחמתו המרדנית של המתבגר במרותם תשכך יום אחד, והערכים שניטעו בו, בחינת "גרסא דינקותא", יבואו במוקדם או במאוחר לידי ביטוי, גם ללא הטפת מוסר והתכתשויות מילוליות. גם ילד פרוע ותלמיד גרוע בעיני הוריו ומוריו עשוי להתגלות כילד ממושמע וכתלמיד שקדן.

אכן כי כן: רק משהוריו של משה הנער נואשו ממנו, הוא חוזר אליהם ומקבל על עצמו עול תורה ומצוות. וכך גם גם בסיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר": רק משהוריו ומוריו של נוח נואשו ממנו וחדלו להטיף לו מוּסר, הוא עזב את רועת החזירים היפיפייה, חזר אליהם, ונשא לשמחת הוריו (ולאכזבת הקורא) אישה יהודייה כשרה, בת מוכסן עשיר, בחופה ובקידושין, כדת משה וישראל. גם במישור הלאומי, בהגיע יום פקודה חוזרים הבנים האובדים אל אִמם-אומתם.

.

ואף זאת, למרבה האירוניה ולמרבה הפרדוקס, דווקא הכאוס מלמד כאן את הנער סדר מהו; האותיות נראות לו בתחילה בדמות חיות מוזרות ומעוררות אימה, אך רק בעזרת ההמחשה מצליח הנער קשה-התפיסה להתגבר על מכשלת הלימוד המופשט ולהצטיין בלימודיו. ראוי להשוות שיטה מוחשית זו, שבעזרתה מגיע כאן הנער לידיעת האלפבית, לשיטת הלימוד המנֶמוֹטכנית של האותיות בסיפורו של ביאליק "ספיח". לפיה, האל"ף נראית לילד קשה התפיסה בדמות השקצה מַארוסיא [= מרים אם ישו; אמא רוסיה], שואבת המים הנכרייה, שעל כתפיה מונחים אסל ושני דליים. וגם במישור הלאומי טמון כאן רעיון חשוב, שביאליק הרבה לגלגל בו בסיפוריו, במאמריו ובנאומיו: כל עוד יושב הילד (והעם כולו) בין הגויים, הוא שואב את אוצר המושגים והאסוציאציות שלו מהטבע הנכרי המקיף אותו. רק לכשישוב לארצו,יגיע לבגרות, לריבונות ולאינדיווידואציה. רק אז יידע להבחין "בין צְלב לבין אל"ף", כמאמר הפתגם הידוע.

סיפורו של משה הנער שתעה ביער הוא דוגמה מובהקת של "מִצווה הבאה בעבֵרה". הילד חטא אמנם להוריו ולמוריו וציער אותם בהתנהגותו הפרועה, אך התגלה ברבות הימים – לאחר הפרק המכוּנה "התשובה" בריבוי משמעיו של מושג טעון זה – בדמותו של בן צייתן וממושמע וכתלמיד למופת. בעקבות חוויותיו הקשות שעברו עליו ביער, שאליו ברח מפחד הלימוד ב"חדר", הוא מחליט לנטוש את כל מעשי המשובה הילדותיים לטובת "דרך תשובה" שקולה ובוגרת.

סיפור זה מעלה על הדעת גם את סיפורו של הבן ההולל והבזבזן שברח מביתו ואבד לאביו (The Prodigal Son) מן הברית החדשה. זהו סיפור-משל הכלול בפרק ט"ו של ספר לוקס, בצד שני משלים נוספים על השֶׂה האובד ועל המטבע האבוד. שלושת המשלים הללו נועדו לעודד את החוטאים לחזור בתשובה, תוך הבטחה שהחוזרים בתשובה יתקבלו בברכה אל חיקו של האב-האֵל, וזאת בניגוד לסיפור על בן סורר ומורה בתורה, המחמירה עם הבן ההולל, ואינה מותירה לו תקנה ודרך תשובה (וראו דברים כא, יח-כב).

ביאליק "ייהד" את הסיפורים הנכריים מן הברית החדשה ומן הפולקלור הגרמני, והֲפָכם לסיפור לאומי-פרטיקולרי על גלגולי גורלו של נער יהודי "הולל" ו"פרוע", שהתקשה בלימודיו, ברח מהוריו וממוריו ונקלע למעבה היער. לאמתו של דבר, לפנינו גם גלגול ילדי של מוטיבים ששיקע ביאליק ביצירתו "הקנונית".

