גורלו של פרש עברי

לרגל יום הולדתו של המשורר החל בי' בטבת

על "כשלונו" של ביאליק בעת ביקורו הראשון בארץ-ישראל (1909)

במהלך שנת 1909 פרסם ביאליק את סיפורו "מאחורי הגדר" בהמשכים ב"השִּׁלֹחַ", ובאביב אותה שנה יצא לביקורו הראשון בארץ-ישראל, שָׁם קרא חלק מהסיפור לפני הקהל שהגיע לשַׁחר את פניו. אירוע זה, שנועד לחתום את ביקורו של ביאליק בארץ ולהיות גולת הכותרת של חמישים הימים שבהם שוטט במרחבֶיהָ, לא התקבל בברכה. בני היישוב, שהגיעו מקרוב ומרחוק להיפרד מ"המשורר הלאומי", הביעו את אכזבתם: הם ציפו לשיר מרגש שיעודד את החלוצים במפעלם ההֶרואי, ותחת זאת השמיע להם ביאליק מין וריאציה של סיפור אהבה ידוע – כעין "רומאו ויוליה" מפרוור העצים האוקראיני – שבסופו אין האוהב בורח עם אהובתו, או נוטל את נפשו בכפו. למרבה האכזבה, הגיבור, שניסה להיות "יהודי חדש" וליהנות ממנעמי החיים, חוזר אל אורַח החיים הגלותי והכָּעוּר של אבותיו.

"מאחורי הגדר" הוא לכאורה סיפור אהבה פשוט, אך למעשה כלולים בין שיטיו הרהורים היסטוריוסופיים מרחיקי לֶכֶת ומרחיקי ראוּת בדבר דמות דיוקנו של "היהודי החדש" שבְּעֵת היכתב סיפור זה הייתה עדיין לוּטה בערפל. כינויו של נֹח בפי מרינקא הוא "נוי", ולא מחמת הקושי לבטא את החי"ת של השפות השמיות המשולב בַּשם "נֹח", שהרי צלילי חי"ת מצויים גם בשפה הרוסית: בעברית רומז השם "נוי" לאהבת האסתטיקה "היוונית", המאפיינת את "הצעירים" הניטשיאניים המתמערבים, של שנות מִפנה המאה העשרים שביקשו לחולל "שינוי ערכים" גמור בחייו של עם ישראל. בגרמנית רומז שם זה לשאיפתו של נֹח להיות "יהודי חדש" (Neu), שונה בתכלית במראהו ובערכיו מהוריו קשֵׁי היום, המנהלים את חייהם הקדחתניים, הדאוגים וחסרי החן בין שכונת היהודים לבין השוּק ובית המרזח של האיכרים האוקראיניים. כך שילב ביאליק את תכונותיו של נח המודרני, ואת תכונותיו של אבי כל הגזעים, הנמשך כמו בנו יפת אל ערכי האסתטיקה והחידוש (ברוסית הוגים את שמו של "נֹח" – "נוי").

לפנינו תיאור גורלו של בן הדור החדש, שנטש עול מלכוּת שמים, עבר תהליך של חילוּן ופרץ את כל סייגי הדת, הלאום והגזע. אילו חי נֹח במציאוּת קְדם-מוֹנוֹתאיסטית, כמו הגיבור המקראי שאת שמו הוא נושא, היו מעשיו מתקבלים בברכה. נישואים עם נשים זרות היו חלק בלתי נפרד מן המציאוּת השבטית הקדומה, המוּכּרת לנו מספרי התנ"ך. מנישואים כאלה, שחצו את גבולות העם והדת, נולד אפילו גדול מלכיו של עם ישראל, נעים זמירות ישראל. שמו של נֹח מרמז על התקופה האלילית, שבָּהּ עדיין לא נתגבהו מחיצות של דת ושל גזע בין כל הנבראים בצֶלם.

גיבורו של ביאליק בוחר לִחיות באותה מציאוּת בראשיתית-קמאית של ימי התנ"ך, בטרם השתלט "הסֵפר" על "החיים". ואולם החיים האמִתיים טופחים על פניו, כי אליבא דביאליק בעת החדשה אין לחלומו של נֹח כל סיכוי להסתיים ב"סוף טוב", וגם אין בו סיכוי למימוש חלומותיהם האוּטוֹפּיים של "הצעירים", בני חוגו של מ"י ברדיצ'בסקי, הנישאים מעלה מעלה על כנפי דמיונם. בתקופת בניו של נֹח המקראי נפרדו הגזעים זה מזה, וגם בניו של נֹח המודרני – בְּנו שיגדל כאסופי מאחורי הגדר ובְנו שיגדל בתוך עמו – עתידים להשתייך לבתי-אב עוינים ולהילחם זה בזה ללא תִּכלה וללא תוחלת.

