דוכיפת-זהב אגדית ונסיך-חלומות בלי סוס לבן
עוד על הציפור החידתית של ביאליק
מות הרצל ב-3 ביולי 1904 השאיר את עם ישראל באבל כבד ובאָבדן-כיווּנים. משבר אוגנדה טרם ירד מן הפרק במוסדות התנועה הציונית, ובעוד העם מחלים מן הטבח בקישינב התחילו פַּרעות "המאות השחורות", שגבו מחיר דמים כבד וגרמו למנוסת בהלה בקרב יהודי רוסיה ואוקראינה, תושביהן של ערים ועיירות. באודסה לבדה נהרגו כארבע-מאות יהודים וכשלושת אלפים נפצעו פצעים אנושים (העיתון היהודי "ווסחוד" דיווח על מספרים גבוהים בהרבה). כמעט אלפיים בתים וחנויות של יהודים הושחתו או ניזוקו. אלפי יהודים הבינו שהפור נפל: עליהם להחליט אם לעלות לארץ-ישראל, או לצאת מערבה – בעיקר לארצות-הברית ולדרום-אמריקה. חבורת הסופרים של אודסה התחילה מתפוררת, ורבים מחבריה התפזרו במנוסת בהלה לכל קצות תבל (באותה עת היגר שלום עליכם לניו-יורק, בעוד ששמחה גוטמן בן-ציון עלה אחרי הפְּרעות עם משפחתו לארץ-ישראל העות'מאנית וקבע את משכנו ביפו).
זמן קצר אחרי הפְּרעות שליווּ את מהפכת הנפל של שנת 1905 התחיל ביאליק בחיבורה ובפרסומה של מחרוזת "פזמונות" ו"כעין שירי-עם". ברחבי הארץ התחילו אז להתבסס חלוצי העלייה השנייה, שגמרו אומר לעלות לארץ-ישראל בתגובה ל"משבר אוגנדה", למות הרצל ולשלשלת הדמים של הפְּרעות. ביאליק הבין שאותם חלוצים העובדים את אדמת המולדת (הלא הם אֶחיו "הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים" משירו המוקדם "אל הציפור") יזדקקו לפזמונים שיושרו בתום יום עבודה מפרך בחקלאות, בייבוש ביצות ובסלילת כבישים.
פזמוניהם המליציים של משוררי "חיבת ציון" כבר בָּלו אז מרוב שימוש, ו"המשורר הלאומי" הִפשיל את שרווּליו וסיפק לבני-עמו פזמונים חדשים בסגנון חדש, רענן וכמו-עממי, שכמוהו לא ידעה השפה העברית עד לאותה עת. לצורך בריאתם של הפזמונים החדשים, שכתיבתם החלה בשנים 1905 – 1906, שאב ביאליק מוטיבים ותחבולות רטוריות למכביר משירי-עם ביידיש שנמצאו לו באסופת שירי העם היהודיים שבעריכת ההיסטוריונים והאתנוגרפים ש"מ גינצבורג ופ"ס מארק (ס"ט פטרסבורג 1901). ואולם, הוא לא השתמש במוטיבים ובתחבולות הללו כנתינתן, אלא הטיל בהם שינויים רבי-משמעות שהרחיקו אותם מן המקור: בִּמקום פולקלור נאיבי, הוא הגיש לקוראיו יצירה אירונית – כמו-עממית וכמו-נאיבית – יצירה מרובדת ומחוכמת, שאפשר להפוך בה ולהפוך בה, ולעולם לא להגיע לסוף חקרהּ.
*
במרכזהּ של מחרוזת ה"פזמונות" הטרגי-קומית, שבָּהּ פתח ביאליק את הפזמונאות העברית של "דור התחייה", ניצבת גיבורה, צעירה פרובינציאלית, המצַפה לאביר חלומות מהאגדות כלביאת המשיח, אך כל ציפיותיה נכזבות. ההינומה וכר-הנוצות התפוח שמחכים לה בארגז הנדוניה יישארו טמונים בו עוד שנים רבות. בצד הצעירה המייחלת לחתן שאיננו, הוצב במרכזה של מחרוזת פזמונים זאת גם גיבור "גברי": יהודי עני ולא-יוצלח שנכשל בנישואיו ובעסקיו. סִדרת ניסיונותיו הנואשים להשיא ללא נדוניה את בנותיו הבוגרות, קשות-החיתון, נכשלת אף היא.