מושגי העיר והיער (שהיפוך אורתוגרפי זעיר מפריד ביניהם) הפכו אצל ביאליק ואצל ממשיכיו שם-נרדף לצמד המושגים האוניברסלי art ו-nature. ואולם, העברית עיבתה את המושגים האלה (עקב ריבוי משמעיו של המושג "חדר") במשמעים נוספים, המאירים מציאוּת דוּאלית זו של "מִחוץ" ו"מִבַּית" באור אמביוולנטי: הטבע מושך ומעשיר את הנפש, אך גם מסוכן ועלול להסיט את הילד היהודי למחוזות שממנו יתקשה לחזור הביתה. "החדר" אמנם חשוך, צר ומחניק, אך הוא מֵגן על יושביו ומסוכך עליהם.

האם יישאר הילד בין כותלי החדר, בין הגווילים הבלים, או ייצא אל הטבע הרענן והמפתה? האם ישַׁמר את ערכי "ישראל סבא", או יבכר את "יפיפיותו של יפת"? ביאליק הִרבָּה לתאר ביצירתו מצבי "סף" ו"מִפתן" של אדם המסוגל להשקיף על שני העולמות – על הבית ועל החוץ, על העיר ועל היער – ולהכיר את החיוב ואת השלילה שבשניהם. לגביו, החדר בכל משמעיו מייצג את "המוּדע" – את התבונה, את הסדר, את אור התורה; היער בכל משמעיו מייצג את "הבלתי מודע" – את היצר, את הכאוס ואת פריקת העול בחסות הצללים והחשכה.

שלושת מקורות האור, הנגלים לילד התועה במעבה היער, נוטעים בו תקוות, אך לאמִתו של דבר מטעים אותו ומתעתעים בו, כמו באגדה המצמררת מאגדות האחים גרים על הנזל וגרטל (Hänsel und Gretel), הידועה בעברית כסיפורם של "עמי ותמי". הילדים, התועים ביער, רואים אור הבוקע מחלונה של בקתה שביער, אך בהגיעם אל הבקתה היפה והמפתה, העשויה דברי מאפה וממתקים, הם מגלים להוותם שנפלו מן הפח אל הפחת.

גם בשיר הסיפורי שלפנינו, שלושת מקורות האור שקורצים לילד במעבה היער, למן אורו הקל של הכוכב ועד לאורו הדק של הסהר ולאורה הגדול של המדורה, מתגלים כאורות-אכזב כוזבים ומכזיבים. הם נגלים לעיני הנער ומפיחים בו תקווה, אך אז הם כבים ונעלמים, זה אחר זה, ומשאירים את התועה בחשכת היער, מדוכא וחשוף לפגעים ולפחדים. גם תרמית הכוכבים ותקוות השווא שהם נוטעים בנודד הוא מוטיב חוזר בשירת ביאליק, למן שירו הגנוז "אלילי הנעורים" ("רֹן כּוֹכָבִים שִׁיר הוֹרוּנֵי [...] מָה רִמּוּךָ חֲלוֹמוֹתֶיךָ / נַעַר פּוֹתֶה, יֶלֶד תָּמִים!"), ועד לשיריו "הקנוניים" הנודעים.

הפחד מפני חיות הטרף ומפני החשכה מתיש את הנער, והוא נרדם באפיסת כוחות ליד גזע עץ. בחלומו נגלות לו עשרים ושתיים חיות, כמספר אותיות האלפבית, ועתה הפחד גורם לו לשנן את האותיות במהירות הבזק. עולה על הדעת המעשייה הרביעית באסופת המעשיות של האחים גרים, שכותרתה היא "מעשה באחד שיצא ללמוד פחד מהו".

