"בעל מלאכות הרבה"
על משה בן-שאול – הפּוֹרֶה והרב-גוני שבמשוררי חבורת "לקראת".
פורסם: הארץ, 15/4/2024
"גדיים נעשו תיישים", אמרו חז"ל, והשנה, קצת קשה להאמין, ימלאו 70 שנה להקמת חבורת הסופרים הצעירה "לקראת" – קבוצה של דרדקים-בני-יומם, רוּבּם סטודנטים באוניברסיטה העברית – שנוסדה ב-1954 (יש אומרים שב-1952) בהנהגת נתן זך. כל בני החבורה, גם ילידי הארץ שבהם וגם אלה שהובאו ארצה בגיל צעיר, נמשכו אל המרחקים והמרחבים. המדינה הצעירה שזה אך הוקמה, ומה גם ירושלים עטורת החומות וגדרות-התיל, וכן מוספי-הספרות הצפופים של "העיתונות הממופלגת" (כך קרא יונתן רטוש לעיתוני התקופה שמומנו בכספי מפלגות), נטעו בהם תחושה פיזית ורוחנית של "צַר לִי הַמָּקוֹם".
כיום, בני החבורה שהוציאה את הגיליונות הספורים של כתב-העת "לקראת" ואת קובצי-השירה הראשונים של סופריה, ברוּבּם שוכני-עפר: נתן זך, יהודה עמיחי, דוד אבידן, בנימין הרשב, גרשון שקד, משה דור, משה בן-שאול, אריה סיון, יצחק לבני, מקסים גילן, פסח מילין (יבדל"א גבריאל מוקד וישראל פנקס).
בתוכם התבלט משה בן-שאול כאיש שדיבר מעט ועשה הרבה. הוא לא עלה על המתרסים ולא הניף דגלי מרד. בניגוד לחבריו שקיבלו את השראתם מן השירה האנגלית והגרמנית, הוא נמשך לתרבות-צרפת, ואף למד בצרפת תכנון תפאורה והכנת תלבושות לתאטרון. בשקט ובצנעה חיבּר שירים ופרסמם, צִייר, פִּיסל, ערך כתבי-עת ידועים ונידחים. עד-מהרה נתגלו בו כשרונות רבים שהִקשו עליו להתמקד במלאכה אחת.
בני החבורה היו ברובם צעירים עירוניים ואירוניים, שלא חיבבו את התפיסה הקולקטיביסטית של קודמיהם (אנשי "נכונים תמיד אנחנו"). רובם לא עשו שנים אחדות בהתיישבות העובדת כמו בני דור מלחמת-העצמאות (פרט ליצחק לִבני שהיה חבר הגרעין המייסד של קיבוץ נחל-עוז ומשה בן-שאול שעשה זמן-מה בקיבוץ גֵבים). הם לא חיבבו את המשוררים המעטים שהוליד דור תש"ח (חיים גורי, אמיר גלבוע, זרובבל גלעד, אבא קובנר), אך גם לא מרדו בהם. לנתן זך, מנהיג החבורה, היה יעד שאפתני ומרחיק-לכת הרבה יותר לביצוע "טקס חילופי המשמרות בשירה העברית".
זך תמיד הלך בגדולות. כשהחליט שכָּשרה השעה להניף את נס המרד, הוא יצא כידוע בגלוי נגד גדול המשוררים שקם בספרות העברית מאז מות ביאליק. הוא לא הסתפק בפחות. היעד שהציב לו ולבני-חבורתו היה ישיר וחד: עליהם להוריד מעל ראש אלתרמן את כתר "מלך השירה העברית", לנשלוֹ ממעמדו הציבורי הרם ולהוביל מהלך חדש אנגלו-אמריקני בשירה העברית, חופשי ואישי, שיבלוט בסגנונו האנטי-אלתרמני.
בניגוד לשלונסקי, אלתרמן ובני חבורת "יחדיו", משוררי המודרנה התל-אביבית, מיעטו בני חבורת "לקראת" לשבת בבתי-הקפה ובמסבאות ולכאורה לא ניהלו אורַח חיים בוהמיאני. פרט לזך, איש מהם לא היה שתיין אוֹבּססיבי (גם את שמו הפרטי וגם את ההתמכרות ל"טיפה המרה" ירש הארי זייטלבך ישירות מאלתרמן). הם השלימו את לימודיהם האקדמיים בעִתם, נכנסו בעול הנישואים וחיי הפרנסה. את לחמם מצאו רוּבּם במלאכת-העריכה – בעיתונות היומית, ברדיו, בפריודיקה ובהוצאות הספרים.
