דור המאבק לעצמאות ומשוררו

פורסם: 'עיתון 77', גיל' 100, מאי 1988.

א. תמורות בדימוי הציבורי של דור תש"ח

חיים גורי הוא משוררו המובהק של דור תש"ח, שכמה משירי 'פרחי אש' שלו וכמה מפזמוניו נקבעו בתודעה הקולקטיבית, ריגשו את קהל הקוראים וזוהו עם ימי המאבק והתקומה. הוא השתייך לדור כותבים חדש, שעל בניו נמנו בדרך-כלל צעירים ילידי הארץ או כאלה שבאו אליה כילדים רכים, אשר התגייסו בנעוריהם או בעלומיהם למחתרות או לפלמ"ח ונטלו חלק פעיל במאבק לעצמאות. אלה הופיעו בזירת הספרות בגיל צעיר, עם "אש הנוער" בעיניהם, בלי שדבק בהם דבר מן ה'דקדנס' של המערב השוקע, שאפיין את דור הכותבים הוותיק, שעדיין נח על רקבובית "פרחי הרוע" של הסימבוליזם האירופי, גם כב שירים "הרמוניים" ו"חיוביים" על שדות עמק יזרעאל.

ה"ממסד" הספרותי דאז (הוצאות הספרים, מוספי הספרות וכתבי-העת הוותיקים קיבלו את דור הכותבים החדש, בסבר פנים יפות. ה"ממסד", שחבריו היו אז שייכים לדור, שעיקר השכלתו ועיצובו ניתנו לו "מעבר לים" ("מעבר לים" ולא "בגולה", כי כמה מן הסופרים המרכזיים קיבלו את חינוכם האמנותי לא במזרח אירופה, כי אם בפאריז, שהייתה אז בירת התרבות), התבונן ב"צברים" הצעירים בעין טובה ואפילו בהשתאות. כביכול, תחילת דרכם הספרותית של ס' יזהר, משה שמיר, חיים גורי ואחרים מבני הדור, הייתה קלה ונוחה: הם לא מרדו נגד ממסד עוין או מתנכר, הם לא נאבקו על זכותם להשמיע את קולם, הציבור חיכה לדבריהם ושתה אותם בצמא, אפילו הביקורת עד לקורצוויל ולחקייניו בשנות החמישים על-פי-רוב היטיבה עמם, ונטתה להדגיש את המעלות ולטשטש את החסרונות.

מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, ניתן להכליל היום ולומר, שדרכם הספרותית של בני הדור הזה הייתה דווקא רצופה מהמורות, שאינן ניתנות לעקיפה בנקל. קל יותר למרוד ב"אבות" עוינים מלחדור לתוך זירת הספרות, כשבמרכזה ניצב משורר ענק כדוגמת נתן אלתרמן ובה מתפרסמים לבקרים סיפורים משל עגנון והזז. את עגנון אמנם החשיבו בני הדור הצעיר כמין שריד מונוליתי של תרבות העיירה, הכותב אתביו למען קומץ יודעי ח"ן (את עצמם, בניגוד לו, הם ראו כסופרים "דמוקרטיים" יותר, הכותבים "למען הכובסות" כך הצהיר מ' שמיר על חבריו בפתח 'ילקוט הרעים', במניפסט שביטא את הלכי הרוח של בני דורו). אולם, הן את שירת אלתרמן כיבדו בני דור תש"ח ואהבו, והיא נשמעה להם כבעלת טון ואוצר-מלים ומחוות רטוריות, שהלמו את עולמם שלהם ונתנו ביטוי אדקווטי לחוויותיהם האישיות. לא קל היה וב שירה בתקופה שבה נשמע קולו של אלתרמן ברמה.

מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, ניתן אף להבחין בתבניות התנהגות בין-דוריות דומות בתולדות הספרות העברית, וכך לראות כי מסלול התקבלותו ודחייתו של הדור היא חלק מתהליכים מובנים ועל כן גם ניתנים כמעט לחיזוי. לא זו בלבד, שכל דור, שהביא למהפך בספרות העברית, הסיט את הדומיננטה משירה לפרוזה, או להיפך, כדי שלא להתחרות בהישגיו הגדולים של הדור שקדם לו (כך, בצל השפעתו הדומיננטית של דור משוררי המודרנה, אצ"ג, א' שלונסקי, י' רטוש, נ' אלתרמן, ל' גולדברג ואחרים, שראו את ייעודם בשירה, ולא בפרוזה, הסיטו סופרי דור המאבק לעצמאות את המוקד אל הסיפורת, ורוב סופרי דור בארץ - ס' יזהר, מ' שמיר, ח' ברטוב, א' מגד, ב' תמוז ועוד - הם מספרים ולא משוררים. מיעוטם - ח' גורי, א' גלבוע, ע' הילל - בחרו בשירה ולא בפרוזה). אף זאת: כל דור שנתקבל בסבר פנים יפות ע"י הממסד, שהיה בתוקף הנסיבות במעמד של "בן יקיר" ולא הוצרך לפלס את דרכו באמצעות מרד ו"רצח אב", פיתח שאננות מסוימת ותחושה שמקומו בכותל המזרח של הספרות מובטח ללא עוררין. בתוך זמן קצר מצא עצמו הדור השאנן, שחזר על עצמו ועל הישגיו ונח על זרי הדפנה של התהילה, מובס ומבוזה ע"י דור צעיר יותר, שחיפש את ההכרה, ומשלא זכה בה ממילא, כי ליד "האבות" הסתופפו שפע של "בנים יקירים", שלא ויתרו בנקל על מעמדם, הוא השליך בהם רפש, לעתים בצדק ולעתים שלא בצדק. כדור מיליטנטי ובעל תחושת קיפוח כבדה, כבש עד מהרה הדור המורד את מקומו, וזכה להכרת הקוראים והמבקרים.

כזה היה, למשל, גורלו של "דור חיבת-ציון", ששימש חולית מעבר בין יל"ג לבין ביאליק. משוררי חיבת-ציון נתקבלו בעין יפה ע"י "הממסד" הספרותי דאז: י"ל גורדון העניק לדוליצקי את עט הזהב שלו וראה בו יורש, אגודות חובבי-ציון העניקו למשוררים אלה אפשרות לפרסם את קובציהם ופתחו לפניהם את שערי העיתונות הציונית, אנתולוגיות שיצאו לרגל התכנסות הקונגרסים הציוניים הראשונים כללו מבחר משיריהם, שהושרו בפי כול (ראה ספרו של הלל ברזל 'שירת חיבת ציון', ספריית פועלים, תשמ"ח). אף על פי כן, תוך עשור מיום שקם דור חיבת-ציון בספרות, קם דור חדש, שבז לדרכי השיר הלא-אינטלקטואליות והלא-מתוחכמות של קודמיו, וביסס את מעמדו באמצעות מרד ב"ישן". גם דור תש"ח נתקבל מתוך קונצנזוס ע"י סופרים ותיקים יותר וותיקים פחות, ע"י פוליטיקאים ואנשי רוח, כדור ראוי לעידוד ולטפיחה על שכם, כדור שספרותו מייצגת ערכים "חיוביים" וכדור "בריא" ו"הרמוני", שספרותו היא ראי לחייו, ולהיפך חייו משקפים את עולמו הרוחני. וחרף ההערכה והעידוד, תוך שנים מעטות פנתה הביקורת עורף, ובעקבותיה גם הקהל, לסופרי הדור וליצירתם, תוך הפניית כל תשומת הלב כלפי דור צעיר ממנו, הוא הדור המורד, המכונה בפי גרשון שקד בשם "גל חדש" ואחרים מכנים אותו "דור המדינה" או "דור 'לקראת'" על-שםב-העת 'לקראת', שמשתתפיו תרמו לירידת קרנו של דור המאבק לעצמאות בעקיפין וגם בעשייה מכוונת ומוצהרת.