בקרוב ימלאו 120 שנה להולדתו של השיר "בין נהר פרת ונהר חידקל" (1905 –1906) שהוא כאמור הפזמון הראשון שכָּתב ביאליק בסדרה "מזמורים ופזמונות: כעין שירי עם". אף-על-פי שמדובר בשיר שנכתב בהגייה אשכנזית (וקשה להמירהּ בהגייה "הארץ-ישראלית" ["הספרדית"] בלי לפגוע במוזיקליוּת שלו), הוא עדיין משמש מקור השראה למלחינים ולמבַצעים. הראשון שבהם היה נחום נרדי שעיבד לחן ערבי מאת עת'מאן אלמוצל, ואחר-כך באו ידידיה אדמון, גיל אלדמע ובעשור האחרון גם איה כורם, המבַצעת את רוב השיר שהלחינה בלחן המותאם להגייה ארץ-ישראלית-"ספרדית" (פרט לצירופי-מילים ספורים כמו "בן-זוגי" או "רמון-פז" שנותרו בהגייה "אשכנזית").
על גבי תקליטים ועלוני-זֶמר מתנוססת תמונתה של הציפור, שהאגדה העניקה לה עטרת עשויה זהב עד שהיא נעשתה מטרה לציידים וביקשה להסיר את העטרת מעל ראשה (וראו באגדה של ביאליק "מי ענד לדוכיפת ציצת זהב?"). בינתיים נבחרה הדוכיפת, לא מעט בזכות שירו של ביאליק, לציפור הלאומית של מדינת ישראל, אך איש לא שאל כיצד יכולה ציפור כה קטנה ורפה להביא על כתפיה את החתן המיועד, משאת-נפשה של הנערה, גיבורת השיר ("צִפּוֹר זָהָב! עוּפִי, חוּגִי, / צְאִי וּבַקְּשִׁי לִי בֶּן־זוּגִי, / וּבַאֲשֶׁר תִּמְצָאִיהוּ – / כִּפְתִי אוֹתוֹ וַהֲבִיאִיהוּ").
"חוט השני" המוביל לפתרון החידה חבוי באחד משירי הנעורים הגנוזים של ביאליק. שיר גנוז זה, הנושא את הכותרת "מלכת שבא", הוא שיר אגדי ארוך, שכתיבתו לא הסתיימה, ובמרכזו מתואר שֶׂכווי הנשלח להביא מכתב-אהבה למלכה האקזוטית הנושאת תפילה לשמש, כמקובל בין בני-ארצה הפָּגָניים. השֶׂכווי בשיר זה הוא עוף גדל-ממדים, שלכאורה אינו דומה כלל לדוכיפת שאינה יכולה לשאת משאות כבדים במקורהּ או על כנפיה.
"לכאורה", שכּן מתברר שגם הדוכיפת, גיבורת השיר "בין נהר פרת ונהר חידקל", איננה הדוכיפת של ימינו-אנו. בשירו של ביאליק אין מדובר בציפור זעירה, כי אם בטווס-בר גדל-ממדים, שאמור להביא את החתן אל בת-זוגו כשם שהנשר מביא לנסיכה את חתנה ב"אגדת שלושה וארבעה". בפירוש רש"י לתלמוד (חול' ס"ג, ע"א) נכתב על הדוכיפת: "והוא עוף גדול כתרנגול וקורין לו: פאו"ן שלביי"א" (כלומר, "טווס הבר"). "טווס הזהב" ("די גאָלדענע פּאַווע") הוא מוטיב ידוע בספרות היהודית העממית, וביאליק עשה בו שימור ב"שיר-העם" שלו "טווס זהבי", שגם בו נשלח העוף להביא את בן-הזוג, אך מבטיח לצעירה השולחת אותו הבטחות-שווא על חופה שתיערך "אַחַר שַׁבָּת שֶׁל-חֲנֻכָּה", מבלי שייקבע תאריך ממשי ומחייב.