עברו כשש שנים, ובני החבורה כבר לא היו סטודנטים חסרי-ניסיון, אלא אנשים בוגרים שהקימו ברוּבּם משפחות. גם יבולם הספרותי נשא פרי: בשנת 1960 כבר הוציא נתן זך שני קובצי-שירה (מלבד הקובץ "בשלושה" מ-1953 שאותו חָלק עם חבריו משה דור ואריה סיון), בעוד שמורהו בנימין הרשב עדיין לא חיבר אף לא ספר אחד. משה דור כבר חבק שלושה ספרים, וגבריאל מוקד שניים.
משה בן-שאול הקדים את חבריו: ב-1960 כבר החזיק באמתחתו חמישה ספרים, ואף יכול היה להציג "מגילת זכויות" ארוכה שהכפילה את עצמה במרוצת שנות השישים. אם נִמנה את קובצי-השירה וספרי-הילדים שלו גם-יחד, הרי שבן-שאול הוציא בחייו 41 ספרי-מקור ו-39 ספרי-תרגום (בתוכם מבחרים בתרגומו מיצירות ז'ן קוקטו, גיום אפולינר, פול ורלן וארתור רמבו).
ארכיונו גדוש בכתבי-היד הקליגרפיים שלו, בציוריו רבי-ההשראה ובתכתובת ענפה ועשירה. ישבתי במבואה של "בית אריאלה" עם הסופרת אדיבה גפן, יו"ר "גנזים", שפיתתה אותי לרדת לארכיון ולהתרשם ממִמצאיו העשירים. המקום, שהיה פעם מנומנם במקצת, התעורר לחיים חדשים וכיום הוא תוסס ושוקק-אדם. "בואי נשאל את האנשים הרבים שמסביבנו", הצעתי לאדיבה, "אם שָׁמעו את שמו של בן-שאול, ומה הם יודעים עליו". אמנם לא ערכנו את מִשאל-הבזק שהצעתי, אך כששאלתי ידידים, אנשי מקצועות חופשיים שקוראים בקביעות את מוספי-הספרות, התברר שרק אחד שמע את שמו אך לא קרא דבר מִשלו.
הייתכן שהפּוֹרֶה באנשי "לקראת", שכָּתב כל ימיו ללא-הרף בכל הסגנונות והסוגות, יימצא בתהום-הנשייה? לקוראי "אדם פולו, (1995), החשוב שבספריו, מתברר שבן-שאול עסק הרבה בשאלת הזיכרון והשִׁכחה, אף חזה את גורל יצירתו אחרי מותו. אין כיום בציבור הרחב אנשים שלא שמעו את השם "נתן זך" (הגם שרובם אינם מכירים אלא את שיריו שהולחנו), ורק אנשים ספורים מכירים את שמו של בן-שאול, מבכירי חבורת "לקראת".
מדוע? היה זה עגנון שטבע את המושג "בעל מלאכות הרבה" (ככותרת סיפור שפִּרסם ב"דבר" ב-1.4.1931). הוא עצמו ידע מלאכה אחת בלבד: לכתוב את סיפוריו שבהם עשה נפלאות בלשון ה"עגנונית" שבָּרא לצרכיו. כשניסה לחדש מילים או לכתוב שירים ופזמונים, למבוגרים ולילדים, הייתה התוצאה מביכה עד-מאוד. את המושג "בעל מלאכות הרבה" טבע לפי דברי חז"ל (שבת ז א) ולפי הפתגם ביידיש הקובע שמי ששולח ידו במלאכות רבות אין הברכה שורה עליהן.
אמנם, מלאכותיהם הרבות של גדולי הסופרים – משייקספיר ועד ביאליק – מפריכות את הפתגם, אך כדי להיות שייקספיר או ביאליק זקוק סופר לעלות על כולם לפחות באחד מתחומי-היצירה. משה בן-שאול היה "בעל מלאכות הרבה", אך ריבוי המלאכות לא אִפשר לו להגיע להישגים מרקיעי-שחקים באחד התחומים שבהם הצטיין. הוא היה גם משורר ופרוזאיקון, גם עיתונאי ועורך, גם צייר ופסל, גם צייר תפאורות ומתכנן תלבושות לתאטרון, גם סופר ילדים שהוציא ספרים רבים לילדים ולנוער, אף איירם באיורים שובי לב. הוא היה גם מתרגם מצרפתית ולצרפתית, גם יועץ לענייני תרבות של שגרירות צרפת. הריבוי היה בעורכיו. חלפו הזמנים שבהם יכול היה נחום גוטמן להיות הצייר הפופולרי ביותר של תקופת ה"יישוב", ובמקביל – להיות סופר-הילדים המודרניסטי הראשון בעברית, שעלה על כל קודמיו בתחומי הסיפורת לילדים ולנוער.