אפשר להעלות סיבות רבות, שיבהירו מדוע נדחקו סופרי דור תש"ח לקרן זווית, ומדוע הוצבו יורשיהם באור הזרקורים, לעתים עד כדי סימוא עיניהם מרוב תשומת לב ופרסום. לא אעסוק כאן בסיבות, שהביאו לעליית דור חדש בספרות, הנעוצות בוודאי בהיווצרותו של דור המדינה, שלא ידע את חווית המאבק לעצמאות, ושעולמו הרוחני היה שונה לחלוטין מזה של סופרי דור תש"ח. אעסוק כאן אך ורק בסיבות העיקריות, שהביאו לשינוי בדימוי הציבורי‚ של דור תש"ח, שהרי עליית דור חדש בספרות, ועמה עלייתו של ציבור קוראים חדש, שחוויות דור הכותבים החדש קרובות יותר ללבו, אינן גוררות בהכרח ביזויו ודחיקתו מן הבמה של הדור הקודם.

אחת הסיבות היא, קרוב לוודאי, האקדמיזציה של הביקורת, שחיפשה לצרכיה יצירות סבוכות וצנטריפטליות, שאפשר לנקר בהן בכלים חדים: לפרש, לנתח, לחשוף ולפענח. היצירה החידתית, שההתמודדות אתה מצריכה אזמלי ביקורת משוכללים, אף כי משוכללים פחות משנדרש להתמודדות עם יצירה סטיכית ולא מתובנתת, נמצאה להם למבקרים ולחוקרים בדורם של סופרי "גל חדש", ואשר נציגיו הבולטים הם סופרים בוגרי החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, שחונכו על ברכי סיפוריו האניגמטיים של עגנון מזה, ועל הסיפורת המודרנית האזוטרית, הצרפתית והאנגלית, מזה.

יצירותיהם ה"ריאליסטיות" וה"מובנות מאליהן" של סופרי דור תש"ח, אשר היו ברובם, לפחות בראשית דרכם, יוצרים אוטודידקטיים, וכיוונו את כתיבתם כלפי קהל הקוראים הרחב, ולא כלפי קומץ יודעי ח"ן, סר חינן ונתמעט ערכן. את הדיעה הרווחת, שספרות דור תש"ח שיקפה את המציאות באופן גלוי ומפורש, ולא מאחורי שבעה צעיפים, התובעים פענוח וחישוף, ביטא א"ב יהושע, מנציגיה המובהקים של המשמרת הצעירה יותר, שעה שכינה את יצירותיהם של קודמיו בשם "ספרות בלי סוד".

א"ב יהושע לא היה הסופר היחיד, שלא קיבל על עצמו את סמכות הדור שקדם לו. גם עמוס עוז ועמליה כהנא-כרמון, וגם סופרים אחרים בני משמרת "גל חדש", השמיעו דברים בגנות דרכי כתיבתם של קודמיהם, והוסיפו נופך משלהם על הדעה שנתבססה בינתיים בביקורת את הטון נתן ברוך קורצווייל, בסדרת מאמרים ב'הארץ' בשנות החמישים, שהוקיעה את מגבלותיה של הסיפורת הארצישראלית החדשה. דעותיהם של הבאים אחרי קורצוויל בביקורת לא היו אלא חזרה, תוך הרחבה ו"הקצפה", של הדעות שהוא השמיע, ועל-כך עמד קורצוויל עצמו (במאמר של ביקורת הביקורת בשם "מחקר ספרותי או אורמנטיקה ידענית", ב'הארץ' מיום 6.7.62, שבו הראה, למשל, שתיזות שהועלו בביקורת החדשה על יזהר, כביכול מכלי ראשון ומתוך עמדה של "עד שקמתי", כבר עלו קודם לכן במאמריו שלו). לפנינו עדות סוציו-היסטורית מעניינת, המראה כבדור "חיבת ציון", כיצד סופרים שלא מרדו בסמכותו של הדור הקודם להם והטמיעו השפעות משל סופרי הדור השליט בזירת הספרות, אם בסגנון ואם באתוס, לא זכו ביחס דומה מצד הבאים אחריהם. אדרבה, כתיבתם הוקעה וזולזלה, עד כי סופרי דור תש"ח עצמם נשתכנעו כי עליהם "לסור מן הדרך הרעה" ולקבל על עצמם את ערכיהם ואת כללי הפואטיקה של הדור הצעיר מהם. רבים מהם ניסו "להשתנות" ווב סיפורים אלגוריסטיים, או לסגת מן האווירה הטבעית של ה"חבורה" אל האווירה של התא המשפחתי החולני, נוסח א"ב יהושע ועמוס עוז. חלקם השתתקו וחדלו מלפרסם במשך שני עשורים ויותר.

ובחזרה אל הביקורת, שהושמעה מכל צד נגד דור תש"ח ונגד סגנונו. עמוס עוז, למשל, הוקיע בספר מסותיו 'באור התכלת העזה' את הסגנון החברה'מני, הגדוש בביטויי עגה, האופייני לספרות בדור שקדם לו, והראה עד כמה אבד עליו כלח:

הנה, סופרים אחרים מילידי-הארץ ניסו לחזר אחרי "לשון הדיבור", וספריהם מלאים "זץ" ו"סליק" ופינג'אנים עם צ'יזבטים וג'דה ואייזן-בטון וחברה'מן, מלים אשר בנותיי כבר אינן יודעות מה פירושן. החולות נדדו הלאה. "אייזן בטון" הוא ביטוי העשוי לבוא היום אולי רק מפי פוליטיקאי קשיש או מורה מהוה המנסים להחניף לקהל ואינם אלא מעוררים גיחוך. לשון הפלמ"ח הזו נראית היום ארכאית יותר מלשונם של מנדלי ועגנון, וסתומה יותר מלשונו של ספר ירמיהו.

להגנתם של סופרי דור המאבק לעצמאות ייאמר כאן, כי עמוס עוז ובני דורו תפסו אותם תפיסה סטאטית, כפי שהיו בנקודה מסוימת ברצף ההיסטורי, נקודה שהייתה אמנם חשובה ופורמטיבית לגבי יזהר, שמיר וחבריהם ושקבעה את דימוים הציבורי, בביקורת ואצל קהל-הקוראים, אך נקודה שכבר אינה רלוונטית לגבי רובם. בעוד שסופרי "גל חדש" נתפסו ונתפסים בביקורת ובמחקר תפיסה דינאמית, לפי שלבי התפתחותה והשתכללותה של אמנותם, הם דווקא ניסו לא אחת לטפול תווית סטיריאוטיפית בקודמיהם. סופר מסופרי דור בארץ, ששמע את המובאה הזו מתוך 'באור התכלת העזה', באחד מימי-העיון, גיחך למשמע הפורטרט הקריקטורי הזה, וטען מתוך אירוניה להגנתו, כי גם הצירוף "מורה מהוה" נשמע לו ארכאי במקצת ובנותיו יזדקקו למילון כדי להבין כמה מדבריו של עמוס עוז עצמו.