נוסיף בהקשר זה הערה מכלילה על תיאורי החי והצומח בשנות תחייתה של הלשון העברית: אוצר-המילים בתיאוריו של ביאליק אלה מבוסס על "ארון הספרים העברי", ולא על שליטה בזואולוגיה ובבוטניקה. הוא גם אינו מסתמך על חוויות בלתי-אמצעיות ועל ידע אישי. לפיכך, בשיר מוקדם שנגנז ("עומד ומפשפש אני בארון ספרי אבא זקני") נכתב על הספרים שהם-הם הטבע בעבורו – בעבור ה"אני" האישי והקולקטיבי גם יחד: "אַתֶּם לְבַדְּכֶם הֱיִיתֶם עוֹלָמִי הַיָּחִיד מֵעוֹדִי: / אַוֵּירִי, שְׁמֵי שָׁמַי, יְרֵחִי וְשִׁמְשִׁי [...] בַּקַּיִץ הֱיִיתֶם פַּרְדֵּסִי, בַּחֹרֶף הַכַּר לִמְרַאֲשׁוֹתַי" (כר-המִּרעה שבטבע הפתוח וכר-השֵּׁנה שבחדר הסגור מתמזגים אצל ביאליק זה עם זה, ו"חדר" באוצר-המילים הביאליקאי מכיל כמובן גם השתמעויות של מקום-לימוד).
אף-על-פי שגדל בפרוור כפרי, מוקף חומת יערים, לא אחת תפס המשורר את הטבע – את 'האילן' ו'הניר' – לא כפשוטם, כי אם באמצעות הידע הטמון בספרים, ובפירוש רש"י במיוחד (שהכיל, כידוע, דנוטציות לא מעטות ביידיש עתיקה ובצרפתית עתיקה). על כן הִרבּה המשורר, למשל, לכתוב בשיריו על "קורי השממית", שכּן רש"י תרגם את המילה היחידאית "שממית" (משלי ל, כח) למילה צרפתית שמשמעה 'עכביש'. גם ה"דוכיפת" של ביאליק מקורה בפירוש רש"י, ורק לאורו של פירוש זה ניתן להבין כיצד מסוגלת הציפור הקרויה כאן "דוכיפת" להביא על מוטת כנפיה את החתן ממרחקים.
נזכיר עוד כי במקורות העתירים (מחברת הערוך לר"ש פרחון) הציצית שעל ראש הדוכיפת נקראת "בלורית" – סמל לאקסטרוברטיוּת גברית נכרית (הבלורית היא כידוע מסממני ההֶכֵּר של בני אומות העולם (סנהדרין כא, ע"ב). הצעירה שהגיעה לה עת-דודים בשירו של ביאליק שולחת את הדוכיפת בעלת נזר הזהב, מקבילתו של טווס הזהב משירי העם בלשון יידיש, בדרישה שתביא לה לאלתר בן-זוג עם "בְּלוֹרִית שְׁחֹרָה וְאֵשׁ הַנֹּעַר" (ואגב, גם ב"שיר העם" הביאליקאי 'אחת, שתים' מתואר הצעיר המצוי כ"שֵׁד גְּדָל-בְּלֹרִית וְשֵׁד גְּדָל-שָׂפָם"). היא מקווה שבחיר לִבָּהּ יישאנה לאישה נישואי אהבה, בזכות מעלותיה התרומיות, ולא משיקולי כבוד, נוחות וכסף:
מַה־לִּי עָשְׁרֵךְ, מַה־לִּי רֵישֵׁךְ?
לָמָּה מִשְׁיֵךְ לִי עִם־שֵׁשֵׁךְ?
מִשְׁיִי שְׂעָרֵךְ, חֵיקֵךְ כָּרִי,
אַתְּ מַטְמוֹנִי עִם־אוֹצָרִי.
נערה זו אינה מתנהגת כבת ישראל סטֵרֵאוטיפית: היא אינה יושבת וממתינה בחשאי עד שיבוא חתנה ויבקש את ידה. להיפך, היא יִצרית לא פחות מן ה"שִׁקצה" ש"מאחורי הגדר": היא להוטה לממש את נשיותה הפורחת ואת כל חלומותיה הליבידינליים (היא מאיצה בדוכיפת: "אִמְרִי לוֹ: הַגָּן פּוֹרֵחַ, / נָעוּל הוּא וְאֵין פּוֹתֵחַ"). היא אף מאיצה בציפור (או בציפור הנפש, שהרי הדרמה שלפנינו מתחוללת ככלות הכול בתוך הנפש פנימה) שתצא אל מחוזות אקזוטיים המרוחקים ת"ק על ת"ק פרסה מן העיירה היהודית הקטנה ותביא משם את המיועד לה.