למרבה האירוניה, לעיני נער, שברח מן הלימודים, מתגלות גם כל מיני חיות שכל קיומן הוא בספרים המצויים בין כותלי אותו "חדר", שאותו נטש לטובת הטבע. כך, למשל, התחש שבתנ"ך (שמות כה, ה), זהותו שנויה במחלוקת. גם המפָרשים וגם חז"ל (שבת כח, ע"א) דנו בזהותו המוקשה, והשווּ אותו לחַדקֶרֶן (unicorn), לאותה ברייה אגדית ואצילית מן המיתולוגיות האירופיות ("תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת הייתה לו במצחו"; שם, ע"ב). גם הומפיר והערפד, הנזכרים בשיר "הנער ביער" בין יצורי הפרא שבחלום, הם יצורים מיתולוגיים שניחנו בכוחות על-טבעיים – יצורים שחשיפתם לאור השמש עשויה להחלישם ואף להשמידם.

לא במקרה נאמר לפני הרשימה האלפביתית של שמות החיות: "הֲמוֹן חַיּוֹת עוֹבְרוֹת / עַל פִּי אָלֶף בֵּית, / חַיּוֹת וּשְׁרָצִים / בְּנֵי שֵׁם וּבְלִי שֵׁם, / כַּכָּתוּב בַּחֻמָּשׁ / וּלְהַבְדִּיל – בִּבְרֵהְם. / עוֹלִים וּבָאִים, / אֲיֻמִּים, נוֹרָאִים / מֵאָלֶף עַד תָּו / מַחֲנֶה גָדוֹל וָרָב". אלפרד ברהם (1884-1829) היה זואולוג גרמני נודע, שספרו מ-1860 Brehms Tierleben [= "חיי החיות של ברהם"] תורגם לשפות רבות, פרסם את מחברו בכל העולם, וממנו למדו ילדים בדורות-עברו את טיב החיות וצורתן, ואף הוא מייצג את הטבע שבספרים. משמע, החלום אינו שם פדות בין חיות שבטבע לבין ייצוגן בספרים, ויש שהגבולות בין שתי הממלכות – "nature" ו-art"" קורסים. החלום אף הוא מפיל את המחיצות בין שתי הממלכות הללו, ומבליע את גבולותיהם.

•

האוּמנם מעשייה נאו-חסידית לפנינו? בסופו של דבר, לאחר תהפוכות גורל מעוררות אימה ובעתה, הילד חוזר אל ביתו, אך לא בסיוע מקורות האור, שהתגלו עד מהרה ככזב, אלא בסיוע אליהו הנביא המושיט לילד יד ומוליכו לביתו ב"קפיצת הדרך". הילד חוזר הביתה לשמחת הוריו, הולך ל"חדר", ומתגלה שם כתלמיד תאב דעת וידען, שקנה ניסיון וידיעות מן הטבע, מן החיים, ולא מן הספרים בלבד. נרמזת כאן המלצה לשלב את התאוריה ואת הפרקטיקה, את התורה ואת החכמות החיצוניות, ושלא להתבסס על צד אחד בלבד.

כל הפרקים שלאחר החלום המבעית של הנער, ספוגים בטרמינולוגיה חסידית: "גילוי אליהו", "קפיצת הדרך", "התשובה". אם על בסיס מקור גרמני בנה ביאליק את אגדת משה הנער שאבד ביער, הרי שמקור זה נבלע וניטשטש, וקיבל חזוּת יהודית-חסידית.

וחוזרת השאלה למקומה: האם לפנינו "מעשייה חסידית" מודרנית, המעידה על מגמה נאו-חסידית שהתעוררה בביאליק במאוחר? האם חזר המשורר יליד ווהלין החסידית, שבזמן לימודיו בווֹלוז'ין שבליטא, מעוזם של ה"מתנגדים", כתב סָטירות המלגלגות על החסידים ועל אנשי-השם שלהם, למקורותיו החסידיים מבית-אבא?

לאו דווקא. לדעתי "התכתב" כאן ביאליק – שבעת היכתב שירו ישב בגרמניה – עם חבריו הצעירים מברלין ומבאד-הומבורג, והורה להם בעקיפין את הדרך הנכונה: לעזוב את "היער" מבעוד מועד ולשוב הביתה – אל "בית אבא" ההיסטורי. ביאליק בחר כאן לדעתי במתכוון במודוס הספרותי החביב על צעירים אלה, כדי לפתותם לקרוא את שירו ולהתעמק בו ובמסריו.