גם עמליה כהנא-כרמון, המזוהה מבחינת הפואטיקה שלה, כבת דורם של יהושע ועוז, יצאה אף היא נגד הקונפורמיות היתרה של ספרות תש"ח ושל סופרי דור תש"ח, שהיו לדבריה חדורי תחושה של "נכונים תמיד אנחנו". הקולקטיביות, ה"רעות", הצייתנות הנאמנה והמסירות המוחלטת לערכים מקודשים, המקובלים על כל בני הדור, לא נשאו חן בעיני מי שביססה את דרכה הספרותית על "ציורו" של היחיד הנונקונפורמיסטי, שאינו מקובל על סביבתו ושאינו מקבל את ערכיה. את סופרי דור תש"ח הישוותה, על דרך המשל, ל"תלמיד בכיתה, אשר אינו יכול לקום באמצע השיעור ולהשקיף בעד החלון החוצה, בעוד המורה נושא דבריו", בשעה שהנושאים המעניינים מצויים דווקא בחוץ מעבר לחלון (ראה: מבואו של גרשון שקד לאנתולוגיה לסיפורת ישראלית 'חיים על קו הקץ', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג, עמ' 31-32). במובלע, ואולי אף שלא במתכוון, הטעימה, כנגד הנורמות של "ילקוט הרעים" את האינדיווידואליזם האנין של כתיבתה שלה, המתרחקת ביודעין מבעיות הלאום והכלל ומתגדרת בעולמו של היחיד האקסצנטרי. שוב, ייאמר כאן, למען ההגינות ומלאות התמונה, כי דור המאבק לעצמאות נתפש כאן תפישה סטאטית מגמתית, המדגישה את הקולקטיביות הרעיונית, המשותפת כביכול לכל בני הדור.

מנוחה גלבוע, בספרה על יצירת חנוך ברטוב, 'פצעי זהות', מראה כי גם הביקורת והמחקר חטאו לא אחת בהכללות סטאטיות, שאינן משקפות כלל את האמת ההיסטורית הדינאמית, המשתנה והמתפתחת: אחרי שנודעו ממדי השואה ערב הקמת המדינה, הצהירו משתתפי 'דף חדש' (הכוונה ל'דף חדש' של 1947 מיסודם של חיים גליקשטיין, שלמה טנאי ומשה שמיר), כי יש לשנות את קו המחשבה כלפי הגולה וכלפי העולים-הניצולים. "הפנייה אל הגולה, ב'דף חדש' כבר בספטמבר 1947", טוענת מנוחה גלבוע, "מעמידה בצל כבד גישות היסטוריוגראפיות הרואות את הסיפורת העברית דאז כאילו עניינה העמדת הצבר כגיבור בלבדי, כדמות כריזמטית, נערצת, מנצחת תמיד, כדמות המרכז של ספרות זאת". מנוחה גלבוע יוצאת כנגד ההכללות של נורית גרץ בספרה 'חירבת חיזעה והבוקר שלמחרת', כאילו דמות הצבר ההרואי היא המאכלסת את כל הספרות של "דור בארץ", ומביאה דוגמאות לרוב מיצירת ברטוב, מגד, יהודית הנדל, שלמה ניצן, משה שמיר, בנימין תמוז ועוד , שיש בהן כדי להעמיד תמונה הפוכה לזו המאפיינת את דור תש"ח כסיפורת של גיבורים הרואיים וחסרי לבטים, המתנשאים על בני-גילם הגלותיים, שזה מקרוב באו ארצה.

הפראדוקס המונח בתשתית הקביעות של סופרי "גל חדש" ושל המבקרים שאימצו את הנחת היסוד של קורצווייל הוא, שבני הדור המכונים "דור תש"ח", או "דור הפלמ"ח", או "דור המאבק לעצמאות", לא זו בלבד שאינם מסכימים עם הפורטרט הקבוצתי הסטריאוטיפי שמנסים לכפות עליהם. הם אינם רואים עצמם בהכרח כבני משמרת ספרותית, ורבים מהם שעמם שוחחתי מדגישים בדבריהם את המייחד אותם מזולתם. רובם אינדיווידואליסטיים לא פחות מן הבאים אחריהם, ומכל מקום כתיבתם "פוליטית" פחות, ועל כן לא אחת אישית יותר, מזו של סופרי "גל חדש". ברי שהמתבונן בהם כיום יכול גם למצוא את קווי ההיכר הדוריים, המאחדים אותם ומייחדים אותם מקודמיהם ומן הבאים אחריהם, אך בני הדור אוהבים להדגיש את יסודות הבידול הרבים בינם לבין זולתם. יזהר אף יצא לפני כמה שנים בסדרת מאמרים, השוללת את ההכללות הדוריות וממקדת את ההתבוננות ביוצר האינדיווידואלי ובריתמוס הפנימי של יצירתו, המייחד אותו מזולתו. ואכן, המשותף בין היוצרים ויצירותיהם הוא רופף ורופס, ומי שיעיין למשל באנתולוגיה 'על קו הקץ' המביאה את יצירות בני הדור במלוכד, ייווכח עד כמה הן שונות זו מזו, ובכל זאת צודקת בעיניי גם הקביעה השרירותית-כביכול, המשי את כולם לדור אחד.

איך ניתן ליישב את הסתירה הזו? אומר כך: בכל דור ובכל משמרת בספרות ניתן לבודד בנקל את יסודות הדיפרנציאציה, שהם רבים ובולטים יותר בדרך-כלל מן היסודות המשותפים. כאשר אנו מתבוננים בדורות עברו, ומנסים להבין מה גרם לשיוכם של יוצרים לדור אחד, לקבוצה אחת, למשמרת אחת, התשובה אינה קלה כלל וכלל. ניסיונותיהם של ההיסטוריוגרפים הקלאסיים לבסס את השיוך הדורי על שנת ההולדת של היוצרים או על מועד פרסומן של יצירותיהם, או אפילו על הזמן שבו נקבעו יצירותיהם בתודעת קהל הקוראים, אינם תקפים עוד כיום. דרכי ההיסטוריוגרפיה נשתכללו ונסתעפו, וכיום נקבעת הפריודיזציה בעזרת מע מורכבת של משתנים, המראה לא אחת בבירור כי יסודות הבידול מרובים מקשרי הגומלין ומקשרי הזיקה בין היוצר לבין "בני דורו".

לא אחת נקבעות קבוצות של יוצרים בתורת "דור" או "משמרת" לא בזכות קשת נושאים משותפת או סממני סגנון משותפים, ובכלל לא בזכות היסודות המשותפים המצויים ביצירותיהם במוחש, אלא דווקא בזכות היסודות המשותפים שהורחקו מיצירותיהם. ה"אין", ההיעדר, הוא לעתים חשוב לא פחות מן ה"יש" בבואנו לקבוע קביעה דורית. ומהו אותו גורם, שהורחק מיצירותיהם של בני דור תש"ח, והעניק לקוראים ולמבקרים את התחושה, שלפניהם משמרת חדשה, המביאה עמה טון חדש אל הספרות העברית? ה"אין" ביצירות דור תש"ח, שייחד את תיאורי א"י שלהם מאלה של שנהר, למשל, את ספרות הקיבוץ של מוסינזון מזו של מלץ, את ספרות הווי העדות של יהודית הנדל מזו של הזז, הוא מה שנהגו לכנות פעם בדרך המליצה בשם "עקת הגלות". אין בסיפורים האלה כמעט זכר למורשה היהודית הכבדה, שהעיקה על קודמיהם - לרוב גם לא בתמטיקה ובוודאי שלא בלשון. הנושאים היהודיים ה"קלאסיים": העיירה, הנדודים, התלישות, חטוטרת הלמדנות, נעלמו כמעט כלא היו. אפילו סיפוריהם של מגד ושל ברטוב, המתבוננים בדור האבות הגלותי בסלחנות, שיש בה מידה מסוימת של עליונות, אינם אלא יוצא מן הכלל, המאשר את הכלל.