האידֵאל הגברי שלה גם הוא אינו עונה על הסטֵרֵאוטיפים של החתן הרצוי מן הנוסח היהודי הישן (תלמיד חכם החובש את ספסלי הישיבה ובית המדרש), או מן האגדה המרכז-אירופית והמערב-אירופית (נסיך אגדי רכוב על סוס לבן). להפך, היא מייחלת ומצפה למין "צועני" פרחח תאוותני נעור מדעת, בעל בלורית שחורה, שיגיע – בעקבות לחש-נחש דֶּמוֹני – רכוב על מטאטא (כאותן מכשפות מן הדמונולוגיה האירופית), ויחטפנה לאלתר.
"מנהג חדש בא לעולם", קורץ כאן ביאליק לקוראיו מתוך עֶמדה אמביוולנטית. נישואי אהבה היו באותה עת מהלך אקספרימטלי חדש ומפתיע ב"רחוב היהודים" השמרני. נישואי אהבה, שהגיעו מן התרבות הנכרית, החלו לרשת את מקומם של מנהגי השידוכין הנושנים. ביאליק הראה ב"פזמונותיו" איך אורַח החיים החדש – ה"פרוץ" וה"מופקר" לדעתם של "מחזיקי נושנות" – מבלבל את דעתם של הצעירים והופך עליהם את עולמם.
גיבורת השיר "בין נהר פרת ונהר חידקל" היא לכאורה צעירה גאוותנית, רברבנית ואופטימיות יותר מהראוי (בדומה לנערה, גיבורת השיר "יש לי גן"), המונה את "אוצרותיה" הפרובינציאליים אחד לאחד, כדי למשוך את החתן "האידֵאלי". גם החתן "האידֵאלי", שאליו היא מייחלת, אינו אלא בחור רברבן כאותו טווס רהבתן, שכל רכושו עלי אדמות מסתכם בבלוריתו הנאה והאקסטרוֹבֶרטית, שעליה גאוותו (וכאמור, כתר הנוצות המתנוסס על ראש הדוכיפת קרוי בלשון המקורות "בלורית").
השיר עשיר באירועים, שכולם מתרחשים כאמור בראשה הקודח של הצעירה המאוהבת, אך בסופו מתברר שמדובר באשליה מתוקה-מרירה ובחלום שווא שחלף עם הרוח:
אָתָא לַיְלָה, וּלְבֵין שִׁפְעַת
עָבִים פָּרְחָה הַדּוּכִיפַת,
עָלֹה עָלְתָה הַשָּׁמַיְמָה
וּנְבוּאָתָהּ לֹא נִתְקַיְּמָה.
גיבורת השיר "בין נהר פרת ונהר חידקל", המייחלת לבן הזוג המבושש לבוא, נשארת לבדה וכל ההבטחות המפוזרות בשיר מתבררות כהבטחות-שווא. לאחר שהיא נואשת מן החתן ומן ההינומה, מַפנה הנערה את פניה כלפי שמים ופונה אליהם בתחינה: "לַיְלָה בֹּקֶר וַעֲרָבִים / אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶעָבִים, / עָבִים זַכִּים, הַעֲדַיִן / דּוֹדִי בְּחִיר לְבָבִי אָיִן?". לכאורה הנערה מתפללת לאל עליון ומבקשת את עזרתו (על בסיס הפסוקים הפותחים את מזמור תהלים קכ"א: "אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". ואולם הנערה שלפנינו אינה פונה לבורא עולם, אלא לעבים, ועוברת על "לאו" מפורש מדאורייתא ("לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף"; דברים יח, י).
במילים אחרות, הצעירה – גיבורת השיר – עוסקת בכשפים ובמאגיה, ועוברת על "לאו" מפורש מדאורייתא ואם לא די בשני המקורות הללו, המכחישים זה את זה, הרי שסיום השיר מעלה גם את זכר הפסוק "שֹׁמֵר רוּחַ לֹא יִזְרָע וְרֹאֶה בֶעָבִים לֹא יִקְצוֹר" (קהלת יא, ד), המנבא שחלומה של הנערה הנושאת עיניה אל העבים (ולא אל ההרים) לא יתגשם והיא תישאר כנראה בגפּהּ.