בשנות העשרים המוקדמות ישב ביאליק בברלין, ונפגש עם קבוצה של אינטלקטואלים צעירים (מרטין בובר, גרשום שלום, שמעון ראבידוביץ, ש"י עגנון), שאספו מעשיות ממקורות החסידות, והוציאו אותן לאור, כמוֹת שהן או בעיבוד מודרני. לא אחת גער ביאליק בצעירים אלה, ולגלג על יחסם אל הכתבים הללו כאל טקסטים מקודשים. לידידו שמעון ראבידוביץ, כתב ביאליק:

"את שבחי הבעש"ט ואת סיפורי המעשיות [של רבי נחמן מברצלב] קיבלתי [...] תמיהני אם כדאי להוצאת ספרים כזו שלך ושל חבריך לטפל בעניינים כאלה. סוף סוף, דברים כאלה לא יצאו מכלל פולקלור [...] ובלחישה אומר לך, כי כל הטיפול והחיטוט הזה בספרות החסידית, שרבים להוטים אחריו בימינו ועוסקים בזה 'בדחילו ורחימו', מתוך מין דבקות משונה – כל זה לא נהירא לי כלל ואין נפשי אל הדבר הזה. אין ספק שזהו סימן ירידה למחשבתנו הלאומית. [...] אתם הצעירים הניחו אפוא לאחרים לחטט באשפה"

(ראו בספרו של שמעון ראבידוביץ "שיחותיי עם ביאליק", תל-אביב 1983, עמ' 102).

אין כאן לדעתי חזרה אל הסיפור החסידי, שבּוֹ זלזל בנעוריו וגם בבגרותו. אמנם הוא ראה בפולקלור החסידי, כבכל פולקלור, חומר גלם ממדרגה ראשונה ליצירה גדולה, במיוחד אם משתמשים בו מתוך היתממות ובקריצת עין אירונית, תוך הסרת הסיגים והפסולת. אילו חיבר יצירה נאו-חסידית כנה, מתוך המיית לב לאמִתה, הן לא היה ביאליק משלב בה קריצות-עין מתחכמות ואירוניות כדוגמת הקטע המתאר את ברכת הגומל: "וּבְאוֹתָהּ הַשַּׁבָּת / – הִיא שַׁבָּת שִׁירָה –/ בֵּיתָה הַכְּנֶסֶת / הָלְכוּ בְּיִרְאָה / מֹשֶׁה שָׁם הוֹדָה / לְאֵל גּוֹמֵל וְחוֹמֵל,/ עָלָה לַתּוֹרָה/ וּבֵרַךְ "הַגּוֹמֵל" / (מִי לִמְּדוֹ? – הַשַּׁמָּשׁ / בְּלַחַשׁ סִיְּעָהו /ּוְאוּלַי גַּם זָכָה// מִפִּי אֵלִיָּהוּ)".

גם שורות החתימה של השיר מעידות על מגמה אירונית, המבקשת להגחיך את "הנס" ולהציגו באור רֵאליסטי מפוכח: "ַיִּגְדַּל לְתוֹרָה / וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים / וַיֹּאכַל כָּל יָמָיו/ צִמּוּקִים וַחֲרוֹבִים;// צִמּוּקִים וַחֲרוֹבִים / כָּל יָמָיו, בִּפְרָט / הַשָּׁנָה בַּחֲמִשָּׁה- / עָשָׂר בִּשְׁבָט;// אָכֹל וְהוֹרֵד / עַל זְקָנוֹ וְהוֹתֵר,/ וְתָם כָּל הַמַּעֲשֶׂה,/ נִשְׁלַם וְאֵין יוֹתֵר". הצירוף הכבול "כל ימיו" ("וַיֹּאכַל כָּל יָמָיו/ צִמּוּקִים וַחֲרוֹבִים"), המופיע באגדות ובמעשיות הכתובות על-דרך ההפלגה, מצטמצם כאן בסופו של דבר ליום אחד בשנה אחת ספציפית – יום שבו ממילא אוכלים בו צימוקים וחרובים, ואין בכך כל רבותא.