וגם צדה החיובי של המורשה היהודית הכבדה נסתלק מן הסיפורים האלה, שאינם יכולים להתחרות בתבונה ובערמה שבסיפורי עגנון, הזז, ברש ובני דורם וגם הסיפורת של הבאים אחריהם נראית לעתים קרובות כפרי תכנון קפדני יותר, אינטלקטואלי יותר. חלק גדול מן היצירות של סופרי דור תש"ח אינו מותיר הרבה לסוגסטיה של הקורא, ודומה כאילו המציאות שגעשה לנגד עיניהם של מספרי הדור, לא הותירה מקום למלאכה מחושבת וזהירה. הבעיות הפסיכולוגיות והפילוסופיות, המונחות בתשתיתם של רבות מיצירותיהם, נראות לעתים קרובות פשוטות מדי. והלשון - כשהיא מתייפה במלים ובצירופים מלשון חז"ל כלווית חן, ולא מתוך הכרת הרקע האותנטי של הלקסיקון זה, נשמעת מליצית וספרותית יתר על המידה. שירת הדור, המשובצת בשורות שלמות משל שלונסקי ואלתרמן התיישנה זה מכבר, ובעוד שירי 'כוכבים בחוץ' עדיין לוכדים את לבנו, שירת דור תש"ח מביכה היום בנאיביות האפיגונית שלה, והיא במידה רבה תופעה שעבר זמנה.

ולמרות כל ה"שבחים", שחלקתי כאן לספרות זו, אני מאמינה שיש בה כמה וכמה שיאים מרגשים, שבזכותם היא ראויה למקום של כבוד. במאמר בשם "ריהביליטציה של דור", בתי לפני כחמש שנים, עם הופעת ספרו של ג' שקד 'חיים על קו הקץ' ('הארץ', 27.5.83), ואשר בו כבר הבאתי את עיקרי הטענות שנטענו לעיל, ראיתי בכינוסן מקץ שנות דור ויותר של יצירות מספרי דור תש"ח סימן ראשון של ריהביליטציה כלשהי לדור זנוח ומקופח, שגבולו הוסג. והאנתולוגיה 'חיים על קו הקץ' אכן הביאה לחידוש מה של העניין ביצירות הללו, שחלק מהן כבר לא עמד מזה זמן רב במרכז תשומת הלב, ולו גם משום שאפשרה נגישות מחודשת אל מגוון של טקסטים, שאזלו מן המדפים. בינתיים צברה הריהביליטציה הזו תנופה: סופרי דור תש"ח - משה שמיר, חנוך ברטוב, אהרון מגד, נתן שחם, יהודית הנדל ואחרים פרסמו ספרים חדשים, התובעים הערכה מחודשת של יצירתם, ואפילו ס' יזהר, בכור מספרי הדור, שפרש מן היצירה הבלטריסטית, ודומה היה לכול כי לא ישוב אליה, עומד להפר את שתיקתו ההו ונמ. לרגל שנת הארבעים, אבל לא רק בשל התאריך, זכו סופרים מבני הדור בפרסים מכובדים כפרס ביאליק ופרס ישראל, וחיים גורי כבר זכה לאחרונה למאמר מעריך רחב-יריעה במיוחד (דן מירון,'הארץ', מיום 1.4.88), מפרי-עטו של מי שלא מכברב על גורי ב'איגרא', ששירתו לא עוררה בשעתה כל כבוד (באותו מאמר אף הלעיג מירון על נכונותו של גורי הצעיר לדבר כביכול בגוף ראשון מפי המתים עצמם: "ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה"). ועוד היד נטויה: מאמר זה אינו אלא פרק מספר על שירת מלחמת השחרור, שעתיד להב, או אפילו כבר הספיק להב. הריהביליטציה אם כן בעיצומה, למרות שמכלל "הן", בכמה מן הדברים ההולכים ובים, אתה עדיין שומע את ה"לאו", והוא עוד בולט שבעתיים כשהוא עטוף בכמה דברי תשבוחת מגמתיים.

הסיבות לריהביליטציה הזו חלקן ספרותיות וחלקן חוץ ספרותיות. ניכרת בשנים האחרונות התעייפות מן העמדה, שהציגו סופרי "גל חדש", ושהייתה לפני כשלושים שנה עיקר חידושם ואות למקוריותם: מן התמונה ה"פרוורטית", המציגה את המציאות בהגזמה מכוונת ובראי עקום. ניכרת גם התעייפות מן האלגוריזם של הספרות הזו. עם הקמת 'סימן קריאה', שהופעתו ציינה אולי ראשיתה של משמרת חדשה בספרות העברית, העמיד העורך מנחם פרי כמה תביעות חדשות, לפיהן הסמליות ראוי לה שתעלה בדיעבד ולא תהיה שתולה בטקסט מחילה. הדברים נאמרו נגד 'ספר המעשים' של עגנון, אך במידה רבה גם כוונו נגד א"ב יהושע ובני דורו. א"ב יהושע. את הספרות שטף גל של סיפורת בעלת דומיננטה ריאליסטית, ולפחות בעלת חזות ריאליסטית. ואם בריאליזם עסקינן, מה פסול בריאליזם המפורר המודרני של ברטוב בספרו 'באמצע הרומאן', או בריאליזם של שמיר ב'הינומת הכלה'? הגבולות נפרצו וכבר לא היו ברורים וחד-משמעיים כבתחילה, שהרי כבר אי אפשר היה לדבר על הסיפורת הריאליסטית של סופרי דור תש"ח, לעומת זו המטא-ריאליסטית והאלגוריסטית של סופרי "גל חדש". האחרונים החלו אף וב סיפורת צנטריפוגלית יותר והדוקה פחות מן המאפיין את כתיבתם לפני מלחמת ששת הימים ולפני הופעת 'סימן קריאה'.

בעשור האחרון, ובמיוחד סביב מלחמת לבנון, החלו כמה מסופרי דור המדינה, שנשאו בעבר את נס האינדיווידואליזם ומכל מקום התרחקו משירה בעלת תוקף קולקטיבי כמפני האש, החלו וב ספרות מעורבת בענייני הציבור והכלל. שוב, נבלעו הגבולות וכבר לא ניתן היה לדבר על העמדה הקולקטיבית של בני דור תש"ח, לעומת זו הא-פוליטית והאנטי-אידיאולוגית של בני "דור המדינה". נתן זך, דליה רביקוביץ ואחרים מבני דורם, הבינו בחושים חדים כי העמדה האינדיווידואליסטית והקוסמופוליטית, שהציגו הם וכמה מסופרי 'לקראת' בשנות החמישים מתוך עמדה אנטי-ממסדית ומתוך סלידה מן העמדה הפוליטית המוצהרת של קודמיהם, היא עתה מיושנת ותובעת רביזיה. מי שלא נסתגל נראה עד מהרה כמי שעוטה מחלצות ישנות, שהיו פעם סימן לאוונגרד.