*
את השיר הכמו-עממי "בין נהר פרת ונהר חידקל" ניתחתי בספרי "הצרצר משורר הגלות: לחקר היסוד העממי ביצירת ביאליק" (1986), ובספרי "מִים ומִקדם: לחקר אגדות ביאליק" (2012). ואולם, בספריי בחנתי רק את הסיפור הגלוי שבמרכזו צעירה השולחת את הדוכיפת להביא לה את בן-זוגה. כאן אני מבקשת להעלות את ההנחה שהשיר על-זמני שלפנינו נכתב לאמִתו של דבר בתגובה לאירועים אקטואליים, ובמיוחד למותו של הרצל בקיץ 1904, לפני 120 שנים.
מה הקשר בין שיר כמו "בין נהר פרת ונהר חידקל" המתאר את גורלה העגום של בת-ישראל המצַפה להופעתו הפלאית של בן-זוגה לבין אירועי הזמן שעל רקעם נכתב השיר? להערכתי, הצד הליטֶרלי של עלילת שיר זה – שיר געגועים לחתן המבושש לבוא וקינה על הבטחות-הנישואין שהופרו – הוא קליפה דקה הגלויה לכל עין. מאחוריה מסתתר סיפורה של אומה ענייה ובודדה שהופעתו הפלאית של הרצל, גרם לה להאמין בגאולה הממשמשת ובאה, ועם הסתלקותו נשארה עלובה ואבֵלה על פרשת-דרכים.
הָא כיצד? נפתח ונאמר כי מילת המפתח בהגותו של אחד-העם הייתה המילה "אמת" (כבכותרת סדרת מאמריו המוקדמת "אמת מארץ ישראל"). מילת המפתח ברטוריקה ההרצלאית הייתה המילה "אגדה". הרצל לא הסתיר מעולם את הצד האוּטוֹפּי באידֵאולוגיה שלו, ועל "אלטנוילנד" (1902) רשם את המוטו הנודע "Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen" (שתורגם לעברית באופן מוּטה במקצת במילים "אם תִּרצו, אין זו אגדה").
בחוגו של אחד-העם, שאליו השתייך ביאליק, רווח הרעיון שהרצל מוכר להמוני העם אגדות פורחות באוויר, ומסתיר את האמת האפורה והבלתי-מצודדת. הרצל, איש האוּטוֹפּיות והאגדות, הוצג בסָטירות המוקדמות של ביאליק (שרוּבָּן נגנזו) כקוסם, כמקובל, כרבי המוקף בחסידים, כקברניט כושל של ספינה טובעת, ועוד). בשירים שבהם לִגלג ביאליק על השקפתם האוּטוֹפּית של הרצל ומעריציו "הצעירים" (שאותם תיאר כילדים), השתמש ביאליק ביצורים אגדיים ובאתרים אגדיים: ענקים, גמדים, פֵיות, צפרירים, ציפורי זהב, איי זהב, נופי גן-עדן, וכיוצא באלה מוטיבים אגדיים שלא מעלמא הדין.
באותה עת לגלג ביאליק גם על אוהדי הרצל וחסידיו – כל אותם "צעירים" מערב-אירופאיים, אנשי הפלג "המדיני" בתנועה הציונית, בעלי ההופעה הטווסית והמצוחצחת, שהציגו חזות אירופית מהודרת. אלה התהדרו בשפה הגרמנית הרהוטה שבפיהם, בחליפה ובמגבעת, בבלורית או בציצת שׂערם ובשפם הניצ'שיאני המסולסל שלהם ובשאר סממנים של תרבות המערב. "צעירים" אלה ביקשו לשנות את כל הערכים לאלתַר, ולהביא למִפנה מהיר וקיצוני במציאוּת הלאומית בת-הזמן. ביאליק, תלמידו של אחד-העם וחסיד הציונות הרוחנית, האמין, לעומת זאת, בשינויים אֶבוֹלוּציוניים הדרגתיים, ב"הכשרת לבבות" ובחינוך אִטי וממושך שאינו מושג בִּן-לילה.