במעגלים רחבים יותר הסיפור מתאר אותה איבה ההולכת ונמשכת דור אחר דור מימי קדם ועד ימינו בין עם ישראל לבין שונאיו וצורריו: התפלגותם של הגזעים משלושת בני נֹח, גירוש הגר וישמעאל מבית אברהם, גזֵלת הבכורה מעֵשָׂו והפקרת יֵשׁוּ בידי אֶחיו, בני עמו. אירועים כאלה הביאו לשנאה קשה משאול.

מרינקא (מרים), העומדת מאחורי הגדר והתינוק בזרועותיה, תינוק שנולד לאחר שהתעלסה מאחורי הגדר עם נֹח, בנו של סוחר עצים יהודי, לובשת בסוף הסיפור את דמותה של מרים שמִן האֶוונגליונים, האוחזת בזרועותיה את התינוק מ"פרוור העצים" – את "בן הנגר", שהביא לאנושות תורה חדשה. מעשה עוול שאירע לפני אלפיים שנה גרר אפוא בעקבותיו שנאה עזה, שֶׁמַּיִם רבּים לא יכַבּוהָ. ואף זאת: אלמלא גירש אברהם את בנו בכורו, ייתכן שגם שנאתם של בני ישמעאל לבני עמנו לא הייתה מתלקחת, ואפשר שבּנֵי שלוש הדתות המונותאיסטיות היו מבינים ש"אָב אֶחָד לְכֻלָנּוּ" (מלאכי ב, י).

הטענה כאילו לא מִילא המשורר בביקורו בארץ את רצון שומעיו ולא העניק להם את מבוקשם התבססה אפוא על טעות בהבנת הטקסט הביאליקאי. ביאליק קיווה ככל הנראה שהקהל יבין שדבריו מכוּונים כלפי עתידם של החלוצים הצעירים, שאינם שונים שוני רב מזה של נֹח, אחיהם, שנשאר בגולה.

גם חלוצים אלה, כמו נֹח, עלולים לשכוח שראוי להם שימַזגו את הערכים היהודיים שעליהם נתחנכו ב"חדר" וב"ישיבה" עם הצרכים הארץ-ישראליים החדשים שעיקרם גבורת הגוף ועבודת הכפיים. הם עלולים להשליך את כל יהבם על רעיון "יהדות השרירים", שצמח מתוך ערכים "הֶלֶניסטיים" וטיפח אותם, ולשכוח את "הספר" ששמר עליהם ועל עַמם עד למהפכה הציונית.

כוונתו לא הובנה, ובעיתון "הצבי" מיום 28.5.1909 דיווחה באירוניה עיתונאית בשם "כפריה" (חמדה בן-יהודה, ככל הנראה), שהסיפור וגיבוריו לא עניינו כלל את הקהל ושביאליק קרא מה שקרא כי היה צורך לאסוף כסף למען איזו אגודה העומדת להיווסד (את דבריה חתמה במשפט המעליב: "כן, הכסף מטהר את השרץ בק"ן טעמים"). אליעזר בן-יהודה ובני משפחתו היו מחסידיו של הרצל, וביאליק – חסידו של אחד-העם – מעולם לא צידד במדיניותו של בן-יהודה, הן בתחומי הפואטיקה והן בתחומי הלקסיקוגרפיה. לא חיבב את חידושי המילים של בן-יהודה וחבריו, עיקם את אפו לנוכח סיפוריו של בנו איתמר בן-אב"י, לא השתתף בעיתוניו, ואפילו כתב עליו שיר היתולי שנגנז ("עקבות המשיח").

סיפורו של ביאליק ונאומיו מאותה עת כוּונו גם לרמוז ליחסים שעל היהודי לכונן עִם שכניו החדשים, בני עַם הארץ, וזוהי שאֵלָה אקטואלית שכמעט שלא נדונה בכתביו של בנימין זאב הרצל. מבּין אבות הציונוּת היה זה אחד-העם, אביו הרוחני של ביאליק, שנדרש לה ברצינות בסִדרת מאמריו "אמת מארץ ישראל", המשַׁקפים את הגותו המדינית בשאלות היישוב. גם רמז זה, הטמון בסיפור "מאחורי הגדר", לא הובן. אנשי היישוב שבאו להיפרד מביאליק היו משוכנעים שסיפורו המתרחש באוקראינה אינו נוגע להם, ומשקף מציאוּת גלותית שעבר זמנה ובטל קורבנה.