ובימים אלה ממש, כשהמפעל הציוני בסכנה קיומית אמיתית, כבר גם אין טעם בעמדה הא-ציונית, שהציגו סופרי "דור המדינה" כראקציה לממסד. הזריזים שבהם מכירים זאת בחוש, ומנסים לבנות לעצמם דימוי ציוני בן-לילה. לא נותר אלא לקוות, שלא נהיה עדים לגלגולנו למדינת הלכה, שבה נראה כמה מהם כשספרי תפילה נושרים מחיקם כאות להסתגלות אופורטוניסטית מהירה.

מובן שגם תהליכים אוניברסליים רחבים, שלא כאן המקום לפרטם יש בהם כדי להסביר את האטיולוגיה של המפנה: את הספרות ואת הקולנוע של העשור האחרון שטף גל שלם של סיפורים על גיבורים "הרואיים" או "חיוביים", או שניהם גם יחד, גם מתוך התעייפות מן האנטי-גיבור שהיה כבר לקלישאה וגם מתוך ריאקציה לאווירה ה"פרוורטית" של אמנות הסיפור בעשורים האחרונים. ויש לתופעה הזו הסברים רבים. היא גם פשר הצלחת רומאן כדוגמת 'כחרס הנשבר' של שולמית לפיד, ויש בה כדי להסביר את הרצון המחודש להיפגש עם גיבוריהם האדולסצנטיים, התמימים והיפים, של יזהר, גיבורי 'פרקי אליק' של שמיר, גיבורי ספריו וסיפוריו של חנוך ברטוב, המזכירים כמה מערכי העבר שנשכחו או נזדלזלו. דמות ה"יהודי החדש", הבז לגולה ולערכיה, שהועלתה תחילה על נס ואחר כך עוללה בעפר, נתרפשה ונתפשה כביטוי נרקיסיסטי, שאין לו כל כיסוי, עומדת אף היא כמדומה תחת אירועי הזמן ואיומיו לפני הערכה מחודשת.

ב. חשבון עובר ושט:

מ"פרחי אש" (1949) ועד "ועוד רוצה אותה" (1987)

פעולת הכינוס הראשונה של שירת חיים גורי מארבעים שנות יצירה ויותר (חשבון עובר, מבחר שירים 1945-1987, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1988, 350 עמ') נותנת ביד המעיין הזדמנות להכללות ולהערכות, שמעבר לשיר האחד ולקובץ האחד. דומה שאף המשורר עורך כאן מאזן ומונה את נכסיו אחד לאחד, ואפילו כותרתה של האסופה יש בה מן היסוד הקנייני ה"מוניטארי", אלא שהיא אף מנפצת יסוד זה בחיוך מסוים: החשבון הוא "חשבון עובר" ואינו שב, כמו החיים עצמם. גם הציור המעטר את עטיפת הספר נוטע תחושה של "כצל ימינו על הארץ" ו"כחלום יעוף". הקובץ חדור תודעת החלוף, ידיעת דינו של האדם באשר הוא אדם להיות מועד אלי רקב וקבר. בעיקרה, זוהי שירה נוגה ומהורהרת, רדופת דאגה ורוויה תוגה, שהאירוניה בה מעטה וכשהיא נמ לתוך השירים, הריהי אירוניה כמעט בלתי מוחשת של מי ששירתו, מאז ועד עתה, מבוססת על רגש כן ולא על התחכמות ועל שנינה.

השירים הראשונים, הכוללים דווקא כמה משיריו הנודעים ביותר של גורי, שירי 'פרחי אש' (1949) ושירי 'כלולות' (1950), עלולים לטעת בקורא תחושה לא נוחה של של DEJA ENTENDU: השירים הללו מביכים לא אחת בהסתמכות הנאיבית חסרת התחכום שלהם על שורותיהם הנודעות של משוררי המודרנה התל-אביבית, הגרנדיוזיות והפאתטיות מדי לטעמם של משוררי "דור המדינה" והדורות הבאים אחריהם, וראש וראשון להם נתן אלתרמן. אלתרמן לא היה אמנם מחוללו של המודרניזם בשירה העברית, ומקומו בין משוררי המודרנה התל-אביבית נקבע בשלב מאוחר יחסית, לאחר שפרסם את ספרו הראשון 'כוכבים בחוץ'. אף ב שירים בבמות שונות למן ראשית שנות השלושים, לא פרסם ספר שירה אלא בשנת 1938, על ספה של עליית משמרת צעירה מזו שאליה השתייך. יש אולי אפילו שמץ של סמליות בנתון המקרי, לפיו שנת 1938 היא השנה, שבה פרסם ס' יזהר את סיפורו הראשון, שהפך ציון-דרך ואות לדר כוכבם של בני "דור בארץ" על בימות הספרות. ספר שיריו הראשון של אלתרמן נחל הצלחה רבה, והקנה למחברו מעמד מרכזי לא רק בקרב סופרי המודרנה, אלא גם ובעיקר בקרב הדור הצעיר יותר, ששיבץ את צירופיו בספריו, ואפילו בכותרותיהם, עדות למעמד המרכזי של הטקסט האלתרמני בתודעה הקולקטיבית בשנות הארבעים והחמישים.

רוב משוררי הדור הושפעו השפעה מכרעת מאלתרמן, ולא היה כמעט משורר צעיר שלא "הואשם" בגרירת נורמות אלתרמניות לתוך שירתו. על השפעתו המכרעת של אלתרמן על צעירי המשוררים,בתי, בתוך דברי סנגוריה על שירתה של תרצה אתר, שהמבקרים הרבו למצוא בשירתה "משקעים" אלתרמניים, כי בשנות הארבעים וראשית שנות החמישים לא היה כמעט משורר אחד, שלא עבר "שלב אלתרמני" בקריירה הספרותית שלו: "השפעתו של אלתרמן הייתה כה דומיננטית ונוקבת. השירים במוספי הספרות דאז היו גדושים בפונדקים, בתיבות-נגינה, במשוררים-טרובאדורים במתכונת ה'הלך' של אלתרמן ובדרכים הנפקחותין מופתעת אל שערי עיר" ('על המשמר', 4.5.1979). מה הפלא, שנמצאו מוטיבים, תחבולות רטוריות, תבניות ריתמיות וסטרופיות, שחלחלו משירת אלתרמן אל שירת הביכורים של גורי ושל משוררי דורו? ואולם, הסתמכותו של גורי, כמו של רוב בני דורו, על שירת אלתרמן נעשתה, כמו רוב ההשפעות בספרות (כשם שמראה הרולד בלום בספרו האקזמפלרי 'חרדת ההשפעה' על הבנה מוטעית של שירת אלתרמן. בני דור תש"ח, לרבות מדינאים שוחרי שירת אלתרמן, תפסו את אלתרמן כמשורר חוויתי, שחווה בעצמו את ה"חוויות" וידע לתת להן ביטוי בשיריו, בדרך שתבקיע גם אל לבו של "צבר" קשוח, הבוש בהפגנת רגשות (ראה, למשל, מאמרו של משה דיין 'משורר דור הלוחמים', מעריב, 3.4.70). טעות זו בולטת לעין אפילו מקץ שנות דור, שעה שגורי כותב על אלתרמן, בלא להזכיר את שמו, בשירו מ-1987 'משורר לאומי':

האהבה הייתה מלים, זכרון ערים, בתי קפה

ורחובות.