ברבות מיצירותיו המוקדמות, ובמיוחד בשירו הגנוז "אשריך צעיר רודם", לגלג על הצעיר היהודי המתמערב, המתנאה בבלורית מרשימה, בשפם בעל קצוות כפופים ובמגבעת צילינדר גבוהה, המגביהה כביכול את קומתו וגורמת לסובביו להיראות כגמדים: "זֶה קָדְקָד הַשֵּׂעָר וִיפִי זֹה הַבְּלוֹרִית [...] זֶה צְנִיפְךָ הֶעָגֹל הַמַּגְבִּיהִי לָשֶׁבֶת / עַל רֹאשְׁךָ כְּעוֹרֵב בְּרֹאשׁ הַשַּׁבְשֶׁבֶת". בראש השבשבת נהוג להציב עיטור דמוי תרנגול (כלומר, "גבר"), וכאן מדומה המגבעת השחורה לעורב שחור המבשר רעות, והראש – לשבשבת הנוטה לכל רוח.
על אותו בחור, שאמור לייצג את "הגבר" (תרתי משמע: את הצעיר הגברי ואת השֶׁכווי) מלגלג הדובר במילים "אַשְׁרֶיךָ, גִּבּוֹר צַיִד, זָכָר כַּהֲלָכָה, / מַזָּלְךָ מַזָּל בְּתוּלָה", העורכות מהפך מגדרי. מתברר כי התרנגול-הגבר אינו אלא "בתולה", ויש פער גדול בין הצהרותיו המרשימות והופעתו המצוחצחת של הצעיר היהיר לבין יכולת הביצוע שלו הדומה לזו של "בתולה" חסרת ניסיון.
בשיר גנוז זה אף נרמז כי הצעיר, תרתי-משמע (שהרי אוהדי הרצל ויריבי אחד-העם נקראו "הצעירים"), אינו גבר בעמיו, ומכאן שאין ביכולתו לעשות מעשה ראוי לשמו (במקום מעשים הוא מסתפק בדיבורים ובהופעה מרשימה ומצוחצחת). הוא אמנם מתקשט בכל חמודות "המוֹדָה", אך מאחורי החליפה האירופית המהודרת שלו מסתתרים הבלואים שמבית. משמע, אי אפשר להפוך ל"יהודי חדש" בִּן-לילה, כפי שחושבים חסידיו "הצעירים" של הרצל, אלא נחוצה לשם כך הכשרה ממושכת, כהמלצת אחד-העם.
הדוכיפת הגאוותנית, בעלת ציצת הזהב, בשירו של ביאליק, כמו הבחור בעל הבלורית השחורה (ב"שיר העם" כבשיר הגנוז הנ"ל), מביאים אִתם בכנפיהם בשורות שווא והבטחות חסרות כיסוי. שניהם דומים בעיני ביאליק לאותו פלג בציונות, שהמשורר לא צידד בו, אשר הבטיח לחסידיו הבטחות מפליגות בדבר הישגים מהירים ומזהירים של בִּן-לילה, הִרבה בפעולות ראוותניות של יחסי ציבור (קונגרסים, ביקורים בחצרות שׂוּלטנים ומלכים, נסיעות מתוקשרות לארץ-ישראל, וכו'), פעולות שמעולם לא הגיעו להגשמתן, ולא הפכו מחזון למעשים של ממש.
פזמונותיו של ביאליק לא תיארו רק טיפוסים פרובינציאליים מן העיירה היהודית ומן הפרוור שבשולי העיר הקטנה. בשירי אלה משובצים גם גיבורים צעירים מודרניים המתהדרים באופנה החדשה והמטפחים מנהגים חדשים. מן המונולוג שנושאת גיבורת שירו "מנהג חדש בא למדינה" נרמזת הנהייה אחר בגדים יקרים, נרמזים חילופים מהירים של בני-זוג, נרמזים מקרים של קיום יחסים לפני הנישואים ושל הפרתן של שבועות אֱמונים. גיבורת השיר "לא ידע איש מי היא", היא צעירה חופשית ועצמאית, המשוטטת בעולם לבדה ועושה בדרך הילוכה את כל העולה על רוחה. גם גיבורת השיר "ציל-צליל" מחליטה לעזוב את אהובה, ויוצאת לדרכה במרכבה מהירה, מבלי לבקש את עזרתו של איש. גיבורת השיר "יש לי גן" מזמינה, כאמור, את אהובהּ לגנהּ בעוד הוריה ישֵׁנים ואין בחצר איש מלבדהּ, ואילו גיבורת "לא ביום ולא בלילה" מאיימת באי-ציוּת למצוות "כיבוד אב" אם יעלה בדעת אביהָ לתת אותה ביד אלמן זקן.