ומנין נוכל לדעת שהרהורים בעלי רלוונטיוּת ארץ-ישראלית אקטואלית חלפו אז בראשו של ביאליק, ולא רק הרהורים על יהודים החיים "בחיק הטבע" הנָכרי? את התשובה ניתן כמדומה למצוא בין שיטי המכתבים ששיגר המשורר לרעייתו מאניה אשתו שלא הצטרפה אליו למסע ונשארה בביתם שבאודסה. במכתב שנשלח בערב פסח תרס"ט כתב לה המשורר כי אחרי הביקור בפתח-תקווה עתיד הוא לנסוע למושבה רחובות שבָּהּ ייערך מֵרוץ סוסים (איגרות ביאליק, ב, עמ' צ); וביום כ"ד בניסן תרס"ט תיאר את האירועים במושבה ראשון-לציון ובהם ריקודים וקפיצה מעל למדורה (שם, עמ' צב). לאחר ביקור בעין-גנים תיאר את צעירי המושבה, והעיר שה"רוכבים טובים ויודעים לִירות". אל זכרון יעקב הגיע בלוויית "מניין" צעירים "בעלי לב חם, שרכבו על סוסים מוּרתחים ויָרוּ ושרו שירים" (שם, עמ' צו). בקצרה, צעירי הארץ, ובמיוחד אנשי הארגונים "בר גיורא" (1907 – 1909) ו"השומר" (1909 – 1920), הצטיינו בירי ברובים וברכיבה על סוסים, כמו גיבור סיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר", המתואר בסוף הסיפור כצעיר יהודי יפה-תואר היודע לרכב על סוס כמו "קוזק בן חיל" ומצליח להפעים ברכיבתו המרשימה את לִבָּן של כל בנות השכונה.

אך האם לנער הזה התפללנו? ביאליק פנה כאן במשתמע הן לצעיר היהודי שעדיין חיפש את עתידו בארצות הגולה, הן לזה שעלה ארצה ועבד את אדמת המולדת. לשניהם רָמז שבכדֵי לערוך שינוי יסודי שיהפכהו ל"יהודי חדש" אין די בסוס מהיר, בבלורית מרשימה ובאש הנוער. מרד נעורים מהיר ונמהר כמו זה של נֹח, נאמר כאן בין השורות (ברוח תורתו האֶבוֹלוציונית של אחד-העם), נגזר עליו מראש להיכשל כישלון חרוץ, שכּן למען השגת השינוי נדרשת פעולה חינוכית ממושכת – "הכשרת לבבות" אִטית ויסודית – שאי אפשר להשיגהּ בִּן-לילה (מסר כזה טמון גם בשיר הילדים "פָּרָשׁ").

השמרניים שבקרב קוראי "הַשִּׁלֹחַ" נאנחו מן הסתם בהגיעם לסוף הסיפור "מאחורי הגדר" אנחת רווחה על שהנער היהודי ניצַל מאחיזת ידה של ה"שִׁקצה" (תגובה שהייתה מופיעה על פניהם של הורי נֹח – חנינא-ליפא וציפה-לא – אילו זכה הסרט לגירסה קולנועית או טלוויזיונית). אולם חבריו הסופרים, בני חוגו של אחד-העם, נאנחו ללא ספק אנחת אכזבה והפטירו בחשאי: "לא זה הדרך!". בסוף סיפורו רמז ביאליק ש"לאחר רדת המסך" עתיד נֹח לנהל אותם חיים יהודיים טיפוסיים מן הנוסח הישָׁן שאותם ראה כל ימיו בבית אבא, והרי לא לשֵׁם כך ביצע את המרד ההֶרואי (אך גם, ללא ספק, הפרובלמטי) בהוריו, במוריו ובכל דיירי פרוור העצים.