•

להערכתי המעשייה "הנער ביער" היא יצירה רציונליסטית, המתחפשת לסיפור חסידי תמים. לא במקרה מכיל הטקסט רמיזות לסיפור בראשית ("אַיֶּכָּה?"). רק משנברא האור במאמר "יהי אור", וניתנו לחיות שמות, נבראה המציאות הממשית החוץ-טקסטואלית; כלומר, הלוגוס קודם למציאוּת הפשוטה, החוץ ספרותית, ובלי תודעה אין הוויה. בשלב זה כבר עזב אחד-העם את לונדון, ובנה בית בתל-אביב, בעיר שקיבלה את שמה, מעשה עולם הפוך, מכותרת חיבורו האוטופי של הרצל "אלטנוילנד" ("תל אביב", בתרגום נחום סוקולוב), וגם המשורר עמד לעלות ארצה ולִבנות את ביתו בעיר העברית הראשונה שנולדה מן הספרים. ביאליק ראה, ולא בראשונה, שראשיתם של מעשים גדולים – בחלום, בחזון וביצירה הספרותית שאף היא כמוה כחלום וכחזון.

גם החלום איננו עניין מיסטי, אלא עניין שניתן לערוך עליו תצפיות מדעיות. בשיר שלפנינו החלום מטיל סדר בתוהו. המילים היווניות cosmos ו- chaos משמעיהן המילוליים הם: 'סדר' ו'תוהו'. כאן, למרבה האירוניה, דווקא המציאוּת הכאוטית מלמדת את הנער סדר ומשמעת מַהם, כשם. ביאליק ראה במו-עיניו כיצד יש בכוחם של ספרים וסיפורים לברוא מציאות חדשה, ולא רק לשקף מציאוּת קיימת כשם שספרו של הרצל הביא בעקיפין להקמת העיר תל-אביב, שהפכה מחלום פורח למציאוּת פורחת, וכשם ששירו "בעיר ההרגה" הקים את כוח המגן העברי.

גם משה הנער גיבור שירו הסיפורי הארוך של ביאליק, מביא לידי מימוש בהקיץ את הרעיונות והתמונות שנראו לו בחלום. את האלפבית הוא למד מן החיות המפחידות שהתייצבו בחלומו בסדר אלפביתי, ופגישתו עם התופעות המפחידות והמאיימות חינכה אותו להבין שמוטב לו להימצא בין כותלי הבית (בית אבא-אימא וה"חדר"), גם אם צר בו המקום לפעמים, מאשר לתעות ביער הענק והכאוטי. למרבה הפרדוקס, דווקא ההימלטות מן המחנק והיציאה אל המרחבים גילתה לנער את מעלותיו של הבית הלאומי "הצר".

אכן, ביאליק לקח את מעשיות הפולקלור על ילד שברח אל היער, והֲפָכן לאלגוריה לאומית המתארת – בצד סיפורו של ילד שעזב את "החדר" – את סיפורו של עם שעזב את בית המדרש, תעה ב"מֵדבַּר העמים" וחזר אל סִפּוֹ של בית המדרש הישן, נחוש לשנות את דרכיו ולהיטיב את מעלליו. לא אחת התחבט ביאליק בשאלה: מה עדיף לו ליהודי, כפרט וכאומה: ההגנה המחניקה של כותלי בית-המדרש או החופש המאיים שמטיל עליו העולם הנכרי? האם יכול השֶׂה לשרוד "בין שבעים זאבים", שואל שירו של ביאליק לילדים הנושא שם זה.

כשם שהפסיק לבוז לחלום לאחר פגישתו עם "פשר החלומות" ("הנער ביער" אמור היה לצאת לאור בהוצאה משותפת של ביאליק ושל תום זיידמן-פרויד, אחייניתו של זיגמונד פרויד), כך גם הפסיק ביאליק באותה עת לזלזל בחלום ובחזון האוּטוֹפי של הרצל. אפילו הפזיזות שבחזרתו של משה הנער לביתו ("קפיצת הדרך") אינה מוצגת כאן כמעשה ילדוּת קל ערך או קל דעת, כי בשלב זה הבין ביאליק שכדי להינצל מצרת היהודים צריך לפעמים להפעיל תחבולות בזק, שתאפשרנה למהר להימלט, ולא רק לתכנן תכניות יפות ונינוחות לטווח ארוך (בנוסח "הכשרת הלבבות" של אחד-העם ואנשיו, מחוללי רעיון "המרכז הרוחני" בארץ-ישראל).