הכל הלך להתפורר, אך לא נרגע כמו הכל כמו

הכל.

ראיתי ממלכה שקמה על הריסותיו.

האויבים באו, כמו המוכרח לבוא.

(מבחר שירים, עמ' 334)

סופרי דור המאבק לעצמאות היה דור של "ספרות החוויה", המבוססת על ההתנסות האישית, וקרובה יותר אל השירה הרומאנטית, בעוד ששירת אלתרמן, שקסמה לדור הזה, הייתה שירה אינטלקטואלית, שמושאיה הם אידיאות ולא חוויות אישיות, ועל כן קרובה יותר אל המודרניזם האבסטרקטי. כשגורי רואה בשירתו "האורבנית" של אלתרמן "זיכרון ערים, בתי קפה ורחובות" מייחס הוא לשירה זו זיכרונות של ממש, בעוד שאלתרמן, גם כשדיבר על "זיכרון" ועל "מזכרת", דיבר בעיקר על זכר קולקטיבי ואימפרסונלי של הקדום או של הארכיטיפי, שאינם חופפים את הזיכרון הפרסונלי, הספציפי. אלתרמן כתב מתוך מע הגותית ומוסרית, פילוסופית והיסטוריוסופית, שאותה הלביש בתמונות קונקרטיות, שאינן אלא "כוכבים" מסוגננים בתיאטרון קוסמי פרציוזי, וגם אירועי השעה הקונקרטיים, שאותם תיעד ב'עיר היונה', משתלבים במע כוללת ומסועפת של הגות - קוסמולוגית, היסטוריוסופית, מוסרית. סופרי דור תש"ח, שעולמו ההגותי הכמוס של אלתרמן לא היה נהיר להם, הבינו את עולמו הצבעוני והגועש כמבטא אמת אישית חוויתית, המתאים לעולמם שלהם. לאמיתו של דבר, זהו סימנה של ספרות גדולה, שקוראים שונים רואים בה את אמתותיהם שלהם, וכל דור תופסה בחלקיותה ולא בטוטאליות שלה.

דור המאבק לעצמאות, שבעצמו היה נתון בתוך אירועים סוערים ודראמטיים מאין כמוהם, תפס בשירת אלתרמן את הגעש ההיפרבולי השוצף, והבינו כמה שמבטא את אירועי הימים הגועשים. למעשה, שיריו המוקדמים של אלתרמן בו ברוח המודרניזם האירופי (בלוק, ברכט, לוטראמון, ורהארן), והביעו את חרדת אירופה מפני העתיד (בנוסח מאמרו הידוע של אלכסנדר בלוק 'קץ ההומניזם'). השירים הנראים "אירופיים" הם למעשה שירים אוניברסליים וא כרוניים, המקיפים את כל הממלכות ואת כל הזמנים, ואילו השירים הנראים "ארצישראליים" ('ליל שרב', 'תמוז', 'הרים', 'עץ הזית', 'מערומי האש' ועוד ספק רב הוא אם נועדו לשחזור נופים קונקרטיים, ולמעשה אף הם שירים של א-טופוס וא-כרונוס.

חיים גורי, שחוויותיו שלו היו חוויות אותנטיות של קשר אמיתי לארץ ולנופיה, "תרגם" את נופיו הסוריאליסטיים של אלתרמן לנופי הנפש שלו ולנופים, שבהם חווה את חוויות נעוריו ועלומיו. על כן, שורות מתוך 'ירח בהרים' (משירי 'פרחי אש' מחוללות טרנספורמציה בשורות האלתרמניות הנודעות ומעבירות את דפוסיהן אל נוף ארצישראלי ממשי. אותן המחוות, שבמקור האלתרמני היו הד למחוות ידועות מן השירה הטרובדורית, הפכו בשירתם של גורי ושל בני למחוות של נערים ועלמים במכנסי חאקי קצרים, בכובע גרב או בכאפייה, ליד המדורה. "עשן וקדמוני חרון האדמה / הוזה את נקמותיובד מלך / על מפתנך עמדו חייה בדמם / היא על ריסי עיניך מלבינה במלח" כתב אלתרמן ב'מערומי האש', וגורי מחזיק מחרה אחריו, ואף מעביר את המוקד אל נוף ארצישראלי ממשי:

גדול ואדמוני עולה ירח בהרים

הוזה בליל חמסין חצי החודש

בדרך העולה ילבינו הקברים,

יכבה ושוב יוצת האור שבכפרים,

אש מדורות על אדמת הקודש.

(מבחר שירים, עמ' 11)

אלתרמן כתב על דמויות מוכללות ואבסטרקטיות והצניע את הממד האישי הקונקרטי כמעט כדי טשטושו המוחלט. בשיריו של גורי ובשיריהם של בני דורו באות דמויות קונקרטיות מוכרות ומקומות קונקרטיים, ולא ערים ארכיטיפיות, שתכונות להן כלכל הערים. זוהי, כאמור, שירת חוויה והתנסות, המדברת על פחדים אמיתיים ועל צער אמיתי, ולא על קטגוריות אינטלקטואליות.

אך לא אלתרמן לבדו השפיע על השירה הזו: אתה מוצא תכופות גם שורות משל שלונסקי, רטוש, א"צ גרינברג, ולמרות החוב הכבד לשירת קודמיו, באופן מעניין וסימפטומטי אין שירת גורי דומה כלל לשירתם. בני הנעורים, ולא רק בני הנעורים, אשר נמשכו אל שירי 'פרחי אש' ו'כלולות', לא ראו בהם המשך ישיר לשירת אלתרמן, ולעתים אף לא זיהו תמיד את תשתית האלתרמנית הברורה, אולי בשל הערפל, הנזילות והתחושה "האוקיאנית" הכבדה, ששירים אלה משרים על קוראיהם. אין לפנינו צבעוניות גועשת, מדהימה ומסחררת כב'כוכבים בחוץ' אין כאן פוליפוניה של אסוננסים ודיסוננסים, אם כי גורי משתמש ביודעין בחריזה בלתי מדויקת הנופים אינם נופי התפאורה המסוגננים של 'כוכבים בחוץ' עם גילויי הטבע הספקטקולריים שלהם (הברקים, הסופות, חצוצרות האור) אין בהם אותה דינאמיות שוצפת, אלא ניכרת בהם הנטייה לסטאטיות הגותיות, לשירי הרהור מעורפלים ומצועפים. אף שהם מדברים תכופות בגוף ראשון רבים, שירי גורי אינם משקפים רק את חוויותיו הקולקטיביות הדור, חדור תחושת השליחות, אלא נותנים ביטוי לעולמו הפנימי של היחיד המתלבט והמתחבט.