בסיפור ההתבגרות "מאחורי הגדר" מימש כביכול ביאליק את המלצותיו החינוכיות של אחד-העם שטען: "רב לנו להשתעשע כילדים בדברים שאינם במציאוּת אלא בדמיון בלבד, לקרוא למקל 'סוס' ולרכב עליו בקול ענוֹת גבורה. נניח לאחרים את המליצות הריקות על דבר ספרות חדשה, עברית ואנושית, מדעית ואמנותית וכו'" (ראו במאמרו של אחד-העם "אחר עשר שנים"). נֹח שהפך כביכול בּן-לילה ל"יהודי חדש" חוזר בסוף "בתנועת בומרנג" של מאה ושמונים מעלות אל נקודת המוצָא הנמוכה שממנה יצא ושאותה ביקש לזנוח. בהגיע שעתו לקטוף את פריוֹ של המרד הנועז, מתגלים קוצר ידו ומורך לבבוֹ, והוא זונח את ה"שִׁקצה" היפה לאנחות. למעשה, הוריו המודאגים מצליחים לִתלוֹש אותו מִחיקהּ של בחירת לִבּו היפה ולשדך לו את בחירת לבבם: בִּתו של מוכסן יהודי עשיר שאותה כנראה לא הכיר ולא ראה עד ליום החוּפּה. מעתה ואילך יחיה נֹח חיי פרנסה טרודים ודאוגים, חייו של "יהודי של כל ימות השנה" – "מהדורה שנייה", או רֶפּליקה, של חיי אביו סוחר העצים, המזיע ללא הרף לאורך הסיפור זיעה ממשית ומטפורית (תוך מימוש הפסוק "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם"; בראשית ג, יט). במונחי חבריו העגלונים עתיד נֹח להפוך עד מהרה מ"סוס מֵרוץ" יפה ואצילי ל"סוס עבודה" מוזנח ונרפה. את הרהוריו על עתיד המהפכה הציונית ועל עתידו של "היהודי החדש" ביטא ביאליק בשירו "ויהי מי האיש". מקובל להניח שביאליק לא הגיב ביצירתו על ביקורו הראשון בארץ, אך משיר הגותי זה משנת 1911 ניתן להבין שביאליק ראה אצל צעירי הארץ את ניצני התופעה של "שלילת הגולה" במטרה למחות באחת את שרידיו של הישן ולהקים מציאוּת חדשה.

ביאליק תיאר אפוא את היהירוּת שהחלה אז להתפתח בקרב ילידי הארץ וחניכיה כלפי ההוויה הגלותית העקמומית והמעוּותת, אך גם ניבא כי בחלוף הזמן ילמד "היהודי החדש" לשלב בהתנהגותו גאווה וענווה. נעווי הלב הגלותיים יהיו אמנם לבוז, מנבא כאן המשורר, והצעיר הארץ-ישראלי יניס את עיניו הצִדה מהם, "אֶל פֶּתַח אָהֳלוֹ". שם בפתח האוהל, אוהלו השח של החלוץ שהוא גם "אוהל שם", תעמוד הנפש הגלותית הדוויה בכל נגעיה, ותעיד על עצמה: "רְאֵה, הִנְנִי לְפָנֶיךָ. רְאֵה מֶה הָיוּ חַיַּי וְטִיבָם / וְכֹחִי מָה, וּמָה אֱמוּנָתִי וּמִרְיִי".

ברגע התוודעות זה, יבליח ניצוץ של הבנה אצל בני הדור הצעיר – בני "דור בארץ" בפי טשרניחובסקי – והם יגלו להוותם את גלגוליו הנוראים של הגורל היהודי. ברגע זה אף יכבה ניצוץ הבוז שניצת בעיניהם, ויהפוך לדמעת סתרים של אמפתיה ורחמים. כל זאת תיאר ביאליק כשנתיים אחרי ביקורו בארץ בשיר שהתפרסם בחוברת "השִּׁלֹחַ" של חודש סיוון תרע"א.

ייתכן שבעת חיבורו של שיר זה הרהר ביאליק גם על הביקורת שספג ועל ה"כשלון" שחווה בעת ביקורו בארץ ב-1909, בעת שבחר לקרוא לפני הקהל את הסיפור "מאחורי הגדר". המשורר ביקש להזהיר את הצעירים מפני מהפכה חפוזה כמו של נֹח – מהפכה העלולה להחזיר את המהפכנים לאחור, במקום לקדמם. בני היישוב שבאו להיפרד ממנו בקיץ תרס"ט במלון "בֶּלָה ויסטה" ביפו ושמעו מפיו קטע מהסיפור "מאחורי הגדר" לא הבינו את הרמזים הטמונים בסיפור מורכב זה, שאפשר להפוך בו ולהפוך בו ולעולם לא להגיע לכל הרעיונות ההיסטוריוסופיים והאקטואליים המורכבים החבויים בו.