במילים אחרות, שיר הילדים "הנער ביער" רומז רק כאשר עם ישראל יתחיל לפחוד מן הגלות יותר מאשר מארץ-ישראל, הוא יעלה לארץ בהמוניו (רק לאחר שמשה הנער מתחיל לחשוש מן היער יותר מאשר מקשיי הלימוד ב"חדר" ומן המחנק והכפייה שמבית, הוא חוזר לביתו בקפיצת הדרך). לחזרה הביתה יש כאן כפל פנים: זוהי גם חזרתם של משכילים לעמם ולתרבותו, לאחר שנואשו מאפשרויות ההתערות באירופה, וזוהי חזרתם של חלוצים חדורי מרץ ואופטימיות לביתם ההיסטורי שמִקדם.

ביאליק שילב כאן רבדים רבים ועמוקים. ראשיתם בגרעין אישי כואב, שאותו הסתיר מעין קוראיו, ומעין קוראיו הצעירים במיוחד (אף כי נתן לו ביטוי ביצירתו לילדים בלבד). בשנים שקדמו לעלייתו, עברו עליו ניסיונות אימוץ אחדים שנסתיימו במפח-נפש. בן-משפחה שנמסר לו לאימוץ נלקח ממנו ערב יציאתו את ברית-המועצות; בימי שבתו בברלין, קירבה רעייתו ילדה מבנות השכנים, שהייתה לבני הזוג הערירי כבת, וכששלחה רעיית המשורר את הילדה לשליחות, נפגעה הילדה ממכונית דורסנית, ומתה. על אירועים טרגיים אלה לא כתב ביאליק אפילו באיגרותיו לידידיו, אולם כתב הספד לילדה, שנשאר בידי בני משפחתה. הקורא את יצירותיו מאותן שנים (את שירו "המכונית", את האגדה "ספר בראשית" ואת המעשייה המחורזת "הנער ביער") יווכח שביאליק כתב על האירועים הטראומטיים שפקדוהו בחסות היצירה הבידיונית לילדים. מובן, ביצירות אלה, שנועדו לילדים, חוזר הילד האובד לביתו, והקורא הצעיר נושם לרווחה. ילדים זקוקים לסיפורים עם "סוף טוב".

אולם ביאליק לא הסתפק בגרעין האישי הכואב, ואף לא ב"סיפור פשוט" על ילד עצלן ובטלן שהפך לתלמיד מצטיין, או במסריו הפסיכולוגיים והחינוכיים המורכבים. במקביל, הוא שילב ביצירה גםֹ אלגוריה לאומית רבת-השלכות המתארת – בצד בריחת הילד מ"החדר" – את גלגולי גורלו של עם שלם שעזב את ה"חדר" ואת "בית-המדרש", תעה "ביער" וחזר "הביתה", נחוש בדעתו להיטיב את מעלליו, ולחזור אל בית-האב ואל ארץ אבות. שלושה מקורות אור מאירים לילד ביער – כוכב, סהר ומדורה, אך כולם כאחד מכזיבים ומתעתעים, כמקורות האור שהכזיבו את היהודי האמנציפטורי, למן תנועת ההשכלה ועד למהפכה. רק משהבין הנער את טעותו וניחם עליה, הוליכתהו ידו של אליהו הנביא "בקפיצת הדרך", ישירות וללא הטעיה, ל"בית אבא-אמא": לביתו שמקדם.

כל מקורות האור מתעים את הנער ומתעתעים בו (הכוכב, הסהר והמדורה). רק אליהו הנביא אינו מטעה אותו, ומוליך אותו הַישֵר לבית אבא. משמע, רק כשהעם יחליט לחזור אל המיתוס הלאומי שהזין אותו בכל הדורות, ויפסיק לחפש לעצמו זהות חדשה בשדות נֵכר, הוא יגיע "בקפיצת הדרך" וללא שהייה לביתו ההיסטורי. ביאליק אינו מספק לקוראיו סיפור ציוני "מגויס", כי אם סיפור היסטוריוסופי מורכב ומעניין, שמתאר את המציאוּת כמוֹת שהיא, ללא כל קישוט ופרכּוּס.