ואף בנקודה הזו סטתה שירת גורי סטייה משמעותית מן הקו הנקוט בשירת קודמיה: שירת אלתרמן, ששימשה לה כאמור מודל, התרחקה ביודעין מן האישי ומן הדיבור בגוף ראשון. אין בה "אני" רומנטי נרקיציסטי, ואף לא "אני" מודרני מגלומני כמו בפוטוריזם נוסח מיאקובסקי ושלונסקי נהפוך הוא, שירה זו מסלקת את האינטימי והסובייקטיבי מתחומיה ומתגדרת בנושאים מוכללים ואימפרסונליים. יש בשירת 'כוכבים בחוץ' ויתור מדעת על אפיון פסיכולוגיסטי פנימי, והדמות מועלה בה לדרגת סמל ועליה לייצג רעיונות וגורלות ייצוג בלתי-אישי. המשורר "הלך" מ'כוכבים בחוץ' איננו המשורר הלאומי של המאה ה-19: אין לו מחויבות כלפי קולקטיב כלשהו הוא אפילו איננו יודע למען איזה קהל הוא כותב את שיריו, שרבים מהם מופנים אל יישות נשית עלומה (האישה הקוסמית הגדולה, בת-השיר, התרבות האנושית על היבטיה השונים, תבל על כל גילוייה). נדודיו הם בין השאר ביטוי לעמדתו האינדיווידואליסטית וחסרת המחויבות החברתית של האמן המודרני הגולה "המקולל", שמחויבות אחת לו: לאמנות ולכלליה. שירת גורי אינה שירה מוכללת ואובייקטיבית, ואין היא מוותרת על עולמו הפנימי של ה"אני". אדרבה, עולם זה במרכזה של שירתו, ואם בשירים המוקדמים מופיע היחיד הנרקיסי, כשהוא שרוי בבדידותו או בחברת נערתו ("ואנו נהלך יפים מאוד", "גם צמרת ראשך היפה תיעלם בענן ערפל"), הרי ככל ששירה זו מתבגרת ומבשילה, ה"אני" שלה הופך מורכב יותר ויותר וכבר אין בו מן האגוצנטריות של הנעורים ושל העלומים. הלבטים והחיבוטים מתרבים בה, ואתה היסוד הווידויי, המוכן לחשוף את החולשות ואת הפגמים, האמיתיים והמטאפוריים, אף כי גם בהתוודות על הפגמים יש מטעמה של נרקיסיות ("כמעט הייתי רבע מלך - - הייתי חלש בחשבון ובאנגלית" בשיר 'מלך' מתוך הקובץ 'איומה' (1979) "הייתי סייר נוראי" בשיר 'כנסת הרומנטיקה' מתוך הקובץ 'ועוד רוצה אותך' (1987) וכן: "לא פעם נרדמתי במצב הכן", בשיר 'מקומיות נמ' באותו קובץ.

גורי נתפכח מן המיתוס היפה, שהזין את שירי מלחמת השחרור שלו: "עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים / תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת. / אז נפרח. עת תדום בהרים זעקת ירייה אחרונה". מיתוס אדוניס, סיפורם האגדי של העלמים שמתו בעלומיהם ושבו ובקעו ממעבה האדמה בדמות פרחים אדומים (מיתוס שהזין גם את שירי טשרניחובסקי, כגון שירו הנודע 'ראי אדמה', ואפילו את פזמונו הידוע של אלתרמן 'כלניות'), נעלם משירת חיים גורי ותחתיה עלתה ראיית עולם, שאין בה כל מיסטיפיקציה של האמיתות הפשוטות והחשופות של החיים ושל המוות. כבר בשיר כדוגמת 'הנשכחים' מתוך ספרו 'כלולות', עולה תפיסה מיתית פחות וריאליסטית יותר של מות הרעים לנשק: הללו עולים בזיכרון, אך נזכרות גם "רימת הגיבורים" ו"סעודת הבז והצבועים". עדיין הטון, העמדה והלשון גרנדיוזיים ופאתטיים, כמקובל בשירי 'פרחי אש', אך אין כל מקום לפירוש חזוני ומרומם של התמונה. התמונה היא תמונת שדה קטל, ללא כחל ושרק.

עיקר התמורה, שעברה שירתו של גורי בתהליך התבגרותה והבשלתה, מתבטאת בקילופם ובהסרתם של רוב הצעיפים שציעפוה בראשיתה, ובהעמדתה על העיקר - על היחס המפוכח והמתפשר אל החיים ואל המוות. בתוך כך, הושלכו הצדה רוב המחלצות: הוכנסו אל השירים טורים שלמים של לשון דיבור, שעורבו עם טורים מרוממים הוכנסו אליהם טורים בלתי סדורים מן הבחינה הריתמית, שעורבו עם טורים יאמבים ואנפסטיים, שהמשיכו להעניק לשירים את אופים הפיוטי, הלא פרוזאי. ז'אנרים חדשים עלו, ביניהם כאלה שבני דורם של שלונסקי ושל אלתרמן לא פנו אליהם: אתה מוצא תכופות בין שירי גורי שירים אפיגרמטיים קצרים, המציגים מציאות מפוררת בצורה מפוררת, במיוחד בקובץ 'שושנת הרוחות' (1960) אתה מוצא בהם תכופות שירים "מקראיים", שהסיפור הקדום אינו אלא אמתלא לשיקוף אמת אישית או פוליטית מן המציאות הקרובה בזמן ובמקום. דומה, שהיפה בין שיריו "התנ"כיים" של גורי הוא השיר 'אמו', המעלה באוב את דמותה של אם סיסרא:

לפני שנים בסוף שירת דבורה,

שמעתי את דומית רכב סיסרא אשר בושש לבוא

מביט באמו של סיסרא הנשקפת בחלון,

אשה שפס כסף בשערה

שלל צבעים רקמה,

צבע רקמתים לצוארי שלל, ראו הנערות.

אותה שעה שכב באהל כנרדם.

ידיו ריקות מאד.

על סנטרו עקבות חלב חמאה ודם.

(מבחר שירים, עמ' 127)

היכולת הסינסתטית-האוקסימורונית לשמוע את הדומייה, באוזניו של ילד, שקרא בפעם הראשונה את שירת דבורה, כמו היכולת לדמיין את אם האויב כאישה כבודה "שפס כסף בשערה", הופכות את התיאור בשיר לתיאור שאינו נשכח בנקל. פס הכסף בשיער מתלכד עם הרקמה העשירה שלצוארי שלל ועם שביל החמאה והדם, הנוזל על סנטרו של המצביא ההרוג ועם שביל החלב האסטרלי של הכוכבים, שנלחמו עם סיסרא ממסילותיהם. דומה שאף כאן, למרות התמונה האבוקטיבית המרשימה, פונה השיר לא רק אל עלילות הקדומים של מלכי כנען ושרי צבאם, כי אם גם אל המציאות הפוליטית של זמן הב השיר (,ארבעים שנה שקטה הארץ. ארבעים שנה / לא דהרו סוסים ופרשים מתים לא נעצו עיני זכוכית").

אתה מוצא בין שיריו הבשלים של גורי גם ריבוי של תפילות, תחינות ומשאלות (ז'אנר אופייני לשירת גורי, שמצאה את המודוס הנכון בין העמדה הפאתטית הגבוהה של המתחנן אל הנמען ה"אלוהי" לבין הטון היומיומי של אדם העושה את חשבון-הנפש שלו ומשיח עם עצמו, בינו לבינו) רבות הן גם ה"מדיטציות", שירי ההיגיון (מלשון הגיגים והגות), המציגים ברובם תפיסת מציאות מוגבהת, אך פה ושם מתגנבת אליהן גם בת-קול של לשון המעטה אירונית אתה מוצא תכופות בין השירים גם פרגמנטים של תיעוד "חשוף", שאינו מסתתר מאחורי יער של סמלים. המלחמות תכפו בזו אחר זו, אך הטון השתנה. לא עוד הטון החגיגי והנרגש של נער או עלם, הרואה את המוות בפעם הראשונה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, כותב גורי:

ארץ הקודש

לא השתנתה מאז וכך נמ ומבקשת כדרכה בקדש

את הדם ואת הנפש עד ישליו אוהביה לה.