יתר-על-כן, בן-שאול מעולם לא הפעיל מרפקים, ולא נדחק במטרה להגיע לשורה הראשונה בחזית היצירה העברית. למכתב מיום 5.7.1954 לחברו מוּדֶה אורג מקיבוץ גבים (גנזים 256 – 36935/15) הוא הודה שכל רצונו לחיות "חיי יצירה גדולים", גם ללא תמורה על תרומתו. ובמכתב לאותו חבר מיום 2.1.1955 (גנזים 256 – 36936/15) סיפר כי את השראתו הוא שואב מהוגה-הדעות ההודי, הנזיר-הנווד ג'ידו קרישנמורטי, שהטיף אז ברחבי העולם לשחרור האדם מכל סמכות חיצונית (רוחנית, דתית, פוליטית וכד') בדרך להבנת זהותו ומהות-חייו. וממכתב נוסף למוּדֶה (גנזים 256 – 36944/15) מתברר שבן-שאול בז לאותם חסידי סארטר הנוהים אחר מִשנתו ומתפעלים מסיפוריו. ממכתביו מצטיירת דמות הדוגלת באינדיווידואליזם גמור, שאינה הולכת "עם העֵדֶר", אף אינה מתיידדת בנקל עם הזולת.
בן-שאול, איש החבורה וחבר הקיבוץ, היה בעצם אדם מופנם, המרוכז ביצירה והמתעלם מעולם הפרסום והיחצ"נות המקיף אותה. מעולם לא בחר להתחכך באנשים "הנכונים", שבכוחם להאדיר אמן ולהעמידו במרכז הזירה. את מכתביו היפים והמרגשים כתב לידידים אלמוניים שאותם בחר בקפידה, ואילו דווקא לקובעי-גורלו – לעורך "מעריב", נותן לחמו, או לראשי הוצאות הספרים – הוא כתב מכתבי-קובלנה נרגזים בדבר מעשי פגיעה ועלבון. אין בארכיונו מכתב כלשהו לעיתונאי התרבות: חינוך טוב וחוט-שדרה מוסרי לא הניחו לו לכתוב מילת חנופה אחת לאוחזים ברמקולים ובזרקורים המביאים את היצירה לידיעת הציבור ומאירים את יוצרהּ באור-יקרות.
ממכתביו שב"גנזים" עולה שגם "ידידיו הטובים", שותפיו-לדרך בחבורת "לקראת", בגדו בו והשתדלו להתעלם מקיומו ולהעלימו מעין-הקוראים (ראו מכתבו לעורך "מעריב" מ-1.7.1986; גנזים 256 – 1370/7). יצירתו לא הועמדה אפוא במרכז עקב "קנאת סופרים", אך גם משום שעֶמדתו עָמדה בניגוד קוטבי למסע יחסי-הציבור הבוטה-עד-לכדי-חֶרפּה, של אחדים מחבריו, שפעולותיהם להשגת ה"בּוֹלטוּת" וה"נראוּת" (בלשון הפרסומאים של ימינו) היו חשובות בעיניהם אף יותר מן המהוּת.
גם 25 הפזמונים שלו, שיכולים היו לפרסם את שמו ברבים, אינם מוּכּרים כיום. את רוּבּם מסר למלחינים לא מוּכּרים ולמבַצעים אלמוניים שנשאו-חן בעיניו, מבלי להעסיק את עצמו בסוגיית ה"רייטינג". רק כאשר שלמה ארצי הצעיר הלחין שניים משיריו – "אתמול חלפו הציפורים" ו"מה הן המילים אם לא שתיקה" – זכו הפזמונים האלה לפרסום רב, והם עדיין נשמעים תכופות מעל גלי-האתר.
מאחר שמדובר ביצירתו של סופר מוכשר ופוֹרֶה שהוציא לאור 80 ספרים – מקור ותרגום – ראוי שמכלול יצירתו ייכלל בפרויקט בן-יהודה. יהא זה יד-הזיכרון הראוי לסופר-אמת, שהתרחק מפעלולי פרסום נלוזים, והקדיש את כל חייו ליצירה מבלי לדעת שבדרכו המעודנת והנאצלת הוא חורץ את גורל כתביו.