כי מדוע עתיד משה הנער לאכול כל ימיו "צימוקים וחרובים"? משום שחלקו יישאר בגלות, ב"חדר", וימשיך לאכול "שקדים וצימוקים" (פרס שהעניקו הורים מן הנוסח הישן לבניהם, תלמידי "החדר"), וחלקו יעלה לארץ-ישראל, ויאכל "חרובים" (מאכל ארץ-ישראלי, הידוע מסיפורי חסידים על "קפיצת הדרך", ומסיפורו הכמו-נאיבי של עגנון "מעשה העז", שנכתב באותה עת שבה ישבו ביאליק ועגנון בגרמניה, והחליפו ביניהם רעיונות ומכתבים). בט"ו בשבט נהגו לאכול בגולה צימוקים ושקדים, בבואה-דבבואה מצומקת ויבשה, של פירות ארץ-ישראל, ומכאן אִזכורו האירוני של חג זה בשירו של ביאליק, שנכתב ערב עלייתו ארצה (ומכאן הצגתה של צירל, גיבורת סיפור פשוט של עגנון, כחנוונית העוסקת בממכר צימוקים ופֵרות מיובשים). לפנינו תחזית רֵאליסטית לגבי עתיד העם, הרחוקה ת"ק פרסה מהמסרים החזוניים החד-משמעיים, שנשמעו אז מפי עסקנים ציוניים מעל כל במה. העם ימשיך לפסוח על הסעיפים, ולא כל העם יקח את מקלו ותרמילו ויעלה ארצה.

עברו ארבעים שנה מיום חיבורו של "הנער ביער", ובמדינת ישראל בת החמש-עשרה חיברה לאה גולדברג את המעשייה המחורזת שלה "הזקֵן משולם" (1963). המשוררת זה אך נתמנתה לפרופסור חבר באוניברסיטה העברית בירושלים, וכבר לא הרבתה בחיבור יצירות לילדים, כבעבר. במעשייה זו מסופר על איש זקן וחכם המתגורר במִגדל, וכל הילדים מגיעים אליו בעזרת סולם, ומבקשים שיקרא להם שיר או יספר להם סיפור: "סַפֵּר לָנוּ, בְּבַקָּשָׁה, / סִפּוּר יָפֶה עַל אִישׁ וְאִשָּׁה, / שֶׁהָיָה לָהֶם בֵּן שֶׁהָלַךְ לַיַּעַר, / וְתָעָה. וְהֵם חִפְּשׂוּ אֶת הַנַּעַר, / וְחִפְּשׂוּ וְחִפְּשׂוּ... אֲבָל הַסּוֹף / צָרִיךְ לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וָטוֹב".

פרופ' גדעון טיקוצקי, שערך את הספר היפה בן שני הכרכים "לאה גולדברג: כל שירי הילדים" העיר בצדק כי הסיפור על הבן שהלך ליער ותעה רומז אולי למעשייה המחורזת של ביאליק "הנער ביער". המקור הביאליקאי מכיל מסרים פדגוגיים, פסיכולוגיים ולאומיים. שירה החביב של לאה גולדברג הוא בעיקרו שיר המוקדש לנושאים "אַרְס פואטיים", כגון: איך נולדות אגדות? מה מפיקים הילדים מן הכניסה לעולם האגדות? איך מתאים סופר הילדים את יצירתו לקהל היעד שלו המבקש "סוף טוב"? במעשייה המחורזת של לאה גולדברג אפילו הסיפור על הנער שאבד להוריו הוא "סיפור בתוך סיפור", וכל כולו מתרחש בעיר ולא ביער.

ביאליק התרחק מן האיגיון (nonsense), ואפילו אגדותיו מושתתות בדרך-כלל על בסיס רֵאליסטי מוצק. לאה גולדברג אהבה את מוֹדוּס האיגיון, ועל כן בנתה ב"הזקֵן משולם" מִגדל שנבנה מעל בית שאליו עולים הילדים בסולם. אופיו המטא-ראליסטי של הבית המשונה הזה – היבּריד של בית ומִגדל – מלמד כמדומה לאילו גבהים יכולה האמנות להביא את אוהביה.