בפזמון "לא ידע איש מי היא" מתוארת צעירה יפה והדורה, העוברת דרך עיירה ומשבשת את דעתן של הבריות. נוכחותה המרשימה והפרובוקטיבית של הצעירה החופשייה (שחופשיותה מרמזת על פריצוּת ליבֶּרטינית) גורמת לסכסוכים בין אישה לבעלה, עד לאותו רגע שבּוֹ - אחרי תקופה של פיזוזים – היא נעלמת לפתע פתאום ואיננה: "לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא, / מֵאַיִן וּלְאַיִן – / וַיְהִי אַךְ נִגְלָתָה – / וַתִּצַּת כָּל-עָיִן. [...] // וּבְיוֹם בָּהִיר אֶחָד – / וְהִיא נֶעֱלָמָה – / לֹא-יָדַע אִישׁ אָנֶה, / לֹא-הֵבִין אִישׁ לָמָּה?". גם כאן, הצעירה מגיעה כציפור, וגם כאן היא מגיעה מארץ רחוקה ונכרייה, כמו הרצל ו"צעיריו" שהציגו חזות מערבית שאינה דומה לזו של היהודי המצוי: "מֵאֶרֶץ נָכְרִיָּה, / מִמְּדִינָה רְחוֹקָה / הִיא בָאָה כַּצִּפּוֹר / עִם גִּילָה וּצְחוֹקָהּ". החוויה ההרצלאית הקצרה של עם ישראל, שארכה פחות מעשר שנים (בין "מדינת היהודים" מ-1896 לבין מותו ב-1904) תוארה ביצירת ביאליק בשירים שבהם הבטחות גאולה שלא נתממשו.
הנערה ב"בין נהר פרת ונהר חידקל" תיוותר ללא חתן, הבחורים ב"לא ידע איש מי היא" יחזרו לנשותיהם המשעממות והצעירה ב"טווס זהבי" תישאר אף היא עם הבטחה חסרת כיסוי: "טַוַּס זְהָבִי פָּרַח לוֹ –/ אָנָה תָעוּף, טַוָּס זְהָבִי? / עָף אֲנִי אֶל עֶבְרֵי-יָם – / תִּרְאֶה שָׁם אֶת-דּוֹד לְבָבִי? / – אֶרְאֶה וְאָבִיא מִכְתָּב לָךְ, / וּבַמִּכְתָּב בְּשׂוֹרָה מְתוּקָה: / 'יוֹם הַחֻפָּה, אִם-יִרְצֶה הַשֵּׁם / אַחַר שַׁבָּת שֶׁל-חֲנֻכָּה'".
כך תיאר ביאליק את השיממון שחזר ל"רחוב היהודים" אחרי מותו בטרם-עת של הרצל ואי מימושו של החזון הספקטקולרי שהוא וחסידיו הבטיחו. ביאליק הִצדיק את השקפתו האחראית והסולידית של אחד-העם עד יומו האחרון. עם זאת, בסוף ימיו חדל ביאליק ללגלג על גישתם של "הצעירים" המערביים, אוהדי הרצל, שהשמיעו לדעתו בקונגרסים הראשונים סיפורי אגדה יפים, המנותקים מן המצב הרֵאלי. ביאליק הבין במאוחר ש"החלומות לא שווא ידברון", ושלפעמים אוטופיה שמקורה במשאלת-לב דמיונית עשויה להתממש ולהפוך מחלום למציאוּת.
בזמן מעברו מברית-המועצות לארץ ישראל, בשִׁבתו זמן-מה בגרמניה כ"אורח נטה ללון", ראה המשורר את עליית התנועה הנאצית, והבין שהנסיבות השתנו עד לבלי הכֵּר. לפיכך, בסוף חייו הודה ביאליק שהמהירות שבָּה ביקשו הציונים "המדיניים" להגיע למטרתם הייתה מוצדקת, אילו אכן נמצאו הדרכים למימושה "בִּן-לילה".