בא איש חמוץ בגדים, עיף מדרך, מה ראה?

מצפון, שם נפתחות, בדרך כלל, רוב הרעות עדנה -ראה רעה. ואחר כך את אחיותיה -

מנגד חלמיש ומגלעד הקדם וגם מן החולות והתמרים, דרך הים.

מה עוד תבקשי? שאלו לה אוהביה.

מה שביקשה תמיד מכל האוהבים אותה -

נאים לאדומה ולאוכלת שם.

האויבים לא שבו הביתה בשבעה דרכים, כמו שהובטח. הלך קשה מששיערנו וגם יותר יקר.

(מבחר שירים, עמ' 283)

לא עוד "הזרה" של המוות ומיסטיפיקציה של הקרבן. לפנינו ראייה מפוכחת, על גבול הרזיגנציה והייאוש, של המצב בארץ, התובע בכל עת ועת את קרבנותיו. הלשון מערבת זכרי מקרא רחוקים, זכרי פזמונים ישראליים משכבר ("מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה"), העוברים כאן תהליך של הנמכה ושל ריאליזציה, ולשון יום-יום מעודכנת "לא פיוטית" ("הלך קשה מששיערנו").

היפה מבין שירי המבחר הוא, לדעתי, השיר החותם אותו, שעליו נקרא הקובץ האחרון 'ועוד רוצה אותך' (1987):

ולא רגעה עד ערב, לא נחה לה,

כמו הנהר ההוא.

גם לא בשבתות.

כי היא שלו והיא כולה.

ובהתרחק, היה נשמע ההד עמום קמעה,

אך לא חדל.

מה עוד בקשה לו?

כמה עוד לאהבה, כמה דרך לגעגועים?

כמו אשה נגלית לאיש המשוגע לה

ממראה עיניו.

נפשו המבקשת את נפשה.

רק השנים שהיו בו לברות לפי פניו

הלשינו עוד עשירייה שנפרטה.

מתי ינוח סוף סוף מזעפו כמו הלאחר.

מה יעשה והוא הולך לו

ועוד רוצה אותה

ועוד כל כך רוצה אותה

ועוד פניה שם, כסותה ועונתה.

ועוד עולים בו שאוניו.

הרי החשך, מעלות המבקשים וצאת הנשמה.

יופיו הנדיר של השיר נעוץ בפשטותו מזה ובמורכבותו המוצפנת מזה: מן הצד האחד, הדברים פשוטים ואמיתיים, ונאמרים בטון של אנחה כנה, כדרך שאדם משיח עם רעהו על מאווייו ותשוקותיו, על דאגותיו וחרדותיו. מן הצד השני, אותה "היא", שעליה נסב השיר, מעורפלת למדי, ויכולה להיות אשה אהובה או כל מושא כיסופים אחר, שהיחס כלפיו הוא יחס ארוטי משתוקק. הרמיזות והאזכורים אינם באים כאן במישרין ובגלוי, כי אם בדרכי עקיפין מצועפות. תחילה נרמז כאילו האשה, מושא מאווייו של הדובר, דומה לסמבטיון גועש, אך גם אינה דומה לו, שהרי אין היא נחה מזעפה אפילו בשבתות. לאחר-מכן, מתפצלת המטאפורה הזו לשניים שהם אחד, האוהב ואהובתו: גם הוא כאותו נהר, שאינו נח מזעפו ("מתי ינוח סוף סוף מזעפו כמו הלאחר"). ההשתוקקות אינה פגה עם המרחק ועם הגיל. נהפוך הוא, הלב אינו רוגע כי אם רוגש, השאון מתגבר ואינו שוכך. ידועה לו לדובר גזירת החלוף, והוא אינו מתכחש לה, אך מתוודה על קוצר ידו לפתור את חידת האהבה והגעגועים, ועל התאוותו "אליה", שאין לה גבול ושהשנים אינן ממעיטות אותה.

הלשון, כאמור, מצועפת ואינה מצועפת, עירוב מופלא ויפה מאין כמוהו של "גילוי וכיסוי". כך, למשל, שמו של הנהר הגועש אינו מוזכר כלל, ונעשה שימוש אליפטי ומעניין ברמיזה ללשון חז"ל ("ועוד פניה שם, כסותה ועונתה. / ועוד עולים בו שאוניו". המלה "שאוניו", המתארת את זעפו של הנהר הגועש, נראית גם כהכלאה של "שארה" ושל "אוניו"). ואם הצירוף "שארה, כסותה ועונתה" יש בהן כדי לחזק את האפשרות האינטרפרטטיבית כאילו אותה "היא" היא אשה אהובה, הרי הצירוף "כמו אישה נגלית לאיש המשוגע לה / ממראה עיניו" מחזק את האפשרות האחרת, לפיה ה"היא" היא ארץ מולדת או יישות מאווה אחרת, שאינה רוגעת מזעפה, מסוכנת ומו אהדדי.

לפנינו 'חשבון עובר' בן 11 קבצים, שתכפו ובאו זה אחר זה, והם משקפים היום לא רק את התפתחותו של גורי, אלא גם משמשים מעין סיסמוגרף לשינויי תחושה ואווירה בארץ בארבעים שנות מדינה. שנות המאבק לעצמאות היו שנים של מצוקה, אישית וקולקטיבית, אך גם שנים אופטימיות של אמונה ושל תקווה לבאות. ככל שנקף הזמן, אבדו אותות החזון, איש איש התבצר בדלת אמותיו וערך את חשבון עולמו שלו. חשבון עולמו של גורי מתמצה אולי בשיר הפשוט לכאורה 'משהו אישי', שגם בו משיח המשורר בטון מהורהר עם זולתו או עם עצמו:

הפעם לא ספרתי עלי.

לא רצוי, אולי גם לא כדאי.

אדם מרחיק את עדותו.

את מה שבאמת בוכה בו הוא שותק לפעמים

לטובתו.

פעם שמעתי איש חכם אומר:

"הבט על הדפוקים ממך, זה יעזור לך להתגבר."

רציתי וב משהו חזק ומתנחשל,

נשא על זכר מנגינה.

גם איש, כמו צבא, חונה גיוס-מלא על גבולותיו,

צופה לעברים.

סופר אחורה. מכלה את שארית ההמתנה.

בדד ללא מלאך.

במקרה הטוב אתו בחושך רק אישתו

כמו בהסכם ההגנה,

לבוא לעזרתה, לחוש לעזרתו.

(מבחר שירים, עמ' 326)

חשבון עגום הוא אם נציג "דור הרעים" מסכם את אחד משיריו האישיים ביותר במסקנה הקשה, שאין לו לאדם לשם הגנה בעת מצוקה לא ידיד ולא מלאך, כי אם "במקרה הטוב אתו בחושך רק אישתו / כמו בהסכם ההגנה / לבוא לעזרתה, לחוש לעזרתו". חשבון עגום אולי, אך גם ריאליסטי ונושא עמו את הפיכחון שמביאה אתה הבגרות והיקיצה מעולם התום של הנעורים.